נכתב בלילה ונחתם ביום - היינו חד יומא ואין כאן גט מוקדם. ביום ונחתם בלילה - מוקדם הוא דמשמע דמההוא יומא איגרשה ולא איגרשה עד למחר ובגמרא מפרש מאי פסוליה. כל הגיטין - של מכר ומתנה והלואה. פסולין - דאתי למטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין. חוץ מגיטי נשים - דלאו לגוביינא עבידא ובגמרא מפרש לה.

מפני מה תיקנו זמן בגיטין - כיון דלאו שטרא דגוביינא הוא. משום בת אחותו - והיא אשתו ושמא תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותן לה וכשמעידין עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה. משום פירות - שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה תגבם ואם לא היה בו זמן יהיה מוכר והולך וכשתתבע לדין הויא ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי. לא שכיח - ולא חשו בה רבנן. עד שעת נתינה - הלכך זמן כתיבת גט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה. שמעינן להו - לרבי יוחנן וריש לקיש.

הקדמה הפוסקים שאוכלת פירות משעת הכתיבה הפוסקים שאוכלת פירות רק משעת נתינת הגט שיטת הרמב"ן - הדין מסופק כיצד מבררים את זמן הנתינה הקדמה במשנה נחלקו חכמים ורבי שמעון לגבי דינו של גט שהזמן הכתוב בו מוקדם לזמן בו חתמו עליו העדים. חכמים פוסלים שטר זה ורבי שמעון מכשיר. להסבר הסוגיה עלינו להקדים, שבשטרות שיש בהם שעבוד נכסים, כגון שטר הלוואה או שטר מכירה, שניתן לגבות את הנכסים מלקוחות על פי השטר - פשוט הוא ששטר מוקדם פסול מחשש לקנוניה, כלומר חוששים שכותב השטר עשה קנוניה עם מקבל השטר וכתב זמן מוקדם בשטר כדי שמחזיק השטר יוכל להיפרע מהלקוחות מהזמן המוקדם הכתוב בשטר, אף על פי שהשטר ניתן במועד מאוחר יותר, והגבייה אינה כדין. אבל גט אישה אינו עומד לגבייה מלקוחות, ועל כן הגמרא מחפשת את הטעם לפסילת גט מוקדם, ובכלל זה, מדוע תיקנו חכמים בכלל לכתוב את התאריך בגט. בעניין זה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. לפי רבי יוחנן, הגט פסול משום החשש שהבעל יקדים את הגט כדי לחפות על אשתו במצב שהיא זנתה תחתיו, כלומר, שעל פי הזמן המוקדם בגט יחשבו שהזנות הייתה לאחר הגירושין. רבי יוחנן תולה זאת ב"בת אחותו" כיוון שנישואין לבת האחות היו שכיחים בזמנם, ובכגון זה יש חשש שלמרות שהאישה זנתה תחתיו עדיין רוצה לחפות עליה, בגלל קרבת המשפחה הקודמת. ריש לקיש נותן סיבה אחרת לתקנה של כתיבת הזמן בגט, ולדבריו הטעם הוא משום הפירות שהאישה מוציאה מהלקוחות. ביתר ביאור, נכסי האישה אותם מכניסה האישה בזמן הנישואין לבעלה מוגדרים כ"נכסי מלוג", דהיינו נכסים שהקרן שייכת לאישה, והבעל אוכל את פירותיהם. אם האישה הכניסה לבעלה קרקע, הרי כל עוד הם נשואים - הבעל זוכה בפירות, אך לאחר הנישואין הקרקע חוזרת לאישה. במשך הנישואין לבעל ישנו כוח למכור את זכות אכילת הפירות לאחרים, אך גם כאן לאחר סיום הנישואין הקרקע חוזרת לאישה. אמנם, אם הלקוחות המשיכו לאכול את פירות השדה גם לאחר הגירושין הם צריכים להחזיר את הפירות לאישה. מכאן סובר ריש לקיש שיש לכתוב זמן בגט כדי שידעו מתי היו הגירושין, ועד אימתי הייתה ללקוחות זכות באכילת הפירות ומתי זו הסתיימה. בגמרא מבואר שלפי ריש לקיש אף אם הגט ניתן במועד מאוחר יותר מזמן הכתיבה האישה זוכה בפירות הקרקע שלה כבר משעת הכתיבה, ומכאן החשש שהבעל והאישה יעשו קנוניה וייכתבו זמן מוקדם בגט כדי להוציא פירות מהלקוחות שלא כדין. הגמרא מבארת שרבי יוחנן לא חושש להוצאת פירות מהלקוחות שלא כדין, שכן לשיטתו האישה זוכה בפירות רק לאחר נתינת הגט ולא משעת הכתיבה, ואם כן לא תוכל להוציא מהלקוחות על פי הזמן הכתוב בגט ואין לחשוש לקנוניה. אמנם, בהמשך הגמרא מביאה שבמימרא אחרת הדעות הפוכות, רבי יוחנן סובר שהאישה זוכה בפירות משעת הכתיבה, וריש לקיש סובר שאינה זוכה בהן עד שעת נתינת הגט. הגמרא מתרצת כי יש להפוך את הדעות. מהסוגיה עולה כי ההבדל להלכה בין ההסברים אינו נוגע לכשרות הגט, שכן לפי כולם יש לכתוב זמן בגט, ואם כתבו זמן מוקדם הגט פסול, אלא לשאלה מאימתי זוכה האישה בפירות נכסי המלוג, ויש לברר מהי פסיקת ההלכה. שאלה זו מושפעת כמובן גם מבעלי השיטות, שהרי לפי הכלל הרגיל הלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש, אלא שיש לדון מהי דעתו של רבי יוחנן למסקנת הגמרא שהדעות הפוכות. הפוסקים שאוכלת פירות משעת הכתיבה כאמור דעת רבי יוחנן כפי שמובאת בתחילת הסוגיה היא שתקנת כתיבת הזמן בגט היא משום "בת אחותו", ולדעתו אין האישה אוכלת פירות עד שעת נתינת הגט. לעומת זאת, בירושלמי (הלכה ב) למדנו שרבי יוחנן סובר שהתקינו זמן בגט "מפני אכילת פירות", וריש לקיש מקשה עליו. מכאן מסיק בעל העיטור (חלק א מאמר ראשון, זמן; דף ו, ד) שכוונת הגמרא בבבלי שיש להפוך את המימרא הראשונה בגמרא, באופן שמסקנת הבבלי תתאים לדברי הירושלמי. נמצא שרבי יוחנן סובר שהתקינו לכתוב זמן בגט משום פירות כיוון שהבעל אוכל פירות רק עד שעת כתיבת הגט, ומאחר שהלכה כמותו במחלוקתו עם ריש לקיש - יוצא שההלכה היא שאין לבעל זכות בפירות לאחר החתימה עד נתינת הגט לאישה. הרי"ף בניגוד לדעת בעל העיטור סובר שמסקנת הגמרא היא כי יש להפוך את המימרא האחרונה, ודברי רבי יוחנן שבתחילת הסוגיה נשארים גם למסקנה שתקנת הזמן היא משום בת אחותו, והבעל אוכל פירות עד שעת הנתינה. אמנם, הוא כותב שיש פוסקים במחלוקת זו כריש לקיש בניגוד לכלל שהלכה כרבי יוחנן כיוון שבגמרא לקמן (יח, א) נחלקו אמוראים מאימתי מונים את שלושת החדשים שצריכה האישה להמתין לאחר גירושיה עד שיתירוה להינשא (כדי למנוע מצב של ספק בוולד שתלד, האם נולד מהבעל הראשון או מהשני). לדעת רב מונים את שלושת החדשים משעת נתינת הגט ולדעת שמואל משעת כתיבתו, וההלכה היא שמונים משעת הכתיבה. לפי זה מסתבר שזהו גם הדין של אכילת הפירות שאין לבעל זכות אלא עד שעת כתיבה. דעה זו מובאת גם ברשב"א ובעוד ראשונים. גם בעל המתיבות (מובא בעיטור) פוסק כריש לקיש, למרות שביאר את תירוץ הגמרא "איפוך" על המימרא האחרונה. הרי"ף עצמו דוחה את ההשוואה להמתנת שלשה חדשים משום שדין ההמתנה תלוי בשאלה עד מתי מתייחדת עם הבעל הראשון, ומן הסתם לאחר כתיבת הגט שוב אינה מתייחדת עמו. לעומת זאת זכותו של הבעל באכילת פירות היא בתמורה להתחייבות הבעל לפדות את האישה בעת הצורך, ולכן ניתן לומר שכשם שחובת הבעל בפדיון האישה לא פוקעת אלא לאחר נתינת הגט, כך גם זכותו בפירות לא פוקעת אלא בנתינה. הפוסקים שאוכלת פירות רק משעת נתינת הגט כפי שהובא לעיל, הרי"ף מפרש שהגמרא הופכת את הדעות במימרא האחרונה באופן שרבי יוחנן סובר שהאישה אוכלת פירות רק משעת הנתינה ולדעת ריש לקיש אוכלת כבר מזמן הכתיבה. כך עולה גם מדברי התוספות (ד"ה איפוך), מהרא"ש (סי' ד) וכך מביא בעל העיטור בשם "רבוותא". רבנו קרשקש והר"ן (ח, ב בדפי הרי"ף) כותבים שהתירוץ "איפוך" נוגע תמיד לדברים האחרונים, שכן סדר הגמרא להקשות על הדברים הראשונים ממקום אחר, והתשובה "איפוך" באה לומר שאין להקשות מאותו מקום כיוון שהגרסה שם הפוכה. כך סובר גם הרשב"א, וכותב שאין להתחשב במה שמובא בירושלמי, שכן אין הלכה כתלמוד ירושלמי כנגד מסקנת הבבלי, וגם הרא"ש כותב שנחלקו בעניין זה הירושלמי והבבלי, והלכה כבבלי. יתר על כן, הנמוקי יוסף מביא שבמקום אחר בירושלמי (פרק ד הלכה ג) למדנו: "מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזנת עד שהיא אשתו, עמד וגרשה והקדים זמן הגט, אמר: מוטב תדון בפנויה ואל תדון באשת איש", ומכאן שגם הירושלמי סובר כדברי רבי יוחנן בסוגייתנו שתקנת כתיבת הזמן היא משום "בת אחותו". לפי פירוש זה יש לפסוק כדעת רבי יוחנן על פי הכלל שהלכה כמותו נגד ריש לקיש. כך פוסקים הרא"ש והראב"ן (יז, ב), זאת למרות שכאמור לעיל ההלכה לגבי המתנת שלשה חדשים נפסקה כדעה שממתינים מזמן כתיבת הגט, וכפי שהתבאר לעיל ישנו חילוק בין ההלכות. הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר את טעם כתיבת הזמן כרבי יוחנן בתחילת הסוגיה, משום החשש שיחפה על בת אחותו, וכך הוא כותב גם בהלכה לפנינו. לגבי הדין של אכילת הפירות הרמב"ם לא כותב בפירוש מהי דעתו, אולם כפי שהתבאר יש תלות בין ההלכות, וכיוון שהרמב"ם פוסק שטעם כתיבת הזמן הוא משום "בת אחותו" ממילא יוצא שסובר שהבעל אוכל פירות עד שעת נתינת הגט, וכך כותבים בדעתו הרשב"א והריטב"א (מכת"י, יח, א ד"ה איפוך). בשלחן ערוך לא מבואר מהו הטעם לתקנת כתיבת הזמן בגט, אך הבית שמואל (סק"א) מבאר שהטעם הוא משום בת אחותו, כיוון שמשום פירות אין צורך לתקן, שהרי הבעל אוכל את הפירות עד שעת הנתינה. שיטת הרמב"ן - הדין מסופק הרמב"ן כותב שיש ספק מהי כוונת הגמרא בתירוץ "איפוך", כיוון שלא נאמר בגמרא "איפוך קמייתא" או "איפוך בתרייתא". לכן אין בידינו להכריע את ההלכה במחלוקת זו על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן, שהרי אין מסקנה ברורה מהי דעתו. בנוסף לכך הוא מציין למספר מקומות בתלמוד שבהם נוקטים בסתם "למאן דאמר משום בת אחותו", "למאן דאמר משום פירות" (למשל לקמן כו, ב), ונראה מלשון זו שאין הכרעה בשאלה מהי דעתם של רבי יוחנן וריש לקיש. על דברי הרי"ף שתקנת פירות היא משום חובתו של הבעל לפדות את האישה, וחיוב זה נשאר עד שעת נתינת הגט, מקשה הרמב"ן, שלא מצינו בשום מקום שהבעל אכן חייב בפדיון האישה עד שעת הנתינה, וגם לגבי הפדיון ייתכן שהחיוב הוא רק עד שעת הכתיבה. מסקנת הרמב"ן היא שהדין נשאר בספק, וחל עליו הכלל שבכל ספק ממון, שאין מוציאים מהמוחזק. כיצד מבררים את זמן הנתינה כפי שהובא לעיל, לדעת ראשונים רבים, וכך נפסק להלכה, האישה אוכלת פירות רק משעה שקיבלה את הגט, והפירות שבין שעת החתימה לבין שעת הנתינה שייכים עדיין לבעל, ואם מכר הבעל את הקרקע אין האישה יכולה להוציא את הפירות מהלקוחות. אבל יש לדון האם האישה יכולה בסתם לתבוע את הפירות על פי הזמן הכתוב בגט מתוך הנחה שהגט ניתן לה באותו יום שנכתב. רש"י (ד"ה עד) כותב שלפי הסוברים שתקנת הזמן היא משום בת אחותו, אין לחשוש משום פירות, שהרי את הפירות אינה אוכלת אלא משעת נתינת הגט ועל כן אין הזמן הכתוב בגט מהווה ראיה לאכילת הפירות. הוא מבאר שלשיטה זו האישה יכולה להוציא פירות מלקוחות על פי עדים שמעידים מתי הגט נמסר לידה, ומשמע שללא עדים אינה גובה מהזמן הכתוב בגט. כך כותבים גם הר"י מלוניל, הרי"ד (בפסקיו) והנמוקי יוסף. ר"י (מובא בתוספות ד"ה עד), הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש והריטב"א (מכת"י) מקשים על שיטה זו מסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (יט, א) ממנה עולה לפי הבנתם שרק במצב שהגט נמצא מושלך וניתן לאישה אינה גובה מהלקוחות אלא על פי עדים, ומשמע שכשאישה מוציאה גט שלא הורע בנפילה גובה גם ללא עדים על סמך הזמן הכתוב בגט. לפי שיטה זו מתפרשים דברי רבי יוחנן בסוגייתנו שלא היו צריכים לתקן כתיבת זמן בגט משום הפירות, שכן ניתן להוכיח את זמן נתינת הגט על פי העדים בפניהם התגרשה האישה, אך לאחר שיש זמן בגט - ניתן לסמוך עליו גם כדי לגבות את הפירות, אלא אם כן הורעה חזקתו של הגט בנפילה. לעומתם כותב רבנו קרשקש בשם רבו שאף על פי שהגמרא בבבא מציעא דנה בגט שנפל - הוא הדין בכל גט שצריכה האישה להביא עדים על זמן נתינתו כדי שתוכל לגבות את הפירות. הוא מוכיח כך מהמשנה במסכת בבא בתרא (קסז, א) שם למדנו שכותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, וממילא מסתבר שכאשר האישה מוציאה גט אינה גובה פירות מהזמן הכתוב בו אלא צריכה להוכיח מתי בא לידה, שאם לא כן יש לחוש שמא הזמן הכתוב בו מוקדם לזמן המסירה ותטרוף לקוחות שלא כדין, וכך כותב גם הריטב"א (חידושים החדשים לבבא מציעא, שם). התוספות מפרשים לשיטתם את הדין שכותבים גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ואין חוששים שתגבה פירות מהזמן הכתוב בשטר, מפני שסומכים על עדי המסירה שיוציאו את הקול שיום המסירה היה לאחר יום הכתיבה, ואז בוודאי ידרשו ממנה להוכיח מתי הגיע הגט לידה. כך מבארים גם הרא"ש, הרשב"א והריטב"א (מכת"י) בתירוצם השני. בדרך אחרת מפרשים ר"י (מובא בתוספות בבא בתרא, שם), הרמב"ן (בבא מציעא יט, א ובבא בתרא שם) הרשב"א והריטב"א (מכת"י) בתירוצם הראשון שאין חוששים שמא יכתוב הבעל גט וישהנו אצלו וימסרנו כעבור זמן, כיוון ש"לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה", כדרך שמתרצת הגמרא להלן (יח, א) קושיה דומה. רבנו קרשקש בשם רבו דוחה ההשוואה זו, שכן הגמרא אומרת תרוץ זה רק כדי לבאר מדוע התקנה לכתוב זמן בגט מועילה למנוע חיפוי על בת אחותו, ואין חוששים שיכתוב מלכתחילה גט ויניח בכיסו וימסרנו לה כעבור זמן, אבל אין די בכוחה של סברה זו כדי להפסיד לקוחות, שתוכל האישה לטרוף מהם על פי הזמן הכתוב בגט. הבית יוסף מביא את דעת רש"י, וכותב שהתוספות, הרא"ש, הרשב"א והר"ן הכריעו שלא כדבריו, ונראה שהוא מסכים לשיטתם. כך משמע מדברי המחבר שכותב בסעיף ד שגט הבא ממקום למקום כשר משום שיש לו קול, ומשמע שבסתם גט סומכים על הזמן הכתוב בו. כך פוסק בפירוש הרמ"א בסעיף ה שבכל גט שהאישה מוציאה אומרים שמן הסתם ניתן ביום הכתוב בו ואינה צריכה ראייה על זמן המסירה, אלא אם כן הייתה בו ריעותא כגון שנמצא מושלך. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ...וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו כשאר השטרות, שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו ויכתוב לה גט אחר הזנות ויתן לה, ואם לא יהיה בו זמן יכולה לומר קודם הזנות נתגרשתי, ולפיכך תקנו זמן בגיטין. (רמב"ם גירושין א, כד) צריך לכתוב זמן בגט, ואם נתגרשה בגט שאין בו זמן - לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא, אפילו אין לה בנים. אם היה מוקדם, או נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו - פסול, אפילו היו עסוקים באותו ענין. ויש אומרים דנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו בשעת הדחק כשר. הגה. וגט מוקדם אף על פי שפסול, אם קדשה אחר - צריכה גט משני ואסורה לחזור לראשון. השולח גט ממקום למקום, אף על פי שמקדים הזמן, שהרי כותבין הזמן מיום הכתיבה ואינו מגיע לידה עד אחר זמן - כשר, משום דאית ליה קלא. הגה. ...וסתם גט שיצא מיד אשה אמרינן שנמסר ביום שנכתב, ואינה צריכה ראיה אלא אם כן היה בו רעותא כגון שהיה מושלך. (אבן העזר קכז, א, ב, ד, ה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300