בתוך עשרים וארבעה חדש - שנולד בנה. עד עשרים וארבעה חדש - שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב. שמונה עשר חדש - דיו לתינוק לינק בכך.

נתנה בנה למינקת - זו שמת בעלה או גמלתו בתוך זמנו או מת. לבי ריש גלותא - אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא. דלא הדרי בהו - מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן. לא תסברוה מהא - אי לא אמרה לכו סבתא משמי' דר"נ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור. הרי שהיתה רדופה - רוב ימיה להיות בבית אביה כו' כל אלו אין דרכן להתעבר. שאינה ראויה לילד - שנעקר בית הריון שלה. בגזירותיו - בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אע"ג דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזירות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכי נמי לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. גמלתו אסור - שגמלתו מחמת שרוצה לינשא.

הקדמה עד מתי אסורה להינשא אלמנות בית ראש הגולה כשיש בטחון שהמינקת לא תחזור בה הקדמה בסוגייתנו אנו עוסקים באיסור על אישה שנתאלמנה להינשא בשנית כל עוד היא צריכה להניק את בנה. האיסור נובע מהחשש שתתעבר מהנישואים השניים ועל ידי כך תצטרך להפסיק להניק, ולתינוק מהנישואים הראשונים אין אב שידאג לו לתחליף להנקה. בעניין זה מובאות כמה דעות עד איזה זמן זקוקה האם להניק את בנה ועל כן אסורה להינשא. להלכה נפסק כהכרעת רב ושמואל שהאישה צריכה להמתין עשרים וארבעה חודשים מלידת התינוק, זאת מלבד היום בו ילדה את בנה והיום בו היא מתארסת שנית. לגבי זמן זה יש לדון מהו המקור לכך שזמן ההנקה הוא עשרים וארבע חודשים. כפי שיובא להלן לשאלה זו יש השלכות לגבי משך הזמן המדויק אותו יש להמתין. אף שבגמרא נאמר שיש להמתין עשרים וארבעה חודשים, עדיין יש מקום לדון האם יש להוסיף חודש נוסף בשנה מעוברת, האם יש למנות חודשים מלאים או חסרים וכן האם מונים חודשי חמה או חודשי לבנה. בגמרא מובא שרב נחמן התיר לאלמנות בית ראש הגולה להינשא כאשר נתנו את ילדיהם למינקת, ויש להבין מהו הטעם לכך שהקילו לגביהם, וכן האם הלכה כך. בהמשך לדיון באלמנות בית ראש הגולה יש לדון האם ניתן להקל במקרים נוספים בהם אין חשש שהתינוק יינזק כתוצאה מנישואי אימו. עד מתי אסורה להינשא כאמור ההלכה נפסקה שאישה צריכה להמתין עשרים וארבעה חודשים. רש"י במהדורא קמא (מובא בשטמ"ק) מבאר שהמקור להמתין עשרים ארבעה חודשים הוא על פי המדרש שסומך איסור זה לפסוק "לא תבשל גדי בחלב אימו", והמילה "תבשל" היא בגימטריה 732 שזהו סכום הימים של שנתיים ועוד שני ימים שהם היום שהתינוק נולד בו והיום בו האימא נישאת. מלבד זה הוא מביא מקור נוסף ממה שנאמר על שמואל הנביא (שמואל א, א כב) שישב בשילה משנגמל עד עולם, ולפי הירושלמי (תענית ד, א) הכוונה לעולמו של לוי דהיינו חמישים שנה, והרי שנות חייו היו חמישים ושתים (תענית ה, ב), מכאן שזמן ההנקה עד שנגמל הוא שנתיים. המרדכי (קידושין סי' תקסז) כותב שיש הבדל להלכה בין המקורות האלו. לפי הלימוד מהפסוק "לא תבשל" הרי שיש להמתין שנתיים של שנות חמה, דהיינו שבכל שנה יש 365 יום, ואולם מהלימוד משמואל נראה שיש להסיק שיש להמתין שנתיים של חודשי לבנה, ואם אחת מהן מעוברת יש להוסיף גם את חודש העיבור. אמנם למעשה הוא מסיק שלפי הלימוד משמואל יש להמתין רק 24 חודשי לבנה ואין להוסיף את חודש העיבור, ורק לגבי ערי חומה שנאמר בהן "תמימות" יש דעה שמוסיפים את חודש העיבור. המהר"ם מרוטבנבורג (שו"ת דפוס פראג, סי' עט) פוסק שאין הולכים בעניין זה אחר שנת החמה, אך הוא מסיק שיש ללכת תמיד לחומרא דהיינו שבשנים פשוטות יש למנות עשרים וארבעה חודשים מלאים של שלושים יום כיוון שיש להחמיר שסתם חודש הוא של שלושים יום, ובשנים מעוברות יש להוסיף את חודש העיבור. לעומת זאת, המרדכי במסכת יבמות (סי' קיד) כותב שלא מסתבר שמונים עשרים וארבעה חודשים מלאים של שלושים יום, אלא מונים חודש אחד מלא ואחד חסר לסירוגין. בהגהה על המרדכי במסכת יבמות (שם), וכן בחידושי אנשי שם (שם) מובא שאם התינוק כבר נגמל -לכל הדעות אין צורך להוסיף את חודש העיבור. הם מנמקים זאת על פי הגמרא לעיל (ס, א) בה נאמר שתינוק שכבר נגמל אסור לו לחזור ולינוק מאימו לאחר שמלאו לו עשרים וארבעה חודשים, וכיוון שלתינוק אסור לחזור ולינוק אין טעם להחמיר על האם שלא תינשא. המאירי כותב בעניין זה שעיקר הלימוד הוא משמואל, ולכן הוא מסיק שצריכה להמתין שנתיים בדיוק, בין כששתיהן פשוטות ובין כשאחת מעוברת. למעשה פוסק בעל תרומת הדשן (סי' רטז) שלכתחילה צריכה להמתין גם את חודש העיבור, אך בדיעבד אם נישאה אחרי עשרים וארבעה חודשים לפני מלאת שנתיים - סומכים על הדעה המקלה ואין מפרישים אותה מבעלה. הרמב"ם כותב שזמן היניקה הוא עשרים וארבעה חודש, ובעל מעשה רוקח מדייק מלשונו שאין מוסיפים את חודש העיבור. בשלחן ערוך פוסק המחבר במפורש שאין מונים את חודש העיבור, והרמ"א מביא את הדעה שלכתחילה יש לחשוש לחודש העיבור. לגבי אופן מנין החודשים הוא כותב שמונים אחד מלא ואחד חסר ואין צורך למנות את כל החודשים מלאים. אלמנות בית ראש הגולה בגמרא מסופר שרב נחמן התיר לאלמנות בית ראש הגולה שמסרו את בניהן למינקת להינשא ללא המתנה, והסיבה לכך היא שאין חוששים שיחזרו בהם. רש"י (ד"ה דלא הדרי) מבאר שהמיניקות פחדו מאנשי ראש הגולה ולכן אין חשש שהמינקת תחזור בה ולא תירצה להניק את התינוק. התוספות (ד"ה ואמר) כותבים לפי זה שאין לומר שהסיבה שמחמירים באישה שגמלה את בנה היא משום שגוזרים שמא יבואו להתיר גם לאישה שלא גמלה את בנה להינשא, שהרי אם כך היו צריכים לגזור גם באלמנות בית ראש הגולה, אלא החשש הוא שמא התינוק יזדקק שוב לינוק מאימו והיא לא תוכל להניקו, או שמא תגמול את התינוק קודם זמנו כדי שתוכל להינשא. הריטב"א ממשיך ומבאר שאין גוזרים שמא יתירו לאישה אחרת כיוון שיש קול לאישה שגמלה את בנה או שמת והכול יודעים שמתירים לה להינשא בשל כך. לעומת זאת, הר"ן כותב (כה, א בדפי הרי"ף) שהאיסור באישה שגמלה את בנה הוא משום שלא חילקו חכמים בגזרותיהם, כפי שהגמרא עצמה משווה זאת לאיסור שיש לכל אישה להינשא אחר מות בעלה עד שיעברו שלושה חודשים ואסרו אף כשברור שאינה מעוברת, כך גזרו גם באישה שיש לה תינוק אף שברור שאין הוא יונק. לפי שיטתו הוא מבאר שהקלו באלמנות בית ראש הגולה כיוון שיש קול לכל הנעשה בביתם, ואין חשש שייטעו ויתירו לנשים אחרות שאינן מניקות להינשא. כשיטת הר"ן מדייק הר"ב רנשבורג גם מדברי בעל השאילתות (שאילתא יג). מרן הרב זצ"ל (עזרת כהן סי' כ) כותב שיש הבדל להלכה בין הטעמים בכגון שברור שטובת הילד היא שאמו תינשא, כגון שהיא ענייה ורוצה להינשא לאדם עשיר שיעזור לאם לטפל בתינוק. לפי סברת התוספות נראה שיש להתיר לה להינשא, שהרי האיסור נובע מתקנת חכמים לטובת התינוק, וכאשר התקנה פוגעת בתינוק אנו טוענים בשביל התינוק שהתקנה אינה טובה בשבילו ועל כן הוא מוותר עליה, בדומה למה שאמרו במסכת בבא קמא (ח, ב) שאדם יכול לומר שאינו רוצה בתקנה שחכמים תיקנו לטובתו. לעומת זאת לפי בעל השאילתות שהסיבה שאוסרים לאישה שגמלה את בנה להינשא היא כדי למנוע את הטעות שיתירו גם לנשים מניקות להינשא, אין מקום להקל בכך. הרי"ף והרמב"ם אינם כותבים שיש דין שונה אצל ראש הגולה, והר"ן מסביר שיתכן שלדעתם ההיתר נהג רק במקומו ובשעתו, ואין בימינו כיוצא בו. המגיד משנה מוסיף שאפשר שהם סוברים שאין הלכה כהיתר זה. גם המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג סי' תתסד) כותב שאין הלכה כרב נחמן שהתיר לאלמנות בית ראש הגולה להינשא, ומסביר שמלשון הגמרא: "מת - מותר, גמלתו - אסור" משמע שלמסקנה אין שום צד היתר בגמלתו אלא רק במת. גם הטור והשלחן ערוך אינם כותבים הלכה מפורשת בעניין זה, אבל בתוך דבריהם בקשר למינקת שנשבעה שלא תחזור בה (עיין עוד בזה להלן) הם מפרטים שהאם אסורה להינשא אפילו אם המינקת נשבעה לאדם גדול כמו אלה שהולכים בחצר המלך, ובבית יוסף הוא מסביר שהדברים מבוססים על תשובת הרא"ש (כלל נג, ב) שאין ללמוד מראש הגולה לאדם גדול אחר. כשיש בטחון שהמינקת לא תחזור בה לעיל הובאה שיטת התוספות והריטב"א שאין מקלים באישה שגמלה את בנה בגלל החשש שמא תצטרך לחזור ולהניקו. על פי זה הריטב"א דן האם יש מקום להתיר את הנישואין לאישה שנתנה את בנה למינקת והמינקת נשבעה שלא תחזור בה. הוא פוסק שיש להחמיר, ומנמק זאת בכך שאין הכול יודעים שהמינקת נשבעה ויש חשש שיבואו להתיר גם כשהמינקת לא נשבעת. גם הרא"ש פוסק שלא מועילה שבועה של המינקת להתיר לאישה להינשא. הר"ן גם כותב שאין להקל במקום שהמינקת נשבעה, ומבאר על פי שיטתו שהגזירה באישה שגמלה את בנה היא שמא יתירו לאישה אחרת, וחשש זה קיים גם כאן. אמנם באלמנות בית ראש הגולה כפי שכבר הובא אין חוששים לכך כיוון שיש קול לנעשה בביתן. באופן אחר כותב האור זרוע (ח"א סי' תשמח) שאין להקל כשהמינקת נדרה, אף אם הנדר היה על דעת רבים כיוון שעדיין יש חשש שתבוא להתיר את הנדר על ידי פתח וחרטה. אמנם, הריטב"א מביא דעה שמתירה לאישה להינשא כאשר המינקת נשבעה מפני שיש לשבועה קול, והדין דומה לאלמנות בית ראש הגולה שיש להן קול ומותר להן להינשא כשמוסרות את בנם למינקת. גם המהר"ם מרוטבורג (שם) מביא שיש מתירים כאשר האישה נדרה על דעת רבים, אמנם הוא עצמו חולק על כך כיוון שלדעתו אין ללמוד היתר מאנשי ראש הגלות שהפחד מפניהם היה גדול שהיו הורגים מיד מינקת שחזרה בה, מה שאין כן בנודרת על דעת רבים שאין עליה אלא מורא שמים ואין בטחון שלא תחזור בה. המהר"ם מביא בשם המתירים שלדעתם גם האוסרים אינם מחמירים בדיעבד כאשר האישה כבר נישאה, מאחר ויש לסמוך על התנא של הברייתא שמתיר לכתחילה לכל אישה שגמלה את בנה להינשא. אמנם המהר"ם עצמו חולק עליהם וסובר שאין לסמוך על דעה שנדחתה בגמרא, ונפסק בפירוש שגם כשגמלה את בנה צריכה להמתין. הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כדעת הרא"ש שאסורה להינשא אפילו כשהמינקת נשבעה או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה, והרמ"א מביא את הדעה שבדיעבד אם כבר נישאת אינה צריכה לצאת. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו, ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא ...ומניקה - שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר. כמה הוא זמן היניקה? ארבעה ועשרים חדש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו. כשם שאסור לישא - כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש - לא תנשא. מת בנה - מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגנו. (רמב"ם גירושין יא, כה-כז) גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד עשרים וארבעה חדשים (דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו, וחדש העיבור עולה למנין עשרים וארבעה חודש. (ויש אומרים דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור)... אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך עשרים וארבעה חודש - לא תנשא, אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה, (ויש אומרים דאם נשבעה המינקה וכנס - לא יוציא), אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה - מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו... (אבן העזר יג, יא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300