בהמת עולי רגלים. אבל אדם אפי' עולי רגלים לא הותר לדלות ולשתות שיכול ליכנס לפנים ולשתות: מטפס. אוחז בידיו ורגליו בכתלים ונכנס ויוצא מטפס קרפי"ר בלע"ז: מידי דחזי לאדם. כיון דמים משוי להו מחיצה בעינן מים חשובין: אם היו רחבין. ואינו יכול לטפס מותר לו למלאות ולשתות: אין בורגנין בבבל. דאמר בכיצד מעברין (לקמן ד' נה:) אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מתעברין עמה ומודדין תחום העיר משם ולהלן ומה הן בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר ואינו דבר קבוע וקאמר ר' ירמיה דהנך בורגנין אין בבבל כלומר ואין מתעברין עם העיר דבבבל איכא בידקי דמיא ושטפי להו הלכך לא חשיבי מידי: בחוצה לארץ. בשאר ארצות לבד מבבל: דלא שכיחי מתיבתא. להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה ופסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה: דשכיחי מיא. ולא הותרו פסי ביראות אלא למקום שצריכין מי גשמים לכנסן ולשתות מהן דאיכא דוחק:

הקדמה פסי ביראות בזמן הזה תקנת פסי ביראות לאדם הקדמה בפרקנו אנו לומדים על תקנת פסי ביראות. תקנה זו מאפשרת לשאוב מים מתוך באר שנמצאת ברשות הרבים על אף שהבאר עצמה דינה כרשות היחיד שהרי היא עמוקה ורוחבה עולה על ארבעה טפחים, ולכן אסור להוציא מתוכה מים לרשות הרבים ואף לא לכרמלית. על מנת להתיר את הוצאת המים מתוך הבאר החוצה יש להפוך את השטח שמסביב לבאר גם לרשות היחיד, אלא שיש בעיה לבנות מחיצות גמורות באמצע רשות הרבים, ובפרט שצריך להשאיר לבהמות גישה לבאר. הפסים, שהם למעשה דפנות שיש בהם אמה בלבד הופכים את השטח שביניהם לרשות היחיד, כך שמותר להוציא מהבאר מים לשטח זה. אמנם דין זה הוא ייחודי, שעל ידי דפנות בנות אמה בלבד ייחשב השטח שביניהם כרשות היחיד אף שלאורך כל הדופן הפרוץ מרובה על העומד, ויש פרצות גדולות. בסוגייתנו אנו למדים באלו מצבים ניתן להשתמש בקולא של פסים אלו, וזאת על ידי הבנת הסיבה לתקנה זו. פסי ביראות בזמן הזה בתחילת הסוגיה מובאת מימרא של רבי יצחק בר אדא, לפיו "לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד". אמנם בהמשך הסוגיה מובא בשם רב ירמיה בר אדא בשם רב שאין לסמוך על פסי ביראות בחוץ לארץ מפני שלא מצויים שם ישיבות, וכפי שמפרש רש"י (ד"ה דלא שכיחי מתיבתא) שהותר לסמוך על פסי ביראות לכל מי שהולך לצורך מצווה כתלמידי ישיבות, אך בחוץ לארץ שם לא מצויים ישיבות - לא נוהג דין פסי ביראות. לפי לשון זאת עולה שבבבל, אף שאיננה בארץ ישראל - נוהג דין פסי ביראות מכיוון שמצויות שם ישיבות. אמנם בלשון השנייה מובא שגם בבבל לא נוהג דין פסי ביראות מכיוון שהמים מצויים שם ואין להם צורך בתקנה זו. אמנם גם לפי לשון זאת נראה שאם ישנו מקום בו מצויים ישיבות, אך מאידך לא מצויים בו המים - ינהג שם דין פסי ביראות. יש לדון אפוא על היחס בין דברי רבי יצחק בר אדא שההיתר הוא רק לעולי רגלים לבין דברי רב מהם עולה שההיתר הוא לכל ההולכים לדבר מצווה. המאירי (בחידושיו ובבית הבחירה) סובר שניתן לסמוך על פסי ביראות לכל דבר מצווה כפי שעולה מדברי רב. לפי דבריו נראה כי ניתן לפרש את דברי רבי יצחק בר אדא ש"לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד" דהיינו לעולי רגלים ולכל מי שדומה להם שהולך לדבר מצווה. כך נראה גם מתוך פירוש רש"י, שכותב (שם) ש"פסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה". לפי זה נוהג דין פסי ביראות גם בזמן הזה למי שהולך לצורך מצווה. כך פוסק גם האור זרוע (הלכות עירובין, סימן קכט). לעומת זאת, הרי"ף והרא"ש השמיטו בפרקנו את הסוגיות העוסקות בדיני פסי ביראות והביאו רק את דבריו של רבי יצחק בר אדא ש"לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד". רבינו יהונתן (ו ע"א בדפי הרי"ף) מסביר את השמטת הרי"ף בכך שהיום לא נוהג דין פסי ביראות, שתלוי בעולי הרגלים, שהרי "בעוונותינו חרב בית מקדשנו". גם מתוך דברי הרמב"ם נראה כי הוא פוסק כפשט דבריו של רב יצחק בר אדא, שכן הוא כותב: "לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד". בספר ללשונות הרמב"ם מפרש שהרמב"ם סובר שיש מחלוקת בין רבי יצחק בר אדא לבין רב שמתיר לכל צורך מצווה, והוא פוסק כרבי יצחק בר אדא. אכן גם בירושלמי (פ"ב ה"א) מצינו מחלוקת בעניין זה האם נוהג דין פסי ביראות גם בזמן הזה. בביאורים שבסוף חידושי המאירי (מהדורת מוסד הרב קוק, פ"ב סימן א) כתב שלרשב"א יש שיטה שלישית בעניין זה. הוא מדייק מדברי הרשב"א שדין פסי ביראות נוהג בכל מקום בו שכיחים הולכי דרכים שהולכים לצורך מצווה. לשיטה זו יש קולא וחומרא לעומת שיטת המאירי והאור זרוע: במקום בו שכיחים הולכי דרכים לצורך מצווה, סוברת דעה זו שניתן לסמוך על פסי ביראות גם לאנשים שאינם הולכים לצורך מצווה, ובכך שיטה זו מקלה. לעומת זאת, במקום בו לא שכיחים הולכים לצורך מצווה - אסור לכל אדם לסמוך על פסי ביראות, אף אם הוא הולך לצורך מצווה, ובכך שיטה זו מחמירה. תקנת פסי ביראות לאדם בסוגייתנו מובאת ברייתא שאומרת שההיתר של פסי ביראות נאמר רק לגבי בהמות שאינם יכולות לרדת לבאר ולשתות, אך אדם שיכול לעשות זאת - אינו רשאי לסמוך על הפסים. אולם אם הבאר רחב וגם האדם לא יכול לרדת לתוכו ולשתות - מותר גם לאדם לסמוך על פסי הביראות. עוד מובא בסוגיה בשם שמואל שצריך שהמים יהיו ראויים לשתיית אדם, ולכן אין היתר פסים אלא בבאר של מים חיים, אך לא בבור של מים מכונסים שלעיתים אינם ראויים לשתיית אדם. יש להבין, אם התקנה היא רק לצורך בהמות, מדוע יש צורך שהמים יהיו ראויים לשתיית אדם? רש"י (ד"ה מידי דחזי לאדם) מפרש שההיתר של פסים כדפנות הוא רק לצורך המים ומשום כך צריך שהמים יהיו מים חשובים. מכך נראה שאמנם התקנה היא רק לצורך בהמות, אלא שתיקנו רק כאשר המים הם מים חשובים, והמדד לחשיבות המים הוא האם הם ראויים לשתיית אדם. גם מדברי המאירי נראה כי עיקר התקנה הוא לצורך בהמה, שהוא כותב שלמדים תקנה זו מהפסוק "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כג, יב). אכן המאירי כותב שלא התירו לאדם לשאוב מהבור החוצה אפילו בבור רחב אלא כאשר מתירים זאת לבהמה, ואגב שהתירו לבהמה, התירו גם לאדם. אלא שבעניין זה יש הבדל בין מה שהוא כותב בחידושיו לבין מה שהוא כותב בבית הבחירה. בחידושיו הוא נוקט שבמקום שמצויות בהמות - מותר לתקן פסי ביראות, ואז אם הבור רחב שאדם אינו יכול לטפס למטה - מותר גם לאדם לשאוב מהבור ולהסתמך על הפסים גם אם אין לו בהמה. אולם בבית הבחירה הוא כותב שלא הותר לאדם לשאוב מבור רחב אלא רק אם ממילא הוא שואב גם לבהמתו. לעומת זאת, שיטת הרשב"א היא שבבור רחב התירו לתקן פסי ביראות לצורך אדם גם במקום בו לא מצויות בהמות. הוא מבסס את דבריו על דברי הגמרא ש"בעינן מידי דחזי לאדם", ומכאן שהתקנה היא גם לצורך אדם, שהרי אחרת לא מובן מדוע צריך שהמים יהיו ראויים לשתיית אדם. הרשב"א מסביר שכוונת הברייתא "לא התירו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד" אינה באה לשלול שאסור לאדם לסמוך על פסי ביראות, אלא שתיקנו את ההיתר משום בהמה ולא משום אדם, שאדם בדרך כלל אינו צריך לתקנה מכיוון שרוב הבורות אינם רחבים. אולם לאחר שהתירו את פסי הביראות - גם אדם יכול לסמוך עליהם. הוא גורס בלשון הברייתא "לא הותרו... אלא לבהמה בלבד" ומדייק שכוונת הברייתא לומר שסיבת ההיתר היא רק בגלל הבהמה, אך לאחר שהותרו הפסים - הותרו לכולם, שהרי אילו התכוונה הברייתא לומר שההיתר נוהג רק בבהמה היה עליה לומר "אין פסי ביראות מותרים אלא לבהמה בלבד". המהדיר של הרשב"א (מהדורת "אורייתא") כותב שנראה שלפי שיטת הרשב"א גם לאדם חולה וזקן שאיננו יכול לרדת ולשתות מהבור מותר לסמוך על פסי ביראות אף בבור צר. הרמב"ם כותב כדברי הברייתא שלא התירו להסתמך על הפסים אלא לבהמה ולא לאדם, אלא אם כן הבאר רחב. אולם בנוסח שבדפוסים הרגילים כתוב שדין זה שלאדם אסור להסתמך על הפסים בבאר צר אינו אלא בחוץ לארץ, ולפי זה נראה שבארץ ישראל מותר לאדם לסמוך על הפסים תמיד. גרסה זו הייתה גם לפני בעל מרכבת המשנה, והוא אכן מדייק כך מדברי הרמב"ם, שבארץ ישראל מותר לאדם לסמוך על הפסים תמיד. אולם בעל מעשה רקח ובעל קרן אורה כותבים כי גרסה זו ברמב"ם אינה נכונה ויש להשמיט את המילים "בשאר ארצות". ואכן במהדורת פרנקל של הרמב"ם תקנו כך את הגרסה על פי נוסחאות מדויקות של ספרי הרמב"ם. נספח: פסק הרמב"ם לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד... אבל (בשאר ארצות) אדם - ירד לבאר וישתה או יעשה לו מחיצה מקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים ויעמוד בתוכה וידלה וישתה. ואם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו הרי זה ידלה וישתה בין הפסין. (רמב"ם שבת י"ז, ל')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300