בשלשה - שנים והוא. בשנים - אחד והוא. ביחיד - אין שם אלא הוא לבדו, ובגמרא מפרש לה. ארבעה דברים - הני דמפרש ואזיל. מה למעלה - מרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה - מהן. ומה לפנים - חוץ למחיצת הרקיע למזרח. כל שלא חס על כבוד קונו - בגמרא מפרש מאי היא. רתוי הוא לו - טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם, ואומר אני שהוא לשון רחמנות, כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם, ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י) ראויין היו לישרף, אלא שריתה הכתוב לאהרן.

אמרת ולא במרכבה ביחיד - וכיון דיחידי הוא ואינו שומע מפי הרב - על כרחך מדעתו הוא מבין, וקאסרת ליה, והדר אמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. לשלשה - לבד מן הדורש. לא במעשה בראשית לשנים - וכל שכן לשלשה. ולא במרכבה ליחיד - לתלמיד יחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו, דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא.

מנא הני מילי - דאין שנים שואלין במעשה בראשית. יכול ישאל אדם - מה היה קודם שנברא העולם. יכול לא ידרוש ולא ישאל בששת ימי בראשית - דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא, והוא בערב שבת נברא. תלמוד לומר לימים ראשונים - מיום ראשון.

ראשי פרקים - ראשי פרשיות שבה. שלבו דואג - ואינו מיקל את ראשו. איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו - תרתי בעינן. סתרי תורה - כגון מעשה המרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית, והיא ברייתא. יועץ וחכם חרשים ונבון לחש - לקמן מפרש להו. לא קשאי - לא זקנתי, ובעינן לבו דואג. מעשה המרכבה ומעשה בראשית - ברייתות הן. כבשונו של עולם - סתרו של עולם, כמו: רישא בכבשא (חולין צג, ב), בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות י, א), ממני יצאו כבושין (מכות כג, ב). תנינא עד ויאמר אלי בן אדם - כבר שנינו עד ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך. הן הן מעשה המרכבה - אם עד כאן שניתם - הרבה שניתם, ששני מקראות הללו שהן וארא כעין החשמל וגו' כמראה הקשת וגו' הם שהקפידו עליהם חכמים מלדורשם, שהן מדברין בצורת שכינה ומראהו. מיתיבי - גרסינן, ולא גרסינן: ומי הוי מעשה המרכבה עד הכא. עד וארא - כעין החשמל ולא הוא בכלל. עד החשמל - עד התיבה הזו, והיא בכלל לידרש. עד וארא מגמר גמרינן - כלומר, הכי קאמר: עד היכן מעשה מרכבה שנתנו לדרוש - עד וארא או עד החשמל, ומשם עד ויאמר - הן הן מעשה מרכבה שהקפידו עליהן חכמים.

הקדמה מהות האיסור מעשה בראשית מעשה מרכבה שיטת הרמב"ם הראוי ללמוד מעשה מרכבה נספח - לימוד חכמת הקבלה הקדמה במשנתנו אנו לומדים על האיסור ללמד ברבים את תורת הנסתר. במשנה מובא שאין דורשים במעשה בראשית לשניים ולא במעשה מרכבה אלא ליחיד שהוא חכם ומבין מדעתו כפי שמבארת הגמרא. יש לדון מהי מהות האיסור לדרוש בדברים אלו והאם גם לימוד פשטי הפסוקים נאסר. בהמשך לבירור לגבי מהות האיסור, מצינו דעות שונות של חכמי ישראל שביארו מהי הכוונה בדרישת מעשה בראשית ובדרישת מעשה מרכבה. בהמשך הגמרא נחלקו הדעות מהם הפסוקים הנכללים במעשה מרכבה שבספר יחזקאל (פרק א), ויש לברר את ההלכה בעניין זה. עוד יש לברר למי מותר ללמד מעשה מרכבה ובאיזה אופן, לאור הדעות השונות המובאות בסוף הסוגיה. לבסוף, יש לדון לאור השיטות השונות לגבי לימוד תורת הקבלה בזמנינו. מהות האיסור כאמור, במשנה למדנו שאסור לדרוש ברבים במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, אולם במסכת מגילה (כה, א) נאמר שקוראים את פסוקי מעשה בראשית בציבור ומתרגמים אותם, ולשיטת רבי יהודה שם מותר להפטיר בציבור במעשה מרכבה. מכך משמע שאין איסור בקריאת הפסוקים ללא עיון מעמיק. כך משמע גם מדברי סבי דפומבדיתא לרב יוסף "תנינן בהו עד..." ולא אמרו "קרינן בהו". אכן, רש"י בפירושו לספר יחזקאל (א, כז) כותב על הפסוק "וארא כעין החשמל" שלא ניתנה רשות להתבונן במקרא זה, מכאן שלדעתו האיסור הוא להתבונן ולהעמיק בפירוש פסוקים אלה. להלן יובאו השיטות השונות בקשר למהות האיסור הן במעשה בראשית והן במעשה מרכבה. מעשה בראשית בגמרא אין דיון לגבי הפסוקים הכלולים באיסור זה, אולם כפי שכבר הובא מסתבר שאין האיסור בלימוד פשטי המקראות שבפרשת בראשית אלא בעניינים שתלויים בהעמקה בהם. רש"י (ד"ה סתרי תורה וד"ה מעשה המרכבה ומעשה בראשית) מבאר שהכוונה לברייתות העוסקות במעשה בראשית ומעשה מרכבה. אכן, בספר "מדרשי הגניזה - בתי מדרשות" (כרך א) נזכרות ברייתות בשם "סדר רבה דבראשית דמרכבה דרבי ישמעאל כהן גדול, וכותב המהדיר שם (בהקדמה) שנראה שכוונת רש"י לברייתות אלו. בפירוש רש"י שעל העין יעקב מובא הסבר נוסף שמעשה בראשית הוא ספר יצירה. רבנו תם (מובא בתוספות ד"ה אין דורשין) מפרש שהכוונה ל"שם מב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו". התוספות יום טוב מבאר שאין הכוונה שחז"ל אסרו ידיעת אותיותיו ומילותיו, שהרי דבר זה ידוע הוא, אלא ההקפדה היא על למידת כוח הפעולה והמעשה שעל ידי שם זה. בעל תפארת ישראל מפרש שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם לימוד חכמת הקבלה, ומבאר שמעשה בראשית הוא סדר השתלשלות העולמות בזה אחר זה עד שנברא העולם הגשמי. מעשה מרכבה לגבי מהות האיסור לדרוש במעשה מרכבה כבר הובא לעיל פירוש רש"י שהכוונה לברייתות, וכך כותב גם הרי"ד (בתוספותיו). בפירוש רש"י שעל העין יעקב מובא שמעשה מרכבה הוא ספר היכלות או ברייתא דרבי ישמעאל. לשיטת בעל תפארת ישראל מדובר בחלק של הקבלה שנקרא "קבלה אלהית", דהיינו ההתבוננות בספירות. רבנו עובדיה מברטנורא מבאר שמעשה מרכבה "הוא שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל כעין הסוכין ברוח הקודש". בדומה לזה מובא על ידי בעל תפארת ישראל שהכוונה למה שנקרא "קבלה מעשית", והוא הלימוד איך להרכיב את השמות הקדושים ולהוציא בכוחם פעולות חדשות בעולם. כעין זה מבואר בספר שערי אורה (מובא באגרות ראי"ה, אג' תיד) שהאיסור לדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה נוגע דווקא לשימוש בשמות למעשה, להשתמש בגילוי מלאכים ונשמות בדרך חזיון הקרוב לנבואה. מרן הרב קוק זצ"ל (אגרות שם) מדקדק כדבריו מהלשון "מעשה מרכבה", שהכוונה לעיסוק בדברים אלו באופן מעשי ולא רק עיוני. לכל הפירושים יש להסביר שאף שמעשה מרכבה הוא כאמור פירוש הפסוקים בספר יחזקאל, מכל מקום פסוקים אלו נאמרו בדרך של משל, והנמשל הוא כפי שהתבאר לעיל העיסוק בענייני המרכבה. שיטת הרמב"ם מדברי הרמב"ם עולה שהוא מבאר באופן שונה מהם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. בפירושו למשנה כותב הרמב"ם שמעשה בראשית הוא "החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות", ולגבי מעשה מרכבה הוא מפרש שהוא "החכמה האלהית, שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא - בידיעתו ותאריו וחיוב כל הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שיהיה אחר המיתה". בספר מורה נבוכים (ח"ב פרק כט, ח"ג בהקדמה) הוא כותב שעיקר כוונתו בחיבורו הוא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית וממעשה מרכבה, וידוע שבספרו זה הוא עוסק בחקירות פילוסופיות בעניין "חכמת הטבע" (פיזיקה) ו"חכמת מה שלאחר הטבע" (מטפיזיקה). במשנה תורה בהלכות יסודי התורה בפרקים הראשונים הוא מבאר את עניין מעשה בראשית ומעשה מרכבה בראשי פרקים וברמזים. בפרק הראשון והשני הוא מבאר את עניין מעשה מרכבה, ושם הוא דן במציאות ה', שלילת הגשמתו וריבויו, במציאות המלאכים וכיוצא מדברים אלו. בפרק השלישי והרביעי הוא דן במעשה בראשית, ושם הוא מבאר את מהות הגלגלים והכוכבים, הצורות, היסודות, אופן הרכבת הגופים בעולם הזה מיסודות וצורות וכיוצא בדברים אלו. נמצא שלדעת הרמב"ם מעשה בראשית הוא המחקר הפילוסופי המעמיק במהות הנמצאים בעולם הזה, ומעשה מרכבה הוא המחקר במציאויות הרוחניות העליונות. המאירי מסכים לפירושו של הרמב"ם, והאברבנאל כותב (בהקדמתו לספר יחזקאל, ד"ה והדרך השני) שהמתפלספים מקרב בני עמנו סומכים על פירושיו של הרמב"ם שגם לימוד הפילוסופיה היא בגדר מעשה בראשית ומעשה מרכבה. הר"ן בדרשותיו (הדרוש הראשון) מקשה על הרמב"ם שלא מסתבר שמעשה בראשית שעליו דיברו חז"ל הוא חכמת הטבע, שכן אין סיבה להסתיר מדע זה, אלא אדרבה יש לפרסמו. כמו כן ידוע שחכמת הרפואה ומדעי החקלאות נובעים מחכמת הטבע, ונמצא שלפי שיטת הרמב"ם רבים מעמי הארץ דורשים כל יום במעשה בראשית. כך מקשה גם רבי חסדאי קרשקש (אור ה' מאמר ד, דרוש י) שידוע שמדעים אלה נלמדים על ידי בחורים וקטנים, ואפילו על ידי גויים. אמנם, נראה כי הרמב"ם מחלק בין לימוד חכמות שימושיות שלא נאסרו, לבין לימוד עיוני שנוגע למחקר פילוסופי במהות המציאויות. רבי חסדאי קרשקש מוסיף להקשות ממה שנאמר בסוגייתנו שרב יוסף למד מעשה מרכבה לפני שלמד מעשה בראשית, בעוד שלשיטת הרמב"ם הרי לימוד חכמת הטבע הוא הקדמה הכרחית ללימוד החכמה של מה שלאחר הטבע. גם האברבנאל (שם), רבי עובדיה מברטנורא והרדב"ז (סי' אלף תרטז) דוחים את דעת הרמב"ם. מדברי הרשב"א גם עולה שהוא חולק על הרמב"ם, שכן הוא כותב (שו"ת ח"א סי' תיד) שהמתפלספים שעומדים ודורשים בחכמות אלה לפני הציבור בבתי הכנסיות אינם עוברים על איסור הדרישה במעשה מרכבה ואין בכך גילוי הנסתר. הדרישה (רמו סק"ב) מקשה על סתירה בדברי הרמב"ם עצמו, אשר כותב כאן ש"פרדס" הנזכר בגמרא לקמן (יד, ב) מכוון להשגת החכמות הפילוסופיות האלה, ואילו בהלכות תלמוד תורה (א, יב) הוא כותב ש"פרדס" נחשב לחלק מהתלמוד, ולא מסתבר לומר כך על חכמת הטבע. על כן הוא מסיק שאף הרמב"ם מתכוון בכל דבריו לחקירות עיוניות אלהיות ולא לחכמות טבעיות. הש"ך (סק"ו) מוסיף שכך עולה בפשטות מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות יסודי התורה, ונמצא שלדעת הדרישה והש"ך אין בכוונת הרמב"ם לפרש שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם מחקרים פילוסופיים של חול גרידא, אלא כוונתו למחקרים תורניים עמוקים. הרמ"א פוסק שמותר ללמוד באקראי בשאר החכמות, וזה מה שנקרא בין החכמים "טיול בפרדס". הש"ך (שם) משיג עליו שמשמע מדבריו שכל שאר החכמות נכללות ב"פרדס", בעוד שלפי הרמב"ם רק מעשה מרכבה ומעשה בראשית קרואים "פרדס". הגר"א (סקי"ח) משיג על דברי הרמ"א בהגדרת "פרדס" המבוססים על דברי הרמב"ם, וכותב: "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם". הראוי ללמוד מעשה מרכבה לגבי מעשה מרכבה נחלקו התנאים בברייתא מהם הפסוקים שנאסרו. לפי רבי נאסרו שני הפסוקים האחרונים שבפרק א בספר יחזקאל, ולפי רבי יצחק רק מהמילה "חשמל" שבפסוק שלפני הפסוק האחרון. בגמרא מובאים שני הסברים לדעתם. לפי ההסבר הראשון את שאר הפרק ניתן ללמד באופן רגיל, ורק את הפסוקים האחרונים מלמדים בראשי פרקים, ואילו לפי ההסבר השני גם את שאר הפרק מלמדים בראשי פרקים ואת הפסוקים האחרונים מלמדים רק לחכם ומבין מדעתו. רבנו חננאל פוסק כפירוש השני שבגמרא, דהיינו שאת כל הפרק מלמדים רק בראשי פרקים, ואת הפסוקים האחרונים רק לחכם ומבין מדעתו, אך אינו מכריע במחלוקת רבי ורבי יצחק. הרמב"ם פוסק שמעשה מרכבה מלמדים רק לחכם ומבין מדעתו, וגם זאת רק בראשי פרקים. נראה שכך הוא מבין את הפירוש השני שבגמרא, שאם הוא חכם ומבין מדעתו מוסרים לו ראשי פרקים, ומפרש שמסקנת הסוגיה אינה כברייתא של רבי חייא בתחילת הסוגיה שבדף יג ממנה משמע שראשי פרקים מותר ללמד אף למי שאינו חכם ומבין מדעתו. הרמב"ם אינו מביא את ההגבלות של רבי זירא שהלומד צריך להיות אב בית דין או מי שליבו דואג בקרבו, וגם לא את דברי רבי אמי שהגביל את לימוד סתרי תורה רק למי שיש בו חמשה דברים האמורים בפסוק. בעל משרת משה מסביר שהרמב"ם מבין שהרבה חלקו על דברים אלה, שהרי בגמרא מובא שהיו חכמים שדרשו במעשה מרכבה, ומשמע שלא הקפידו על ההגבלות האלה. בהגדרת החכם שמבין מדעתו כותב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פרק לג) ש"חכם" הוא מי שכבר למד את המדעים שהם הקדמות העיון, והמבין מדעתו הוא בעל תפיסה זכה המסוגל להבין דברים עמוקים ברמז קל. בגמרא נאמר שרבי יוחנן ביקש ללמד את רבי אלעזר מעשה מרכבה, וענה רבי אלעזר לרבי יוחנן "לא קשאי", ומפרש רש"י: "לא זקנתי, ובעינן לבו דואג". רבנו חננאל מפרש שלא הגיע לחמישים שנה. נראה שרבנו חננאל מסתמך על דברי רבי אמי שאמר שאין מוסרים סתרי תורה אלא לי שיש בו חמשה דברים, ואחד מהם הוא שיהיה "שר חמישים", ובגמרא לקמן (יד, א) דורש רבי אבהו ש"שר חמישים" הוא זה שהגיע לגיל חמישים. נספח - לימוד חכמת הקבלה כפי שהובא לעיל, בעל תפארת ישראל מבאר שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת הקבלה. כך כותבים גם רבי יעקב עמדין (לחם שמים, וכן במטפחת ספרים פרק א ד"ה והנה, ופרק ח, כא), רבי צדוק מלובלין (ספר זכרונות, בסוף ספר דברי סופרים דף כט - לו) ובעל ספר בן יהוידע. על פי זה נראה כי כל המגבלות האמורות בעניין לימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה יהיו על לימוד חכמת הקבלה. המהרש"א אף מוסיף שנראה לו שחכמת הקבלה נוגעת אפילו במה שלמעלה ממעשה מרכבה, ולכן יש להסתירה ולמחות ביד הדורשים בחכמה זו ברבים. עוד הוא כותב שמדברי רבי אלעזר שלא הסכים ללמוד לפני שהזקין יש תשובה לאלה שמבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה אף בילדותם. הש"ך (שם) כותב שיש לומדים מדברי המשנה במסכת אבות (ה, כא) "בן ארבעים לבינה" שאין ללמוד קבלה עד שיגיע לגיל ארבעים, "ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן קומטו בלא עת". אמנם, רבי צדוק מלובלין (שם, דף לו, ב) כותב שאף על פי כן התירו בדורות האחרונים לכתוב ולהדפיס ספרים בענייני הקבלה מכיוון שהאיסור הוא רק על דרך שאלה ודרישה במשא ומתן, ולא על קריאה בספרים בלי משא ומתן. הוא מוסיף שלפי זה מה שנהגו מקצת אנשים לדרוש בענייני קבלה בחבורה בדרך משא ומתן - הרי הוא בכלל האיסור ואין להם על מה לסמוך. עם זאת, לפי שיטת בעל שערי אורה שהובאה לעיל, רק "קבלה מעשית" נאסרה, ולא לימוד הקבלה באופן עיוני בלבד. מרן הרב קוק זצ"ל כותב (שם) שבמשך הדורות סמכו חכמי הקבלה על פירוש זה, ונהגו ללמוד וללמד את חכמת הקבלה על צד ההבנה השכלית, בלי לעסוק בצד המעשי שבה. עוד כותב מרן הרב קוק זצ"ל (שם, ובאורות הקודש ח"א, פרק ו) שערך המדרגות של העניינים הנקראים "נסתר" הולך ומשתנה במשך הדורות, וכאשר רעיונות כמוסים מתפשטים ומתפרסמים בין הלומדים הרגילים או נכתבים על גבי ספר - שוב אינם בכלל נסתר, ואין איסור לדורשם ברבים. עם זאת, הוא מדגיש שאין לומר שעצם האיסור המפורש במשנה ישתנה מצד שינוי הזמנים, אלא רק אילו דברים הנכללים במדרגת ה"נסתר". נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו (פרקים א-ב מהלכות יסודי התורה) - כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה. צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו, ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן, ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל "כבשים ללבושך...", כך אמרו חכמים בפירוש משל זה: דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושיך, כלומר לך לבדך, ואל תדרוש אותם ברבים, ועליהם אמר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", ועליהם אמר "דבש וחלב תחת לשונך...", כך פירשו חכמים הראשונים: דברים שהן כדבש וחלב - יהיו תחת לשונך. (רמב"ם יסודי התורה ב, יא-יב) כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם, ודברים עמוקים הם, אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני (מהלכות יסודי התורה), וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית, וכך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים, אלא לאדם אחד מודיעים דברים אלו ומלמדין אותן. ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית? שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - מוסרין לו ראשי הפרקים, וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו, ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו, ולמה אין מלמדין אותו לרבים? לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין. בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר. וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטון קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים: דבר גדול - מעשה מרכבה, ודבר קטון - הוויות דאביי ורבא, אף על פי כן ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, קטן וגדול, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. (רמב"ם שם ד, י-יג) ...ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה עולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר החכמות, ומכל מקום מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס, ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות. (הגהת הרמ"א, יורה דעה רמו, ד)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300