בן עיר - שזמנו בארבעה עשר. שהלך לכרך - שזמנו בחמשה עשר. אם עתיד לחזור - מפרש בגמרא. קורא כמקומו - כחובת מקומו, בן עיר בארבעה עשר, בן כרך בחמשה עשר. לא שנו - דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר. אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר - אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר, הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי ארבעה עשר, אף על פי שעודנו שם, הואיל וביום לא יהיה שם - אין זה אפילו פרוז בן יומו. אבל אין עתיד - לצאת משם בלילה, דהשתא הוי פרוז לאותו יום אף על פי שעתיד לחזור למחר ליום אחר - נקרא פרוז, וקורא עמהן בין בלילי ארבעה עשר בין בארבעה עשר, והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, שלא יהא שם ביום חמשה עשר - לא הוי מוקף ליומו, וקורא בארבעה עשר כחובת מקומו ואף על פי שהוא בכרך, אבל אין עתיד לחזור בלילי חמשה עשר - אין צריך לקרותה בארבעה עשר, וממתין וקורא עמהן, אף על פי שסופו לחזור לאחר זמן. מנא ליה - דמשום ההוא יומא חשיב כוותייהו.

הקדמה היום הקובע לגבי בן כרך שהלך לעיר היה בדעתו לחזור ולא חזר הנמצא בעיר ביום יד ובכרך ביום טו הקדמה המשנה עוסקת בדינו של אדם שמתגורר במקום שחיוב הפורים הוא כפרזים או כמוקפים, אלא שאותו אדם שוהה בפורים במקום שחיובו כמוקפים או כפרזים. במשנה נאמר שאם הוא עתיד לחזור למקומו - חיובי הפורים חלים עליו כמקום ממנו יצא, אך אם איננו עתיד לחזור למקומו - מתחייב בדיני הפורים כאותו מקום בו הוא שוהה. אמנם במשנה לא מבואר מה נקרא "עתיד לחזור למקומו" שנוהג עדיין את ימי הפורים כבני מקומו. רבא מפרש בגמרא שהנאמר במשנה "אם עתיד לחזור" הכוונה שעתיד לחזור ביום יד, אלא שיש מקום להסתפק האם רבא עוסק בבן עיר שדינו לקרוא ביום יד ועקר לכרך אלא שעתיד לחזור לעירו ביום יד, או שמא גם לגבי בן כרך שהלך לעיר, אם ביום יד היה בעיר - שוב אינו מתחייב לקרוא ביום טו כבני הכרך כיוון שביום יד שהה בעיר. עוד יש לדון האם מה שקובע את החיוב לקרוא כמקומו זו הכוונה לחזור למקומו ביום יד, או שרק עצם נוכחותו במקומו היא זו שקובעת שדינו כבני מקומו. בנוסף לכך יש לברר האם מי שנמצא ביום יד בעיר וביום טו בכרך יכול להתחייב פעמיים בחיובי הפורים. היום הקובע לגבי בן כרך שהלך לעיר כאמור, במשנה נאמר שאם האדם עתיד לחזור למקומו קורא כבני מקומו, אך לא התבאר מתי עליו לחזור. בגמרא רבא מבאר שהכוונה ליום יד. רש"י (ד"ה לא שנו) מפרש שדברי רבא מתייחסים לבן כרך שהלך לעיר בלבד, שלגביו ההתחייבות כבן עיר תלויה בכך שיהיה בעיר ביום יד. אמנם, בדברי רבא לא התבאר כיצד מתחייב בן עיר בקריאת מגילה כבני הכרכים, ומבאר רש"י (ד"ה אבל אין) שדינו נלמד מבן כרך שהלך לעיר, שכשם שבן הכרך מתחייב בקריאת מגילה כבני העיר אם נמצא שם ביום שהם חייבים במקרא מגילה, דהיינו ביום יד, כך מתחייב בן העיר בקריאה כבני הכרכים אם נמצא שם ביום שהם חייבים במקרא מגילה דהיינו יום טו. כפירוש רש"י מפרשים גם רבנו חננאל, בעל המאור, הרמב"ן (במלחמת ה'), הרשב"א, הריטב"א, הרי"ד (בפסקיו), הריא"ז, רבנו יהונתן, בעל ספר ההשלמה, המאירי והר"ן. אמנם, על שיטתם קשה לכאורה מדוע רבא אינו מבאר אף את דינו של בן עיר שהולך לכרך, אף שהוא מופיע במשנה עוד קודם לבן כרך שהלך לעיר. הרשב"א והריטב"א מיישבים שכיוון שהפסוק מלמדנו ש"פרוז בן יומו נקרא פרוז" ודין המוקף נלמד רק מסברה מעדיף רבא ללמדנו את דין הפרוז, ואת דין המוקף ניתן ללמוד מסברה מדין הפרוז. לעומת שיטה זו, סוברים הרא"ש (סי' ג), רבנו אברהם מן ההר והטור שדברי רבא מתייחסים הן לבן כרך שהלך לעיר והן לבן עיר שהלך לכרך. לדבריהם, יום יד הוא היום הקובע לאדם כמי הוא מתחייב בפורים, האם כבן עיר או כבן כרך. דהיינו, אף בן עיר שהולך לכרך, אם ביום יד עדיין היה בעירו והתחייב כבני עירו ביום יד בחיובי הפורים, שוב אינו יכול להתחייב ביום טו כבני הכרכים. כמו כן, בן כרך שביום יד היה בכרך ולא התחייב כבני העיר בחיובי הפורים, מתחייב כבני הכרכים בפורים ביום טו אף אם בפועל ביום טו לא ישהה בכרך. הרא"ש כותב שרש"י אינו מקבל את שיטתו מכיוון שלא מסתבר לו שאדם יתחייב בקריאת מגילה ביום טו אף שבפועל לא נמצא ביום זה בכרך, כפי שעולה משיטת הרא"ש בבן כרך שהיה בכרך ביום יד, וביום טו הלך לעיר. בסברה זו אכן דוחה הריטב"א את שיטת הרא"ש. אמנם הרא"ש עצמו סובר שיום החיוב זהו יום יד, וכיוון שביום זה היה בכרך - דינו לעניין חיובי הפורים כבני הכרכים. יש להעיר כי הראב"ד (בהשגותיו לבעל המאור) אף שמסכים לשיטת הרא"ש שהנמצא בעיר ביום יד אינו יכול להתחייב ביום טו כבני הכרכים, מכל מקום נראה מדבריו כי הוא חולק בעניין זה על הרא"ש, שכן הוא כותב שמי שביום יד היה בכרך עליו להישאר שם גם ביום טו כדי לא להפקיע מעצמו את חיובי הפורים, ומשמע שאם לא נמצא שם ביום טו אכן נפטר מחיובי הפורים. לשיטתו כדי להתחייב ביום טו עליו למלא שני תנאים, גם לא להיות ביום יד בעיר וגם להיות ביום טו בכרך. הרמב"ם כותב: "בן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה... - קורא כמקומו. ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה - קורא עם אנשי המקום שהוא שם". בדבריו יש להסתפק מהו "זמן הקריאה" שקובע את חיובי הפורים. המגיד משנה והכסף משנה מבארים שהכוונה לזמן הקריאה במקום בו הוא נמצא, דהיינו כשיטת רש"י, שאם הוא נמצא בעיר - יום יד קובע, ואם הוא בכרך - יום טו קובע. לעומת זאת, הט"ז (סק"ו) מבאר שהכוונה ליום הקריאה של רוב העולם, דהיינו יום יד כשיטת הרא"ש. בעל אליה זוטא מביא ראיה לפירוש זה מדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה. המחבר בשלחן ערוך מעתיק את לשון הרמב"ם, וכבר התבאר שבכסף משנה הוא מפרשו כשיטת רש"י, וכך פוסק המשנה ברורה (סקי"ב ובביאור הלכה ד"ה בן עיר). היה בדעתו לחזור ולא חזר בדברי רבא מובא שאם "עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר" קורא כבני מקומו, ויש לדון מה הדין באדם שכוונתו הייתה לחזור לעירו בלילי ארבעה עשר, אלא שהתעכב ולא חזר ונשאר בעיר עד בוקרו של יום יד. מדברי רש"י שכותב לגבי בן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור לכרך ביום יד (ד"ה אלא) ש"הואיל וביום לא יהיה שם" קורא כבני הכרך, ומשמע שאם התעכב שם ביום - קורא עם בני העיר. וכן לגבי בן עיר שהלך לכרך (ד"ה אבל) "הוא הדין לבן עיר שהלך לכרך שלא יהא שם ביום טו" שקורא כבני העיר, ומשמע שאם בפועל נמצא שם ביום טו - קורא עם בני הכרך אף שלא התכוון לכך מראש. כמוהו מפרשים גם בעל המאור, הרשב"א, הריטב"א, הרי"ד (בפסקיו), הריא"ז ורבנו יהונתן. לעומת זאת, הרי"ף כותב "לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל יד ונתעכב ולא חזר, אבל אם אינו עתיד לחזור בליל יד - קורא עמהם". משמע מלשונו שאף שבפועל התעכב שם ולא חזר ביום יד לכרך, כיוון שכוונתו הייתה לצאת מן העיר בליל יד אינו מתחייב כבני העיר. לשיטה זו מסכימים גם הרמב"ן (שם), הראב"ד (שם), הר"ן, בעל המאורות, בעל ההשלמה ורבנו יהונתן. עם זאת, הראב"ד ובעל ההשלמה מדגישים שהכוונה קובעת דווקא כשהתעכב מחמת אונס, ומשמע שאם שינה את דעתו והתעכב מרצונו - קורא לפי מקום הימצאו בפועל. הרמב"ן מסביר שלא מצינו בשום מקום שנותנים על האדם חומרי מקום שבא לשם כשדעתו לחזור למקומו, אלא דווקא כשאין דעתו לחזור, לפיכך אף כאן אין לדונו כבן המקום שבא לשם כשכוונתו הייתה לחזור למקומו בלילה. הגר"א בביאורו לשלחן ערוך מוסיף שלשונו של רבא "שעתיד לחזור" מתפרשת יפה לשיטת הרי"ף שהכל תלוי בכוונתו. נראה שלפי פירוש רש"י צריך לומר שאף שמקום הימצאו בפועל הוא זה שקובע, מכל השעה הקובעת היא שעת עלות השחר, ולכן העומד בליל יד ומסתפק האם עליו לקרוא את המגילה בלילה עליו לדעת שדין זה תלוי האם הוא עתיד לחזור עד עלות השחר לעירו. הט"ז (סק"ו) כותב שאף לשיטה שהכוונה היא שקובעת, אין די בכוונה לחייבו אלא צריך גם שיימצא בפועל במקום החיוב בזמן החיוב, ועל כן מי שהיה בכוונתו להיות ביום יד בעיר, ובסופו של דבר יצא משם קודם היום וחזר לכרך - אינו חייב בקריאה כבני העיר, אלא דינו כמוקף. בדעת הרי"ף מצינו חילוקי דעות בשאלה מהו הזמן הקובע לגבי כוונתו. הרא"ש (סי' ג) כותב שהוא הזמן שיצא מביתו, ואילו הריטב"א והר"ן כותבים שהכל תלוי בדעתו בתחילת ליל יד. להלכה, הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים כשיטת הרי"ף שאף אם הייתה דעתו לחזור למקומו והתעכב ולא חזר - קורא כמקומו ולא כמקום שהוא שם, והט"ז מוסיף שהולכים אחר דעתו שהייתה בשעה שיצא ממקומו כהסבר הרא"ש וכן כותב המשנה ברורה (סקי"ב). יש להעיר כי החזון איש (קנב, ו) כותב כי אף להסבר הרא"ש השעה הקובעת לעניין מחשבתו היא ליל יד, והרא"ש עוסק בכגון שלא השתנתה מחשבתו משעת יציאתו מביתו עד ליל יד. הנמצא בעיר ביום יד ובכרך ביום טו בירושלמי מסתפקים לגבי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לכרך בליל טו, האם נפטר מהקריאה בעיר ביום יד, ומנסים להוכיח מהמשנה שנפטר כבן עיר שהלך לכרך. ההוכחה נדחית, כיוון שבמשנה מדובר שביום יד כבר היה בכרך, בעוד שהספק הוא לגבי מי שביום יד היה עדיין בעיר. בפשטות נראה מדברי הירושלמי שמי שהיה ביום יד בעיר ואחר כך בליל טו עקר לכרך - מתחייב במקרא מגילה בשני הימים. כך אכן פוסקים הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן. הרשב"א והריטב"א מעירים שהתוספות חולקים על כך וסוברים שכבר נפטר בקריאתו ביום יד, ואין סברה לחייבו לקרוא שוב ביום טו. אמנם לא מצינו בתוספות התייחסות מפורשת לכך, אבל הגר"א שפירא (מנחת אברהם חלק א, סי' ז בתחילתו) מבאר שהכוונה לדברי התוספות בד"ה בן כפר שמקשים על רש"י שמפרש שבן כפר שקרא ביום הכניסה והלך לעיר - חוזר וקורא עמהם, מדוע עליו לקרוא פעמיים, ומשמע שזו הנחה פשוטה שאין חיוב לקרוא פעמיים. אמנם, מסקנת התוספות היא כרש"י שבן כפר שקרא לפני יום יד שב לקרוא ביום יד אם מגיע לעיר, ומסבירים התוספות שכל הסיבה שהקלו להם לקרוא לפני יד היא כדי שיהיו פנויים לספק מים ומזון לאחיהם שבערים, אולם אם הם נמצאים בעיר ביום יד - עליהם לקרוא בזמן זה. לפי סברה זו מסתבר שמי שקרא בזמנו ביום יד - אינו מתחייב לקרוא שנית בזמן אחר. בעל קרבן נתנאל (אות ת) כותב שגם הרא"ש סובר כשיטת התוספות, שהרי לפי הרא"ש יום יד בלבד קובע, ואם היה ביום יד פרוז - שוב אינו יכול להתחייב כמוקף ביום טו. אמנם, על שיטות אלו יקשה לכאורה מדברי הירושלמי מהם עולה כי יש אפשרות להתחייב פעמיים. אכן, הגר"א בביאורו לשלחן ערוך מביא כראיה נגד שיטת הרא"ש שיום יד הוא הקובע את דברי הירושלמי הנ"ל. אמנם, החזון איש (שם, ב) כותב שהרא"ש מסביר שאף בירושלמי אין הדין וודאי אלא ספק. הוא מוסיף שאפשר שגם הרמב"ם סובר כך, ומשום כך אינו מזכיר שיש אפשרות לחיוב בשני ימים. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר - קורא כמקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה - קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וכו'. (רמב"ם מגילה א, י) בן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר - קורא במקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה - קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וכו'. (אורח חיים תרפח, ה)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300