העומד מאליו. שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך: היכא דלא סמכינן עליה מאתמול. שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת: לסמוך אדיקלא. דקל היה עומד אצל פתח המבוי: הא סמכינן הוי לחי. אלמא הלכה כאביי: לימא בדלא סמכינן עליה פליגי. ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו: ומתרץ לא ס"ד. דוודאי בדסמכינן עליה פליגי אבל לא סמכינן דברי הכל אינו לחי כההוא עובדא דדיקלא דרב: ברקא. יציע: דהוה בי בר חבו. והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר: ואפליגו בה כולי שנייהו. אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי:

הקדמה הפסק במחלוקת אביי ורבא היחס בין מחלוקת זו לסוגיות נוספות מחיצה העומדת מאליה שלא סמך עליה מאתמול הקדמה בגמרא נחלקו אביי ורבא האם "לחי העומד מאליו", כלומר לחי שלא הועמד מלכתחילה על מנת לשמש כלחי, יכול לשמש כלחי של מבוי ולהתיר בו את הטלטול. דעת אביי שאפשר לסמוך על לחי כזה, ואילו רבא אוסר. עם זאת מבואר בגמרא שאף לדעת אביי אין הלחי כשר אלא אם סמכו עליו מאתמול, דהיינו שלפני שבת התכוונו להתיר את הטלטול במבוי על סמך לחי זה, אך אם רק במהלך השבת התכוונו לסמוך עליו - אין לטלטל במבוי. יש לברר מהי פסיקת ההלכה במחלוקת זו. עוד מובא בגמרא שהמחלוקת היא רק לגבי לחי, אך מחיצה שעמדה מאליה - לכל הדעות היא מחיצה כשרה. אלא שיש לשאול האם ההגבלה שנאמרה בלחי לדעת אביי שהוא לחי רק אם סמכו עליו מאתמול קיימת גם במחיצה שבה לכל הדעות מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה. הגמרא מבארת שיסוד המחלוקת בין אביי לרבא הוא האם הלחי מתיר את הטלטול משום שהוא כמחיצה, או משום שהוא מהווה היכר לבני המבוי. יש לדון בדבר, האם לסברות אלו ישנם השלכות לסוגיות נוספות ואם כן יש לדון בפסיקת ההלכה באותן סוגיות ביחס לפסיקה בסוגייתנו. הפסק במחלוקת אביי ורבא כאמור נחלקו אביי ורבא האם "לחי העומד מאליו" מתיר את הטלטול במבוי. לפי הכלל הרגיל הרי שבמחלוקת אביי ורבא פוסקים כרבא, אלא שלכלל זה ישנם ששה יוצאים מן הכלל שראשי התיבות שלהם הם יע"ל קג"ם. רש"י (ד"ה ואפליגו) כותב שהאות ל' של יע"ל היא קיצור של "לחי העומד מאליו", כלומר סוגייתנו היא אחד מהיוצאים מן הכלל שבהם הלכה כאביי, ולכן פוסקים שאפשר לסמוך על לחי העומד מאליו. עוד ראיה לפסוק כאביי היא מהמעשה ברב ורב הונא שרב לא התיר לסמוך על לחי העומד מאליו רק משום שלא סמכו עליו מלפני שבת, ומכך מדייקת הגמרא שרב סובר כאביי שכשסומכים על הלחי מלפני השבת - ניתן לטלטל במבוי בשבת. אלא שראייה זו אפשר לדחות, שאף אם רב סובר שהלכה כאביי, מכל מקום רבא שהוא מאוחר יותר פוסק אחרת והכלל הוא שפוסקים כדעת האמורא המאוחר יותר ("הלכה כבתראי"). כדעת רש"י פוסקים גם התוספות לעיל (ה' ע"ב ד"ה פחות), המאירי, הרי"ף, הרמב"ם, וכך פוסק גם השולחן ערוך. לעומת זאת התוספות במסכת קידושין (נ"ב ע"א ד"ה ביע"ל קג"ם) כותבים שרבינו תם חולק על רש"י ומפרש את האות ל' לעניין מחלוקת אחרת שבין אביי ורבא במסכת נידה (ל"ז עא) לגבי ספירת נקיים בימי לידתה של היולדת. דעה נוספת מובאת בתוספות שם שגם חולקת על פירוש רש"י והיא של בני נרבונא שמפרשים את הל' כמכוונת לדין "לא אפשר ולא קמכוין" בסוגיית הנאה הבאה לאדם בעל כרחו (פסחים כ"ה ע"ב). לפי שני פירושים אלו יוצא שבסוגייתנו הכלל הרגיל מכריע שהלכה כרבא במחלוקת זו ולחי העומד מאליו אינו לחי. היחס בין מחלוקת זו לסוגיות נוספות גרסת הגמרא כפי שהיא לפנינו היא: "אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה, ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר, אי עבידא בידים - הויא היכר, ואי לא - לא הוי היכר", כלומר מחלוקת אביי ורבא תלויה בשאלה מה יסוד ההיתר של הלחי. לדעת אביי הלחי מתיר את הטלטול כמחיצה ובמחיצה כאמור לכל הדעות מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה ולכן כך הדין גם בלחי. לעומת זאת רבא סובר שהלחי מתיר משום שהוא משמש כהיכר, ורק לחי שמראש הועמד לשם כך יש בו היכר. מלשון הגמרא לפי גרסה זו משמע שאביי ורבא כבר נחלקו במקום אחר במחלוקת זו האם לחי משום מחיצה או משום היכר. בדברי הראשונים מובאים כמה סוגיות שיכולות להוות מקורות למחלוקת זו בין אביי ורבא. ישנה חשיבות לאתר את המקור המדויק שבו נחלקו אביי ורבא במחלוקת זו בנוסף לאמור בסוגייתנו מפני שפסיקת ההלכה באותן סוגיות תהיה תלויה בפסיקת ההלכה כאן, דהיינו לשיטת רש"י והראשונים שפוסקים כאן כאביי, גם במחלוקות הנוספות יש לפסוק כאביי, שהרי המחלוקות נובעות מאותו טעם, ואם אנו מקבלים את טעמו של אביי יש לפסוק כמותו בכל מקום. לעומת זאת לדעת רבינו תם, שפוסק בסוגייתנו כרבא, גם בסוגיות הנוספות יפסוק שלחי משום היכר. התוספות (ד"ה אביי) מבארים שטעמו של אביי התפרש לעיל (ה' ע"א) לבי מבוי שהיה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו, שלדעת אביי הרוחב של מיעוט הגובה צריך להיות ארבעה טפחים, ולפי אחת ההעמדות בגמרא שם טעמו הוא שההיתר של קורה הוא משום מחיצה ולפי זה כל שכן שגם בלחי הטעם הוא משום מחיצה. באשר לטעמו של רבא התוספות כותבים שהכוונה למה שלמדנו לעיל (י"ב ע"ב) לגבי מבוי שאינו ראוי לשיתוף, שלדעת רבא אין הבדל אם הכשירו בלחי או בקורה כיוון שאחד זה ואחד זה משום היכר. בעל הגהות אשרי (על הרא"ש סימן כ' אות א') מביא שגם הסוגיה לעיל (ח' ע"ב) שעוסקת במבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר ומביאה את דעת רבא שמניחים את הקורה בצד הקצר היא מכיוון שרבא סובר שלחי וכן קורה משום היכר. אך הדעה החולקת שם וסוברת שמניחים את הקורה באלכסון סוברת שלחי וכן קורה משום מחיצה, ולכן אף שבאלכסון אין כל כך היכר - בכל זאת הקורה מועילה מדין מחיצה. לפי זה לשיטת רש"י יש לפסוק בסוגיות אלו כדעה שלחי וקורה משום מחיצה, ולפי רבנו תם יש לפסוק כדעת רבא שלחי וקורה משום היכר. בעל המאור מביא סוגיה נוספת שלדעתו תלויה במחלוקת זו, והיא המשך הסוגיה לעיל (שם) הדנה בשימוש תחת הקורה. הוא כותב שכיוון שהלכה כאביי שלחי משום מחיצה - אין לפסוק בסוגיה זו כדעת רבא שמתיר להשתמש מתחת הקורה וכן בין הלחיים מכיוון שפסק זה מבוסס על דעתו שלחי וקורה משום היכר. אולם לדעת אביי שהלכה כמותו שלחי וקורה משום מחיצה - אין להשתמש מתחת הקורה וכך יש לפסוק. הרשב"א (בחידושיו לעיל ט' ע"א, ד"ה ולענין פסק) אף מבאר שלדעת בעל המאור סוגייתנו האומרת "אביי לטעמיה" ו"רבא לטעמיה" מתכוונת לסוגיה זו של שימוש בין הלחיים. כך על פי הגרסה שלפנינו, אולם כבר בתוספות (שם) מובאת גרסתו של רבנו חננאל שגרס: "אביי אמר לחי משום מחיצה... ורבא אמר לחי משום היכר...", ללא המילים "לטעמיה", והריטב"א כותב שזו הגרסה המדויקת יותר. לפי גרסה זו אין הכרח לתלות את מחלוקת אביי ורבא בסוגייתנו במחלוקות נוספות, וממילא אף הפוסקים כאן כאביי יכולים לפסוק בסוגיות הנ"ל כרבא וכן להיפך. הרי"ף כאמור פוסק בסוגייתנו כדעת אביי, אולם לעיל (ב' ע"ב בדפי הרי"ף) הוא פוסק כדעת רבא שניתן להשתמש תחת הקורה ובין הלחיים. הרמב"ן (במלחמות ה' על הרי"ף שם) והרשב"א מסבירים שהרי"ף אינו סובר שפסיקתו של רבא בסוגיה של שימוש בין הלחיים נובעת מהסברה שלחי משום היכר, כי אם כן לא מובן מדוע הוא מחלק שם בין לחי הרחב ארבע אמות ובין לחי שאינו רחב. עוד הם כותבים שכדעת רבא יכולים לסבור גם המסבירים שלחי משום מחיצה, שמותר להשתמש בין הלחיים כיוון שחודו החיצון של הלחי סותם בעוד שלדעת אביי שם חודו הפנימי סותם. לגבי גרסת הרי"ף בסוגייתנו ניתן לומר או שהוא גורס "לטעמיה", והכוונה לסוגיות שמובאות בתוספות ולא לסוגיה של שימוש בין הלחיים, או שאינו גורס "לטעמיה" ולכן אין לקשר את מחלוקת אביי ורבא בסוגייתנו למחלוקות נוספות. יתירה מזו, בעל קרבן נתנאל (על הרא"ש סימן כ') כותב שהרי"ף כלל לא גרס בסוגיה שיסוד המחלוקת בין רבא לאביי הוא בשאלה האם לחי משום היכר או משום מחיצה ולדעת שניהם לחי משום מחיצה. סברת רבא היא שלחי שלא נעשה לשם כך מתחילה אינו לחי, ואילו אביי מתיר כיוון שסמכו עליו מאתמול. הרמב"ם פוסק בשתי ההלכות לעיל כרבא (הלכות שבת י"ז, י"א, כ') שבין הלחיים מותר ושמניח את הקורה כנגד הקצר, משמע שמחלק בין סוגייתנו לבין הסוגיות לעיל. נראה אם כן שאינו גורס "לטעמיה", וכן כותב המאירי בשם בעל ההשלמה. כך פוסק גם השולחן ערוך (סימן שס"ה, ד'; שס"ג, ל'). מחיצה העומדת מאליה שלא סמך עליה מאתמול כאמור בגמרא מחיצה העומדת מאליה לכל הדעות שמה מחיצה. אמנם הרא"ש מחדש שמחיצה העומדת מאליה אפילו לא סמכו עליה מאתמול היא מחיצה, ואינו מבאר על מה הוא מתבסס. הרי"ף לאחר שמביא את מחלוקת אביי ורבא לגבי לחי העומד מאליו ושהלכה כאביי, כותב שבמחיצה לדברי הכל שמה מחיצה. אלא שיש לשאול שאם ממילא ההלכה נפסקה כאביי מה הצורך לומר שגם רבא מודה במחיצה. הבית יוסף (בסימן שס"ב) מסביר שכוונת הרי"ף היא שבמחיצה אין מחלוקת כלל כלומר דין זה אינו דומה למחלוקת אביי ורבא בדין לחי העומד מאליו, ובמחיצה מותר אפילו אם לא סמכו עליה מאתמול, שאם לא כן מה ההבדל לדעת אביי בין לחי לבין מחיצה, הרי אפילו בלחי הוא מתיר אם סמכו עליו מאתמול. הוא מוסיף שזהו המקור לדברי הרא"ש שבמחיצה אין צורך שיסמכו עליה מאתמול. אולם הב"ח (בהגהותיו על רבינו יהונתן אות ט', ועל הטור סימן שס"ב) דוחה את דיוק הבית יוסף בדברי הרי"ף, שכן אילו התכוון הרי"ף לחדש זאת היה עליו לכתוב זאת בפירוש. על כן הב"ח מבאר שהרי"ף בא לשלול הבנה מוטעית שמחיצה חמורה מלחי ואף אם פוסקים בלחי העומד מאליו שהוא לחי במחיצה שבאה להתיר דין מהתורה יש להחמיר, ועל כן הוא כותב שאדרבה מחיצה דינה קל יותר שאפילו לדעת רבא שמחמיר בלחי, במחיצה מקל. מדבריו יוצא שלפי הרי"ף אין מקור לחידושו של הרא"ש שמחיצה מתירה אף אם לא סמכו עליה מאתמול, ונראה אם כן שלדעתו לשיטת הרי"ף גם מחיצה העומדת מאליה מתירה רק אם סמכו עליה מאתמול. גם בעל קרבן נתנאל (שם) חולק על דיוקו של הבית יוסף. הוא מפרש שהדין של מחיצה העשויה מאליה נלמד כבר מהלכות אחרות שפסק הרי"ף אותם הביאה הגמרא כראיה לכך שמחיצה העשויה מאליה שמה מחיצה, כגון המשנה שמתירה לבנות סוכה בין האילנות שהאילנות יהיו הדפנות של המחיצה. הוא מפרש שהרי"ף הביא את דין מחיצה העומדת מאליה בסוגייתנו כדי ללמדנו חומרא, שכמו בלחי העומד מאליו שהוא לחי רק אם סמכו עליו מאתמול, כך הדין גם במחיצה, והרי"ף חולק על הרא"ש. רבינו ירוחם (נתיב יב חי"ז) מביא את שתי הדעות בשאלה אם מחיצה מתירה אפילו לא סמכו עליה מתחילה. הרמב"ם פוסק שמחיצה העומדת מאליה כשרה ואינו מוסיף "אם סמכו עליה" כדרך שהוא כותב בלחי. עוד הוא כותב שמחיצה הנעשית בשבת בשגגה הרי זו מחיצה. מכך עולה שהוא סובר שאין צורך שיסמכו על המחיצה מבעוד יום, וכך מפרש את דעתו המגיד משנה. הטור כותב בפירוש שמחיצה כשרה אפילו לא סמכו עליה מאתמול. השולחן ערוך כותב כעין דברי הרמב"ם ואינו כותב כטור בפירוש שאין צורך לסמוך מאתמול, אך המשנה ברורה (סקט"ז) מבאר שהמחיצה כשרה אפילו לא סמכו עליה מערב שבת. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מחיצה העומדת מאליה - הרי זו כשרה. ומחיצה הנעשית בשבת - הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה - מותר לטלטל בה באותה שבת. וכו'. (רמב"ם שבת ט"ז, כ"ב) ...ולחי העומד מאליו, אם סמכו עליו מקודם השבת - כשר, וכו'. (רמב"ם שם י"ז, כ"ב) מחיצה העומדת מאליה, דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה - כשרה. מחיצה שנעשית בשבת - כשרה, והני מילי שנעשית בשבת בשוגג, וכו'. (אורח חיים שס"ב, ג') אפילו לא עשאו לשם לחי אלא שנזדמן לו שם מאליו - כשר, ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת, אבל לא סמכו עליו מערב שבת, כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ובאים עכשיו לסמוך על זה - לא. (אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת - כאלו סמכו עליו דמי). (שם שס"ג, י"א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300