וחזר ומחלו - המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה. מחול - דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. ואפי' יורש - של מלוה מוחל. זבינתה לכתובתה - מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה. בטובת הנאה - דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי"ד מפיק רצון ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק שמא תמות היא בחיי בעלה מפחד ואינו לוקחה אלא בדמי' מועטי'. ה"ג אתו תבעי לה לברתה - אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול אותה הימנה לומר אמך מכרה לנו. תיזיל ותיחלה כו' - דאמרינן אפי' יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהיה לה על בעלה.

מאן דדאין דינא דגרמי - המחייב את הגורם הפסד לחבירו. מגבי ביה - בהאי שטרא מן המוחלו. דמי שטרא מעליא - כל החוב שבתוכו. ומאן דלא דאין כו' - פלוגתייהו בבבא קמא בפרק בתרא (דף קטז:) ורבי מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתניא (שם /בבא קמא/ דף ק:) נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיי"ל כוותיה. מגבי ביה דמי ניירא בעלמא - כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך. כפייה רפרם לרב אשי - שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו בראיות ואגבי מדינא דגרמי. כי כשורא לצלמי - כלומר גיבוי גמור כל ההפסד דקדק בו כאשר ידקדק הלוקח קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה וחלקה.

הקדמה הסוברים שהמוחל משלם את כל החוב הסוברים שמשלם את דמי המקח של השטר הסוברים שמשלם את שווי השטר בשוק מה הרוויחה קרובת רב נחמן במחילתה הקדמה במסכת בבא קמא (דף צח) נחלקו הדעות האם מזיק חייב על נזק שעשה בצורה של "גרמי", ולהלכה נפסק שחייב. דוגמה אחת שמובאת שם היא השורף שטר חוב של חברו, שבכך מאבד המלווה את יכולתו לגבות את החוב. בבירור הלכה שם (צח, א ציון ב) הובאו באריכות דעות ראשונים שונות לבאר את ההגדרה של גרמי ואת מהות חיובו. כאן נציין כי יש בפוסקים שתי גישות עיקריות לבאר את מהות החיוב על נזק שנעשה בגרמי. יש הסוברים כי אף שעל נזק שנעשה בצורה של גרמא, כלומר שפעולתו של האדם לא גרמה את הנזק בצורה ישירה, אין חיוב לשלם, נזק של גרמי הוא שונה ועליו חייבים לשלם מעיקר הדין, וראה בבירור הלכה שם הסברים שונים במה שונה גרמי מגרמא. לעומת זאת יש הסוברים כי מעיקר הדין גם על נזק שנעשה בצורה של גרמי אין חייבים לשלם כיוון שפעולת האדם לא גרמה לנזק באופן ישיר, אך חכמים קנסו את המזיק שישלם את נזקו. סוגייתנו עוסקת במי שמוחל שטר חוב אותו מכר לחברו, ומכיוון שהשטר כתוב על שמו עדיין יש יכולת ביד המוכר למחול על השטר (וראה בבירור הלכה פה, ב ציון ג ההסבר מדוע יכול למחול על החוב). אמימר אומר שהמוכר שמחל על השטר חייב לשלם לקונה "דמי שטרא מעליא" לפי המחייבים בגרמי, ובהמשך מובא מעשה בו חייב רב אשי לשלם את דמי השטר למי שמחל על החוב לאחר שמכר את השטר. יש לברר מהו סכום התשלום אותו משלם המוחל לקונה. יש לדון בדבר גם לאור המקרה שהובא לעיל בגמרא בקרובתו של רב נחמן. אימה של הקרובה מכרה את כתובתה, ולאחר מכן התגרשה ונפטרה. הקונים באו לתבוע את הכתובה שקנו מהבת שירשה את הנכסים המשועבדים לכתובה מאביה. כדי להיפטר מתשלום הכתובה מחלה הבת על חיוב הכתובה, שכן בתור יורשת של הכתובה בידה למחול על החיוב, ולאחר מכן ירשה מכוח האב בעצמה את הנכסים. אמנם, לאור האמור בסוגייתנו יש לשאול מה הרוויחה במחילתה אם בלאו הכי צריכה לשלם את דמי השטר מדין גרמי. הסוברים שהמוחל משלם את כל החוב רש"י (ד"ה דמי שטרא מעליא) מפרש שהמוחל צריך לשלם את כל סכום החוב הרשום בשטר. כך עולה גם מתוך דברי התוספות (ד"ה תיזיל) בתחילת דבריהם. המאירי כותב שלפי שיטה זו, אף מי שלא מחייב בגרמי מחייב את המוחל לכל הפחות בדמי המקח ששילם הלוקח תמורת השטר. הוא אינו גורס כפי שכתוב בנוסח שלפנינו "מאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא" אלא "מגבי ביה דמי ניירא", והכוונה לדמי השטר ששילם כשקנה הלוקח את השטר מהמוכר. נראה שהסברה לחייב תשלום גם ללא הזדקקות לחיוב גרמי היא משום שכשהמוכר עצמו מוחל על השטר לאחר שמכרו הוא למעשה מפר את תנאי המכירה, שכן וודאי שהקונה לא היה משלם לו היה יודע שהמוכר ימחל על השטר, ועל כן המכר בטל ועליו להחזיר את דמי המקח ללוקח. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים כשיטה זו. כך מכריע גם הש"ך (סקק"ט), ומבאר שהלשון "דמי שטרא מעליא" מכוונת יותר לפי פירוש זה. עוד הוא כותב שלפי הסבר זה, לסוברים שלא מחייבים בגרמי עדיין מחייבים את דמי המקח כדברי המאירי שהובאו לעיל, אך לפי ההסברים האחרים שיובאו להלן לפי מי שלא מחייב בגרמי המוחל פטור לגמרי, ודבר זה אינו מסתבר שאם כך כל המוכרים יעשו קנוניה עם הלווה ויפסידו את הלוקחים. הסוברים שמשלם את דמי המקח של השטר התוספות (ד"ה תיזיל) בהמשך דבריהם מביאים את דברי ר"י שהמוחל משלם ללוקח רק את דמי המקח אותם שילם הלוקח תמורת השטר. הרא"ש במסכת בבא מציעא (פ"א סי' מח) מביא תשובת רב שרירא גאון שגם סובר כך, ומנמק פסק זה בכך שמלכתחילה קנה הלוקח שטר שיש בו סיכון שהמוכר ימחל עליו ולכן שילם פחות על השטר ומכיוון שכך אין המוכר צריך לשלם לו יותר ממה ששילם הלוקח תמורת השטר. גם הרא"ש עצמו מסכים לפסיקה זו. המהר"י וויל (שו"ת סי' קסב) מוסיף שלפי דעת הרא"ש המוכר משלם לא רק את דמי המכר אלא אם הלוקח הוציא הוצאות נוספות כדי שיוכל לגבות את השטר ועל ידי מחילת המוכר הפסיד הלוקח את מעותיו - צריך לשלם גם הוצאות אלו מכיוון שגרם לו להפסד זה במזיד. הרמ"א פוסק כשיטה זו, וכדברי המהר"י וויל שמשלם לו גם את כל הוצאותיו. הסוברים שמשלם את שווי השטר בשוק שיטה נוספת מובאת בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה שהמוכר שמחל על החוב משלם ללוקח את השווי של השטר אם היה עומד למכירה בשוק, שהרי זה מה שהפסידו. מה הרוויחה קרובת רב נחמן במחילתה כאמור, קרובתו של רב נחמן מחלה על כתובת אימה כדי שתוכל היא עצמה לרשת את הנכסים המשועבדים לכתובה מאביה. אולם לפי מה שהתבאר לעיל עדיין יש להבין מה הרוויחה בכך אם צריכה לשלם לקונים של הכתובה כדין מזיק בגרמי. לפי השיטות שהתשלום שמשלם המוכר לאחר שמחל אינו כל דמי השטר ניתן לומר שרצתה להרוויח את ההפרש בין מה שצריכה לשלם ללוקחים לבין סכום הכתובה המלא אותו היא יורשת. אמנם, תלמידי רבנו יונה (בשטמ"ק) כותבים שלא מסתבר שעל סכום קטן כזה יאמר בגמרא שהיא תרוויח במה שתירשנו. תירוץ אחר מביאים תוספות הרשב"א בשם רבנו תם ששטר כתובה יוצא מהכלל ואין חיוב גרמי על מחילתו, שכן מראש היה ספק אם יבוא השטר לכלל גביה, שכן שמא תמות האישה כשהיא עדיין נשואה לבעלה ואז הכתובה לעולם לא תעמוד לפירעון, ואם כן הלוקחים ידעו מראש שאפשר שלא ייגבו כלל שטר זה. לשיטתו יוצא חידוש דין שאין מחייבים את המוכרת כתובתה שמחלה עליה אחר כך כדין מזיקה בגרמי. הר"ש והרא"ש דוחים את דבריו מכיוון שלדעתם חיוב התשלום הוא על שעת המחילה, ובאותה שעה השטר כבר עמד לגבייה. הרמב"ן מביא שיש מתרצים שאף שגם יורש יכול למחול על החוב, אין מחייבים את היורש אם מחל על חוב שמכר אביו. הרמב"ן עצמו סובר שאין הבדל בין המוכר עצמו לבין יורשו, ושניהם חייבים אם מחלו על החוב. אפשר שמחלוקת זו תלויה בסברה שבחיוב מזיק בגרמי. אם החיוב הוא מעיקר הדין כמזיק רגיל - אין סברה לפטור את היורש, אך אם החיוב הוא מצדד קנס - ניתן לחלק ולומר שרק את המוכר עצמו ראוי לחייב ולקנוס ולא את היורש שלא מכר את השטר ולא גרם ללוקח את הנזק מתחילתו. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים שגם היורש צריך לשלם אם מחל על השטר. פסיקה זו אכן מתאימה לשיטתם שחיוב גרמי הוא מעיקר הדין ולא קנס, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת בבא קמא. תירוץ נוסף כותב הראב"ד (בהשגותיו לרי"ף; מד, בדפי הרי"ף) שחיוב המוחל הוא רק כאשר עושה זאת ללא הנאה, אך אם מוחל כדי לזכות בטובה כלשהי - אינו חייב בתשלומין. מדבריו עולה שהוא מבין שחיוב גרמי הוא מדין קנס ועל כן כאשר המזיק עושה זאת לטובת עצמו ולא כדי לגרום נזק לניזק - אין לחייבו, אולם לפי ההסבר שהחיוב הוא מעיקר הדין נראה שאין מקום לחילוק זה. תלמידי רבנו יונה (בשטמ"ק) מתרצים באופן אחר. הם מסבירים שחיוב נזק בדין גרמי הוא כאשר מזיק ממון של חברו, אולם בדורו של רב נחמן לא החשיבו שטרות כשווה כסף אלא רק כדבר שבעזרתו ניתן לקבל ממון ("דבר הגורם לממון"), ועל כן סברו שאין לחייב מזיק בגרמי לשטר של חברו. בדורות מאוחרים יותר כאשר השטרות הפכו לסחירים יותר חזרו להתייחס אליהם כאל שווה כסף שיש לו שווי עצמי, ועל כן חייבו את המוחל על שטר חוב שמכר לחברו. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון - הרי נפטר שמעון, כמו שיתבאר במקומו, ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמי ששרפו. וכן אם מחלו יורש ראובן - משלם המוחל מן היפה שבנכסיו. (רמב"ם חובל ומזיק ז, י) כשמוחל המוכר או יורשו - צריכים לשלם כל מה שכתוב בשטר החוב מהיפה שבנכסין, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו, ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא, כגון אם הלוה גברא אלמא דלא ציית דינא או שאין לו נכסים. ואם מת - ישלמו יורשיו. הגה ...וכל זה לדעת קצת רבוותא, אבל רבים חולקין וסבירא להו דבכל מוכר שטר חוב ומחלו אין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו ומה שהוציא עליו. (חושן משפט סו, לב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300