דת יהודית - שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא.

דאורייתא היא - ואמאי לא קרי לה דת משה. אזהרה - מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר. קלתה - סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן.

הוי - לשון מקשה. א"כ - דבחצר יש בה משום פריעה. ודרך מבוי - דלא שכיחי רבים.

הקדמה מהי קלתה החייבות בכיסוי הראש כיסוי הראש בחצר ההיתר לצאת בקלתה למבוי הקדמה המשנה מונה את הנשים שמפסידות את כתובתן, וביניהן את העוברת על דת משה והעוברת על דת יהודית. רש"י מבאר שדת יהודית אלו הם המנהגים שנהגו בנות ישראל אף על פי שאינם מפורשים בתורה, ועל פי זה דת משה אלו הם הדינים המפורשים בתורה. במשנה נאמר שאישה שיוצאת החוצה ושערה פרוע נחשבת כעוברת על דת יהודית. הגמרא מקשה שעולה מכך שהאיסור לצאת ללא כיסוי הראש הוא מנהג שנהגו בנות ישראל ולא דין מפורש מן התורה, ואילו בברייתא דורש רבי ישמעאל מכך שהכוהן פורע את ראש הסוטה, מכאן שלאישה רגילה אסור ללכת בראש פרוע. הגמרא מתרצת שהמשנה עוסקת בכגון שהאישה יוצאת עם "קלתה" על ראשה, שבכגון זה אין איסור מן התורה, אך מכל מקום ממנהג דת יהודית גם דבר זה אסור, והעושה כך מפסידה כתובתה. עוד מובא בהמשך הגמרא בשם רבי יוחנן שאישה שיש על ראשה קלתה אין בזה משום פריעת הראש, ומסקנת הגמרא שרבי יוחנן עוסק באישה שעוברת דרך מבוי מחצר לחצר, אך בשוק אין היתר לצאת בקלתה. עם זאת הגמרא אומרת שאין להעמיד את דברי רבי יוחנן באישה שעומדת בתוך החצר, שאם כן "לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה". יש להבין מה הביאור המדויק של "קלתה". כמו כן יש לדון לגבי אלו נשים אמרו שהן חייבות בכיסוי ראש. עוד יש לברר בדעת רבי יוחנן האם בכל זאת האישה צריכה כיסוי כלשהו בחצר, וכן מהי ההגדרה המדויקת של חצר ומבוי. מהי קלתה רש"י (ד"ה קלתה) מבאר שקלתה זהו סל שהאישה מניחה על ראשה. במהדורא קמא (מובא בשטמ"ק) מסביר רש"י, שכיוון ששערותיה עדיין נראות - אין זה נחשב ככיסוי טוב לגבי דת יהודית, והיא צריכה כיסוי נוסף כדי שלא ייראו שערותיה. מדברי הרמב"ם עולה שקלתה היא מטפחת, וכך כותב גם המחבר בשלחן ערוך. בעל שו"ת באר שבע (סי' יח) מסיק מכך שאין די בכך שראשה של האיש מכוסה היטב במטפחת כדי לצאת ידי חובת דת יהודית, וצריכה כיסוי ראש נוסף. כך פוסק גם החתם סופר (שו"ת או"ח סי' לו), שצריכה כובע נוסף מעל למטפחת כדי שלא תחשב כעוברת על דת יהודית. עם זאת, כותב בעל שו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג, ב) שכיון שלמעשה בזמננו נוהגות הנשים להסתפק בכובע או במטפחת ללא כיסוי נוסף - אין בכך חוסר צניעות, שכן רק עצם החיוב לכסות את הראש שהוא מן התורה אינו משתנה לפי המנהג, בעוד שאופן הכיסוי שהוא דת יהודית תלוי במנהג הנשים הצנועות. אבל הב"ח מבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר, שמדובר במטפחת שיש בה חורים שדרכם נראה השער, ולפי דרכו הרמב"ם אינו חולק להלכה על רש"י. גם בעל שו"ת תשובה מאהבה (סי' מח) מסכים לב"ח, ודוחה את פירוש בעל שו"ת באר שבע, שכן לא מסתבר שהרמב"ם מחייב שני כיסויים, דבר שאין לו מקור. גם המאירי מסכים שדי במטפחת אחת שמכסה את כל השערות באופן שאינן נראות, אך הוא מפרש בדומה לרש"י שקלתה היא בגד שמניחה על ראשה כשרוצה לשאת משא, ואינו מכסה את כל השערות. פירוש אחר לסוגייתנו מציע בעל שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קג). הוא מבאר שקלתה היינו ששערה קלוע, ומן התורה די לכל אישה לקלוע את שערותיה ואינה צריכה כלל לכסותם. חיוב הכיסוי לשיטתו הוא רק מדת יהודית. אבל בעל שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ב) כותב שפירוש זה הוא פירוש משובש בסוגיה. החייבות בכיסוי הראש הרא"ש במסכת ברכות (פ"ג סי' לז) כותב שאף שנאמר ששער האישה מוגדר כ"ערווה" ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע, מותר לקרות כנגד שער הבתולות, שכיוון שדרכן ללכת בגילוי השערות - אין חשש להרהור. כך פוסק גם השלחן ערוך (או"ח סי' עה, א). כיוצא בזה מובא בשיטה מקובצת לעיל (טו, ב) בשם ליקוטי הגאונים שהאזהרה לבנות ישראל שלא תצאנה פרועות ראש נאמרה רק לנשואות ולא לפנויות. לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, יז) כותב: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", וכך פוסקים הטור והשלחן ערוך (אה"ע כא, ב). הב"ח והגר"א (סקי"א) כותבים שמלשון הברייתא "אזהרה לבנות ישראל" משמע כדברי הרמב"ם שהאזהרה היא לכל הנשים ולא רק לנשואות. לכאורה, דברי מחבר השלחן ערוך סותרים זה את זה, שהרי מפסיקתו באו"ח עולה שהבתולות אינן צריכות לכסות את ראשן, בעוד שבאה"ע הוא פוסק שגם הפנויות חייבות בכך. הב"ח (אה"ע שם), הפרישה (אה"ע סק"ג), החלקת מחוקק (סק"ב) והבית שמואל (סק"ה) מתרצים שדברי הרמב"ם והשלחן ערוך שפנויות צריכות לכסות את ראשן עוסקים בפנויות שאינן בתולות, דהיינו אלמנות וגרושות. הב"ח מוכיח כדבריו מהמשנה לעיל (טו, א) שדרך הבתולות לצאת ביום חופתן כשראשן פרוע, ומכאן שדרך הבתולות לא לכסות את ראשן. מהר"י הלוי (שו"ת סי' ט) כותב שכיוון שהאיסור נלמד מהפסוק "...ופרע את ראש האישה" שעוסק באישה סוטה שהיא כבר נשואה, אין מקור לחייב את הבתולות בכיסוי הראש. אמנם, המגן אברהם (סק"ג) כותב שדחוק לפרש שכוונת הרמב"ם לפנויות שהן אלמנות או גרושות. על כן הוא מפרש שישנם שני איסורים. האיסור על אישה נשואה בלבד לצאת בשער מגולה כפי שמבואר בסוגייתנו. ואיסור נוסף, מדרבנן, גם על הפנויות לצאת בשיער פרוע דהיינו סתור כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה והשלחן ערוך בסי' כא. בהלכות קריאת שמע מתיר המחבר בשלחן ערוך לקרוא כנגד שערן של הבתולות כאשר הוא קלוע, שכן דרכן בכך ואין לחשוש להרהור. כאמור לעיל, בעל שו"ת שבות יעקב סובר שכך יש לפרש גם בסוגייתנו, באופן שהחיוב מדת משה על כל הנשים הוא ללכת בשער קלוע, ואילו חיוב דת יהודית הוא לכסות את השערות. הוא מוסיף שאף שלעיל במשנה נאמר שכלות בתולות יצאו בשער פרוע אף שהדבר אסור לשיטתו, כיוון שמדובר בכלה ביום חופתה ויש קהל רב - אין לחשוש לפריצות. כיסוי הראש בחצר כאמור, את דברי רבי יוחנן שאין איסור פריעת הראש לאישה שהולכת עם קלתה הגמרא אומרת שאין להעמיד בחצר, "שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה". רש"י (ד"ה א"כ) כותב שקושיית הגמרא היא על ההנחה שיש איסור פריעת הראש בחצר, ומכך משמע שלמסקנה שאין מעמידים את דברי רבי יוחנן בחצר אלא בהליכה דרך מבוי אכן אין כלל איסור פריעת הראש בחצר. כך כותבים במפורש התוספות (ד"ה ואלא), הרשב"א והר"ן (לב, ב בדפי הרי"ף). בירושלמי (הלכה ו) נאמר: "וראשה פרוע - לחצר אמרו, קל וחומר למבוי. רבי חייה בשם רבי יוחנן: היוצאה בקפלטין שלה - אין בה משום ראשה פרוע". הריא"ז (הלכה ב, ב) כותב שלפי דברי הירושלמי יש איסור לצאת בלא שום כיסוי גם בחצר, ונראה שהוא מפרש שקפלטין היינו קלתה, וכן כותב הבית שמואל (סק"ט). הטור כותב לגבי הנשים שיוצאות ללא כתובה, שאם הלכה בקלתה בלבד "במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעים בו - לא תצא (מבעלה)". הבית יוסף תמה מדוע הוא כותב בלשון ממנה משמע שאין זה דבר הגון לצאת לחצר בקלתה בלבד, בעוד שלפי מה שהתבאר אין איסור אף אם ראשה מגולה לגמרי. הרמ"א בדרכי משה (סק"ד) מיישב שהטור נוקט בלשון זו כדי ללמד שמידת חסידות היא שתכסה את ראשה בכל מקום, אפילו בביתה, וכמו שמסופר במסכת יומא (מז, א) על קימחית שהקפידה על כך וזכתה וראתה את שבעת בניה כוהנים גדולים. באופן אחר מסביר הב"ח שלדעת הטור אף שמבואר בגמרא שאין אישה שיוצאת בקלתה דרך מבוי נחשבת עוברת על דת, אין הדבר הגון ועל כן נוקט הטור בלשון כזו. עוד הוא מבאר בכוונת הגמרא שאומרת "אם כן לא הנחת בת וכו'" שבחצר הרי זה פשוט שדי לה בקלתה, ולא יתכן שזה מה שבא רבי יוחנן ללמדנו, אבל בלא קלתה אף בחצר אסור. הב"ח מוסיף שזו גם דעת הרמב"ם שכותב ש"אם יצאה בראשה פרועה מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת" אך מכל מקום יש איסור בדבר, וכן יש איסור לצאת לחצר בראש מגולה לגמרי אך בקלתה מותר אף לכתחילה. הבית שמואל (שם) מסכים לפירוש הב"ח בסוגיה, אם כי הוא כותב שאף שמדברי הירושלמי עולה שאישה שיוצאת ללא קלתה לחצר נחשבת לעוברת על דת שמפסידה כתובתה, להלכה יש לפסוק שאינה מפסידה כתובתה אף שהדבר אסור. החתם סופר (שם) פוסק כדבריהם, ומסיק שאף בחדרה אסורה האישה בפריעת ראשה, ומציין שבזוהר (פרשת נשא דף קכו, א) מבואר שאף גילוי שער כלשהו אסור. אמנם, בעל שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נח) כותב שמדברי הב"ח והבית שמואל למדנו רק על האיסור בחצר ולא בחדרה. הט"ז (סק"ה) מיישב שהטור מסכים עם התוספות והר"ן שאין שום איסור בפריעת הראש בחצר כשאין בה אנשים נוספים, אך בחצר שעוברים בה מעט אנשים יש איסור, ועל כך כותב הטור שאם אין רבים בוקעים בה אלא מעטים וכסתה רשה בקלתה - לא תצא מבעלה, אך אין זה דבר הגון, וכן מיישב הפרישה (סק"י). ההיתר לצאת בקלתה למבוי כאמור, מסקנת הגמרא שדברי רבי יוחנן שאין איסור לאישה ללכת בקלתה נאמרו על יציאה מחצר לחצר דרך מבוי. הרי"ף הרא"ש מביאים על כך את דברי הירושלמי (שם): "יש חצר שהוא כמבוי, ויש מבוי שהוא כחצר; חצר שהרבים בוקעין בתוכה - הרי הוא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעין בתוכו - הרי הוא כחצר". הגר"א (שם) מדייק מכך שמביאים את דברי הירושלמי על מסקנת הבבלי שמותר לצאת למבוי בקלתה, שהם מבארים שמדובר במבוי שרבים בוקעים בו, וכך הדין גם בחצר שרבים בוקעים בה. לעומת זאת, בחצר שאין רבים בוקעים בה, וכן במבוי שאין רבים בוקעים בו מותרת לצאת אף ללא קלתה והם מסכימים לשיטת רש"י והראשונים הנוספים שסוברים כך שהובאו לעיל. לעומת זאת, רש"י (ד"ה ודרך מבוי) כותב שמדובר במבוי שאין רבים מצויים בו, ומשמע שאם רבים בוקעים בו - דינו כשוק ואסורה לצאת בו בקלתה בלבד. גם הרמב"ם פוסק שבמבוי מפולש אין די בקלתה. הטור והשלחן ערוך אוסרים על אישה לצאת בקלתה למבוי המפולש כדברי הרמב"ם, אך מוסיפים שאף בחצר שרבים בוקעים בה אסורה לצאת בקלתה. הגר"א מקשה עליהם שכיון שפוסקים כדברי הירושלמי שמחלק בין סוגי חצרות - היה עליהם לפסוק שרשאית לצאת בקלתה למבוי מפולש ולחצר שהרבים בוקעים בה. בעל פני משה מפרש את דברי הירושלמי אחרת, שלגבי מה שנאמר בתחילה שאסורה לצאת למבוי אפילו בקלתה, הוסיפו שאסורה לצאת אף לחצר שרבים בוקעים בה, ואין בדברי הירושלמי שום היתר לצאת בקלתה למבוי המפולש. אמנם, הגר"א כותב שלפי דברי הראשונים שמביאים את דברי הירושלמי בקשר למסקנת הבבלי שמותר לצאת בקלתה מחצר לחצר דרך מבוי משמע שמפרשים שהירושלמי מחדש שיש מבוי שדינו כחצר שבו אין צורך אף בקלתה, ויש חצר שדינה כמבוי וצריכים בה קלתה. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ואיזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת, וכו'. ...וכן אם יצתה בראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי - הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת. (רמב"ם אישות כד, יב-יג) איזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחות... (אבן העזר קטו, ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300