הקדמה שתי חומרות או קולות שאינן סותרות זו את זו שיטת הרמב"ן - אין להחמיר או להקל כשתי דעות כשלכל דעה חומרא וקולא שיטת הריטב"א - צריך להחמיר כשתי דעות סותרות, אך נקרא "כסיל" שיטת בעל נחל אשכול - רק במציאות אחת אין להחמיר כשתי שיטות סותרות שיטת החזון איש - מי שאין לו את מי לשאול אינו נקרא "כסיל" הקדמה סוגייתנו עוסקת במצב בו נחלקו הדעות ולא הגיעו לכלל הכרעה בפסק ההלכה. בהקשר לזה מביאה הגמרא ברייתא שאומרת שאין לנהוג כשתי שיטות החולקות זו על זו בין לקולא ובין לחומרא. הנוהג לקולא כשתי שיטות נקרא "רשע" כפי שמסביר רש"י במסכת ראש השנה (י"ד ע"ב ד"ה מקולי ב"ש) שמעשיו סותרים זה את זה להקל, והנוהג לחומרא כשתי שיטות נקרא "כסיל" כפי שמפרש רש"י כאן (ד"ה דסתרן אהדדי) שמכיוון שבמקום אחד נוקט כסברה של חכם אחד, אינו יכול במקום אחר להחמיר כסברתו של חכם אחר שמנוגדת לסברה שנהג בה תחילה. מברייתא זו מקשה הגמרא על המעשה במבוי עקום שהיה בנהרדעא. במבוי זה מתנקזות שתי שאלות שבהן נחלקו רב ושמואל: א. האם הוא נידון כמפולש. ב. האם מבוי מפולש צריך דלת או שדי לו בצורת הפתח. ההוראה במבוי זה הייתה לחומרא שצריך דלת מכיוון שצירפו בו את החומרות של רב ושל שמואל, אף שלפי רב ושמואל עצמם היה להקל במבוי זה, לשמואל מפני שדינו כמבוי סתום ולרב מכיוון שגם מבוי מפולש אינו צריך דלת. על קושיה זו מביאה הגמרא שני תירוצים, תירוצו של רב נחמן בר יצחק שלאמיתו של דבר פסקו כשיטת רב לגמרי שכן הוא סובר שגם רב למעשה מצריך דלת במבוי מפולש. אך תירוץ זה אינו מוסכם על כל ההסברים בדעת רב ולכן מביאה הגמרא תירוץ נוסף בשם רב שיזבי, שבמבוי זה ניתן להקל כשתי הדעות מכיוון שסברותיהם אינן סותרות זו את זו, כלומר אף שבין לרב ובין לשמואל אפשר להקל, מכל מקום תיתכן דעה שלישית שבמבוי זה תסבור גם כשמואל שדינו של מבוי זה כמבוי מפולש וגם כרב שמבוי מפולש צריך דלת ולכן אין בפסיקה זו סתירה. יש לשאול האם התירוץ השני מוסכם שכאשר אין סתירה בהחמרה כשתי שיטות ניתן לעשות זאת. כמו כן יש לדון האם ניתן גם להקל כשתי שיטות כאשר אין ביניהן סתירה. בנוסף לזאת הראשונים מעירים שבמסכת עבודה זרה (ז' ע"א) למדנו שכאשר אין הכרעה במחלוקת בין דעות שונות הרי שבדין תורה יש לנקוט לחומרא ובדין דרבנן נוקטים לקולא, ויש לדון מה היחס בין כלל זה לבין סוגייתנו ממנה עולה שיש לנקוט כשיטה אחת באופן עקבי. חומרות או קולות שאינן סותרות זו את זו כאמור רב שיזבי מסביר שיכלו להחמיר בנהרדעא במבוי העקום מפני שהחומרות אינן סותרות זו את זו. לפי זה מסתבר שעקרונית ניתן להקל גם כשתי דעות חולקות כאשר שתי הקולות אינן סותרות זו את זו. כך אכן משמע מדברי רש"י במסכת ראש השנה (שם). אולם יש לדון האם התירוץ הראשון חולק וסובר שאין להחמיר כשתי דעות חולקות גם כאשר אין סתירה ביניהן. מדברי הריטב"א, המאירי, בעל הגהות אשרי ורש"י (שם) עולה שמסקנת הסוגיה היא כתירוצו של רב שיזבי, דהיינו שכאשר החומרות אינן סותרות זו את זו ניתן להחמיר כשתיהן. לעומת זאת מדברי הרדב"ז (שו"ת ח"א סימן רמ"ב) נראה שהמחמיר כשתי חומרות בדבר שבו אין שום שיטה שסוברת שלמעשה צריך להחמיר נקרא "כסיל" אף שהחומרות אינן סותרות זו את זו. עם זאת נראה שפשוט שבשתי מציאויות שונות ניתן להחמיר כשתי דעות חולקות כאשר אינן סותרות זו את זו גם לפי שיטה זו, למשל מי שנוהג במחלוקת אחת של רב ושמואל כרב ובמחלוקת אחרת כשמואל כאשר המחלוקות לא תלויות זו בזו ולא מדובר במציאות אחת. כך כותבים במפורש התוספות (ד"ה ומי) שגם לפי הבנת המקשן פשוט שגם במחלוקות שאינן סותרות אין צריך לפסוק תמיד כאותה דעה, אלא רק כאן הגמרא הקשתה כיוון שמדובר במציאות אחת שלפי כל השיטות צריך להקל בה. עוד יש לדון כפי שהובא לעיל כיצד יש לנהוג למעשה כאשר אין הכרעה במחלוקת בין דעות שונות, זאת בהתאם לנאמר בסוגייתנו ובהתאם לנאמר במסכת עבודה זרה (ז' ע"א) שבמחלוקת בדין תורה - מחמירים ובדין דרבנן - מקילים. שיטת הרמב"ן - יש לנקוט כדעה אחת כשלכל דעה חומרא וקולא הרמב"ן (בחידושיו למסכת חולין, מ"ג ע"ב) כותב שאכן בדין תורה תמיד צריך להחמיר אלא שמחמירים רק כאשר ישנה דעה מקילה וכנגדה דעה מחמירה, אולם אם לכל דעה יש קולא במקום אחד וחומרא במקום אחר כגון מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי חסרון של שדרה שלפי בית שמאי רק חסרון של שתי חוליות מגדיר את השדרה כחסרה ולפי בית הלל אפילו חוליה אחת. למחלוקת זו השלכה לדיני טומאה שלשדרה דין חמור יותר משאר העצמות, ויוצא שבית שמאי מחמירים ששדרה שניטלה חוליה אחת ממנה עדיין נידונת כשדרה שלמה ואילו לפי בית הלל כבר אינה נחשבת לשדרה. אולם לגבי הלכות טריפות בית שמאי מקילים שבחסרון של חוליה אחת הבהמה עדיין כשרה, אך לפי בית הלל הבהמה טריפה. לשיטת הרמב"ן במחלוקת זו יש לנקוט כדעה אחת בין לקולא ובין לחומרא. כשיטה זו כותבים גם הרשב"א והר"ן בחידושיהם למסכת חולין (שם). כך גם מסביר רבינו חננאל את הגמרא כאן וכן נראה שסובר גם המאירי. אולם יש להוסיף שעל פי המבואר בסוגייתנו במסקנה רק כאשר החומרות סותרות זו את זו אין לנקוט כשתיהן, אך כאשר אינן סותרות זו את זו אין מניעה לפסוק כשתי דעות חלוקות אפילו במציאות אחת. שיטת הריטב"א - צריך להחמיר כשתי דעות סותרות, אך נקרא "כסיל" הריטב"א כותב שמי שאינו יודע כיצד לנהוג, אף שהוא צריך להחמיר כשתי השיטות, מכל מקום נקרא "כסיל". לשיטתו אין ללמוד מהגמרא כאן הדרכה לגבי כללי הפסיקה אלא הגמרא רק מציינת שמי שאינו יודע להכריע כמי הלכה נקרא "כסיל", וכן מי שנוקט לקולא כשתי דעות נקרא "רשע". למעשה בכל שאלה הלכתית יש להכריע על פי כללי הפסיקה, ואם האדם אינו יודע להכריע כאחת השיטות הרי שהוא צריך להחמיר אפילו כשתי שיטות סותרות, אך הוא נקרא "כסיל" שאינו יודע להכריע כמי הלכה. על שיטת הריטב"א יש להקשות מלשון הברייתא, "אלא אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון" שמשמע מכך שיש לנקוט כשיטה אחת כחומרותיה וקולותיה. נראה להסביר שכוונת הברייתא היא שמלכתחילה צריך האדם להכריע איזו מבין הדעות היא הנכונה ולנהוג כמותה לחומרא ולקולא, אך אם איננו יכול לעשות זאת הוא מוגדר כ"כסיל" וצריך להחמיר כשתי השיטות. גם את קושיית הגמרא על אנשי נהרדעא שהחמירו במבוי עקום כשיטת רב וכשיטת שמואל צריך להסביר שלא מסתבר לגמרא שאנשי נהרדעא לא ידעו כאיזה דעה יש לפסוק. שיטת בעל נחל אשכול - רק במציאות אחת אין להחמיר כשתי שיטות סותרות בעל נחל אשכול (בפירושו על ספר האשכול, הלכות טרפות סימן ט"ז) סובר שהבעיה להחמיר כשתי שיטות היא רק כאשר במציאות אחת מתנקזות שתי מחלוקות ובמחלוקת אחת הדעה הראשונה מקילה והדעה השנייה מחמירה ואילו במחלוקת השנייה הדעה הראשונה מחמירה והדעה השנייה מקילה שאז אין להחמיר שהרי לפי כל הדעות הדין לקולא. לדוגמא במבוי עקום לפי שאלת הגמרא. אולם בשני מקרים שונים ניתן להחמיר גם כשתי דעות חולקות ואינו נקרא כסיל בכך. הגמרא מביאה כדוגמה לשתי חומרות שסותרות זו את זו את מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי חסרון בשדרה, ולשיטתו קשה שהרי החומרות הן במציאויות שונות. אלא שהוא מסביר שגם במחלוקת זו ישנו מקרה בו ניתן באופן עקרוני להחמיר כשתי הדעות. שיטת החזון איש - מי שאין לו את מי לשאול אינו נקרא "כסיל" החזון איש (יו"ד ק"נ סק"ה) מעלה אפשרות לפיה הברייתא שוללת התנהגות של אדם שבעירו נמצאים שני חכמים ובכל שאלה הוא הולך לשאול את הרב שמחמיר באותה שאלה, אלא עליו תמיד לשאול את אותו רב בין לקולא ובין לחומרא. אולם אם אין לו את מי לשאול - צריך להחמיר כשתי השיטות החלוקות. לשיטה זו הגמרא במסכת עבודה זרה מתפרשת כאשר הרבנים שחולקים אינם לפנינו שאז בדין תורה הולכים לחומרא ובדין דרבנן לקולא, אך אם אדם הלך לשאול רב וזה הורה לו לקולא, אף שמדובר בדין תורה ויש שחולקים על אותו רב - רשאי האדם לנהוג על פי הוראת אותו רב. הוא מעיר שלהסבר זה לכאורה לא מובנת קושיית הגמרא על מנהג נהרדעא במבוי העקום, שהרי שם רב ושמואל לא היו לפניהם, אלא שהוא מסביר שכיוון שמדובר במציאות אחת שבה לפי כל השיטות צריך להקל - אין להחמיר, בדומה לאיסור לשאול תמיד את הרב שמחמיר.

' לע"נ __________________ '