טרף אבבא. הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול: דקא מחיל שבת. דקסבר כל אולודי קלא אסיר: בקול של שיר. הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת: ומטיפין מיארק לחולה. כלי הוא ופיו צר ושל מתכת הוא ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקין וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה: וקא בעי לאתעורי. ע"י קול זה ומתיראין להקיצו בידים שמא יבעית וכיון דלהקיץ הוא לא בנעימה ובנחת נשמע שהרי קול נעים מרדימו והולך אפ"ה לבריא לא: לא יטפח. ידיו על לבו: יספוק. כף אל כף: ירקד. ברגל להשמיע קול להבעית העופות: שמא יטול צרור. ויזרוק לרה"ר להבריח העופות: משחקות באגוזים. לגלגלן דרך דף ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים: לאשוויי גומות. להכין דרך לגלגל האגוז: אולודי קלא. שהגלגל משמיע קול: גזרה שמא ימלא לגינתו. מתוך שממלאין בו בלא טורח אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו בשבת: תרו בה כיתנא. שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין: תרו. שורין:

הקדמה הפוסקים כרבה הפוסקים כעולא שימוש בכלי להשמעת קול שאיננו קול שיר הקדמה הסוגיה שלפנינו עוסקת באיסור השמעת קול בשבת, או כפי שהוא מכונה בגמרא "הולדת קול". בעניין זה נחלקו עולא ורבה. בגמרא מסופר שעולא מיחה ביד מי שהקיש על הדלת מכיוון שהוא סובר שהשמעת קול בכגון זה אסורה. לעומת זאת רבה חולק עליו ומתיר זאת משום שלא אסרו אלא השמעת קול של שיר, והקשה בדלת איננה קול שיר. הגמרא מביאה ראיות לשתי השיטות אך דוחה את כולן. יש לברר אם כן כאיזה דעה יש לפסוק. כמו כן יש לדון לפי כל אחת מהשיטות על פי הגדרים שמבוארים כאן איזו השמעת קול אסורה בשבת ואיזו מותרת ומתוך כך להסיק גם ביחס למצבים נוספים. הפוסקים כרבה הרי"ף כותב שהלכה כרבה. הוא מנמק פסק זה בכך שרב אחא בר יעקב מיישב את שיטת רבה, ומכאן שהוא מסכים לדעתו. עוד הוא מביא ראיה לפסק זה מהמעשה באמימר המובא בסוף הסוגיה שמתחילה התיר לאנשי מחוזא לדלות מים בגלגל מכיוון שסבר שאין לגזור שם שמא יבואו למלא לגינה וחורבה, שאלו אינם מצויות במחוזא. מכך שהוא לא אסר זאת מהטעם של השמעת קול רואים שהוא לא חשש כלל לטעם זה וסבר הסיבה היחידה לאיסור דליית מים בגלגל היא משום חשש שמא ימלא לגינה וחורבה. גם האור זרוע (סימן רט"ז) פוסק כך, וכך מדייק הבית יוסף גם מדברי הרא"ש שמביא שיטה זו בסוף דבריו. הרמב"ם כותב ש"אסור להשמיע קול של שיר בשבת" ובפשטות כוונתו לפסוק כרבה שרק קול של שיר אסור. גם השולחן ערוך כותב ש"השמעת קול בכלי שיר - אסור" וזה שלא כשיטת עולא שהקשה בדלת אסורה משום הולדת קול. הפוסקים כעולא רבנו חננאל כותב שיש לפסוק כעולא. הוא כותב שאף שרבה תירץ את כל הקושיות מכל מקום אין לסמוך על תירוצים שנאמרו בדרך של דיחוי ויש לפסוק כפשטות הראיות שכל השמעת קול אסורה. בנוסף לכך מובאים בראשונים דברי הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) מהם עולה שכל השמעת קול אסורה. אכן, הרי"ף כותב שאין לסמוך על דעת הירושלמי במקום שהוא סותר לדברי הבבלי, שכן בכל סתירה בין הבבלי לירושלמי אנו פוסקים כבבלי שהוא מאוחר יותר, על פי הכלל שהלכה כדברי המאוחר. הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך) נוקט להלכה כדעה זו. הוא כותב שאין להביא ראיה מההיתר לדלות בגלגל מכיוון ששם אינו מתכוון כלל להשמיע קול, אלא הקול נוצר בדרך אגב. אכן, המהר"ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות אות ב') סובר שגם לפי שיטת רבנו חננאל אם האדם אינו מתכוון כלל לקול שנוצר אין איסור בדבר, ולכן אין לאסור להשתמש בטבעת חלולה שבתוכה אבנים שמשמיעות קול שהרי אינו מתכוון להשמיע קול. על דברי הגר"א יש להקשות, שהרי הגמרא מתחילה הביאה ראיה מהאיסור למלאות בגלגל בשבת לכך שיש איסור השמעת קול, ואם כן ההבנה הפשוטה שלאוסרים השמעת קול דלייה בגלגל אסורה אף שאיננו מתכוון להשמיע קול. אכן, בהגהות מיימוניות (שם) מובא שמגמרא זו יש קושיה על שיטת המהר"ם מרוטנבורג. הוא מתרץ שלפי המהר"ם מרוטנבורג צריך לומר שהדולה מים מן הבור מעוניין בקול היוצא על ידי הגלגל. עוד הוא מתרץ שמכיוון שהגלגל משמיע קול רם ויש בזה פרסום רב - הדבר אסור גם כשאינו מכוון לכך. מכל מקום, לשיטת הגר"א שמההיתר לדלות בגלגל כשאין חוששים לדולה לגינתו ולחורבתו יש ראיה לדברי המהר"ם מרוטנבורג יש ליישב כיצד הביאה הגמרא מתחילה ראיה מהאיסור לדלות בגלגל לשיטת עולא שאוסר השמעת קול. המשנה ברורה (בביאור הלכה ד"ה אבל) מתרץ שאמנם בתחילה כשהגמרא הבינה שההסבר לאיסור לדלות בגלגל הוא משום השמעת קול היה צורך לומר לשיטת עולא שגם כשהאדם אינו מכוון להשמעת הקול הדבר אסור. אולם למסקנה שיש הסבר אחר לאיסור זה משום חשש שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, שוב אין צורך לומר בדעת עולא שהוא אוסר גם כשאינו מכוון להשמעת קול. שימוש בכלי להשמעת קול שאיננו קול שיר בעל האגור (סימן תקי"ח) מביא שמהר"י מולין אסר להכות על דלת בכלי המיוחד לשם כך. הבית יוסף מקשה עליו שדין זה אינו לא כעולא ולא כרבה. לפי עולא הרי שיש לאסור גם הקשה על הדלת ביד ללא שום כלי, ולפי רבה יש להתיר הקשה גם בכלי המיוחד לכך שהרי איננו משמיע קול שיר. הבית יוסף עצמו מתרץ בדוחק שמהר"י מולין פוסק כרבה, אלא שגם לפי רבה חוששים שמא יכוון לשיר. הסבר אחר כותב הלבוש בדומה לדברי הבית יוסף שפסיקה זו היא בשיטת רבה, והחשש כאן הוא שמא הכלי ישבר ויבוא לתקנו. על פי זה צריך לפרש שלפי רבה לא נאסר השמעת קול שיר אלא שימוש בכלי של שיר או כלי שמיועד להשמעת קול וזאת משום גזירה שמא הכלי ישבר ויבוא לתקנו. עוד הסבר מציע בעל ערוך השולחן (סעיף ט') שהאיסור הוא משום עובדין דחול ולא משום השמעת קול. הרמ"א פוסק כשיטה זו. בעל שו"ת שבט הלוי (ח"א סימן ס"ו) מפרש את פסיקת הרמ"א על פי הסבר הלבוש, ומוסיף שכל השמעת קול בכלי שמיוחד לשם כך אסורה מחשש שיבוא לתקן את הכלי. הוא מוסיף שאפשר שגם המחבר מסכים לשיטה זו, והראיה שהוא נוקט לשון שונה מלשונו של הרמב"ם. הרמב"ם כותב "אסור להשמיע קול של שיר" ואילו המחבר כותב "השמעת קול בכלי שיר" - ומשמע שכל השמעת קול אסורה אף קול שאיננו שיר כאשר הקול מופק מכלי שמיוחד לכך. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש... לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק - כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. (רמב"ם שבת כ"ג, ד') השמעת קול בכלי שיר - אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר - מותר. הגה ...ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת אף על פי שאינו מכוין לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך - אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת על ידי הכלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת. (אורח חיים של"ח, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300