צדין האישות - בשדה האילן במועד, מפני שמפסידין בו. כדרכו - שאין צריך לשנות בצידה. ובשביעית - אף על גב דמתקן השדה. בשדה האילן - צד כדרכו, מפני שהפסד מרובה הוא. ובשדה לבן שלא כדרכו - ואינו יכול לצוד כדרכו בשדה לבן, משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן.

בריה שאין לה עינים - וחופר בקרקע.

נועץ שפוד - במקום שהן מצוין, ומרדה האדמה, וממעך אותן.

הקדמה השינוי שמתיר את הצידה צידת מזיקים בשביעית מחלוקת התנאים ופסק ההלכה הקדמה המשנה עוסקת בצידת מזיקים לחקלאות במועד ובשביעית. דעת תנא קמא היא שמותר הן במועד והן בשביעית לצוד את המזיקים כדרכו. חכמים חולקים וסוברים שההיתר כדרכו נאמר רק בשדה אילנות, וכפי שמפורש בפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה בשדה האילן) שההפסד של שדה אילן מרובה, אולם בשדה לבן, שהוא שדה תבואה, מותר לצוד רק בשינוי. בדעת חכמים יש לברר מהו השינוי שמתיר את הצידה אף בשדה אילנות. עוד יש לברר האם חכמים סוברים שהצורך בשינוי נאמר רק במועד או גם בשביעית. בברייתא שבגמרא מובאת דעת רבי שמעון בן אלעזר (ולגרסת השאלתות רבי אליעזר בן יעקב) שמחלק בשדה הלבן עצמו, וסובר שאם הוא קרוב לשדה אילן אין צורך לשנות, משום שכדי למנוע נזק משדה האילן יש צורך לבער את המזיקים אף מהשדה הסמוך לשדה האילן, דהיינו שדה הלבן. את דעתו ניתן להבין באופנים שונים כפי שיובא להלן, ולהבנות אלו ייתכנו השלכות לפסק ההלכה. השינוי שמתיר את הצידה הגמרא מבארת שהשינוי הוא על ידי שנועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה האדמה מתחתיה. בפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה נועץ שפוד) מפרש שהשינוי הוא על ידי שבמקום להניח מלכודת נועצים שפוד במקום מסתור המזיקים ובאופן זה הורגים אותם. השפת אמת מקשה שמלשון המשנה משמע שעושה פעולה של צידה אלא שעושה אותה בשינוי, ואילו לפירוש זה אין מדובר כלל בצידה אלא בהריגה. אכן, בפירוש רש"י מכת"י מפרש שהכוונה לחפירה בשינוי של הגומא שבאמצעותה צדים. כך מפרש גם הרמב"ם בפירושו למשנה ובהלכותיו, וכך פוסק גם השלחן ערוך. צידת מזיקים בשביעית כאמור, לדעת תנא קמא התירו לצוד כדרכו הן במועד והן בשביעית. חכמים חולקים ואוסרים בשדה הלבן לצוד כדרכו אלא רק בשינוי. בפשטות נראה כי הם חולקים הן על צידה במועד והן על צידה בשביעית, ולדעתם גם בשביעית יש לצוד בשדה הלבן בשינוי. כך סוברים התוספות (ד"ה צדין), ומבארים שהאיסור לצוד כדרכו בשביעית נובע מכך שהצידה כרוכה בסיקול אבנים, דבר האסור בשביעית. בדומה לזה כותבים רבנו יהונתן והנמוקי יוסף שחפירת הגומות דומה לחרישה. באופן אחר מסביר תלמיד הר"י מפריס בשם ריב"א שהצידה עצמה דומה לסיקול אבנים כיוון שהיא מועילה לשדה ולתבואה ולכן לא הותרה בשדה לבן ללא שינוי. כך משמע גם מהפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה ובשביעית) שעל ידי צידת המזיקים מתקנים את השדה. לעומת זאת, כותב תלמיד הר"י מפריס בשם רבו שחכמים אינם חולקים על ההיתר לצוד בשביעית אלא רק על ההיתר במועד. לדעתו אין לדמות צידת מזיקים לסיקול כיוון שהסיקול מתקן ומשפר את האדמה ונחשב לעבודה שאסורה בשביעית, מה שאין כן צידת מזיקים שאינה משפרת כלל את הקרקע, אדרבה נוכחות המזיקים מועילה לאדמה. מטרת הצידה אינה אפוא עבודת אדמה אלא רק הצלת התבואה, וזה לא נאסר בשביעית. הסיבה שאסרו פעולה זו במועד הינה משום שזה כרוך בטרחה ואסרו לטרוח במועד, אך בשביעית לא נאסרה הטרחה אלא רק מלאכה חקלאית. המאירי כותב בדעת חכמים "אבל שדה הלבן במועד מיהא דוקא שלא כדרכו", ומשמע שבשביעית אין צורך בשינוי כדעת הר"י מפריס. הרמב"ם אינו מביא כלל את ההלכה הנוגעת לציד מזיקים בשביעית, ובעל תוספות יום טוב כותב שכנראה לא גרס זאת במשנה. על דבריו יש להעיר שבגרסת המשניות שבפירוש המשנה לרמב"ם (מהד' הר"י קאפח) מופיעה הפסקה שעוסקת בשביעית. אמנם, נראה כי ניתן לבאר את דעתו על פי שיטת הר"י מפריס והמאירי שבשביעית אין כלל איסור צידת מזיקים ולכן לא ראה צורך לכתוב הלכה זו. כך סובר בעל מעשה רוקח (שמיטה ויובל א, ד), ומוסיף שבהלכות שמיטה הרמב"ם מדייק וכותב שאסור לחפור לצורך הקרקע, ומשמע שאין איסור לחפור שלא לצורך הקרקע כגון בשביל לצוד את המזיקים. מחלוקת התנאים ופסק ההלכה כאמור, הגמרא מביאה ברייתא שמחלקת בין שדה לבן הסמוך לשדה אילן שבו אין צורך בשינוי בצידה, לבין שדה לבן שאינו סמוך לשדה אילן שבו הצידה מותרת רק בשינוי. התוספות (ד"ה תניא) כותבים שניתן להבין את הברייתא בשלושה אופנים. האופן הראשון הוא שהתנא של הברייתא מפרש את דעת תנא קמא שבמשנה, דהיינו שאף שלפי תנא קמא התירו צידה בשדה לבן גם ללא שינוי, מכל מקום אם הוא אינו סמוך לשדה אילן מותר רק בשינוי. האופן השני הוא שהתנא של הברייתא מפרש את דברי חכמים שבמשנה, דהיינו שאף שלשיטתם התירו צידה בשדה לבן דווקא בשינוי, מכל מקום אם הוא סמוך לשדה אילן - מותר לצוד גם ללא בשינוי, ויוצא שלפי תנא קמא אף בשדה לבן שאינו סמוך לשדה אילן מותר לצוד כדרכו. האופן השלישי לבאר את המחלוקת הוא שהתנא של הברייתא הוא דעה שלישית, דהיינו שהן תנא קמא והן חכמים אינם מחלקים בין שדה לבן שסמוך לשדה אילן לבין שאינו סמוך, ולפי תנא קמא בשדה לבן לעולם צריך שינוי ולפי חכמים אין צריכים. לעומת זאת התנא של הברייתא מחלק בכך וסובר שבשדה לבן שסמוך לשדה אילן התירו בלי שינוי ובאינו סמוך רק בשינוי. הרי"ף והרא"ש מעתיקים את דברי התנא של הברייתא כפירוש להיתר לצוד בשדה הלבן כדרכו, ונראה שמבינים כפירוש הראשון שהובא לעיל בשם התוספות, דהיינו שאף תנא קמא שמתיר לצוד בשדה לבן כדרכו, אינו מתיר זאת אלא בתנאי שהשדה סמוך לשדה האילן. מסתימת דבריהם משמע שהם פוסקים כדעה זו ולפי זה מותר לצוד בשדה הלבן הסמוך לשדה אילן כדרכו, ובאינו סמוך רק בשינוי. הריא"ז (הלכה ג, א) כותב שאפילו בשדה לבן הסמוך לשדה אילן אין לצוד אלא בשינוי, ומשמע מלשונו שמצריך שינוי גם בשדה שאינו סמוך לשדה אילן. נמצא שאינו פוסק כתנא של הברייתא, ויתכן שמפרש כאפשרות השלישית של התוספות שהתנא של הברייתא חולק על הדעות שבמשנה, והלכה כחכמים שתמיד צריך שינוי. הרמב"ם מתיר לצוד בשדה לבן רק בשינוי ורק כשהיא קרובה לשדה אילן. המגיד משנה מבאר פסיקה זו על פי גרסת הרי"ף והרא"ש שהתנא של הברייתא מבאר את דברי תנא קמא שבמשנה, ומדעת תנא קמא מסיק הרמב"ם לדעת חכמים ופוסק כמותם כיוון שהם הרבים. להסבר זה יש לפרש את דברי תנא קמא שמתיר צידה ללא שינוי רק בשדה לבן שסמוך לשדה אילן, ולפי זה גם חכמים שמתירים רק בשינוי עוסקים בצידה בשדה לבן הסמוך לשדה אילן בלבד, אך בשדה שאינו סמוך - אין להתיר כלל את הצידה לדעתם. כפירוש זה כותבים גם ריב"ב והכסף משנה בהסברו השני. הכסף משנה בהסברו הראשון כותב שהרמב"ם גורס בדברי התנא בברייתא שמפרש את דברי חכמים במשנה, שכאשר אמרו בשדה לבן שלא כדרכו - לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות, ונמצא שזה פירוש רביעי לדעת התנא שבברייתא. בדומה לזה כותב הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך) שלפי הרמב"ם התנא של הברייתא מעמיד את מחלוקת התנאים שבמשנה בשדה לבן הסמוך לשדה אילן, אך באינו סמוך - תנא קמא מתיר רק בשינוי וחכמים אוסרים לגמרי. השלחן ערוך מביא בסתם את הדעה המתירה את הציד כדרכו בשדה הסמוכה לשדה אילן, וכשאינה סמוכה מתירה בשינוי, והיא דעת הרי"ף והרא"ש. בהמשך הוא מוסיף שיש מתירים את הציד רק בשינוי ורק בסמוכה לאילן, וזו דעת הרמב"ם. הב"ח מכריע לחומרא כשיטת הרמב"ם, אבל המשנה ברורה (בביאור הלכה) כותב שאין למחות ביד המיקל כיון שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ם. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך עכברים שהן מפסידין את האילנות - צדין אותן במועד. בשדה האילן - צד כדרכו. כיצד? חופר ותולה המצודה. ואם היתה שדה הלבן סמוכה לשדה האילן - צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, כדי שלא יכנסו לשדה האילן ויחריבוה. וכיצד צד בשינוי? נועץ שפוד בארץ ומכה בקורדום, ואחר כך מנתקו ונמצא מקומו גומה. (רמב"ם יום טוב ח, ה) אישות ועכברים שמפסידים בשדה אילן - מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה. ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן - מותר לצודן כדרכו, שיוצאין ממנה ומפסידים האילן, ואם אינה סמוכה לשדה האילן - אין צדין אותן אלא על ידי שינוי, שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה. ויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה האילן - אסור אפילו על ידי שינוי. (אורח חיים תקלז, יג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300