מי שהפך את זיתיו - שהזמינן ליתנם על גבי הבד להוציא מהן שמן. או אונס - היינו מילתא אחריתי, כלומר, מי שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס, ולא היה יכול ליתנם על גבי בית הבד, ובא הרגל. או שהטעוהו פועלים - שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו. טוען קורה ראשונה - כלומר: נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליהן הקורה פעם אחת, דאי לא עביד הכי - איכא פסידא יתירא. ומניחה - בו, שלא יסחוט יותר עד לאחר המועד. זולף וגומר כדרכו - כלומר, נותנו על גבי בית הבד וסוחט הכל, כל מידי דשפוך קרי זילוף.

בתוך הבור - שלפני הגת, אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור. זולף וגומר כדרכו - כלומר: מריק אותו בחבית, וגף החבית במגופה גמורה. עושה לו למודים - אינו יכול לגוף כדרכו אלא שיחפם, היינו לימודין, בשביל שלא יחמיץ, שאם אינו סותמו - מחמיץ.

וצריכא - למימר בתרוייהו, בשני בבי דמתניתין, דמשחא ודחמרא, רבי יוסי אומר זולף כו'. בההיא - רישא דמתניתין. קאמר רבי יוסי - זולף כדרכו. דמשחא - יקיר, ואיכא פסידא יתירא. מודה ליה לרבי יהודה - דאינו זולף וגף ממש, אלא עושה לימודים עראי. דלא כרבי יוסי - דאמר: גומר כדרכו ואינו צריך שינוי. למישע - לגוף החבית. סיני - רב יוסף. הלכה כרבי יוסי - דגף כדרכו. למיחצד - לקצור, ורב הונא יש לו מה יאכל הוה, ואמאי שרי לה? אמר ליה - האי דקתני מחובר אפילו כולו אבוד נמי אסור - רבי יוסי היא, ויחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה.

הקדמה שיטת הראב"ד - היתר טרחה בדבר האבד תלויה במידת ההפסד שיטת הריטב"א - במחובר לא התירו טרחה מרובה שיטת רבנו אברהם פסיקת ההלכה אם הייתה אפשרות לקצור לפני המועד הקדמה במשניות בתחילת הפרק למדנו על מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי האם כשהתירו מלאכת דבר האבד הצריכו שינוי או שהתירו לעשות את המלאכה כדרכו. במחלוקת זו פוסק רב יוסף הלכה כרבי יוסי. בהמשך מובא המעשה ברב הונא שקצרו לו שעורים במועד משום שהיה מדובר בדבר האבד. רבה בר רב הונא מקשה עליו מברייתא בה נאמר שאין להתיר מלאכת דבר האבד בדבר מחובר לקרקע, ומתרץ רב הונא שברייתא זו היא בשיטת רבי יוסי, אך הוא דעה יחידאית ואין הלכה כמותו. בפשטות ההיתר לקצור הוא אף כדרכו ואין צריכים לשינוי. במשנה בתחילת המסכת מובא שאף שמותר להשקות בית השלחין במועד, אך אין להשקות ממי גשמים ומי קילון, וכפי שמבארת הגמרא (ד, א) השקאה כזו כרוכה בטרחה מרובה שלא הותרה. יש לברר לאיזה שיטה מתאימה משנה זו. מחד, המשנה מתירה השקאה לצורך פירות שעדיין מחוברים, ומכאן שלכאורה אינה כרבי יוסי שאוסר מלאכת מחובר. מאידך, המשנה אינה מתירה את ההשקאה כדרכו, אלא רק ממי מעיין שאין טרחה יתירה בכך, ואילו לפי חכמים לכאורה התירו את המלאכה כדרכו. עוד יש לדון על ההיתר לקצור את התבואה כשמדובר בדבר האבד, האם ההיתר הוא גם כשהייתה אפשרות לקצור את התבואה לפני המועד, או שכאשר הייתה אפשרות לקצור לפני המועד אין להתיר כדין מכוון מלאכתו למועד שלא התירו לו מלאכת דבר האבד. שיטת הראב"ד - היתר טרחה בדבר האבד תלויה במידת ההפסד כאמור, רב הונא, שקצרו לו תבואה במועד, מעמיד את הברייתא שאוסרת לעשות מלאכה במחובר אף בדבר האבד כרבי יוסי, ואין הלכה כמותו מכיוון שהוא דעת יחיד. רש"י מכת"י (וכן ברש"י על הרי"ף ו, א) מסביר שהתנא החולק על רבי יוסי הוא התנא שבמשנה בתחילת המסכת שמתיר להשקות בית השלחין במועד, מכאן שהתירו אף מלאכת מחובר בדבר האבד. מכך עולה, שלדעת רבי יוסי לא התירו שום מלאכה בדבר מחובר. כך כותבים גם הר"ן והריב"ב ומוסיפים שסברת רבי יוסי היא שמלאכת מחובר אסורה מפני שנעשית בפרהסיא. לפי שיטתם נראה כי ישנם שתי מחלוקות שאינן תלויות זו בזו. המחלוקת אם התירו מלאכה במחובר, ובזה אין הלכה כרבי יוסי. והמחלוקת אם הצריכו שינוי במלאכת דבר האבד, ובזה הלכה כרבי יוסי שאין צריכים שינוי. על הסבר זה יש להקשות מכך שבמשנה לא התירו להשקות ממי גשמים ומי קילון, וכפי שמבארת הגמרא (ד, א) השקאה כזו כרוכה בטרחה מרובה, ואילו לגבי קצירה לא מצינו הגבלה על הטרחה בה. כך מקשה הראב"ד (דבריו מובאים בנמוקי יוסף א, ב בדפי הרי"ף ובמכתם דף ד, א), ומתרץ שאין לדמות דבר האבד אחד לחברו, שכן נמסר הדבר לחכמים לקבוע אימתי ההפסד מצדיק אף טרחה מרובה ואימתי לא. בבית השלחין שיערו חכמים שההפסד אינו מצדיק השקאה במי גשמים כשהטורח רב, בעוד שהפסד שעורים שראויים להיקצר מצדיק אפילו טורח רב. שיטת הריטב"א - במחובר לא התירו טרחה מרובה הריטב"א (יב, א) מקשה על הפסיקה כרבי יוסי שלא מצריך שינוי מכך שלא התירו להשקות ממי גשמים. הוא מתרץ שיש לחלק בין דבר מחובר שעדיין צריך לקרקע ועוד לא הבשיל, שלגביו אין לטרוח טרחה יתירה מכיוון שאין וודאות שאכן גידול זה יגיע להבשלה מלאה כדי שנתיר בשבילו מלאכה גמורה, לבין תלוש כיין ושמן שבהם התירו לעשות מלאכה ללא כל שינוי. הוא מוסיף, שלדעת רבי יוסי עצמו בכל מחובר נאסרה המלאכה אף אם נגמרה מלאכתו וכבר עומד להיקצר, אך בזה אין הלכה כמותו כמבואר בסוגייתנו. אמנם בדבר מחובר לקרקע שלא נגמרה מלאכתו, גם חכמים מודים לרבי יוסי שלא התירו מלאכה. מדבריו עולה, שרבי יוסי שאוסר מלאכה במחובר אינו חולק על המשנה בתחילת המסכת שמתירה השקאת בית השלחין ממי מעיין שאין בזה טרחה יתירה, ואינו אוסר אלא במקום שמדובר בטרחה יתירה כהשקאת בית השלחין ממי גשמים. לפי זה גם רבי יוסי מתיר דבר האבד במחובר כשאינו כרוך בטרחה יתירה. נראה שלשיטתו קצירת שעורים כרוכה בטרחה מרובה, ועל כן רבי יוסי אוסר זאת. נמצא שלשיטתו ישנם שלשה חילוקים בדבר. דבר מחובר שלא נגמרה מלאכתו - לפי כולם התירו דבר האבד רק כשאינו כרוך בטרחה יתירה, והסברה היא שאין וודאות שאף אם נתיר את המלאכה הגידול אכן יצליח. דבר מחובר שנגמרה מלאכתו ועומד להיקצר - נחלקו רבי יוסי וחכמים, והלכה כחכמים שהתירו אף טרחה יתירה. דבר תלוש - הלכה כרבי יוסי שאין צריכים שינוי. שיטת רבנו אברהם רבנו אברהם (מובא בהגהות הרמ"ך על הרמב"ם מהד' פרנקל) כותב שהמשנה בתחילת המסכת שאוסרת השקאה ממי גשמים היא בשיטת רבי יוסי שאוסר מלאכה במחובר, ואין הלכה כמותה, אלא מותרת כל השקאה כיוון שמדובר בדבר האבד. מדבריו עולה שהוא מסכים לריטב"א שאף לפי רבי יוסי לא אסרו כל מלאכה במחובר אלא אסרו רק טרחה יתירה, אלא שהוא סובר שלפי חכמים כל מלאכת מחובר הותרה כדרכה. לפי דבריו יוצא שאין לפסוק הלכה כמשנה שאוסרת השקאה ממי גשמים, אלא כשיטת חכמים שמתירים כל מלאכת מחובר. נראה, שלגבי שינוי הוא מסכים לשיטת רש"י ושאר הראשונים שסוברים שאין מחלוקת זו קשורה למחלוקת רבי יוסי וחכמים בעניין מלאכה במחובר, ובזה הלכה כרבי יוסי שכשהתירו מלאכת דבר האבד אין צורך לעשותה בשינוי. נמצא לפי דבריו שפוסקים לקולא בכל המחלוקות, דהיינו שבדבר האבד מותר לעשות כל מלאכה אף במחובר, ואין צריכים לעשות זאת בשינוי. פסיקת ההלכה הרמב"ם פוסק כמשנה בתחילת המסכת שהתירו השקאה בבית השלחין אך לא ממי גשמים ומי קילון. הוא מנמק פסיקה זו בכך שאף שיש הפסד מרובה אם לא ישקה את השדה, מכל מקום לא התירו טרחה יתירה. את ההיתר של רב הונא לקצור שדה משום דבר האבד אין הרמב"ם מביא, אך הוא מביא בהמשך ההלכות את מה שמובא בהמשך סוגייתנו שמותר לקצור למי שאין לו מה יאכל. מלשונו משמע כי תמיד יש לבחון האם מדובר בטרחה יתירה, ואם כן גם קצירה אין להתיר אם מדובר בטרחה יתירה. אמנם, הרמ"ך כותב שהרמב"ם לא דייק בלשונו, וטרחה יתירה לא הותרה רק כשאין מדובר בהפסד מוחלט, אולם אם הפירות ייפסדו לגמרי, מותרת אף מלאכה שכרוכה בטרחה יתירה כקצירה וטחינה והיפוך הזיתים. לפי זה שיטת הרמב"ם בעניין זה דומה לשיטת הראב"ד שהובאה לעיל, לפיה אין חילוק כלל בין מחובר לתלוש והכול לפי העניין. הכל בו (סי' ס) כותב שבדבר האבד יש להשתדל להקל בטרחה ככל שניתן, וכן פוסק הרמ"א בשלחן ערוך. הגר"א (סק"א) מבאר שדבריו מבוססים על שיטת הראב"ד שהתירו את הטרחה לפי מידת ההפסד, ולפיכך במקום שהדבר אפשרי יש למעט בטרחה. אם הייתה אפשרות לקצור לפני המועד במשנה לקמן מובא שאם האדם כיוון את מלאכתו למועד - לא התירו לו לעשותה אף אם מדובר בדבר האבד. על פי זה נראה כי ההיתר לקצור הוא בכגון שלא היה יכול לקצור קודם המועד. כך אכן כותב הריטב"א שתבואתו של רב הונא לא הייתה ראויה לקצירה לפני המועד. כך כותב גם המאירי, ומוסיף שאף על פי שבדרך כלל התבואה לא נעשית דבר האבד בזמן כל כך מועט - ניתן לומר שהגיע זמנה להיקצר בחול המועד ובאה רוח שעוקרת את התבואה ומפסידה אותה. הריא"ז (הלכה א, ח) כותב שההיתר הוא בתבואה שלא הגיע זמנה להיקצר לפני המועד, וייתכן שלדעתו אם הייתה אפשרות לקצור את התבואה לפני המועד, אף שהאדם סבר שיוכל לדחות את הקצירה לאחרי המועד ובמועד התברר שאי אפשר לדחותה - לא התירו לו לקצור כדין מכוון מלאכתו. לעומת זאת, הריטב"א והמאירי מביאים את הירושלמי (הלכה ב), לפי גרסתם, שתבואתו של רב הונא הייתה ראויה לקצירה לפני המועד, אלא שחשב שיוכל להשאיר אותה בשדה עד אחרי המועד, ובתוך המועד נוכח שתתקלקל אם לא יקצור אותה מיד. לפי זה מתחדש שהמכוון מלאכתו במועד הוא רק זה שבפשיעה מכוון את המלאכה דווקא לימי המועד, אך אם היה סבור שיוכל לעשות את המלאכה אף לאחר המועד, אך במועד התברר שאי אפשר לדחותה - אין זה נקרא מכוון מלאכתו אף שהייתה לו אפשרות לעשות את המלאכה לפני המועד. השלחן ערוך (בסימן תקלח) פוסק כדברי הריטב"א והמאירי שכשחשב שיוכל לדחות את המלאכה לאחר המועד, ואחר כך התברר שכדי למנוע הפסד יש לעשות את המלאכה במועד - המלאכה מותרת. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ...כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה - עושין אותה, ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה. כיצד? משקין בית השלחין במועד אבל לא בית המשקה, שאם לא ישקה בית השלחין, והיא הארץ הצמאה - יפסדו כל האילנות שבה, וכשהוא משקה אותה - לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול... הופך אדם את זיתיו במועד וטוחן אותן ודורך אותן וממלא החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול. כל שיש בו הפסד אם לא נעשה - עושהו כדרכו ואינו צריך שינוי... וכן כרם שהגיע זמנו להבצר במועד בוצרין אותו. (רמב"ם יום טוב ז, ב, ג) דבר האבד - מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי (מיהו בכל מה דאפשר להקל בטירחא - יעשה). לפיכך, בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד - מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד. אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא, כגון מן המעיין, בין חדש בין ישן, שהוא ממשיכו ומשקה, אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול... אסור לקצור השדה בחול המועד אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד, וכו'. (אורח חיים תקלז א-ב, טו) מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור, ואירע אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל - מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר ומזפת החביות... אבל לא יכוין מלאכתו במועד אלא יעשה הכל קודם המועד אם יודע שיצטרך במועד, וכו'. (שם תקלח, א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300