אין מחייבין אותו למכור כו' - רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה. אין מחייבין אותו למכור כו' - להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול. כאן קודם שיבוא לידי גיבוי - הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים. לידי גיבוי - שבית דין גובין הימנו.

הקדמה החיוב למכור מיטה ושולחן החיוב למכור מחרשה החילוק בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שיבוא לידי גיבוי הקדמה בהמשך לסוגיות העוסקות בדיני הצדקה, עוסקת סוגייתנו במי שבא ליטול צדקה כיוון שאין לו מאתיים זוז, אלא שברשותו מצויים כלים יקרים שאם ימכרם יהיו לו מאתיים זוז. בעניין זה מביאה הגמרא את המשנה במסכת פאה (ח, ח) בה נאמר שאין מחייבים את מי שבא ליטול מתנות עניים (כגון לקט, שכחה ופאה) למכור את ביתו וכלי תשמישו. אלא שהגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שעל הבא לקבל צדקה למכור תחילה כלים יקרים שברשותו, שאם הוא רגיל להשתמש בכלי זהב - ישתמש בכלי כסף, ואם רגיל להשתמש בכלי כסף - ישתמש בכלי נחושת. בסוגייתנו מובאים שלושה תירוצים ליישב את הסתירה לכאורה בין המשנה לבין הברייתא. תחילה מתרץ רב זביד שיש לחלק בין מיטה ושולחן שאותם מחייבים אותו למכור ובזה עוסקת הברייתא, לבין כוסות וקערות שאוכל בהן שאותן אין מחייבים אותו למכור ובכך עוסקת המשנה. הגמרא מקשה על חילוק זה שכשם שבכוסות וקערות יכול העני לטעון שכלים פחותים מאוסים עליו, כך גם במיטה ושולחן הוא יכול לטעון שאינו מסוגל להשתמש בכלים פחותים. הגמרא אינה מתרצת קושיה זו, ומביאה שני תירוצים נוספים. רבא בריה דרבה מתרץ שהברייתא שמחייבת למכור עוסקת במחרשה של כסף, ולהלן יובאו פירושים שונים למילה "מחרשה" וההשלכות שלהם על הדין. רב פפא מתרץ שיש לחלק בין קודם שבא לידי גיבוי לבין לאחר שבא לידי גיבוי, וגם בעניין זה יש פירושים שונים כפי שיובא להלן. החיוב למכור מיטה ושולחן בפשטות נראה כי דברי רב זביד נדחו, וגם מיטה ושולחן העשויים מזהב אין מחייבים את הבא ליטול צדקה למכור. אכן, הרי"ף, הרא"ש וראשונים נוספים לא מביאים תירוץ זה ונראה שהם סבורים שתירוץ זה נדחה למסקנה. לעומת זאת, הטור כותב שמחייבים אותו למכור מנורה ושולחן, והבית יוסף מקשה עליו מהסוגיה ממנה עולה שדברי רב זביד נדחו. הב"ח מיישב את דברי הטור שרב זביד מחייב את העני למכור אף מצעים של השולחן והמיטה, ובזה נדחו דבריו כיוון שלגבי המצעים שהאדם בא איתם במגע שייך לומר 'לא מקבל עילואי'. עם זאת, גם למסקנת הגמרא את השולחן עצמו והמיטה עצמה שלא אוכלים וישנים ממש עליהם מחייבים אותו למכור. הוא מדייק כפירוש זה גם מתוך דברי הרמב"ם שכותב שאין מחייבים אותו למכור "כלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן", ומשמע שדווקא דברים שהגוף נהנה מהם ישירות אין מחייבים אותו למכור, ולכן לא מביא הרמב"ם את דברי הגמרא לגבי מיטה ושולחן שאין מחייבים אותו למכור, כיוון שמדובר במצעים של מיטה ושולחן. הוא מבאר שהחידוש בדברי רבא בריה דרבה שאף דברים שהגוף נהנה מהם פעמים שמחייבים אותו למכור, כגון מחרישה שמשמשת את הגוף אך רק בבית המרחץ ומשום כך חייב למוכרה, וראה עוד להלן מה פירוש "מחרישה". באופן דומה מבאר הדרישה (סק"ב) שרבא בריה דרבה אינו בא לחלוק על רב זביד, והראיה שתירוצו אינו פותח במילה "אלא", ומכאן שאין התירוץ הקודם נדחה. הוא מבאר שהמקשן הבין שרב זביד מחלק בין כלים המשמשים למאכל ("כוסות וקערות") לבין כלים שאינם משמשים למאכל ("מיטה ושולחן") ומשום כך הקשה עליו שגם בכלים שאינם משמשים למאכל יכול לטעון 'לא מקבל עילואי'. אולם רבא בריה דרבה מיישב שהחילוק הוא בין כלים שמשמשים ישירות את האדם, לבין כלים שאינם משמשים ישירות את האדם. הוא מפרש שמחרשה היא כלי שמשמש להכנת מאכלים, וכיוון שאין אוכלים ישירות ממנה מחייבים אותו למוכרה. על פי זה יש ליישב גם את תירוצו של רב זביד שהוא עוסק במיטה ושולחן שאינו שוכב ואוכל ישירות עליהם, ואם כן תירוצו מתאים גם לדברי רבא בריה דרבה והוא להלכה. גם דברי הטור שמחייבים אותו למכור את השולחן מתפרשים בכגון שאין אוכלים ישירות על השולחן. באופן שונה מיישב הט"ז (סק"ד) שגם הטור מסכים שתירוצו של רב זביד נדחה למסקנה. עם זאת, רב זביד עוסק בשולחן שהיה מצוי בזמן הגמרא, שהיו מביאים שולחן אישי לפני כל סועד, ובזה שייך לומר 'לא מקבל עילואי'. אמנם, בשולחן המצוי בזמנינו שכל בני הבית מסובים סביבו והוא אינו אישי לא שייכת הסברה 'לא מקבל עילואי', ועל כן מחייבים אותו למוכרו. השלחן ערוך אינו מביא שצריך למכור שולחן, וזה בהתאם לדבריו בבית יוסף שדברי הטור מוקשים. כאמור לעיל, הט"ז סובר שיש לקיים את דברי הטור בשולחן שמשמש את כל בני הבית. הש"ך (סק"ד) מביא את שיטת הב"ח והדרישה שמחייבים אותו למכור כלים שאין הגוף נהנה מהם ישירות. החיוב למכור מחרשה כאמור, לאחר שתירוצו של רב זביד הוקשה מביאה הגמרא שני תירוצים נוספים. הראשון בשם רבא בריה דרבה שמחייבים אותו למכור "מחרישה דכספא". הרי"ף, הרא"ש וראשונים נוספים מביאים תירוץ זה להלכה, אף שלאחר מכן מביאה הגמרא תירוץ נוסף בשם רב פפא, ונראה שהם מבינים שאין התירוצים חולקים להלכה. לעומת זאת, הרי"ד והריא"ז (הלכה ב, יז) משמיטים תירוץ זה, ואפשר שהם סוברים שאין הלכה כמותו. בביאור המילה מחרשה, מביא הרי"ף שיש שפירשו שהיא המגרדת שמגרדים בה בבית המרחץ, וכך מפרש גם רבנו תם (מובא בתוס' במסכת בבא מציעא, קיג, א ד"ה ואת). גם תלמידי רבנו יונה (בשיטה מקובצת) מביאים הסבר זה, ומבארים שהחידוש בשיטה זו שאף שהמגרדת משמשת את הגוף מחייבים אותו למוכרה מפני שרק מעטים עושים אותה מכסף. אמנם, תלמידי רבנו יונה עצמם מפרשים שמדובר על מחרשה ממש, וכך הדין בכל הכלים שאינם משמשים לגופו. לעיל הובא הסבר הדרישה ברמב"ם לפיו המחרשה היא מגרדת העשויה להכין מאכלים, וכיוון שאין הגוף נהנה ממנה ישירות - מחייבים אותו למוכרה. אכן, הרמב"ם כותב שמחייבים אותו למכור מגרדה העשויה מכסף, ומוסיף שכך הדין גם בעלי העשוי מכסף. הבית יוסף מבאר שאף שהעלי משמש להכנת מאכלים, כיוון שאין מביאים אותו בשעת האוכל - מחייבים אותו למוכרו. החילוק בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שיבוא לידי גיבוי רב פפא מתרץ בסוף הסוגיה שיש לחלק לגבי החיוב למכור כלי תשמיש יקרים בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שיבוא לידי גיבוי. רש"י (ד"ה כאן) מבאר שקודם שבא לידי גיבוי זהו מצב בו העני בא לבקש ליטול מתנות עניים, ובכגון זה אם אין לו מאתיים זוז מותר לו לנטלם אף שיש ברשותו כלים יקרים. לעומת זאת, אם אדם נטל מתנות עניים שלא כדין כגון שהיו לו מאתיים זוז ועתה באים בית הדין לגבות ממנו את מה שנטל שלא כדין - בכגון זה מחייבים אותו למכור כלי תשמיש יקרים כדי לשלם זאת. באופן זה מפרש גם הריא"ז (שם). יש להעיר שרש"י עוסק באדם הבא ליטול מתנות עניים כלקט שכחה ופאה, אך סוגייתנו אינה עוסקת במבקש ליטול כסף מקופה של צדקה, ואפשר שלגביו הדין שונה. התוספות (ד"ה כאן) כותבים על דברי רש"י שאף שמתנות עניים הם ממון שאין לו תובעים, ואם כן מצד הדין אין ראוי להוציאם ממי שלקחם שלא כדין, בכל זאת קנסו את הנוטלם שלא כדין, וכן כותבים בדעת רש"י גם הרא"ש והנמוקי יוסף. לעומת זאת, הריטב"א, רבנו קרשקש, הר"ן (כט, ב בדפי הרי"ף) והמאירי דוחים את פירוש רש"י, ונראה שהם סוברים שאין מקום לקנס זה. באופן אחר מבאר הרי"ף שקודם שהעני בא לידי גיבוי, כלומר כל עוד נוטל מתנות עניים בצנעה ולא בפרהסיא מהגבייה של הקופה - אין מחייבים אותו למכור. אולם אם כבר רוצה לקבל מהגבייה של הקופה מחייבים אותו למכור תחילה את כלי תשמישו היקרים. הרמב"ם בפירושו למשנה (פאה שם) גם מבאר כך, ומסביר שהכסף שנאסף לקופה שייך לכל העניים, וכאשר רוצה לקחת מכסף זה - הרי הוא ממעט בממונם של עניים אחרים, ועל כן צריך תחילה למכור את כליו היקרים. הסבר נוסף ניתן לומר על פי דברי הקרבן נתנאל (אות צ-ק) שאינו צריך למכור כשנוטל בצנעה מפני שעדיין לא התפרסם שהוא עני ואם ימכור את כליו היקרים הדבר יתפרסם ויבוא לידי בושה. לעומת זאת, כשכבר נוטל מקופת הציבור והתפרסם כעני, לא תגרם לו בושה אם ימכור את כליו. ייתכן שזו גם כוונת הטור שכותב בשיטת הרי"ף "שמקבל בסתר מיחידים ומקרוביו". כיוצא בזה מפרשים גם התוספות בשם רבנו תם. גם הר"ש (בפירושו למשנה במסכת פאה) והאור זרוע (הל' צדקה סי' יד) מפרשים כך, אלא שלדעתם כשבא ליטול מן הקופה אינו נוטל אפילו מלקט שכחה ופאה קודם שימכור. הסבר נוסף כותב הרא"ש בשם רבנו תם שקודם שגובה מן הקופה צריך למכור את הכלים שברשותו, אולם אם לאחר שכבר גבה נזדמנו לו כלים - אינו חייב למוכרם. [אמנם התוספות כותבים בשם רבנו תם הסבר אחר, כפי שהובא לעיל, אבל הב"ח (בהגהותיו לגמרא) ובעל תפארת שמואל (על הרא"ש) כותבים שיש להגיה בדברי התוספות שהדברים אמורים בשם רבנו חננאל]. גם הרא"ה כותב שהחילוק הוא בין כלים שכבר השתמש בהם לבין כלים חדשים, אך הוא מפרש להפך מרבנו תם, שכלים שכבר השתמש בהם - אין מחייבים אותו למכור קודם שייטול, אבל אם לאחר שנטל זכה בכלים אחרים - צריך למכור אותם. בעניין אחר מובא בשיטה מקובצת בשם רבני צרפת שאף קודם שבא לידי גיבוי שאין מחייבים אותו למכור, אם יש לו כלים גם מכסף וגם מזהב - מחייבים אותו למכור אחד מהם. באופן דומה כותבים תלמידי רבנו יונה (בשיטה מקובצת) בשם הרמ"ה שאם אדם צריך למכור את כליו ויש לו אותו הכלי מכסף ומזהב - צריך למכור את הכלי המשובח יותר, שהרי הוא רגיל להשתמש גם בכלי הפחות. הרמב"ם מחלק בין קודם שיבוא לגבות מהעם לבין אחר שגבה מהם, והבית יוסף כותב שדעתו כדעת הרי"ף. יש להעיר שהרמב"ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו את הדין בקשר ללקט, שכחה ופאה, אך בפירושו למשנה במסכת פאה הוא כותב על כך שאינו מחויב למכור את כליו קודם שייטלם. כמו כן, מדבריו שם מבואר שאם בא לגבות מהקופה של הציבור מחייבים אותו למכור את כליו גם כשבא לגבות לקט, שכחה ופאה. גם השלחן ערוך כותב כדברי הרי"ף, שהחילוק הוא בין הבא לגבות בסתר מיחידים לבין הבא ליטול מהקופה. הש"ך (שם) מביא את שיטת רבנו תם שאם נזדמנו לו כלים לאחר שגבה מן הצדקה - אין מחייבים אותו למוכרם. הוא מזכיר גם את שיטת רש"י שאם גבה שלא כדין ואין לו כדי להחזיר מה שנטל - צריך למכור כליו משום קנס, ומסקנתו נראית שאין למחות בידי מי שנוהג כך. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך עני שצריך, ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב - אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב, כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן - מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה - מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך יטול. (רמב"ם מתנות עניים ט, יד) ...ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו מאתיים זוז - הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפילו הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף - מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה - לא יתנו לו עד שימכור כליו. וכו'. (יורה דעה רנג, א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300