אינו משמט - מאחר שכתב פרוסבול אינו משמט חובו בשביעית. מוסרני לכם - את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה. והתקין הלל - דלא תשמט ועקר דבר מן התורה. בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא... ואמור רבנן דתשמט - בזמן הזה. זכר לשביעית - שלא תשתכח תורת שביעית. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית - בזמן הזה כרבי. ואמור רבנן דתשמט - ונמצא הלוה גזלן על פיהם. שב ואל תעשה - והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (דף צ:) דלא עקירה בידים היא. רבא אמר - לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר.

דתפסי להו בי דינא - והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש.

הקדמה הסוברים שמוסר שטרותיו לבית דין ופרוזבול הם אותו הדין הסוברים שמוסר שטרותיו לבית דין ופרוזבול הם דינים שונים פרוזבול בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה הקדמה בסוגיות שלפנינו מוזכרות שתי אפשרויות לגבות חוב אף שעברה עליו שמיטה. האפשרות הראשונה היא, כמפורש במשנתנו ובמשנה במסכת שביעית, על ידי כתיבת פרוזבול, שתיקן הלל. האפשרות השנייה היא על ידי מסירת שטרותיו לבית הדין, כאמור במשנה במסכת שביעית ובדרשת הספרי. יש לדון על היחס בין שני דינים אלו: האם מדובר באותה תקנה, או שמדובר באפשרויות שונות, ואם כן, לשם מה צריכים שתי תקנות ומה ההבדל ביניהן. מסוגייתנו עולה שתקנת פרוזבול עוקרת את הדין של שמיטת כספים; ואביי סובר שניתן לעקור את דין השמיטה רק בזמן הזה כששמיטה מדרבנן, כדעת רבי. בנוגע להלכה במחלוקת התנאים, האם שמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה, התבארו בבירור הלכה (לו, א ציון ט-י) שיטות הפוסקים השונות. אך יש לברר האם הלכה כאביי שבזמן שהשמיטה נוהגת מן התורה לא ניתן להשתמש בתקנת פרוזבול. הסוברים שמוסר שטרותיו לבית דין ופרוזבול הם אותו הדין המשנה לעיל (לד, ב) מונה תקנות משום תיקון העולם, וביניהם תקנת פרוזבול. בהקשר לכך מביאה הגמרא (לו, א) את המשנה במסכת שביעית (י, ג) המבארת את תקנת הפרוזבול, שהלל עשה זאת כדי למנוע מצב שאין מלווים לעניים מחשש שהחוב יישמט, ועוברים על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא" (דברים טו, ט). הגמרא מקשה על כך כיצד הלל עוקר דין מן התורה, ולהלן נדון בעניין זה. בהמשך הסוגיה (לז, א) מובאת המשנה במסכת שביעית (י, ב) האומרת שהמוסר את שטרותיו לבית דין - אין השביעית משמטת חובותיו, והגמרא מבארת שבית הדין תופסים בשבילו את החובות. הספרי (פרשת ראה, אות קיג) דורש דין זה מהכתוב "את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג) - למעט את המוסר שטרותיו לבית דין. רש"י (ד"ה דתפסי) מסביר שמסירת השטרות לבית הדין מועילה משום שהמלווה אינו נוגש, שהרי מסר את הגבייה לבית הדין, ולבית הדין מותר לגבות כיוון שהפקרם הפקר והם יכולים להפקיע ממון. בפשטות נראה שכוונתו שבית הדין יכול לגבות חוב גם כשלפי עיקר הדין החוב נשמט, ומשמע שגם גביית בית הדין כשמוסר להם שטרותיו היא תקנה שעוקרת את עיקר הדין. כך עולה גם מדברי רש"י במסכת מכות (ג, ב ד"ה מוסר) שהמוסר שטרותיו לבית דין "הוא פרוזבול שהתקין הלל, שכתוב בו 'מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני'...". כך מפרש רש"י גם לעיל (לב, ב ד"ה מוסרני) ובמסכת כתובות (פט, א ד"ה פרוזבול). גם הריא"ז (הלכה ג, ג) סובר שמסירת השטרות לבית דין היא עצמה תקנת חכמים, שכשראו שנמנעו מלהלוות התקינו להם שימסרו שטרותיהם לבית דין, ואינו משמט מפני שעשאום חכמים כגבויים ועומדים, ותקנה זו נקראת פרוזבול. התוספות (לו, א ד"ה זה) מבארים לפי פירוש רש"י, שדרשת הספרי מהפסוק היא בגדר אסמכתא בעלמא, ותוקפו של דין זה הוא מדרבנן מטעם הפקר בית דין הפקר. הם מוסיפים לפרש שמה שנאמר במשנה שהלל תיקן את הפרוזבול - הכוונה היא שהלל פרסם את הדין שאפשר למנוע את השמטת החובות על ידי מסירתם לבית הדין. המאירי דוחה פירוש זה, מכוח קושיית הגמרא בתחילת הסוגיה על כך איך תיקן הלל לעקור את מה ששביעית משמטת מעיקר הדין, והרי לפי פירוש זה הלל רק פרסם את הדבר ולא חידש שום תקנה. בתשובה לכך, התוספות והרא"ש (בתוספותיו) מסבירים שהקושיה היא, שלא היה עליו לפרסם וללמד ברבים לעשות מעשה שמבטל את שמיטת כספים שציוותה התורה. בדעת רש"י יש להסתפק האם תקנת הפרוזבול מזקיקה מסירה בפועל של השטרות לבית הדין, או שדי בעצם ההצהרה בפרוזבול שהחובות מסורים לבית הדין. בהקשר לכך יש לציין את גרסת המאירי ללשון הפרוזבול שבגמרא: 'מוסרני לכם... כל שטרותי', אם כי המאירי עצמו מפרש גם לפי נוסח זה שהכוונה למסירת הזכות על השטרות. הוא מוסיף שבספרים ספרדיים מדויקים נוסח הפרוזבול בגמרא הוא 'מוסרני לכם... שכל חוב שיש לי אצל פלוני אגבנו כל זמן שארצה', וכך הנוסח בדפוסים שלפנינו, כלומר שפרוזבול אינו מסירה ממש של השטרות. הפני יהושע מדייק מלשון רש"י שכותב: "מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים", משמע שהפרוזבול מועיל רק במלווה בשטר. כך הוא מדייק גם מלשון רש"י (לו, ב ד"ה אימא): "אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין". לעומת זאת, כפי שהובא לעיל הריא"ז מפרש את תקנת פרוזבול כרש"י, ובכל זאת כותב שהוא מועיל גם למלווה בעל פה. יש להעיר שהריטב"א בחידושיו למסכת מכות (ג, ב) נדחק לפרש שגם רש"י סובר שמוסר שטרותיו ופרוזבול הם דברים שונים, ומה שכתב רש"י שמוסר שטרותיו היינו פרוזבול, כוונתו רק לבאר שדין התורה של מוסר שטרות משמש בסיס לתקנתו של הלל. הסוברים שמוסר שטרותיו לבית דין ופרוזבול הם דינים שונים על קושיית הגמרא כיצד תיקן הלל לעקור את מצוות התורה על ידי פרוזבול, הראשונים שואלים הרי הדבר מפורש בדרשת הספרי שהובאה לעיל, שהמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט (ראה לעיל את תירוץ התוספות והרא"ש לקושיה זו). הרמב"ן (בהסברו הראשון), רבנו קרשקש, בעל כפתור ופרח (פרק מט) והר"ן מיישבים שאלו שני דינים שונים, שמסירת השטרות ממש לבית הדין מועילה מעיקר הדין, ואילו הלל תיקן שלא צריכים למסור את השטרות לבית דין ממש. הרמב"ן מוסיף שזו כוונת הירושלמי (שביעית פרק י ה"ב) במה שכתוב שם על הפרוזבול: 'ואפילו נתונים ברומי', כלומר החידוש בתקנת פרוזבול הוא שניתן לכותבו גם אם השטרות במקום אחר. כיוצא בזה כותבים התוספות במסכת מכות (ג, ב ד"ה המוסר), שהמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט מן התורה לעומת פרוזבול שמועיל מתקנת חכמים, אלא שאינם מבארים את ההבדל ביניהם, ומן הסתם כוונתם היא כמו הראשונים הנ"ל, ולא הוצרכו לבאר זאת כי כך המשמעות הפשוטה של "המוסר שטרותיו" - מסירה ממש. רבנו קרשקש והר"ן כותבים שכך עולה מדברי הירושלמי (שם): 'תשמט ידך - ולא המוסר שטרותיו לבית דין, מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה', משמע שמסירת שטרות מועילה מן התורה, ובא הלל ותיקן פרוזבול שהוא מסירת דברים ללא פרוזבול. אבל הרמב"ן והמאירי מביאים את דברי הירושלמי ומסיקים ממנו להיפך, שפרוזבול היינו מוסר שטרותיו, והוא מדרבנן, ומפרשים את כל הדיון שם בהמשך באופן שיוצא שהדרשה לגבי מסירת שטרות הינה אסמכתא. הרמב"ן, רבנו קרשקש, כפתור ופרח והר"ן מקשים לשיטתם מדוע תיקן פרוזבול שעוקר את דין התורה, הרי מי שחושש שחובו יישמט יכול למסור את שטרותיו לבית דין ואז מן התורה החוב לא משמט? הם מתרצים שהלל ראה שבני אדם אינם רוצים למסור את שטרותיהם לאחרים ובגלל זה נמנעים מלהלוות, ועוד שלעיתים השטר אינו תחת ידם. הם מוסיפים שתקנת פרוזבול מועילה גם לחוב בעל פה, בעוד שמסירת השטרות מועילה רק לחוב בשטר. גם בעל התרומות (שער מה, יא, על פי ביאור גידולי תרומה) סובר שמסירת שטרות לבית דין אינה כפרוזבול, ומוסיף שמסירת השטרות עדיפה שכן היא מועילה אף בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה, ואילו פרוזבול מועיל רק בזמן הזה ששמיטה מדרבנן. לגבי השאלה האם פרוזבול מועיל גם בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה, ראה עוד להלן שהפוסקים נחלקו בדבר. ביחס למה שכתב שמסירת שטרות עדיפה, יש להעיר שאף אם ננקוט שפרוזבול הוא מסירת שטרות לבית דין, יש מקום לומר שאין לחכמים לפרסם תקנה זו לעקור מצווה בזמן שהשמיטה נוהגת מן התורה, כדברי התוספות שהובאו לעיל. הרמב"ם מביא בקשר לדין של מסירת השטרות את הדרשה של הספרי, ואינו מביא אותה בקשר לפרוזבול, ומכאן משמע שהוא סובר ששני דינים הם, ויש להם טעמים שונים. הר"י קורקוס מוסיף להוכיח כך גם ממה שהרמב"ם כותב שפרוזבול מועיל רק בזמן הזה ששמיטת כספים מדרבנן, ואינו כותב כך לגבי מסירת שטרות, ומכאן משמע שהוא סובר שמסירת שטרות מועילה מן התורה, ולכן היא מועילה גם כששביעית נוהגת מן התורה. גם השלחן ערוך מפריד בין שתי ההלכות וכותב כל אחת מהן לחוד. הסמ"ע (סקכ"ב) כותב שמסירת שטרות מועילה מן התורה בעוד שפרוזבול מועיל מתקנת חכמים על ידי דיבור ללא מסירה ממש. הרמ"א כותב שפרוזבול מועיל גם למלווה בעל פה. פרוזבול בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה על השאלה כיצד ניתן לתקן פרוזבול ששביעית לא תשמט כנגד דין התורה, משיב אביי שהתקנה היא רק בזמן הזה וכדעת רבי ששביעית בזמן הזה נוהגת מדרבנן. מכאן שלדעתו בזמן ששמיטת כספים נוהגת מן התורה - אין תקנת פרוזבול. בהמשך, דנה הגמרא כיצד תיקנו חכמים שהשביעית תשמט בזמן הזה ומפסידים את המלווים שלא כדין. אביי מתרץ שחכמים יכולים לתקן להפקיע הלוואה כיוון שמדובר בתקנה של "שב ואל תעשה". רבא מתרץ באופן אחר: "הפקר בית דין - הפקר". את תירוצו ניתן להבין בשני אופנים. רש"י (ד"ה רבא) מבאר שרבא מתרץ את שתי הקושיות, כלומר את הקושיה הראשונה כיצד חכמים עוקרים דין תורה של השמטת כספים ואת הקושיה השנייה כיצד חכמים מתקנים שמיטת חובות כשאין השביעית משמטת מן התורה. תירוצו הוא כי לחכמים כוח להפקיע ממון מאחר ו"הפקר בית דין - הפקר" ולכן יכולים גם לקבוע שחובות ישמטו וגם לקבוע שחובות שנשמטו כבר ייגבו. לפי זה שיטת רבא שפרוזבול מועיל אף כאשר השמיטה נוהגת מן התורה. כך כותבים גם הרמב"ן (ספר הזכות; דף יח, א בדפי הרי"ף), הרשב"א (בחידושיו ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רנו), בעל העיטור (חלק א אות פה) והריא"ז (שם). לעומת זאת, התוספות (ד"ה מי) מדייקים מכך שדברי רבא הובאו רק כתשובה לקושיה השנייה בגמרא שרבא אינו מתרץ את הקושיה הראשונה כיצד עקר הלל את מצוות התורה. מסתבר שלדעתם אין די בתירוץ של "הפקר בית דין - הפקר" כדי ליישב כיצד עוקר הלל מצווה המפורשת בתורה, שכן לא מסתבר שחכמים ינצלו את הכוח שבידם כדי לבטל מצווה. כך מפרשים גם הרמ"ה (מובא בחידושי הריטב"א מכת"י) והמאירי במסקנתו (בחידושיו ובספרו מגן אבות הענין החמשה עשר), ולשיטתם בזמן שהשמיטה נוהגת מן התורה לא מועילה תקנת פרוזבול. אמנם, יש להעיר כי כפי שהובא לעיל התוספות עצמם סוברים שפרוזבול הוא כמסירת שטרות לבית דין, אך אף על פי כן אין לתקן זאת כאשר שביעית נוהגת מן התורה שאין לפרסם תקנה לעקור מצווה מן התורה. גם בעל ספר יראים (סי' קסד) והסמ"ג (עשין קמז-ח ול"ת ער) סוברים שפרוזבול מועיל רק כששמיטת כספים מדרבנן. אמנם יש להעיר כי בעל שו"ת שמן המר ובעל בית הלוי (ח"ג סי' א סעיף ב אות ו) עומדים על סתירה בדברי הסמ"ג שכן במקום אחר עולה מדבריו שסובר שפרוזבול מועיל גם כשהשמיטה נוהגת מן התורה. הרי"ף (יט, א) והרא"ש (סי' יג) מביאים את כל מהלך הגמרא כולל תירוצו של אביי, ומכך מדייקים בעל קרבן נתנאל (אות ד) ששיטתם כתוספות, דהיינו שגם תירוצו של אביי שפרוזבול מועיל רק בזמן ששמיטה מדרבנן מתקבל להלכה. כך עולה גם מדברי בעל כפתור ופרח שכותב ששיטת הרי"ף ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, ונראה שמסיק זאת מכך שהרי"ף פוסק כאביי שפרוזבול אינו מועיל אלא בזמן ששמיטה מדרבנן. גם הרמב"ם פוסק שפרוזבול אינו מועיל אלא בשמיטה בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אך הראב"ד משיג עליו וכותב שהלכה כרבא שפרוזבול מועיל גם בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה. הרדב"ז בביאורו לרמב"ם כותב שאף אם רבא אכן חולק על אביי וסובר שפרוזבול מועיל גם כששמיטה מן התורה, סובר הרמב"ם שהלכה כאביי ששמיטה מדרבנן, כיוון שאמוראים רבים פוסקים כרבי ששמיטה בזמן הזה מדרבנן. הרדב"ז מוסיף שהכלל שהלכה כרבא במחלוקתו עם אביי נוהג במחלוקת שלהם לבד, ולא כשנחלקו בביאור המשנה. יש להוסיף כי גם הרמב"ן ורבנו קרשקש מעירים שמחלוקת אביי ורבא בסוגייתנו מתאימה למחלוקתם במסכת מועד קטן (ב, ב) שם נחלקו האם יש לבאר את המשנה שם כדעת רבי ששמיטה בזמן הזה מדרבנן או אף כשיטת חכמים, ומשמע שאביי ורבא נחלקו בשאלה האם שמיטה בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, במחלוקת רבי וחכמים. השלחן ערוך מביא את דין הפרוזבול ואינו מתייחס לשאלה האם הוא מועיל גם כששמיטה מן התורה. בעל פאת השלחן מבאר שהשלחן ערוך לא חשש לבאר דין זה כיוון שכבר פסק (חו"מ סי' סז, א) ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, ואין זה נוגע למעשה אם הפרוזבול מועיל גם כשהשמיטה מן התורה. עוד יש להוסיף שיש מהמפרשים שתולים את השאלה האם פרוזבול מועיל גם כששמיטה מן התורה בשאלה האם הפקר בית דין מועיל גם לחייב ממון את מי שאינו חייב, ולא רק להפקיע חיוב, אך אין כאן המקום להרחיב בזה. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם 'אתם גבו לי חובי זה' - אינו נשמט, שנאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך", וזה - בית דין תובעין אותו. וכו'. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר וגו'", התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב, עד שילוו זה את זה, ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה - אין הפרוזבול מועיל בה. השגת הראב"ד. זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר, והלכך נוהג בכל זמן. (רמב"ם שמיטה ויובל ט, טו-טז) המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם 'אתם גבו לי חובי' - אינו נשמט. זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים או העדים חותמים מלמטה. והוא הדין שיוכל למסור לבית דין חובותיו שבעל פה. (חושן משפט סז, יא, יט)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300