מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Birur Halacha Institute

סוגיות בעיון ללימוד הדף היומי

חלוקת שותפות כאשר חלקי השותפים אינם שווים

מסכת כתובות, דף צג

גמרא

משנה. ...וכן שלשה שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו - כך הן חולקין.

גמרא. אמר שמואל: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים - השכר לאמצע. אמר רבה: מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, ורב המנונא אמר: אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה - השכר לאמצע. מיתיבי: שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים - השכר לאמצע. מאי לאו, בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה! לא, בשור לחרישה ועומד לחרישה. אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי? זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו? אדתני סיפא: לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, ליפלוג וליתני בדידיה: במה דברים אמורים? בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. הכי נמי קאמר: במה דברים אמורים? בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. תנן: וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין. מאי לאו, פחתו - פחתו ממש, הותירו - הותירו ממש? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא! הותירו - זוזי חדתי, פחתו - אסתירא דצוניתא.

רש"י

שהטילו לכיס - מעות לקנות סחורה לשכר. כך הן חולקין - כל אחד ואחד נוטל בשכר וההפסד לפי מעותיו.

השכר לאמצע - חולקין בשוה. שור לחרישה - שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה והשביח בבשר ושחטוהו. זה נוטל לפי מעותיו כו' - שהרי מתחלק לאבריו והא דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול איש לפי מעותיו. לקח זה בשלו - שוורים בריאים במאתים. וזה בשלו - שוורים כחושים במנה. זה נוטל לפי מעותיו - דשור כחוש אין עבודתו דומה לשל בריא. ליפלוג בדידיה - אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת יחלוקו ולימא זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כו'. פחתו פחתו ממש כו' - וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל. זוזי חדתי - שמטילין זוזים ישנים ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה הלכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע. איסתרי דצוניתא - שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה דידהו וצורתא דידהו כדאמרינן במסכת שבת (דף סה) יוצאין בסלע שעל הצינית ומפרש מאי צינית בת ארעא דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע.

הקדמה

הפסיקה במחלוקת האמוראים

הסוברים שלפי רב המנונא גם כשהשתתפו בשור לטביחה חולקים בשווה

הסוברים שכשהשתתפו בשור לטביחה חולקים לפי מעות גם לשיטת רב המנונא

כשטבחו את השור בפועל

דרך החלוקה במטבעות שהשתנה ערכם

הקדמה

סוגייתנו עוסקת בשותפים שכל אחד מהם נתן סכום כסף שונה ועתה הם באים לחלק את השותפות וכל אחד בא ליטול את חלקו המגיע לו. במשנה נאמר ששותפים חולקים ברווח ובהפסד לפי חלקם היחסי בשותפות בדומה לגבייה מנכסי הבעל על ידי מספר נשים שסכום כתובתם שונה, כפי שמפורט במשנה. לעומת זאת, שמואל סובר שאף אם שותף אחד נתן סכום גדול מחברו, כשבאים לחלוק את השותפות - כל אחד נוטל מחצית מהרווח. הוא מעמיד את המשנה בכגון שהמעות פחתו או הותירו על ידי עלייה בערך המטבע או ירידתו, אך ברווח שנוסף על הקרן - חולקים בשווה.

בדעת שמואל נחלקו האמוראים, לדעת רבה דברי שמואל אמורים רק בכגון שהשתתפו בקניית שור לחרישה וגם כעת הוא עומד לחרישה, אולם אם השור עומד לטביחה ולחלוקת בשרו - כל אחד נוטל ברווח לפי חלקו היחסי. רש"י מבאר שבשור העומד לחרישה יכול לטעון בעל החלק הקטן בשותפות שללא חלקו אין שום תועלת בשור, ורק בצירוף שני החלקים ניתן לחרוש בשור, ועל כן מגיע לו חלק שווה. אמנם, אם שחטו את השור - כל אחד נוטל כפי חלקו בשותפות. לעומתו, רב המנונא סובר שאף בשור שעומד לטביחה חולקים בשווה את הרווחים.

כמובן שכל הדיון בסוגיה הוא רק כאשר השתתפו ללא סיכום מראש על דרך חלוקת השותפות, אך אם התנו ביניהם באיזה אופן יחלקו את השותפות - התנאי קובע ומחייב.

בדומה לנאמר בסוגייתנו, גם בירושלמי (הלכה ד) מעמידים את המשנה בכגון שהמטבע עצמו נפחת או התייקר, אך ברווח בשותפות עצמה - חולקים בשווה. שם מוסבר העניין משום שיכול השותף הזוטר לטעון שהוא זריז ובקי בסחורה יותר מהשותף השני, ועל כן אף שחלקו במעות קטן יותר - דין הוא שייטול חלק שווה.

יש לברר כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת האמוראים.

עוד יש לברר בדעת רב המנונא שסובר שחולקים בשווה ולא לפי החלק היחסי אף בשור שעומד לטביחה האם כך הדין גם כשהשתתפו מראש על דעת לטבוח את השור. כמו כן יש לדון האם גם כאשר שוחטים בפועל את השור הדין לא משתנה וחולקים ברווח בשווה.

הפסיקה במחלוקת האמוראים

הרי"ף ורבנו חננאל (מובא ברמב"ן וברא"ש) פוסקים כרב המנונא מפני שרב נחמן בסוף הסוגיה מיישב את שיטתו, ומפני שמפרש את הברייתא שאומרת שהשכר לאמצע כפשוטה, ואילו לפי רבה יש להעמידה דווקא כשלקחו שור לחרישה והוא גם עומד לחרישה.

לעומת זאת פוסקים רב האי גאון ורבי שמואל הנגיד (מובאים באוצר הגאונים, חלק התשובות סי' תשכח-תשכט) כרבה, וכן משמע לכאורה מהספר שערים דרב אלפס (שער ח, מובא במרדכי סי' רלו) שם נפסק שאם שינו מן ההסכמה שבתחילת השותפות - הרי זה כאילו כל אחד לקח בשלו ומחלקים לפי מעות, וזה לכאורה כדברי רבה שבשור לחרישה ועומד לטביחה כל אחד נוטל לפי מעותיו.

הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים גם הם כדעת רב המנונא.

הרמ"א (דרכי משה סק"ג) כותב שאף על פי שדברי הרי"ף בשערים נראים כסותרים למה שכותב בסוגייתנו שהלכה כרב המנונא - יש לקבל את מה שכותב בשערים ששינוי ממה שהתנו בתחילה משנה את אופן החלוקה וכך הוא פוסק בשלחן ערוך. וכך הוא פוסק גם בשלחן ערוך (בסעיף ו)

אמנם, מדברי בעל הדרישה (סק"ה) והגר"א (סקל"ד) נראה שמבינים שאין סתירה בדברי הרי"ף, ובדבריו בשערים אין כוונתו לפסוק כרבה אלא להוכיח ששינוי בשותפות גורם לשינוי בדרך החלוקה, וגם רב המנונא מסכים לכך, אלא שלפי דעתו שינוי נקרא רק כשהוא במעשה ולא במחשבה, דהיינו כשטבחו ממש ולא כשהחליטו להעמיד את השור לטביחה ולבסוף מכרוהו חי, והלכה כרב המנונא כפי שכותב בסוגייתנו.

עם זאת, יש להעיר שעל פי המובא בתשובות מיימוניות לספר משפטים (סי' מא) מחבר שערים דרב אלפס הוא נכדו של הרי"ף ולא הרי"ף עצמו, וממילא אין צורך ליישב את הסתירה בין דברי השערים לדברי הרי"ף בסוגייתנו.

הסוברים שלפי רב המנונא גם כשהשתתפו בשור לטביחה חולקים בשווה

כאמור, רב המנונא סובר שגם בשור לחרישה ועומד לטביחה חולקים את הרווח בשווה. הרא"ש כותב שכך הדין גם אם השתתפו מלכתחילה על דעת לשחוט את השור שחולקים ברווח בשווה. הוא מוכיח זאת מכך שהגמרא מקשה רק על רבה מדוע הברייתא לא מחלקת בהשתתפות בשור עצמו כאשר עומד לטביחה, ומשמע שעל רב המנונא אין קושיה, ואם הוא סובר שכאשר השור נקנה לצורך טביחה חולקים לפי המעות היה על הגמרא להקשות גם עליו שהברייתא תחלק בשור עצמו כאשר הוא נקנה לטביחה. עוד הוא מוכיח זאת מסוף הסוגיה שהעמידו את המשנה בכגון שמטבע פחתה או הותירה, אך אם לפי רב המנונא כאשר משתתפים על דעת לשחוט את השור חולקים לפי מעות ניתן היה להעמיד את המשנה במציאות כזו.

הרא"ש מסביר שמחלקים בשווה מכיוון שבדרך כלל כאשר השותפים רוצים לחלק לא בצורה שווה אלא לפי החלק היחסי בשותפות וכדומה הם מתנים זאת בתחילת השותפות, ומכיוון שלא התנו אנו אומדים את דעתם שהתכוונו לחלק בצורה שווה את הרווח וההפסד, והסברה שהשותף עם החלק הגדול מוחל לשותף עם החלק הקטן היא כנראה משום שסובר שהוא זריז וממולח בסחורה ועל כן מגיע לו חלק גדול מחלקו היחסי בשותפות.

כשיטת הרא"ש סוברים גם הרמב"ן, הרא"ה והריטב"א, אלא שהם כותבים שהסברה היא שדרך השותפים למחול אחד לחברו מפני שמזלם עדיף כשסוחרים יחד ולא לחוד, ועוד ששכרם מתרבה על ידי השותפות שיכולים לקנות סחורה מרובה יותר.

מדברי הרא"ש ניתן להבין שאפילו לאחר שטבחו את השור חולקים בשווה לדעת רב המנונא. כך משמע מלשון הטור בדעת הרא"ש וכך כותב בדעתו הדרישה (שם).

גם הרי"ד (בסוגייתנו ובספר המכריע סי' מט) כותב בדעת רב המנונא שלאו דוקא כשלקחוהו מתחילה לחרישה, אלא הוא הדין כשלקחוהו לטביחה, אך מחלק בין שכר שעומד על הקרן, כגון שמתכוונים לחלק את השור לאבריו ולהוליך כל אחד את חלקו לביתו, שחולקים לפי מעות, לבין שכר שנפרד מהקרן, כגון שמתכוונים למכור את השור ולהרוויח שחולקים בשווה.

הרמב"ם כותב שאם קנו ביחד שור לשם שחיטה ושחטוהו לבסוף - חולקים לפי המעות, ומכך מדייק הבית יוסף שאם לא שחטוהו, אף שעדיין עומד לשחיטה - מתחלק בשווה. כך הוא כותב גם בשלחן ערוך.

בעל נתיבות המשפט (סק"ח) כותב שאף לדעת הרא"ש אם מלכתחילה השתתפו כדי לקנו יחד שור, לשוחטו ולחלק את חלקיו - כולם מסכימים שחולקים את בשרו לפי מעות, והמחלוקת היא בכגון שהשתתפו בקניית שור במטרה להשביחו בפיטום וכדומה שאז לפי רב המנונא חולקים בשווה אף אם שחטוהו בסוף.

הסוברים שכשהשתתפו בשור לטביחה חולקים לפי מעות גם לשיטת רב המנונא

בעל העיטור (אות ש שיתוף, דף מא, ד) כותב בדעת הרי"ף שלפי רב המנונא דווקא כשקנו מתחילה לחרישה חולקים בשווה אף על פי שטבחו את השור בסוף, אבל אם מתחילה קנו אתהשור לשחיטה - חולקים לפי מעות. הוא מוסיף שכך הדין בכל סחורה, שאם היא ראויה להתחלק חולקים לפי מעות, ואם אינה ראויה להתחלק ואי אפשר לאחד בלא השני - חולקים בשווה. נראה שהסברה לשיטתו היא כדברי רש"י שהובאו לעיל שרק כאשר אי אפשר להרוויח בחלק האחד בלא חלקו של השני - חולקים בשווה, כדוגמת שור לחרישה.

הבית יוסף מסתפק בדעתו מה הדין בשור שלקחוהו מתחילה לטביחה ולבסוף נמלכו עליו לחרישה, שכן מלשונו בתחילה משמע שדוקא כשלקחוהו לטביחה ועדיין עומד לטביחה חולקים לפי מעות, ואילו מלשונו בהמשך, שכותב שאם הטילו לכיס וקנו סחורה הראויה להחלק באותה שעה - חולקים לפי מעות, משמע ששעת הלקיחה היא זו שקובעת. בעניין זה מסיק הדרישה (שם) שכוונת בעל העיטור לומר ששעת הלקיחה היא שקובעת.

כשטבחו את השור בפועל

כאמור, לשיטת הרא"ש אף אם שחטו בפועל את השור מחלקים את אבריו בשווה, אם כי לדעת בעל נתיבות המשפט אם מראש קנו שור כדי לשוחטו מיד חולקים לפי המעות. כך נראה גם מדברי רש"י שכותב בדעת רבה שכיוון ששחטו את השור לבסוף כל אחד נוטל את חלקו, ומשמע שלדעת רב המנונא אף אם שוחטים את השור מחלקים את בשרו בשווה.

לעומת זאת, מדברי הרי"ף עולה שאם שוחטים את השור בפועל כל אחד נוטל את חלקו. הוא מעמיד את דברי רב המנונא שבשור לחרישה ועומד לטביחה חולקים בשווה רק בשור שנמלכו עליו לשוחטו ועתה מוכרים אותו והדיון הוא על הרווח במה שהשור השביח בינתיים בפיטום.

הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים שאם טבחו את השור לבסוף - חולקים לפי המעות. הסמ"ע (סקט"ו) מבאר שלשיטתם הסיבה שחולקים בשווה היא משום ששני החלקים צריכים זה לזה, ועל כן כששוחטים את השור ומחלקים את אבריו - חולקים לפי המעות. לעומת זאת, לפי שיטת הרא"ש והסוברים כמותו הסיבה שחולקים בשווה היא משום שהשותף הזוטר יכול לטעון שהוא השביח את השותפות מעבר לחלקו במעות, ועל כן כך הדין גם אם שוחטים את השור.

הט"ז תמה מדוע אין הרמ"א מזכיר את דעת הרא"ש שחולקים בשווה אף אם שחטו את השור. אולם בעל נתיבות המשפט (שם) מסיק שהטעם הנזכר בירושלמי וברא"ש, שהשותף הזוטר טוען שזריזותו ותושייתו הם שהביאו להגדלת הרווח מתקיים רק בשותפות שנעשתה למטרת מסחר, בעוד שבשותפות שנעשתה כדי שיוכלו להשתמש ביחד בשור בשימוש רגיל ובלי כוונות מסחריות מתקיים רק הטעם השני, שחולקים בשווה מפני שהחלקים צריכים זה לזה. לפי זה הוא מחדש שאין מחלוקת בין הפוסקים, אלא הרא"ש דן בשותפים שקנו שור לשם מסחר, ולכן כותב שחולקים בשווה אפילו אם טבחו אותו, ואילו הרי"ף והרמב"ם עוסקים בשותפים שקנו שור לשימוש רגיל, ולכן חולקים בשווה רק כשלבסוף מכרוהו חי ולא כשטבחוהו. על פי דרכו מתרץ בעל הנתיבות את הקושיה מדוע הרמ"א אינו מביא את שיטת הרא"ש שחולקים בשווה אפילו לאחר שטבחו את השור, שכן גם המחבר מסכים לכך ועל כך מדובר בתחילת ההלכה כשכותב שחולקים בשווה.

דרך החלוקה במטבעות שהשתנה ערכם

הגמרא מעמידה את דברי המשנה שמחלקים את הרווח וההפסד לפי מעות, שהותירו היינו "זוזי חדתי" ופחתו היינו "אסתירא דצוניתא". אבל אם הותירו ופחתו ממש - חולקים בשווה.

רש"י מפרש שמדובר במעות שנשאו ונתנו בהן אך הרווח או ההפסד באו כתוצאה משינוי הערך ולכן חולקים לפי המעות. התוספות (ד"ה הותירו) מסבירים שמן הסתם על דעת כן נשתתפו, שאם לא ירוויחו אלא רווח מועט על ידי חילוף המעות לא יקפידו, אלא כל אחד ואחד ייקח לפי חשבון מעותיו.

הרמ"ה (מובא בטור) מפרש בדרך אחרת, שאם השינוי במטבע בא בעקבות משא ומתן שעשו במעות המשותפות - חולקים בשווה, ורק כשערך המטבעות השתנה מבלי שעשו עמהם מאומה - חולקים לפי חלקם במעות. כפירוש זה משמע מלשון הרמב"ם שכותב שהמעות הראשונות קיימות ועדיין לא הוציאו אותם ופיחתו והותירו מחמת שינוי הערך על ידי המלך.

הרדב"ז (מובא בספר הליקוטים על הרמב"ם מהד' פרנקל) מקשה שאם לא נשאו ונתנו במעות כיצד ייתכן שהתייקרו, ומיישב שמדובר בכגון שהלוו את המעות על מנת שיחזירו חדשים, או שעלה ערכם כתוצאה מביטול מטבעות ישנים יותר.

השלחן ערוך כותב כלשון הרמב"ם. בעל פתחי תשובה (סק"ו) כותב שלכאורה משמע מלשונם שאם עשו עסק במעות ולאחר המכירה השתנה ערכם - חולקים בשווה, אבל ייתכן שגם הם מסכימים שאם השינוי במטבעות נעשה לאחר שכבר מכרו את העסק וקיבלו את תמורתו במעות - חולקים לפי מעות, הואיל והשינוי לא נגרם על ידי המשא ומתן והמסחר שעשו במעות הראשונות.

נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך

השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות, ונתעסקו כולן בממון ופחתו או הותירו - השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם, לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו כפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו - השכר או הפחת לאמצע. השגת הראב"ד. לא נתחוורו דברים הללו כשמכרוהו חי אלא בריוח שהרויחו בו כשהוא חי במלאכתו, מפני שהחלק הקטן צריך לגדול. במה דברים אמורים? כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן, אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותן, ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה - חולקין השכר או ההפסד לפי המעות. וכו'.

(רמב"ם שלוחין ושותפין ד, ג)

השותפין שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות, ונתעסקו כולם בממון סתם, ופיחתו או הותירו - השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם, לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו - השכר או הפחת לאמצע. במה דברים אמורים? כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהם, אבל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותם, ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה - חולקים השכר או ההפסד לפי המעות. וכל שכן אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין שנוטלין לפי מעותיהן...

...והוא הדין אם שינו ממה שהתנו בתחלה - נוטלין לפי מעותיהן.

(חושן משפט קעו, ה-ו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
שאל את הרב | דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US