המשנה אומרת שקטן פטור ממצוות הראייה, אלא שנחלקו בית הלל ובית שמאי עד מתי עדיין נחשב הילד קטן שפטור מראייה. בית הלל סוברים שקטן שיכול לעלות בכוחות עצמו מירושלים עד הר הבית - חייב בראייה. אבל הם לא אמרו מהיכן בירושלים נמדדת יכולת העלייה להר הבית.
כאמור, לדעת בית הלל חייב הקטן בראייה מהגיל שהוא יכול לאחוז בידי אביו ולעלות להר הבית לבדו, אך אם אינו יכול לעלות בכוחות עצמו - פטור מהראייה. יש לברר דין זה ביחס לדין של חיוב גדול בראייה, שגם הוא פטור אם אינו יכול לעלות לבדו בכוחות עצמו, כפי שאומרת המשנה, וכפי שהגמרא מבארת להלן.
בגמרא מובאת ברייתא הלומדת מפסוק שקטנים חייבים בראייה. הגמרא מקשה על כך מדברי המשנה שקטן פטור מראייה. אביי מתרץ שיש הבדל בין קטן שהגיע לחינוך, שחייב בראייה, לבין קטן שלא הגיע לחינוך, שאינו חייב בראייה. מדבריו יוצא שהפסוק מלמד שקטן שהגיע לחינוך חייב בראייה. על כך מקשה הגמרא, שחיוב חינוך קטן במצוות הוא מדרבנן, וכיצד לומדים זאת מפסוק? היא מתרצת שאכן החיוב הוא מדרבנן, והפסוק הוא רק אסמכתא. המסקנה הפשוטה מכך היא שחיוב קטן בראייה הוא חלק ממצוות חינוך הקטן שהטילו חכמים על האב. אולם מתוך עיון בלשון הרמב"ם נראה שאפשר להבין בדרך אחרת, כפי שנבאר להלן.
עוד יש לברר האם חיוב הקטן בראייה כולל גם חיוב הבאת קרבן חגיגה, כמו גדול.
כאמור, בפשטות מסקנת הגמרא היא שחיוב קטן בראייה הוא רק סניף ממצוות חינוך הקטן שמוטלת על האב, ותוקפה מדרבנן. כך אכן כותבים רש"י (ד"ה אי זהו קטן), התוספות (ד"ה איזהו קטן), רבי אברהם מן ההר, הרא"ש (בתוספותיו), רבינו יהונתן והמאירי.
הרמב"ם כותב: "כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות, שנאמר: '...יראה כל זכורך'". לכאורה, העובדה שהוא מביא פסוק כמקור לחיוב קטן, מלמדת שלדעתו החיוב הוא מן התורה. אבל הר"י קורקוס, הלחם משנה והמנחת חינוך (מצוה תפט) כותבים שגם הרמב"ם סובר שהחיוב הוא מדרבנן, והוא הביא את הפסוק רק משום שנמשך אחר לשון הברייתא שמביאה את הדרשה למרות שזו רק אסמכתא. המנחת חינוך מוסיף שמלשון הרמב"ם עצמו משמע שהחיוב מדרבנן, שהרי הוא כותב שהמטרה היא לחנכו במצוות, ומצוות חינוך אינה אלא מדרבנן. הוא מוסיף שגם לדעת החינוך החיוב הוא מדרבנן, אף שמלשונו אפשר להבין שהחיוב הוא מן התורה, ויש לבאר את דבריו כביאור דברי הרמב"ם.
לעומתם, הנצי"ב (במרומי שדה וכן בהעמק שאלה, שאילתא קלז, ב) מפרש שהרמב"ם סובר שחיוב הקטן בראייה הוא מן התורה, ומה שנאמר בגמרא שחיובו הוא רק מדרבנן היינו רק לפי הדרשה שמובאת לעיל, הממעטת מהמילה "זכורך" חיוב ראייה בטומטום שביציו בחוץ, ומהמילים "כל זכורך" ממעטים מצרף, מקמץ ובורסי, כנדרש בגמרא להלן. אבל הרמב"ם (בהלכה ב) פוסק שמקמץ ובורסי חייבים בראייה, והוא גם משמיט את הפטור של טומטום שביציו בחוץ, ולכן הוא יכול לדרוש את המלים "כל זכורך" לרבות קטן, בתור דרשה גמורה.
בדרך זו ניתן להסביר גם את שיטת החינוך, שאף הוא מחייב (במצוה פח) בראייה את המקמץ, המצרף והבורסי, ומשמיט אף הוא את הפטור של טומטום שביציו בחוץ.
בערוך השלחן העתיד (קדשים סי' קצח, יח) כותב שגם מהירושלמי (הלכה א) משמע שקטן חייב בראייה מן התורה מתוך דרשה זו.
מהיכן הקטן צריך לעלות לבד להר הבית
הירושלמי (שם) מסתפק מהיכן מודדים את היכולת של הקטן לעלות מירושלים להר הבית, מהחומה או מהבתים. שמואל מביא שם ברייתא האומרת שמודדים מהשילוח, שהיה באמצע העיר. בטעם הדבר נראה שכיוון שהשילוח הוא המקום הנמוך ביותר בירושלים, מי שיכול לעלות משם להר הבית בוודאי יכול לעלות מכל מקום אחר בעיר. נמצא ששמואל בא להקל ולפטור כל קטן שאינו יכול לעלות את העלייה התלולה מהשילוח להר הבית.
הרא"ש (בתוספותיו) מביא את סוגיית הירושלמי. אולם הרמב"ם משמיט אותה, ובעל שיירי קרבן תמה על כך. בספר מתא דירושלים מתרץ שהרמב"ם הבין שמסקנת הירושלמי אינה כשמואל.
באגרות משה (קדשים סי' כא) מתרץ שהרמב"ם מבין שהבבלי חולק על הירושלמי, וסובר שמודדים לפי המקום בירושלים שהקטן לן בו. הוא מדייק זאת מדברי אביי (ו, א): "עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה - אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית - חייב, ואי לא - פטור". משמע שמודדים מהמקום שאליו הביאה אותו אימו כשבאה לעיר, ומן הסתם זהו המקום שהם לנים בו.
הגדר של יכול לעלות בכוחות עצמו בקטן
בטורי אבן (ו, א) מסביר שאם הקטן אינו יכול לעלות ברגליו - הריהו פטור כגדול שאינו יכול לעלות ברגליו. אולם הוא מקשה, שאם כן היה צריך להיות פטור אם יכול לעלות בעזרת אביו, אם אינו יכול לעלות בכוחות עצמו, כמו שפוטרים גדול שאינו יכול לעלות ללא סיוע, כמבואר בגמרא להלן.
החזון איש (או"ח סי' קכט, ג) ובעל אגרות משה (שם) מתרצים שהקטן חייב למרות שהוא זקוק לסיוע מאביו, מפני שכך היא דרך הילוך הקטן, מה שאין כן בגדול שצריך סיוע. הם מוסיפים שאף בית שמאי מחייבים בקטן שרוכב על כתפי אביו משום שזו דרך הילוכו הרגילה. על פי זה מובנת ההלכה שקטן חיגר וכדומה, שאינו מסוגל ללכת מחמת בעיה גופנית - פטור מראייה כגדול.
אבל דעת רבינו יהונתן (המובא בבירור הלכה ד, א, ציון ז) היא שגם גדול שזקוק לסיוע - חייב בראייה. לפי דבריו מובן בפשטות מדוע קטן שיכול לעלות בעזרת אביו - חייב בראייה.
חיוב קטן בקרבן חגיגה
התוספות (שם) והרא"ש (שם) כותבים שחיוב קטן בראייה כולל גם הבאת קרבן ראייה. אולם כיוון שלשיטתם חיובו הוא מדרבנן, הם מסבירים שהוא מביא את הקרבן בתור נדבה, וכיוון שאסור להקריב נדרים ונדבות ביום טוב, כאמור במסכת ביצה (יט, א) - אין להקריב את קרבן הקטן עד היום השני של החג. התוספות מוסיפים שאסור לקטן לסמוך על הקרבן, על פי הסוגיה במסכת מנחות (צג, א).
לעומת זאת, רש"י כותב (במשנה, ד"ה ב"ש) שגדול הבא להיראות צריך להביא עולה, ומשמע שהוא סובר שקטן אינו צריך להביא קרבן.
המאירי כותב שמהירושלמי משמע שקטן חייב בקרבן, אבל הוא מדייק מסוגייתנו שהחיוב של קטן הוא רק בראיית פנים בעזרה ולא בקרבן.
מלשון הרמב"ם, שכותב שהאב "חייב להעלותו ולהיראות בו", מדייקים הר"י קורקוס, הלחם משנה והמשנה למלך שהוא סובר שאין אצל הקטן חיוב קרבן. הלחם משנה מוכיח זאת, שכן אילו סבר הרמב"ם שקטן חייב בקרבן, היה עליו לפרש שמביא את קרבנו רק מהיום השני, כדברי התוספות.
הנצי"ב (שם) מסביר שיטה זו, שקטן פטור מקרבן, שאף על פי שהמצווה מתקיימת דווקא על ידי הקרבן, ומי שאינו מקריב עובר על הלאו של "ולא יראו פני ריקם", בכל זאת כשמדובר על חינוך הקטן אין פסול בכך שהוא מתחנך להיראות בעזרה אף בלי קרבן, כיוון שחלק זה של המצווה גם הגדול מקיים. דיון זה נוגע לשאלה כללית בדיני חינוך הקטן, האם מצוות חינוך מתקיימת גם אם הקטן אינו מקיים את המצווה בשלמותה. בעניין זה עיין עוד בבירור הלכה למסכת סוכה, מב, א, ציון ז.
אבל הנצי"ב עצמו מבין שהרמב"ם מחייב קטן גם בקרבן. נראה שהדברים מתאימים לשיטתו, שהובאה לעיל, שחיוב הקטן בראייה הוא מן התורה, לדעת הרמב"ם. גם בעל ערוך השלחן העתיד (שם) כותב שלפי הירושלמי שקטן חייב בראייה מן התורה - הרי זה כולל גם את הקרבן, ולכן הוא יכול להביא אותו אפילו ביום טוב.
נספח - פסקי הרמב"ם
כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות, שנאמר "...יראה כל זכורך", ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש, אפילו באחת - אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שאילו היה גדול והוא כך - היה פטור, כמו שביארנו.
(רמב"ם חגיגה ב, ג)