לא חל עליה שמתא שלשים יום - ואין שמתא פחותה משלשים יום. קא בעו רבנן למיעל - שצריכין לו. לא אתו אחריני ושרו ליה - מדמהדר איהו נפשיה למישרי. כל אחד מיפר חלקו - מדקתני: חלקו אינו מופר. לא אתו אחריני ושרו - מדקתני: חלקו אינו מופר לעולם, אפילו שרו ליה אחריני.

סנו שומעניה - שיוצאין עליו שמועות רעות.

שלך אינו נידוי - דלאו בדינא שמתיה.

הקדמה כל אחד מיפר חלקו - יש צורך בהפרת כל חלקי הנידוי כל אחד מיפר חלקו - יכול להפר בפני עצמו ואין צריכים להתכנס כל אחד מיפר חלקו - ואין מועילה הסכמת הרוב מי יכול להתיר במקום המנדה כמה מתירים כשהמנדים לפנינו הקדמה סוגייתנו עוסקת בהתרת נידוי, כאשר ההתרה מתבצעת על ידי אדם שאינו זה שנידה. בגמרא מובאת בעניין זה מחלוקת בין אביי, שסובר שאין אחרים יכולים להתיר, לבין אמימר, שסובר שאחרים יכולים להתיר. הגמרא מביאה ראיה לדעת אביי מדברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא, שאומר שאם שלושה נידו ואחד מהשלושה מת - חלקו אינו מופר. מכך מדייקת הגמרא שלשה דברים. שני דיוקים נוגעים לענייננו, ויש לדון בהם. הדיוק האחד הוא ש"כל אחד מיפר חלקו". נחלקו הראשונים מה הכוונה במילים אלו, כפי שיבואר בהמשך. עוד מדייקת הגמרא שחלקו של זה שמת אינו מופר, ומשמע שאין אפשרות להתירו, וכדעת אביי שאין אפשרות שאדם אחר יתיר נידוי שלא הוא אסר. אמנם בהמשך, הגמרא דוחה דיוק זה, כיוון שניתן לפרש שרבן שמעון בן גמליאל מחדש שאף שמת אחד מהמנדים - אין חלקו מופר במיתתו וצריך שמישהו אחר יפר אותו. בהמשך הגמרא מובאים שני מעשים שהיו. האחד, ברב יהודה שנידה צורבא מרבנן ולאחר מכן מת לפני שהתיר נידוי זה, וכיוון שלא מצאו מי שגדול כרב יהודה הוזקק אותו צורבא מרבנן לבקש התרה מהנשיא. המעשה השני בריש לקיש שנודה על ידי אדם שלא הכירו, וכיוון שלא ידע מי המנדה הוזקק לבקש התרה מהנשיא. ממעשים אלו משמע שאכן גם אדם אחר יכול להתיר את הנידוי, אך לא בכל מצב. יש לברר מי יכול להתיר במקום המנדה, וכן כמה אנשים. עוד יש לדון האם ההתרה שלא על ידי המנדה אפשרית גם כשהמנדה כאן, או רק אם הוא אינו לפנינו. כל אחד מיפר חלקו - יש צורך בהפרת כל חלקי הנידוי הראב"ד (מובא ברא"ש, סי' ו) אומר בשם יש מפרשים, שאם נידו שלשה אנשים אדם אחד - אין אפשרות ששניים יפרו את הנידוי ללא השלישי. הוא מביא ראיה לשיטה זו מדברי הברייתא במסכת שמחות (ה, טו), האומרת (על פי גרסתו): "מת אחד מהמנדים, אם נתן רשות לחבירו - מתירין אותו, ואם לאו - אין מתירין אותו". בפשטות, הסברה היא שכששלשה מנדים לאחד, ישנם בנידוי שלשה חלקים של שלושת המנדים, ועל מנת להתיר את הנידוי יש צורך להתיר את כל שלושת החלקים, ואם אחד מהמנדים מת - יש צורך למצוא לו מחליף שיוכל להתיר במקומו. מלשון הראב"ד משמע שרק אם המנדה שמת נתן לפני מותו רשות לאדם אחר להצטרף לשני הנותרים ואותו אדם התיר יחד איתם את הנידוי ניתן להתירו, אבל אין אפשרות להתיר על ידי השנים שנותרו גם אם נתן להם רשות. אולם הגרסה שלפנינו במסכת שמחות היא "אם נתן רשות לחברים", ומפרשים הר"ן ובעל הקונדריסין (שער ה) שנתן רשות לשני חבריו להתיר בלעדיו. כך כותב גם הטור בשם הראב"ד, וכך מסיק המאירי על פי הברייתא במסכת שמחות שבין אם נתן רשות לחבריו ובין אם נתן רשות לאחד במקומו - ניתן להתיר. הראב"ד כותב שאף על פי שהדין עצמו נכון - לא לכך מתכוונת הגמרא, שכן אין זו משמעות הלשון "כל אחד מיפר חלקו". המחבר בשלחן ערוך פוסק שאם נידוהו שלשה אין השנים יכולים להתירו, אלא אם כן ייתן להם השלישי רשות. מלשונו משמע שיכול לתת רשות אף לשניים הנותרים, כפי שעולה מהגרסה שלפנינו במסכת שמחות וכדעת הר"ן ובעל הקונדריסין. כל אחד מיפר חלקו - יכול להפר בפני עצמו ואין צריכים להתכנס הראב"ד עצמו כאמור אינו מקבל את הפירוש הקודם, ועל כן הוא מפרש שהחידוש שלומדת הגמרא מדברי רבן שמעון בן גמליאל הוא שאין צריכים כל השלשה להתכנס יחד כדי להתיר את הנידוי, אלא אף אם כל אחד הלך למקום אחר - יכול להפר במקומו. הוא מסביר שמדייקים זאת מדברי רבן שמעון בן גמליאל שאומר שאם אחד מהמנדים מת - חלקו אינו מופר, ומשמע שהנידוי מורכב מחלקים נפרדים, ואם כן ניתן להפר כל אחד מהם בנפרד. עוד הוא מסביר שמדייקים מכך שרבן שמעון בן גמליאל עוסק רק בכגון שאחד מהמנדים מת שאז אין חלקו מופר, ומשמע שאם הלך למקום אחר - עדיין יש ביכולתו להפר את חלקו. כהסבר זה כותבים גם הרי"ד (בפסקיו), הריב"ב, בעל הקונדריסין (שם), תלמיד הר"י מפריס, הריטב"א ועוד ראשונים. כך פוסק גם המחבר שכותב שהמנדים יכולים להתיר אף זה שלא בפני זה. כל אחד מיפר חלקו - ואין מועילה הסכמת הרוב הריטב"א מביא פירוש נוסף שכוונת הגמרא לומר שצריכים להסכמת כל המנדים כדי להתיר, ואף אם התכנסו כולם יחד, והרוב סוברים שיש להתיר את הנידוי - אי אפשר להתירו עד שיסכימו כולם. הריטב"א עצמו אינו מקבל פירוש זה כיוון שלדעתו אין זו כוונת הגמרא, אך לעניין ההלכה הוא כותב שהדין דין אמת. מי יכול להתיר במקום המנדה כאמור, נחלקו אביי ואמימר האם יכול מישהו אחר שלא נידה להתיר את הנידוי. בפשטות, יש לפסוק כאמימר שהוא בדור מאוחר יותר, וכן נראה שזו מסקנת הגמרא. עם זאת, רב האי גאון (מובא ברבנו יהונתן ובחידושי תלמיד הרשב"א) כותב שצריך שהמתיר יהיה גדול בחכמה ויראה לפחות כמו זה שאסר. כך כותבים גם הראב"ד, בעל הקונדריסין (שם), הריטב"א, הריב"ב, הנמוקי יוסף ועוד ראשונים. הראב"ד מוכיח זאת מהמעשה ברב יהודה והמעשה בריש לקיש שמהגמרא עולה שהוצרכו ללכת לנשיא כיוון שלא היה מי שגדול כמו זה שאסר. בעל המכתם מוסיף שאף אביי מסכים שיכול אחר להתיר במקום האוסר, אלא שלדעתו צריך שהמתיר יהיה גדול מהאוסר, בעוד שלדעת אמימר די בכך שיהיה שווה לו. הראב"ד (בהשגותיו לרמב"ם, הלכה ז) כותב שאפשר שלאחר שהנידוי כבר חל שלושים יום יכול כל אחד להתיר במקום המנדים, וראה עוד להלן בעניין זה לגבי מספר המתירים את הנידוי. הרמב"ם כותב בהלכה ט שיכולים שלשה אחרים להתיר את הנידוי, ואינו כותב שצריכים להיות גדולים כראשונים. הטור מדייק מכך שלדעתו יכולים להתיר אף שלשה הדיוטות, ומסיק מכך שהרמב"ם חולק על הראב"ד. אמנם, בהלכה י הוא כותב שאם נידהו אדם ולא יודע מי נידהו - ילך לנשיא שיתיר לו, ולא כותב שיכולים להתיר לו כל שלשה הדיוטות. הב"ח מסביר את שיטת הרמב"ם שאכן הוא סובר שבדרך כלל אין צריכים להיות האחרונים גדולים מן הראשונים, אולם אם המנדה היה מופלג ביותר בחכמה ויראה כרב יהודה - אין יכול אחר להתיר את נידויו אלא אם כן גדול כמותו. הוא מסביר שגם במעשה של ריש לקיש חששו שמא המנדה היה מופלג ביותר ועל כן יעצו לריש לקיש לבקש התרה מהנשיא. לפי זה בהלכה י שהרמב"ם מצריך התרה מנשיא כשאינו יודע מי נידהו זה מחשש שמא המנדה היה מופלג ביותר. באופן אחר מסביר הלחם משנה את שיטת הרמב"ם. הוא כותב שההלכות השונות עוסקות בנידויים שונים. בהלכה ט עוסק הרמב"ם במי שנודה בגלל שעבר עבירה ואחר כך חזר בו, כפי שכותב הרמב"ם "וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו". בכגון זה יכולים כל שלשה אחרים להתיר את הנידוי. לעומת זאת, בהלכה י עוסק הרמב"ם בחכם שנידה לכבודו, וכן במי שנידוהו על מילי דשמיא אך אין ידוע שחזר בו, ובכגון זה אי אפשר להתיר אלא אם כן האחרונים גדולים מהראשונים. השלחן ערוך כותב שאם נידוהו שלשה וחזר בו מהדברים שנידוהו בגללם - יכולים להתיר את הנידוי שלשה אחרים, אך מוסיף שיש אומרים שצריכים שהשלשה האחרים יהיו גדולים כראשונים. הרמ"א מוסיף שהגדולה צריכה להתבטא בחכמה, יראה, גדולה ושנים. כמה מתירים כאמור, הגמרא מקשה על אמימר מדברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא שכותב שאם אחד מהמנדים מת - אין חלקו מופר, ומשמע שאי אפשר להפר את חלקו. אמימר דוחה דיוק זה, ומסביר שהכוונה שחלקו אינו מופר "עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה". מלשון זו מדייק תלמיד הר"י מפריס שיש צורך שבמקוםכל אחד שאינו מתיר יבואו שלשה אחרים. דהיינו, אם נידו שלשה ואחד מת, צריכים להצטרף שלשה נוספים במקום אותו שמת, כך שבסך הכול מתירים את הנידוי חמשה. גם המאירי מביא שיטה כזו. לעומת זאת, הריטב"א, בעל הקונדריסין, הריא"ז (הלכה ב, כב) והמאירי עצמו סוברים שדי באחד כנגד כל אחד שאינו יכול להתיר. הריטב"א מבאר שלשון הגמרא אינה בדווקא ונשנתה בעקבות לשון הגמרא לעיל שעוסקת בשלשה שנידו והלכו ובאים עתה שלשה אחרים להתיר את נידויים. עם זאת, המאירי כותב שאם יחיד נידה ומת - צריכים שלשה אחרים במקומו. אמנם, המהדיר למאירי מקשה שמהמעשה ברב יהודה משמע שאם היה מי שגדול כרב יהודה היה יכול להתיר את נידויו של רב יהודה לבד. הראב"ד (בהשגותיו) והמאירי כותבים שמכל מקום אין לפחות ממספר המנדים. הראב"ד (שמובא ברא"ש) מסביר שאף כל מי שנמלכו עימו לפני הנידוי נחשב מהמנדים וצריכים להתרתו או לאחר שיבוא במקומו. כך סובר גם הרמב"ן (במשפט החרם), ומוסיף שבני העיר שנידו - צריכים להתרת כל בני העיר, ועל כן ניתן להתיר רק על ידי בית הדין של אותה העיר או שבעת טובי העיר במעמד כל אנשי העיר. עם זאת הוא מוסיף שאין צורך להסכמת אותם שעזבו את העיר, כיוון שהנידוי תלוי בדעת הנשארים בעיר. עוד כותב הרמב"ן שאם מת כל הדור ההוא, הדור הבא יכול להתיר את הנידוי, ובלבד שיהיו גדולים כמותם בחכמה ומנין. לעומת זאת, המאירי סבור שבנידוי של קהל מניחים שכל אחד מהקהל מוסר את כוחו לפרנסי הדור, שהם דואגים לכל ענייני הציבור, ועל כן הפרנסים יכולים להתיר, ואף אם אינם גדולים כמנדים. הראב"ד (בהשגותיו) מסתפק האם כאשר נידוהו רבים ועבר זמן הנידוי של שלושים יום, שמא אין צורך שמספר המתירים יהיה כאוסרים, וכן שווים להם בגדולה, אלא די בשלשה הדיוטות או יחיד מומחה. השלחן ערוך פוסק שאם נידוהו רבים - צריך שיתירוהו כולם, וכן שכל אותם שנמלכו בהם חשובים מהמנדים, והם גם צריכים להצטרף להיתר. הש"ך (סקמ"ג) מוסיף את דברי הראב"ד שמסתפק שמא לאחר זמן הנידוי של שלושים יום די בכל שלשה או ביחיד מומחה. כשהמנדים לפנינו מדברי המאירי ורבינו ירוחם (נתיב יד, ח"א) משמע שאחרים יכולים להתיר דווקא כאשר הראשונים אינם כאן, אך אם המנדים עצמם כאן ואינם רוצים להתיר - אין יכולים אחרים להתיר במקומם. אולם מלשון שאר הראשונים שמביאים דין זה משמע שכל שאינם קטנים מן המנדים רשאים להתיר אף אם המנדים נמצאים. הרמב"ם כותב "שלשה שנידו והלכו להן", ומכך מדייק הב"ח שסובר שאחרים יכולים להתיר דווקא אם הלכו המנדים למדינת הים או שמתו. הוא מוסיף שכך משמע מלשון רבן שמעון בן גמליאל שעוסק במנדה שמת, אך אם המנדים נמצאים - אין רשות לאחרים להתיר. השלחן ערוך מעתיק את לשונו של הרמב"ם. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך שלשה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידהו בגללו - באין שלשה אחרים ומתירין לו. מי שלא ידע מי שנידהו, ילך לו אצל הנשיא ויתיר לו נידויו. (רמב"ם תלמוד תורה ז, ט-י) שלשה שנידו והלכו להם, וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו - מתירין לו שלשה אחרים, ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם (בחכמה ויראה וגדולה ושנים). נידוהו שלשה - אין השנים יכולין להתירו אלא אם כן יתן להם השלישי רשות, אבל שלשתן מתירין לו ואפילו זה שלא בפני זה, אף על פי שהיו ביחד בשעת הנידוי. ואם היו רבים בשעה שנידוהו - צריך שיתירו כולם, וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי - חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם. (יורה דעה שלד, כה-כו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300