מערבין לנזיר. עירובי תחומין: ביין. ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן: ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן: סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר:

יש שאמרו. יש דברים שאמרו שיעורן לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל: מלא חפניו קטרת. ביום הכפורים: תרגומא. להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו:

מחלוקת סומכוס וחכמים ההכרעה במחלוקת התנאים פסק השולחן ערוך מחלוקת סומכוס וחכמים במשנה בתחילת הפרק נחלקו חכמים וסומכוס האם אפשר לערב לישראל בתרומה, שהרי רק לכהן מותר לאכלה. לדעת חכמים אפשר לערב בה שהרי היא ראויה לכהן, וכיוון שהעירוב ראוי לסעודה - אפילו של אחרים - הוא מועיל כעירוב. לעומת זאת, דעת סומכוס היא שאי אפשר לערב בה, מכיוון שלדעתו עירוב צריך להיות ממזון שראוי לאדם שמערבים לצורכו. הגמרא מביאה בהקשר למחלוקת זו את המשנה במסכת כלים (פרק י"ז, משנה י"א) שמפרטת מספר דוגמאות לדברים שמשערים לפי השיעור שמתאים לכל אדם מצד עצמו, ואחת מהדוגמאות היא שיעור מזון שתי סעודות בעירוב. הגמרא מזהה משנה זו עם דעת סומכוס, שהרי לדעת חכמים אין צורך שהסעודה תתאים לשיעורו של האדם, כפי שלדעתם אין צורך שהמזון יהיה ראוי לאכילת אותו אדם, ורק לדעת סומכוס שצריך שהמזון יתאים לאדם שמערבים לצורכו, הוא הדין שמשערים את שיעור שתי הסעודות לפי כמות המאכל שאותו אדם רגיל לאכול. בהמשך מובאת דעתו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שסובר שאף שלחולה ולזקן משערים לפי השיעור שמתאים להם, מכל מקום לרעבתן משערים לפי שיעור מזון שתי סעודות של אדם רגיל. הגמרא שואלת האם רבי שמעון בן אלעזר חולק על המשנה במסכת כלים, שהיא כאמור כשיטת סומכוס, שנוקטת שתמיד משערים לפי השיעור של האדם. הגמרא מסיקה שניתן להעמיד את המשנה במסכת כלים גם כשיטת רבי שמעון בן אלעזר, וכוונת המשנה להקל על חולה וזקן שמשערים לפי השיעור שלהם שהוא פחות משיעור של כל אדם, אך לא להחמיר על רעבתן שיצטרך לשער יותר מן השיעור של כל אדם. נמצא אם כן לפי מסקנת הגמרא, שרבי שמעון בן אלעזר סובר שמשערים מזון שתי סעודות לפי השיעור של כל אדם כשזה לקולא כגון לחולה ולזקן, אך לחומרא הוא מודה שלרעבתן משערים לפי שיעור כל אדם; ולפי מסקנת הגמרא ניתן לומר שזו גם כוונת המשנה במסכת כלים. התוספות (ד"ה תרגומא) מקשים: לאור דברי הגמרא שאת המשנה במסכת כלים ניתן להסביר שמשערים לפי האדם עצמו רק כשזה לקולא, מדוע אמרה הגמרא שחכמים שבמשנתנו חולקים על משנה זו? דעת חכמים כאמור היא שאפשר לערב לישראל בתרומה אף שאינה ראויה לו. דין זה הוא לקולא, דהיינו שסומכוס מחמיר שאי אפשר לערב לישראל בתרומה כיוון שאיננה ראויה לו, אך חכמים מקילים בכך. והרי לפי מסקנת הגמרא שרק לקולא אומרת המשנה במסכת כלים שמשערים באדם עצמו, ניתן לומר שחכמים מודים למשנה שם שלקולא משערים באדם עצמו, לגבי חולה וזקן. התוספות מתרצים שני תירוצים. בתירוץ הראשון הם כותבים שלדעת חכמים גם בחולה ובזקן צריך לשער לפי השיעור של כל אדם. זאת מאחר שלשיטתם ניתן לערב להם בתרומה, וכאשר מערבים להם בתרומה שאיננה ראויה להם וודאי שנשער לפי השיעור של כל אדם; והרי לא מסתבר שלפי חכמים יהיו שני שיעורים שונים לחולה ולזקן, שיעור אחד כאשר משערים להם בתרומה, וזה יהיה לפי השיעור של כל אדם, ושיעור שני כשמערבים להם באוכל שראוי להם, וזה יהיה לפי השיעור שהם רגילים לאכול; ולכן מסתבר שיש רק שיעור אחד, וזהו השיעור של כל אדם. ממילא מובן מדוע אין להעמיד את המשנה במסכת כלים כדעת חכמים. כתירוץ זה כותב גם רבנו פרץ (בתוספותיו). בתירוץ השני התוספות כותבים שאכן חכמים יכולים להסכים עם דין המשנה שם, שלחולה ולזקן משערים לפי השיעור שלהם, אלא שמלשון המשנה שאומרת "הכל לפי מה שהוא אדם" משמע שצריך שהאוכל יהיה ראוי לאותו אדם, כלומר שאי אפשר לערב לישראל בתרומה, ולכן הגמרא אומרת שהמשנה שם היא רק כסומכוס. הנפקא מינה בין התירוצים הוא, שלפי התירוץ הראשון חכמים סוברים שלחולה ולזקן משערים בשל כל אדם, בעוד שלפי התירוץ השני חכמים יכולים להסכים לדברי רבי שמעון בן אלעזר שלחולה ולזקן משערים לפי השיעור שלהם. ההכרעה במחלוקת התנאים כאמור, הגמרא מזהה את המשנה במסכת כלים עם דעת סומכוס, ומכאן שיש מקום לפסוק כשיטתו אף שבדרך כלל פוסקים כשיטת חכמים. נוסף על כך, לדעת התוספות בתירוצם השני, חכמים לא נחלקו כלל עם רבי שמעון בן אלעזר, ומסכימים שלחולה ולזקן משערים לפי השיעור שלהם לקולא. אבל הראשונים מביאים מקורות נוספים שלאורם יש להכריע כמי פוסקים. בהמשך המשנה הנ"ל במסכת כלים מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: "מזונו לחול אבל לא לשבת, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: לשבת אבל לא לחול. אלו ואלו מתכוונין להקל". בפשטות, על פי העמדת הגמרא את המשנה ש"הכל לפי מה שהוא אדם" מתייחס רק לחולה ולזקן ולקולא, ולא לרעבתן לחומרא, נראה כי יש להסביר את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כמתייחסים לדברי תנא קמא שבמשנה, דהיינו שעוסקים בחולה ולזקן. אולם חלק זה של המשנה במסכת כלים מובא גם במסכתנו (לקמן דף פ"ב ע"ב) בפני עצמו ללא הפתיחה שבמסכת כלים, אך בתוספת כמה מילים: "כמה הוא שיעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. מזונו לחול ולא לשבת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לשבת ולא לחול. וזה וזה מתכוונים להקל. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר, משלש לקב...". מפשט המשנה נראה שלפי רבי מאיר ורבי יהודה משערים לפי אדם בינוני, שהרי לא נאמר במשנה זו שמשערים לכל אדם לפי מה שהוא. זאת ועוד, בהמשך המשנה מובא השיעור המדויק של שתי סעודות. אם כן, יש לכאורה סתירה בין המשנה במסכת כלים לבין המשנה בהמשך מסכתנו. מהמשנה במסכת כלים עולה שרבי מאיר ורבי יהודה מסכימים לשיטת רבי שמעון בן אלעזר שלכל אחד משערים לפי מה שהוא, בעוד שמהמשנה בהמשך מסכתנו עולה שלדעתם משערים באדם בינוני. דעת הר"ש בפירושו למסכת כלים היא שאכן לפי רבי מאיר ורבי יהודה משערים באדם בינוני גם בחולה ובזקן, והם חולקים על דברי תנא קמא במסכת כלים ולא מפרשים את דבריו. לפי שיטה זו מסתבר שיש לפסוק כשיטת חכמים שבמשנתנו, וכסתם המשנה לקמן, ולא כשיטת רבי שמעון בן אלעזר שסובר שלחולה וזקן משערים לפי השיעור שלהם. אכן הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו בכלל שיש הבדל בין סוגי האנשים במידת שיעור מזון שתי סעודות, ונראה מכך שהם פוסקים כשיטת הר"ש. לעומת זאת, הרשב"א בחידושיו (לקמן פב ע"ב ד"ה ר"מ) והריטב"א (לקמן פב ע"ב ד"ה מזונו) מסבירים שהמשנה לקמן עוסקת בחולה ובזקן כפי שעולה מן המשנה במסכת כלים, ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה האם משערים בסעודות חול או בסעודות שבת. לשיטתם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכסתם המשנה במסכת כלים. כך פוסקים גם הריא"ז והמאירי. פסק השולחן ערוך הגרסה שלפנינו בדברי השולחן ערוך היא: "ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ואם הוא חולה או רעבתן, שיעורו שתי סעודות בינוניות". מסוף דברי השולחן ערוך נראה כי הוא פוסק כשיטת הר"ש, הרי"ף והרמב"ם שפוסקים כדעת חכמים שבמשנה שגם לחולה ולזקן משערים בסעודות של אדם בינוני, ולא כדעת רבי שמעון בן אלעזר. אולם מתחילת דבריו שכותב "כל אחד ואחד כפי מזונו" עולה שהוא פוסק כדעת רבי שמעון בן אלעזר, וכשיטת הרשב"א והריטב"א. החתם סופר (על השולחן ערוך, ובשו"ת או"ח סימן צא) סובר שהשולחן ערוך פוסק כדעת הרי"ף והרמב"ם כדרכו לפסוק כמותם. בביאורים למאירי (נדפס בסוף חידושי המאירי מהדורת מוסד הרב קוק, פ"ג סימן ט"ו) מסביר שאת תחילת דברי השולחן ערוך "כל אחד ואחד כפי מזונו" יש להסביר או כפי מזונו של אדם בינוני, או שהכוונה לכך שמשערים את הכמות של המזון לפי הסוג, דהיינו שממזון שמשביע יותר די להניח כמות קטנה יותר. לעומת זאת, אחרונים אחרים סבורים שהשולחן ערוך פוסק כדעת הרשב"א והריטב"א, כפי שהבית יוסף עצמו מסביר את דעת הטור, ולכן הם מגיהים בלשון השולחן ערוך: "ויניח שם מזון שתי סעודות כל אחד ואחד כפי מזונו אם הוא חולה, ורעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות", ונוסח זה עולה כשיטת רבי שמעון בן אלעזר. כך כותבים המגן אברהם (סקי"א), הט"ז (סק"ז), בעל ערוך השולחן (סעיף ט'). כך פוסק גם המשנה ברורה (סקל"א). נספח: פסק השולחן ערוך כיצד עשיית עירוב? ...ויניח שם מזון שתי סעודות כל אחד ואחד כפי מזונו. ואם הוא חולה או רעבתן - שיעורו שתי סעודות בינוניות וכו'. (אורח חיים ת"ט, ז')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300