נוטל - בכלי. מטביל - בארבעים סאה. כאן למעשר - בעי כוונה, וכל שכן בתרומה.

הקדמה המצריכים כוונה בנטילה המחלקים בין נטילה לבין טבילה הסוברים שאין צריכים כוונה בנטילה פסיקת ההלכה נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה - האם מועילה לאכילת פת הקדמה סוגייתנו מוצאת סתירה בין שתי ברייתות: בברייתא הראשונה נאמר שהנוטל והמטביל את ידיו צריך כוונה לנטילה, ואילו בברייתא השנייה נאמר שאף אם לא התכוון, ידיו טהורות. רב נחמן מתרץ שיש הבדל בין נטילה למעשר, שצריכה כוונה, ומוסיף רש"י (ד"ה למעשר) שכל שכן שנטילה לתרומה צריכה כוונה, לבין נטילה לחולין שאינה צריכה כוונה. אם כן, למסקנה הנוטל ידיו לחולין ולא כיוון - עלתה לו הנטילה. לעומת זאת, בתוספתא (ידים א, ז) נאמר (על פי גרסת הגר"א): "הנותן לידים, הנוטל היה מתכוון והנותן אין מתכוון, הנותן מתכוון והנוטל אין מתכוון - ידיו טהורות, ורבי יוסי אומר: ידיו טמאות". הרי שבין לתנא קמא ובין לרבי יוסי יש צורך בכוונה, אלא שלפי תנא קמא די בכוונת הנוטל או הנותן, ואילו לרבי יוסי יש צורך ששניהם יכוונו. עוד נאמר במסכת חולין (קו, ב): "אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום כולו", ובפשטות נראה שהצורך בתנאי הוא משום הכוונה בנטילה. להלן יובאו השיטות השונות המיישבות את המקורות השונים, והנפקא מינות ביניהן להלכה. בהקשר לזה יש לדון גם בשאלה נוספת הנוגעת לנושא זה, והיא האם מי שנטל ידיו לצורך אכילת דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילה נוספת לצורך אכילת פת. המצריכים כוונה בנטילה הרשב"א (בחידושיו למסכת חולין שם, בתורת הבית בית ו שער ד ובתשובה ח"א סי' תקי), הריטב"א (חולין שם) והר"ן (בחידושיו לחולין שם) כותבים שהתנאי שמתנה בשחרית הוא שמכוון בשעת נטילת ידיים של שחרית שתעלה לו גם לצורך אכילת פת. מדבריהם עולה שלשיטתם אם הנטילה בשחרית אינה לכוונת אכילה, אינה מועילה לאכילת פת. הרשב"א, המאירי (קונטרס בית יד, שער ט) והר"ן מוכיחים מהתוספתא שהובאה לעיל, שיש צורך בכוונה. במחלוקת בין תנא קמא ורבי יוסי, עם זאת, הם פוסקים כדעת תנא קמא, שדי בכוונת הנותן או הנוטל. אולם המאירי מביא שיש פוסקים כרבי יוסי, שמצריך כוונת שניהם. הרשב"א, המאירי והר"ן מבארים שדברי הגמרא בסוגייתנו, שאין צורך בכוונה בנטילת ידיים לחולין, עוסקים במי שנוטל ידיו כדי שלא יטמאו את החולין בנגיעתן, אך הנוטל לצורך אכילת פת - צריך כוונה. אבל קשה על פירוש זה, היכן מצאנו טומאת לידיים בלבד שפוסלת פירות חולין ומועילה לה טבילה או נטילה, הרי סתם ידיים דינן כשני לטומאה, שאינן מטמאות פירות חולין. הרשב"א מיישב ("בדוחק") שסוגייתנו עוסקת בכגון שהידיים נטמאו בבית המנוגע, באופן שנעשות ראשונות לטומאה לשיטת רבי עקיבא המובאת במסכת חולין (לג, ב). המחלקים בין נטילה לבין טבילה מהרש"ל (ים של שלמה, חולין פ"ח סי' כד) כותב שלפי מסקנת סוגייתנו רק למי שטובל את ידיו, הכוונה אינה מעכבת בחולין, אך הנוטל את ידיו צריך לכוון. לפי דבריו יש לפרש שהברייתא השנייה עוסקת בטבילת ידיים לאכילה, והקשו ממנה על הברייתא הראשונה שבה נאמר שיש צורך בכוונה אף בטבילה, ותירצו שהברייתא הראשונה עוסקת בטבילה למעשר. חילוק זה בין נטילה לבין טבילה כותב גם בעל שבלי הלקט בשם אחיו רבי בנימין, שהנוטל לחולין צריך כוונה, אך הטובל אינו צריך, ואילו לאכילת תרומה בין הנוטל ובין הטובל צריכים כוונה. הסוברים שאין צריכים כוונה בנטילה רבינו ירוחם (אדם וחוה, נתיב טז, ח"ו) כותב בשם הראב"ד והרא"ש, שאין צריכים כוונה כלל בנטילה, כפי שעולה מסוגייתנו, והוא מוסיף שהנטילה מועילה אף אם נטל באונס. גם הרא"ה (בדק הבית שם) וארחות חיים (הלכות נטילת ידים סע' ה) כותבים שאין צורך בכוונה. את התוספתא הם מעמידים בנוטל ידיו לתרומה, שבכגון זה צריך כוונה, כפי שעולה גם מסוגייתנו. באופן אחר מיישב הבית יוסף את התוספתא, שאמנם התוספתא עוסקת בנוטל ידיו לחולין, אך רק רבי יוסי מצריך כוונה, ואילו תנא קמא אינו מצריך כלל כוונה, והתוספתא מזכירה גם בדעת תנא קמא שהייתה לאחד מהם כוונה רק כדי להשמיענו את החידוש בדברי רבי יוסי, שגם אם יש כוונה של נותן או של נוטל - עדיין הידיים טמאות כל עוד אין כוונה של שניהם. אולם דעת תנא קמא עצמו היא שאין צורך כלל בכוונה, והלכה כמותו. לגבי הראיה מדברי רב במסכת חולין, הרא"ה מיישב שדווקא שם, שמדובר על נטילה בשחרית לצורך כל היום, צריך לכוון, מפני שחוששים מהיסח דעתו של הנוטל, וכדי שנוכל לסמוך על הנוטל שלא הסיח את דעתו משמירת ידיו, יש צורך בתנאי מפורש שלו. אם כן, אין ללמוד מכאן שכוונה מעכבת בכל נטילת ידיים לאכילת חולין. פסיקת ההלכה הרמב"ם פוסק, בהלכות שאר אבות הטומאה, שהכוונה אינה מעכבת בטהרה לחולין, בין בטבילת הידיים ובין בנטילתם. אולם, בהלכות ברכות (ו, יז) הוא פוסק כדברי רב במסכת חולין, שנטילת שחרית מועילה אם האדם מתנה עליה לכל היום. הרשב"א מסביר לשיטתו את דעת הרמב"ם, שיש צורך בכוונה, כפי שעולה לדעתו מדברי הרמב"ם בהלכות ברכות, ובהלכות שאר אבות הטומאה אין הרמב"ם עוסק בנטילה לאכילה אלא בנטילה לנגיעה. הבית יוסף כותב שאמנם מדברי רוב הפוסקים, שלא כתבו שצריך לכוון בנטילה, נראה שהם סוברים שאין צורך בכוונה, אך כיוון שאינם כותבים בפירוש שאין צורך לכוון - יש להחמיר כדעת הרשב"א, שצריך כוונה בנטילת ידיים לאכילה. כך הוא כותב בשלחן ערוך, שלכתחילה צריכים לכוון לנטילה המכשרת לאכילה. הרמ"א מוסיף שגם כוונת הנותן מועילה, אף על פי שהנוטל לא כיוון, וזאת בהתאם למה שפסקו הראשונים כתנא קמא בתוספתא. המגן אברהם (סקכ"ה) מחמיר אפילו בדיעבד, שאם לא כיוון, צריך לחזור וליטול ידיו. לעומת זאת, הגר"א (קנח סקי"ח) פוסק שאין צורך כלל בכוונה בנטילה. המשנה ברורה (סקע"ה) מכריע שאם אין לו מים ליטול שוב - יכול להקל כדעת השלחן ערוך ולסמוך בדיעבד על הנטילה הראשונה. נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה - האם מועילה לאכילת פת הבית יוסף (סימן קנח) מדייק מדברי התוספות במסכת פסחים (קטו, ב ד"ה אסוחי), שהנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ונמלך לאכול פת - צריך נטילה נוספת, ואין הנטילה הראשונה עולה לו. הב"ח מנמק, שאין הנטילה הראשונה עולה לו משום שלא כיוון בה לשם אכילת פת. לעומת זאת, הרמ"א (בדרכי משה, סק"ב) חולק וכותב שדברי התוספות אמורים רק בליל הסדר, שבו יש הפסק והיסח הדעת בין הנטילה הראשונה לאכילת המצה, כדברי הגמרא שם, ולכן רק בו צריך נטילה נוספת. השלחן ערוך (בסימן קנח) פוסק שאם נטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה ונמלך לאכול פת - צריך נטילה נוספת. הרמ"א מגיה שיטול בלא ברכה. בעל ערוך השלחן מבאר שלשיטת השלחן ערוך, בדיעבד מועילה הנטילה ללא כוונה רק אם לא התכוון כלל, אבל מי שהתכוון לדבר אחר גרוע ממי שלא התכוון כלל, ולכן צריך ליטול שוב. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ...וכן הטובל ידיו או הטבילן - צריך כוונה אפילו למעשר, ומן המעשר ומעלה צריך כוונה, אבל לחולין אינו צריך כוונה, וכל המעלות האלו מדברי סופרים, אבל דין תורה, הואיל וטבל מכל מקום - הרי הוא טהור לכל. (רמב"ם אבות הטומאה יג, ב) נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואחר כך רוצה לאכול לחם - יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, ואין צריך לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואחר כך נמלך ואכל. הגה. ואם לא הסיח דעתו - יטול בלא ברכה. וכו'. (אורח חיים קנח, ז) ולכתחלה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. (וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחלה, אפילו שלא כוון הנוטל כלל). (שם קנט, יג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300