אי הוה שמיע ליה למר. לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום: לא יהלך. בשבת: לידע מה היא צריכה. אחר השבת: לא יטייל אדם. בשבת או ביו"ט סמוך לחשיכה עד פתח מדינה כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס כשתחשך מיד אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי הוה אסור: מוכחא מילתא. מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפצך וגו' (ישעיה נח) וכן בפתח המדינה אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל ולא מסקי אינשי אדעתייהו אלא אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה שמהרהר בה ואין דעתו עליו: חמרא אירכס ליה. ואזיל לעיוני דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אבל מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה לזמוני נפשיה לההוא מידי:

הקדמה הילוך בשבת לצורך מוצאי שבת סיור בנכסיו בשבת פסק ההלכה הקדמה בסוגיה הקודמת עסקנו באדם שמערב ביום טוב שחל בערב שבת לצורך שבת. רבה טורח להסביר את האופן בו ניתן לערב ביום טוב גם על ידי עירוב ברגליו. על כך מקשה רבה בר רב חנין בסוגייתנו שעצם ההילוך ביום טוב לצורך מוצאי יום טוב אסור בדומה למה שנאמר בברייתא שאין לטייל בפתח המדינה בשבת כדי שיוכל להיכנס מיד במוצאי שבת לבית המרחץ שנמצא שם. הגמרא מתרצת קושיה זו, שההולך לערב ביום טוב, לא ניכר שהוא עושה לצורך מוצאי יום טוב, ולכן אין איסור בדבר, ודווקא בהילוך לפתח המדינה במוצאי שבת - ניכר שהילוכו בשבת היה כדי שיוכל להיכנס למרחץ במוצאי שבת. בדומה לאיסור לטייל לפתח המרחץ, מצינו במשנה במסכת שבת (קנ ע"א) ש"אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות", ומפרש רש"י (ד"ה אין מחשיכין): "לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו". יש לדון ביחס שבין שני דינים אלו. דין נוסף שמלמדת הברייתא הוא האיסור על האדם לסייר בשדהו בשבת כדי לבחון את צרכיה במטרה שיוכל לעשותם ביום חול. יש לדון האם גם דבר זה קיים אסור רק כשהדבר ניכר, או שכאן עצם העיסוק בצרכי חול אסור אף שהדבר אינו ניכר. הילוך בשבת לצורך מוצאי שבת כאמור, בברייתא כאן נאמר שאין ללכת בשבת עד פתח המדינה כדי שיוכל להיכנס למרחץ מיד, אולם הגמרא מסיקה שמותר לערב ביום טוב לצורך שבת על ידי הילוך. ההבדל ביניהם הוא שבהליכה לפתח המרחץ ניכר שעושה זאת לצורך מוצאי שבת, אך בעירוב אין הדבר ניכר. בנוסף לכך יש איסור "להחשיך על התחום", דהיינו ללכת בשבת עד סוף התחום כשמטרתו היא שמיד במוצאי שבת יוכל לעשות שם דבר שאסור לעשותו בשבת, כפי שלמדנו במשנה במסכת שבת. התוספות במסכת שבת (קנ ע"ב, ד"ה ואין) מדייקים מהמשנה שהאיסור להחשיך על התחום קיים רק כאשר מחשיך עד סוף תחום שבת, אבל מותר להחשיך בתוך התחום אפילו כדי שיוכל לעשות שם מיד במוצאי שבת מלאכה שאסור לעשותה בשבת. על כך הם מקשים מהאמור בברייתא שבסוגייתנו, שאין להלך בשבת עד פתח המרחץ אף שאינו בסוף התחום. הם מתרצים בדומה לדברי הגמרא כאן, שבהילוך עד פתח המרחץ הדבר ניכר שהלך לצורך מוצאי שבת, מה שאין כן בסתם החשכה בתוך התחום. מדבריהם יוצא שבהחשכה בתוך התחום, אם הדבר ניכר שעושה לצורך מוצאי שבת - אסור, וכשאין הדבר ניכר - מותר. המגיד משנה (הלכות שבת, פרק כד, הל' ב) מנמק, שהחשכה עד סוף התחום אסורה בכל מצב, מכיוון שניכר שהאדם עושה זאת לצורך מוצאי שבת, מתוך שהוא הולך את כל התחום שהתירו לו ללכת בשבת ומחכה שם עד שתצא שבת. אולם המגן אברהם (ש"ז סק"א) מקשה על כך מהאמור בסוגייתנו שמי שמערב ברגליו עד סוף התחום שהוא יכול ללכת ביום טוב, אין הדבר ניכר שעושה לצורך מחר, וכפי שמבארת הגמרא: "אי צורבא מרבנן הוא - אמרינן: שמעתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא - אמרינן: חמרא אירכס ליה". לכן הוא מסביר שהאיסור להחשיך בסוף התחום קיים גם כשהדבר לא ניכר, מפני שעצם ההחשכה עד סוף התחום אסורה. בעל תוספת שבת (מובא בפמ"ג) ועוד אחרונים מתרצים את קושיית המגן אברהם, שאנשים הרואים שהוא הולך ביום טוב שחל בערב שבת עד סוף התחום, אינם חושבים שהוא עושה זאת לצורך מחר, מאחר שמחר הוא יום שבת שאסור במלאכה, ולכן הם תולים שהלך לשם לצורך היתר, כפי שמבארת הגמרא. לעומת זאת, ההולך עד סוף התחום בשבת שלאחריה יום חול - ניכר שעשה כן לצורך חול, ולכן הדבר אסור. סיור בנכסיו בשבת איסור נוסף שנזכר בברייתא שבסוגייתנו הוא האיסור לסייר בנכסיו בשבת כדי לעמוד על הטיפול בהם שצריכים לעשותו בימי החול. לגבי איסור זה יש לדון האם הוא נוהג רק כשניכר שההילוך הוא לצורך דברי חולין, או שהאיסור נובע מכך שהאדם עוסק בשבת בדברי חול, ולכן אסור גם אם אין הדבר ניכר מתוך מעשיו. הרשב"א, הריטב"א והר"ן בחידושיהם למסכת שבת (שם) מביאים את קושייתם התוספות מהדין שמותר להחשיך בתוך התחום על האמור בסוגייתנו שגם בתוך התחום הילוך לצורך חול אסור, ומתרצים שכל הברייתא עוסקת במעשים שניכר שהאדם עושה לצורך חול, וגם בסיור בשדה מדובר בשדה שצריכה חרישה וכדומה, שניכר שמטרתו לבחון את הדברים שצריכים לעשות בה. אולם אם לא ניכר שבא לסייר בשדה כדי לעמוד על הדברים שצריכים לעשות בה - אין איסור לעשות זאת בשבת. לדבריהם, קושיית הגמרא מהברייתא על דברי רבה היא משני חלקיה, גם מהאיסור לסייר בנכסיו וגם מהאיסור לטייל לפתח המדינה; וממילא גם תירוץ הגמרא, שבברייתא הדבר ניכר, מתייחס לשני חלקי הברייתא. לעומתם, כותב החיי אדם (כלל ס סעיף א, ובנשמת אדם סק"א) שדעת הרמב"ם והשולחן ערוך היא שסיור בנכסים אסור אף כשהדבר לא ניכר, כיוון שעצם ההליכה לצורך דברי חולין אסורה בשבת. הוא מדייק זאת מדברי הרמב"ם שכותב בהלכה א': "...לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת וכו'" - משמע שעצם ההילוך אסור. כמו כן בהלכה ב' הוא מפרט איסור זה: "אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו", ואינו תולה איסור זה בכך שניכר שהוא עושה לצורך חול, אלא רק בכך שזהו עיסוק של "חפצי חול". לשיטה זו, הילוך שמטרתו להגיע ליעד שבו אחר כך יעשה דברי חול - אסור רק אם ניכר שעושה לשם כך, כדברי התוספות, ואילו הילוך שהוא עצמו עיסוק בדברי חולין - אסור אף אם אין הדבר ניכר. הוא מסביר שקושיית הגמרא מהברייתא על דברי רבה היא רק מהדין השני שלה, דהיינו מהאיסור לטייל עד פתח המדינה, ואילו מהאיסור לסייר בנכסיו אין קושיה מאחר ששם עצם ההילוך הוא לצורך דברי חול. גם השולחן ערוך (בסימן ש"ז) אינו כותב שהאיסור הוא רק כשהדבר ניכר, ומכך מסיק החיי אדם שהוא סובר כשיטת הרמב"ם על פי הסברו. הוא פוסק כשיטה זו. פסק ההלכה לגבי האיסור להחשיך לצורך דבר שאסור לעשותו בשבת, השולחן ערוך (ש"ז, ט') פוסק כתוספות, שמחלק בין החשכה בתוך התחום, שמותרת אם אין הדבר ניכר, לבין החשכה בסוף התחום, שאסורה בכל מצב. בטעם האיסור להחשיך בסוף התחום, הוא כותב כדברי המגיד משנה, שבכך שמחשיך עד סוף התחום יש היכר שעושה כן לצורך חול. המשנה ברורה (בשער הציון ס"ק מה) כותב שאף שהמגן אברהם חולק על טעמם של המגיד משנה והשולחן ערוך, מכל מקום כבר תירצו האחרונים את קושייתו, ובנוסף לכך אין ביניהם מחלוקת להלכה, שהרי לדעת כולם בכל מצב אסור להחשיך עד סוף התחום. לגבי איסור הסיור בנכסים, המשנה ברורה (שו ס"ק א) מכריע לקולא כשיטת הרשב"א, הריטב"א והר"ן, שאין איסור אם הדבר לא ניכר. הוא מנמק זאת (בביאור הלכה ד"ה שמעין נכסיו) בכך שגם לפי החיי אדם יש בכך מחלוקת ראשונים, ודעת ראשונים רבים להקל, וכיוון שמדובר באיסור מדברי חכמים, יש לפסוק כדעה המקלה. בנוסף לכך הוא מעלה אפשרות שאין הרמב"ם והשולחן ערוך חולקים על שאר הראשונים, על פי הכלל שעדיף להמעיט במחלוקת ולהשוות את הדעות; ואת העובדה שהם לא כתבו שאבור רק אם הדבר ניכר, אפשר להסביר בכך שהם רק מצטטים את דברי הגמרא שאסור לסייר בנכסיו, וכמו שהגמרא לא פרטה שאסור דווקא אם הדבר ניכר, כך גם הם לא פרטו, אף שלהלכה גם הם מודים שהאיסור הוא רק אם ניכר שהוא מסייר לצורך חול. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו? משום שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", ונאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, וכו'. אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. (רמב"ם שבת כ"ד, א'-ב') "ממצוא חפצך" - חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ, וכו'. (אורח חיים ש"ו, א') מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמינכרא מלתא. (שם ש"ז, ט')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300