לא שנו - דיכולין למכור בית הכנסת אלא של כפרין. אבל של כרכין - הוה להו בתי כנסיות דרבים, והכל בעליהן, ואין בני העיר לבדם בעלים להם. טורסיים - צורפי נחושת.

הקדמה בית הכנסת של כרכים הוקדש לצורך שימוש הרבים בית הכנסת של כרכים נבנה בהשתתפות אנשים שאינם בני העיר ההיתר של רב אשי בית הכנסת של טורסיים בית כנסת של כפרים שנבנה מכספי הרבים יחיד הבונה בית כנסת בכרך הקדמה במשנה מבואר שיש בכוחם של בני העיר למכור את בית הכנסת, אלא שישנם דינים מיוחדים למעות אותם מקבלים בתמורתו. אולם, הגמרא מסייגת את האפשרות למכור בית כנסת רק לבית כנסת של כפרים, אך בית הכנסת של כרכים - אינו נמכר. הגמרא מנמקת איסור זה בכך שהמתפללים באים לבית כנסת זה מכל העולם, ומבאר רש"י (ד"ה אבל) שהבעלות על בית הכנסת שייכת לרבים ולא רק לבני העיר ועל כן אין באפשרותם למכור. עם זאת, לא מבואר בדברי רש"י מהו הטעם לכך שאין בני העיר לבדם הבעלים על בית הכנסת. להלן יבוארו שתי שיטות מרכזיות בפוסקים בביאור נקודה זו, ומתוך מחלוקת זו נובעות מחלוקות נוספות כפי שיבואר. בהמשך הגמרא מובא שבית הכנסת של מתא מחסיא, אף שלכאורה היה לו דין של בית הכנסת של כרכים שהרי היו באים אליו רבים מבחוץ, מכל מקום כיוון שכל האנשים באים על דעתו של רב אשי - לרב אשי יש כוח למוכרו. יש לברר את היקפו של היתר זה, וכן כיצד יש לבארו על פי השיטות השונות. עוד מובא בגמרא המעשה בבית הכנסת של טורסיים, שכפי שמבארת הגמרא היה בית כנסת קטן שנבנה על ידם ועל היו יכולים למוכרו, ויש לבאר היתר זה על פי השיטות השונות. כמו כן יש לדון מה דין בית כנסת של כפר שנבנה גם על ידי אנשים שלא מהכפר, וכן בית כנסת של כרך שנבנה על ידי יחיד. בית הכנסת של כרכים הוקדש לצורך שימוש הרבים התוספות (ד"ה כיון) בהסברם הראשון כותבים שבית הכנסת של כרכים שרבים מהמתפללים בו אינם תושבי העיר הוקדש על דעת כל המתפללים בו, ומכיוון שכך קדושתו חמורה יותר, ואין כוח ביד בני העיר למוכרו. מכך עולה שאף אם רק בני העיר נתנו את הוצאות בנייתו - אין הדבר מקנה להם זכות בבית הכנסת כיון שנעשה לשימוש כל העולם. כהסבר זה כותבים גם הרא"ש (בפסקיו סי' א), הרשב"א, רבי אברהם מן ההר והמאירי. כך משמע גם מפירוש רבינו חננאל בסוגייתנו ומדברי רש"י במסכת יומא (יב, ב). הרמב"ם כותב "אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה - נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם". מלשון זו מדייקים הרשב"א והכסף משנה שדעתו כהסבר הראשון שבתוספות, שהרי הוא תולה את חומרת בית הכנסת של הכרכים בדעתם של הבונים אותו, שעשאוהו לשם כל בני העולם. השלחן ערוך פוסק בפירוש שבית כנסת של כרכים אינו נמכר אף אם נבנה רק על ידי בני העיר. בית הכנסת של כרכים נבנה בהשתתפות אנשים שאינם בני העיר התוספות (שם) מביאים הסבר נוסף לפיו חומרת בית הכנסת של כרכים נובעת מכך שכיוון שרבים מהמתפללים בו אינם בני העיר, תולים שמן הסתם גם הם השתתפו בבנייתו ועל כן אינו שייך רק לבני העיר והם אינם יכולים למוכרו. כך כותבים גם בעל אור זרוע (ח"ב סי' שפה), הראבי"ה (סי' תקצ) והרא"ש בתוספותיו. בירושלמי (הלכה א) גם מובא האיסור למכור בית כנסת של כרכים, ושם מנומק דין זה בכך "שמא אחד מסוף העולם קני ביה". לכאורה הסבר זה הוא כהסבר השני שבתוספות, שחוששים שמא אדם שגר בסוף העולם השתתף בבניין בית הכנסת ויש לו בו חלק, אך לפי ההסבר הראשון דין זה הוא וודאי, שוודאי שבית הכנסת נעשה על דעת כל בני העולם. אמנם, הרא"ש (בפסקיו) מיישב שלפי הפירוש הראשון היה לנו להתיר למכור את בית הכנסת אילו כל הבאים להתפלל בבית הכנסת היו מסכימים לכך, שהרי לדעתם בית הכנסת הוקדש. על כך אומר הירושלמי שאף בכגון זה אין להתיר למכור שמא נעשה על דעת אדם שהיה גם בקירוב, ועתה התרחק וגר בסוף העולם וצריך גם את הסכמתו. ההיתר של רב אשי בגמרא מסופר על בית הכנסת שבמתא מחסיא, שאף על פי שהיו באים אליו רבים ממקומות סמוכים אמר רב אשי שביכולתו למוכרו, כיוון שהרבים באים מחמתו. בפשטות נראה כי ההיתר מבוסס על כך שכל הבאים מסכימים לדעתו של רב אשי, ועל כן אף שהם נחשבים הבעלים או משום שהוקדש לדעתם או משום שהשתתפו בבניינו, מכל מקום כולם מסכימים לדעתו של רב אשי. כך עולה מתוך פירושי הרא"ש (בפסקיו) והריטב"א. לפי זה אף אם מלכתחילה הוקדש שלא לדעתו של רב אשי, כיוון שעכשיו הכל מסכימים לדעתו - ביכולתו למוכרו. לעומת זאת, הנימוקי יוסף מבאר שעד בואו של רב אשי לבית הכנסת היה דין בית הכנסת כשל כפרים שמותר למוכרו, ורק משבא לשם נוספו מתפללים גם מחוץ לאותו מקום. מכיוון שכל הבאים מחוץ לאותו מקום באים רק בגלל רב אשי - ניתן למכור את בית הכנסת על דעתו של רב אשי. גם המאירי מפרש בדומה לכך שאותם שבאים לבית הכנסת של מתא מחסיא אינם באים בגלל העיר אלא רק בגלל רב אשי ולכן ניתן למכור על דעתו. על פי זה נראה כי בכרך גמור שהוקדש על דעת המתפללים שבאים מחוץ לכרך בגלל הכרך - אין למכור אף מדעתו של גדול כרב אשי. הרמב"ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו את ההיתר של רב אשי. הכסף משנה מבאר שדינו של רב אשי נלמד ממילא מהדינים של בית כנסת שבכפר ובכרך. על דבריו יש לתמוה שעדיין היה צריך לכתוב זאת כדי ללמד שישנה מציאות שאפילו בכרכים ניתן למכור. בעל מרכבת המשנה (הלכה יט) מבאר את דברי הרמב"ם בדומה לשיטת המאירי שהובאה לעיל, לפיה למתא מחסיא היה דין כפר, ועל כן ניתן היה למכור את בית הכנסת שלה. אמנם, רבים מתקבצים גם מחוץ לאותו מקום לבית הכנסת כדי לשמוע את דרשתו של רב אשי, אלא שאינם באים להתפלל בבית הכנסת אלא רק ללמוד מרב אשי ועל כן נשאר דינה כשל כפר. הוא מוסיף שבכרך גמור - לא ניתן למכור על דעת הגדול שבמקום כיוון שהוקדש לשם כל בני העולם. הקושי בשיטתו שמהגמרא משמע שהמכירה תלויה בדעת רב אשי, בעוד שלפי הסבר זה נראה כי למתא מחסיא נשאר דין של כפר רגיל. הסבר נוסף כותבים בעל ראשון לציון והפרי מגדים (אשל אברהם סקי"ב) שהרמב"ם השמיט דין זה מפני שאינו שכיח, שאין הדבר מצוי שיהא אדם גדול שהכול כפופים לו. אף הבית יוסף כותב שאין דין זה מצוי ועל כן לא הביאו הטור, וגם בשלחן ערוך אין הוא מביאו. [אמנם, ישנו דין נוסף שמקורו בדברי הירושלמי לפיו יכולים בני העיר לקבל על עצמם את הסכמת היחיד. בעניין זה ראה הרחבה בבירור הלכה באיזה אופן יכולים בני העיר לתת כוח ליחיד, והאם כוח זה קיים גם לנבחרי הציבור]. בית הכנסת של טורסיים בגמרא מובא המעשה בבית הכנסת של טורסיים שנמכר לרבי אליעזר אף שהיה בכרך, ומתרצת הגמרא שהיה בית כנסת קטן שהם עשוהו. מכך שהגמרא מדגישה שהיה בית כנסת קטן ניתן לדייק שאף בבית כנסת של כרכים שנבנה רק על ידי בני הכרכים - אם הוא בית כנסת גדול שמשרת גם תושבים מחוץ לכרך - אינו נמכר, וזה מתאים להסבר הראשון שהובא לעיל. אמנם, הרשב"א, הריטב"א והאור זרוע מבארים דין זה גם לפי ההסבר השני, שהגמרא מדגישה שהיה בית כנסת קטן רק של הטורסיים כדי ללמדנו שבכגון זה אין לחשוש שהשתתפו נוספים בבניינו, אך בסתם בית כנסת גדול בכרך יש לחשוש שהשתתפו נוספים בבניינו. בית כנסת של כפרים שנבנה מכספי הרבים הראבי"ה (שם) כותב שבני הכפרים יכולים למכור את בית הכנסת אף אם השתתפו בבניינו גם אנשים נוספים שאינם מבני הכפר. הוא מנמק זאת בכך שמסתבר שהנותנים נתנו על דעת בני הכפר שיעשו בו כרצונם, שהרי אין רגילים לבוא לשם אנשים מבחוץ. לעומת זאת, האור זרוע (שם) כותב שדינו כבית כנסת שבכרכים, והחילוק בגמרא בין בית כנסת של כרכים לבית כנסת של כפרים הוא רק משום שבבית כנסת של כרכים הדרך היא שרבים משתתפים בבניינו, וזאת בהתאם לשיטתו שהתבארה לעיל שהכול תלוי בדעת הבונים. עם זאת, אף הראבי"ה סובר כפירוש השני כפי שהובא לעיל, ואף על פי כן הוא כותב שאם הוקדש רק לשם בני הכפר - בית הכנסת שייך רק להם, והם יכולים למוכרו. מסתבר, שהסוברים כהסבר הראשון וודאי שיסכימו לשיטת הראבי"ה שכל שהוקדש לצורך בני הכפר - ביכולתם למכור את בית הכנסת. הרמ"א בשלחן ערוך פוסק כדעת הראבי"ה. יחיד הבונה בית כנסת בכרך בעל אור זרוע כותב לגבי יחיד שבנה בית כנסת ונתנו לקהל, שאם שייר לעצמו זכות בבניינו או בהרחבתו, ורק הסכים שלא יוכל למנוע ממישהו להתפלל בו - ניתן למוכרו בהסכמת הקהל ובהסכמתו. בעל עולת תמיד מסביר זאת על פי שיטתו של האור זרוע שהכול תלוי במשתתפים בבניין וממילא אין מניעה למכור, והחידוש הוא שצריכים להסכמת הקהל, אבל לפי הטעם הראשון עדיין יש לחשוש שנתינתו לקהל הייתה מתוך כוונה להקדישו לכול. לעומת זאת, המשנה ברורה (בביאור הלכה) כותב שאף לפי הטעם הראשון מסתבר שכאשר היחיד נותן לציבור - אין בדעתו להקדישו לכול, אלא רק לבני עירו. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת? בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו, שאם רצו כולם למוכרו - מותרין. אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה - נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם. (רמב"ם תפילה יא, טז) והא דבית הכנסת נמכר - הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם. הגה. ואפילו בנו אותה משל אחרים. ולכן יכולים למכרו ...אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם - אינו נמכר אלא אם כן תלו אותו בדעת היחיד, שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור. וכו'. (אורח חיים קנג, ז)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300