חרם. מצודת דגים ומפסיק במים בין ב' תחומין של ב' עיירות וחברו מצודים וחרמים (קהלת ז) וכתיב על כן יזבח לחרמו (חבקוק א) וגדר של קנים הוא: צריך לעשות מחיצה של ברזל. שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחום זה דכל מה שבתוך תחום העיר אין קונה שביתה במקומו להיות לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח אלא בתר העיר גריר ואם הוא בסוף התחום אין יכול לזוז משם ולחוץ ואין בני תחום זה יכולין למלאות מתוך תחום עצמו מפני עירוב מים של תחום האחר: ה"ג אי נימא משום דתני לה כרבי יוחנן בן נורי ולחומרא ואיהו לקולא סבר ומשום דסבירא ליה לקולא כל דתני לחומרא מחייך עליה. בתמיה אי נימא משום דרבי חייא תני למתניתין כר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה בתוך תחומין ורבי יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן לקולא דאמרי אין קונין שביתה והרי הן כרגלי כל אדם: מחיצה של ברזל נמי עיילי בה מיא. מתתאי דהא סתם מחיצה י' טפחים היא ולא מטיא עד קרקעית המים ואפילו מגעת לקרקעית המים אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה: אלא. משום הכי מחייך עליה: דקל הוא שהקילו חכמים במים. במחיצה כל דהו ובלבד שיהא בה י' מהניא בה ואע"ג דעיילי בה מיא מעילאי ומתתאי: כדבעא מיניה ר' טבלא כו'. וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא מחיצת הקנים נמי מהניא דמה לי מיערבי מיא מתתאי מה לי מיערבי בין קנה לחברו:

הקדמה המחמירים שצריך מחיצה המקלים שאין צריך מחיצה כלל פסק ההלכה הקדמה במשנה לעיל (מה ע"א) נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי לגבי מי שישן בשעת כניסת השבת בדרך - האם קנה שביתה במקומו. דעת חכמים היא שלא קנה שביתה ויש לו רק ארבע אמות, ודעת רבי יוחנן בן נורי היא שקנה שביתה במקומו ולכן יש לו אלפיים אמה לכל רוח. בגמרא מבואר שמחלוקתם היא גם לגבי חפצי הפקר - האם הם קונים שביתה במקומם או שדינם כדין האדם המוצאם. דעת חכמים היא שכמו שאדם ישן לא קונה שביתה כך גם חפצי הפקר אינם קונים שביתה, ואילו דעת רבי יוחנן בן נורי היא שהם קונים שביתה במקומם. בהמשך (מ"ו ע"א) הגמרא פוסקת כשניהם לקולא, דהיינו באדם שישן בדרך הלכה כרבי יוחנן בן נורי שקונה שביתה במקומו, ואילו בחפצי הפקר הלכה כחכמים שהם אינם קונים שביתה במקומם אלא דינם כאדם המוצאם. סוגייתנו עוסקת במים שנמצאים בגבול שבין שתי עיירות, והשאלה היא האם צריך לעשות מחיצה במים במקום שכלים שם אלפיים אמה, ואם כן, איזה סוג מחיצה יש לעשות. הצורך במחיצה הוא מפני שאסור להכניס את המים שמחוץ לתחום אותה עיר אל העיר, ומכיוון שהמים שמחוץ לתחום מתערבים במים שבתחום, יש בעיה לשאוב ממים אלו ולהכניסם לעיר. בתחילת הסוגיה, הגמרא נוקטת כדבר פשוט שלדעת חכמים שחפצי הפקר אינם קונים שביתה במקומם - אין צורך במחיצה, שהרי המים שמחוץ לתחום לא קנו שם שביתה, ולכן אף שהם היו מחוץ לתחום - מותר להביאם לתוך העיר, והצורך במחיצה הוא רק לשיטת רבי יוחנן בן נורי. עוד מבואר בגמרא שהדיון הוא רק במים מכונסים, אך מים נובעים וזורמים לכל הדעות אינם קונים שביתה כלל, ודינם כתחומו של האדם הממלא. למסקנת הגמרא אין צורך במחיצה של ברזל, אלא די במחיצת קנים אף שהמים עוברים דרכה, מכיוון ש"הקלו במים". יש לדון, האם כיוון שאנו פוסקים כדעת חכמים שחפצי הפקר אינם קונים שביתה במקומם, יהיה מותר להביא את המים אל תוך העיר גם ללא מחיצה. המחמירים שצריך מחיצה הרי"ף והרא"ש מעתיקים את האמור בסוגייתנו ואינם מסייגים זאת, ומכך נראה שהם מקבלים את הדברים להלכה. זאת ועוד, הם אינם מביאים כלל את תחילת הגמרא שאומרת שהסוגיה היא בשיטת רבי יוחנן בן נורי. את דעתם מבאר הגר"א (סק"א) שהם לא גרסו כלל בגמרא את המשפט: "אילימא משום דתני לה כרבי יוחנן בן נורי לחומרא, ואיהו סבירא ליה כרבנן לקולא, ומשום דסבר לקולא מאן דתני לחומרא מחייך עלה?!" ולכן אין מניעה לפסוק כסוגיה זו אף שהלכה כחכמים. את ההסבר לכך שגם לפי חכמים יש צורך במחיצה, מבאר רבינו יהונתן בפירושו לרי"ף, שהמים אינם כחפצי הפקר שאינם קונים שביתה, אלא תחומם כתחום אנשי העיר מכיוון שדעתם של אנשי העיר לשתות ממים אלו. עוד הסבר לפסיקה זו ניתן בהמשך דברי הגר"א (סק"ב), שאמנם בתחילה סברה הגמרא שהסוגיה היא רק כשיטת רבי יוחנן בן נורי מכיוון שהבינה שמדובר במים שנמצאים בין שני תחומים של שני אנשים שונים, ולכן אין דינם של המים כדין אותם אנשים שאין דעתם של האנשים על מים אלו, אך למסקנה מדובר על מים שבין תחומי שתי עיירות, וכיוון שדעתם של אותם עיירות על המים - דין המים שבתוך כל תחום של כל עיר כדין אותה עיר. גם המגן אברהם (סק"א) כותב שלדעה זו, למסקנת הסוגיה ניתן להעמיד הלכה זו גם כדעת חכמים. המקלים שאין צריך מחיצה כלל כאמור, מפשט הסוגיה עולה שלדעת חכמים, שהלכה כמותם, אין צריך מחיצה כלל. אכן התוספות (ד"ה חרם) מסבירים שאף שלמדנו לעיל (מה ע"ב) שגם לדעת חכמים מי גשמים שבתוך תחום העיר קונים שביתה כדין אנשי העיר, מכל מקום כאן שהמים נמצאים בין שני תחומים של שתי עיירות והם עוברים מצד לצד, בטלה דעתם של אנשי העיר ודינם כחפצי הפקר, שרק לדעת רבי יוחנן בן נורי קונים שביתה. גם מדברי רבנו חננאל, הרשב"א והריטב"א שמסבירים בפשטות על פי הגמרא שהסוגיה היא רק כשיטת רבי יוחנן בן נורי, עולה שיש לפסוק שלא כמסקנת הסוגיה, דהיינו שאין צריך מחיצה כלל. בדעת ההגהות אשרי נחלקו הדעות כמי הוא סובר: לדעת האליה רבה, הוא סובר כמחמירים שצריך מחיצה, אלא שמסייג זאת כדברי הגמרא שבמים נובעים אין צריך לכך. אולם המגן אברהם (שם) והביאור הלכה (ד"ה וצריך) הבינו שהוא סובר כמקילים, ולדעתו להלכה אין צריך כלל מחיצה להתיר את הכנסת המים לעיר. פסק ההלכה הרמב"ם אינו מביא בהלכותיו סוגיה זו, ורק בהקשר אחר הוא מביא את הקולא שנאמרה בסוגייתנו לגבי מחיצה מעל גבי מים. הביאור הלכה (שם) מסביר שהוא דחה סוגיה זו מהלכה, כשיטת המקילים שהובאה לעיל, מפני שהסוגיה היא בשיטת רבי יוחנן בן נורי. לעומת זאת, הטור פוסק כסוגיה זו, וכשיטת אביו הרא"ש. גם השולחן ערוך פוסק כסוגיה זו. אך המגן אברהם (שם) מקשה עליו, שהסוגיה היא רק כשיטת רבי יוחנן בן נורי, ומביא את דעת הגהות אשרי שלהבנתו הוא פוסק כדעת חכמים שאין צורך כלל במחיצה מעל המים. הביאור הלכה (שם) מביא את הדעות השונות, ומסיים ש"צריך עיון למעשה". נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך והיאך מעמידין את המחיצה במים? ...אף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע, הואיל ויש בה עשרה טפחים - הרי זו מותרת. ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם, והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות היכר. (רמב"ם הלכות שבת, ט"ו, י"ג) חריץ מלא מים מכונסים שהוא בין שני תחומי שבת, מקצתו בתחום עיר זה ומקצתו בתחום עיר אחרת - שתי העיירות אסורות למלאות ממנו אפילו בתוך תחומם, שהמים שבתוך התחום קונים שביתת העיר ומתערבים אלו עם אלו. וצריך לעשות מחיצה בסוף התחומין להפסיקן, ואפילו היא תלויה שאינה מגעת לקרקע החריץ, ושל קנים בעלמא - סגי... ואם המים מושכים - אין צריך שום תיקון, שאינם קונים שביתה והרי הם כרגלי הממלא. (אורח חיים ת"ב, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300