הקדמה הסוברים שסוגייתנו עוסקת בהודאה בחוב ישן הסוברים שלפי מסקנת הסוגיה מדובר בהתחייבות חדשה הסוברים שהסוגיה כולה עוסקת בהתחייבות חדשה הקדמה בסוגייתנו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם כשאדם אומר לחברו חייב אני לך מנה בשטר הוא מתחייב בכך באמת. אמנם, לפי המבואר בסוגיה כאשר אמר לפני שני עדים שהוא חייב לו מנה הדבר תלוי האם אמר קודם לעדים 'אתם עדיי', שאם אמר זאת כולם מסכימים שהוא חייב ואם לא אמר זאת כולם מסכימים שאינו חייב. ניתן להבין שסוגייתנו עוסקת באדם שמודה בחוב שחייב לחברו, ואז השאלה היא האם יש תוקף להודאה שנאמרת בצורה כזו. אמנם ניתן להבין באופן אחר שמדובר כאשר שניהם מודים שאין חוב, אלא שהאדם רוצה להתחייב במנה, ואז הדיון האם ניתן להתחייב באופן זה. את מסקנת הסוגיה שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בכגון שאומר חייב אני לך מנה בשטר ניתן לבאר בשני אופנים. האפשרות הראשונה שמדובר באדם שמודה שהיה חייב לחברו מנה, וחוב זה היה בשטר שאיבד המלווה. האפשרות השנייה היא שמדובר בכגון שהאדם כותב שטר בו כתוב שהוא חייב לחברו מנה. להלן יובא שאכן שתי אפשרויות אלו מובאות על ידי הפרשנים השונים. הסוברים שסוגייתנו עוסקת בהודאה בחוב ישן רש"י מפרש שהאומר לחברו 'חייב אני לך מנה' ואמר לעדים 'אתם עדיי' הריהו חייב, כיוון שכמבואר במשנה במסכת סנהדרין (כט, ב) המודה בפני עדים בחוב - שוב אינו יכול לכפור בו, אולם הגמרא שם מבארת שזאת בתנאי שקודם אמר לעדים 'אתם עדי', אך אם לא אמר לעדים 'אתם עדיי' יכול לטעון ששיטה בחברו בעת שהודה. כיוצא בזה כותבים גם התוספות (ד"ה אי וד"ה דאמר) והרי"ד (בספר המכריע, ערך נב) שמדובר בהודאה. הריא"ז (הלכה א,ב) מבאר שאין לפרש שמדובר בסוגייתנו באדם שרוצה לקבל על עצמו התחייבות חדשה, שכן לדעתו אי אפשר ליצור התחייבות באמירה בלבד, ואפילו לא על ידי כתיבה בשטר. לגבי מסקנת הסוגיה שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בכגון שאומר חייב אני לך מנה בשטר מביא הרי"ד (שם) את שיטת רבנו חננאל, וכך כותב גם הטור בשם הרמ"ה, שמדובר בכגון שמודה בעל פה שהיה שטר על ההלוואה. כיוצא בזה מפרש גם רש"י במהדורא קמא (ד"ה חמש בלשון אחרת, מובא בשטמ"ק) שאומר בעל פה, ומסביר שכוונתו שהיה לו שטר ואבד ובשטר היו חתומים עדים. באופן זה הוא מפרש גם את ההשוואה שמעלה הגמרא למשנתנו שמדובר בכגון שמודה שפסק לזון את בת אשתו בשטר ואבד השטר. הסברה היא שכיוון שמודה שהיה שטר ועליו עדים הדבר דומה לאומר לעדים 'אתם עדיי' כפי שאומרת הגמרא. עם זאת, מסתבר שהודאה זו מחייבת רק כשנאמרת בפני עדים, והחידוש לפי רבי יוחנן הוא שבכגון זה אין צריך לומר בפירוש לעדים 'אתם עדיי'. המאירי חולק על כך וסובר שגם כשמודה שהיה שטר עדיין יכול לטעון שאין להתבסס על הודאתו והוא התכוון לשטות בחברו, שהרי אין ביד חברו שטר, והוא לא אמר לעדים 'אתם עדיי'. גם הרי"ד עצמו סבור שאין לפרש שמדובר בהודאה בעל פה, שכן ממהלך הגמרא שמסייעת לרבי יוחנן מהברייתא העוסקת בפדיון הבן, ושם מדובר בפירוש שכותב לכהן שחייב לו חמש סלעים משמע שהדיון הוא על כתיבה ממשית. רש"י (ד"ה ה"ג) גורס בתירוץ הגמרא: "הכא במאי עסקינן? בשטרא", ולפי גרסה זו וודאי שלא מדובר על הודאה בעל פה אלא על שטר שמוסר לחברו ובו כתוב שחייב לו מנה. כך מפרש גם הרי"ד אף לפי גרסתנו שמדובר שנותן לו שטר בו נאמר שחייב לו מנה, ופירוש הגמרא הוא שמדובר בכגון שאומר לו 'חייב אני לך מנה', ואמירה זו היא באמצעות שטר. הסוברים שלפי מסקנת הסוגיה מדובר בהתחייבות חדשה הרמב"ן כותב שאכן מתחילה סברה הגמרא שמדובר באדם שמודה לחברו בחוב ישן כפי שעולה מהצורך לומר לעדים 'אתם עדיי', אולם למסקנה הגמרא סוברת שאין לפרש כך את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ועל כן מעמידה את המחלוקת בכגון שכותב לו שטר בו הוא מתחייב במנה, ונחלקו האם ניתן להתחייב על ידי שטר. הוא כותב שאין לפרש בתחילת הסוגיה שמדובר על התחייבות חדשה, שכן לכל הדעות אין מקום ליצור התחייבות על ידי דיבור בלבד. כך כותבים גם רבנו תם (מובא בתוד"ה אליבא), הר"ן (בחידושיו), הנימוקי יוסף והמאירי, שהתחייבות בשטר יוצרת חיוב חדש לדעת רבי יוחנן. התוספות והרמב"ן מדגישים שהתחייבות חדשה בשטר מועילה אף שהתחייבות כזו אינה מועילה בדברים שבעל פה ומבארים שבשטר ניתן ליצור התחייבות חדשה בדומה לקניין הנעשה על ידי שטר, אך דיבור בלבד אינו יוצר קניין. הם מפרשים שאף על פי שהגמרא אומרת "אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו 'אתם עדים' דמי", ומשמע שההתחייבות בשטר דומה לאמירה בעל פה לעדים, ושם הרי מדובר על הודאה בחוב ישן, צריך לומר שאין זו השוואה גמורה. אפשר שלזה מכוון המגיד משנה שכותב שמהסוגיה לא משמע כפירוש הרמב"ן. עוד קושי בפירוש הסוגיה הוא שאף שמתחילה עסקה הסוגיה לפי הרמב"ן באדם שמודה שחייב לחברו כסף, הרי שבסוף הסוגיה עוסקת הגמרא באדם שמתחייב מחדש לחברו והשינוי במהלך לא מוזכר בפירוש. הסוברים שהסוגיה כולה עוסקת בהתחייבות חדשה הרי"ף כותב שכל הסוגיה עוסקת באדם שמתחייב מחדש לחברו ומוכיח זאת ממהלך הגמרא שמשווה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש למשנתנו, למתחייב לכהן חמישה סלעים ולערב ובכל הדוגמאות האלה מדובר על התחייבות חדשה ולא על חוב ישן. החידוש היוצא משיטתו הוא שניתן להתחייב על ידי אמירה בלבד, ואם אומר לעדים 'אתם עדיי' גם ריש לקיש מסכים שהתחייבות זו תופסת. לפי הסבר זה נראה כי יש לפרש כפשוטה את מסקנת הגמרא שמדובר באדם שאומר בעל פה שחייב מנה בשטר לחברו, שהרי לשיטה זו אין מניעה לפרש שניתן להתחייב בעל פה. אכן, הרמב"ם מסביר כמו הרי"ף וכותב במפורש שגם האומר בפני עדים לחברו שחייב לו מנה בשטר - מתחייב בכך. הראשונים מקשים על שיטה זו שלא מסתבר שאדם יכול להתחייב על ידי דיבורו בלבד. הם מוסיפים להוכיח זאת ממספר דוגמאות מהם עולה כי רק בעזרת קניין ניתן ליצור התחייבות ולא בדיבור בלבד, כגון לגבי ערב שכמבואר במסכת בבא בתרא (קעג, ב) אינו מתחייב ללא קניין. אולם הש"ך (סק"ד) והגר"א (סק"ב) כותבים שהצורך בקניין הוא כדי לפטור בעיה של אסמכתא, דהיינו שכיוון שההתחייבות תלויה בגורמים נוספים יש צורך בקניין כדי לברר שמדובר בהתחייבות גמורה. הגר"א (שם) מוסיף להקשות על שיטה זו שאם מדובר על התחייבות חדשה כבר בתחילת הסוגיה לא מובנת שאלת הגמרא "פשיטא" על ההעמדה שאומר בפני עדים שחייב לחברו מנה ואמר להם 'אתם עדיי' כיוון שיש חידוש גדול בדין זה שאפשר להתחייב בדיבור בלבד. בעל קצות החושן (סק"א) מסביר שיטה זו שהתחייבות חדשה מועילה בדברים בלבד אם נוקט בלשון של הודאה, שכן לשון זו עצמה נחשבת לקניין, כמו שמצינו במסכת בבא בתרא (קמט, א) שניתן להקנות חפצים בקניין אודיתא, דהיינו שמודה בפני עדים שהחפץ שייך לחברו אף ששניהם יודעים שאין זה נכון. החידוש בסוגייתנו הוא שניתן באופן זה גם ליצור התחייבות. בעל קצות החושן מוכיח זאת גם מדברי הכסף משנה שמציין את הגמרא במסכת בבא בתרא כמקור לדברי הרמב"ם. יש להוסיף שגם הגר"א (סק"ד) מציין את הגמרא הזו כראיה לכך שההתחייבות מועילה אפילו כששניהם יודעים שאינו חייב כלום. השלחן ערוך כותב כדברי הרמב"ם שניתן להתחייב בחיוב חדש על ידי דיבור בלבד. אמנם, המהר"ם די בוטון (שו"ת סי' מ) מקשה עליו שיש לכאורה סתירה בדבריו, שכן בסימן ס (סעיף ו) פוסק השלחן ערוך שאין לשון זו מועילה בלי קניין, וכן מקשה הש"ך (שם סקכ"ו). בעל קצות החושן מיישב לשיטתו ששם ההתחייבות אינה מועילה בדברים מפני שנוקט בלשון 'שאני מתחייב', ואילו מדין אודיתא ניתן להתחייב רק כשאומר בלשון של הודאה כפי שמובא בדברי הרמב"ם והשלחן ערוך בהלכה שלפנינו. באופן אחר מיישבים בעל התומים (סי' ס סקי"ד) ובעל נתיבות המשפט (שם, ביאורים סקי"ג) שההתחייבות שם תלויה בתנאי שיבוא הדבר לעולם, ולכן זה דומה לאסמכתא וצריך קנין. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום - הרי זה חייב, שדבר זה מתנה הוא ואינו אסמכתא. כיצד? האומר לעדים 'היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה', או שכתב לו בשטר 'הריני חייב לך מנה' אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים 'הריני חייב לך מנה בשטר', אף על פי שלא אמר 'אתם עדי', הואיל ואמר 'בשטר' - הרי זה כמי שאמר 'היו עלי עדים', וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים. (רמב"ם מכירה יא, טו) המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום - הרי זה חייב. כיצד? האומר לעדים 'הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה', או שכתב לו בשטר 'הריני חייב לך מנה' אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים 'הריני חייב לך מנה בשטר' אף על פי שלא אמר 'אתם עידי', הואיל ואמר 'בשטר' - הרי זה כמי שאמר 'הוו עלי עדים', וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. וכו'. (חושן משפט מ, א)