אמר רבה. הא דתניא נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום: לשמחת מריעות. סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כל כך אבל סעודה דשמחה כגון דנישואין לא: הא באריסותא הא בפורענותא. אריסא היינו שמתחיל אחד מהן לעשות סעודה ומלוה לכולם כדי שיעשו גם הם נמי כך לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר שלושים יום אבל בפורענותא שמשלם להם סעודות שנעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר לו שלא לשלם:

הקדמה סעודת מריעות בפריעת חוב סעודת אכילת קרבנות וקידוש החודש סעודת נישואין סעודת ברית מילה השתתפות בשמחה ללא אכילה אכילה עם השמשים הקדמה סוגייתנו עוסקת בהבדל שבין אבלות על אביו ואמו לבין אבלות על שאר הקרובים לעניין כניסה לבית השמחה. מסקנת הסוגיה היא שבאבלות על שאר קרובים כניסה לבית השמחה אסורה לשלושים יום, ובאבלות על אביו ואמו - שנים עשר חודש. עם זאת, הותרה שמחת מריעות לאלתר אם היא באה כפריעת חוב ("פורענות") של סעודה לחבריו. בגמרא לא מפורש האם היתר סעודת מריעות בפריעת חוב הוא גם באבלות על אביו ואמו או רק באבלות על שאר קרובים. כמו כן, יש לברר מה משמעות היתר הסעודה "לאלתר". מסוגייתנו עולה שבסעודות הרשות, כגון סעודות מריעות, יש להקל יותר מבסעודות מצווה של שמחה. לעומת זאת, במסכת שמחות (פרק ט) ובירושלמי (ג, ח), שיובאו להלן, משמע שאבל מותר בסעודת מצווה. הפוסקים דנים בדבר, ומחלקים בין סעודות שונות כפי שיתבאר להלן. עוד יש לדון מה כלול באיסור להשתתף בשמחה: האם נאסרה רק האכילה, או שעצם הנוכחות באירוע של שמחה נאסרה; והאם מותר לאבל להשתתף אם הוא מצטרף לשמשים. סעודת מריעות בפריעת חוב כאמור, סעודת מריעות ב"פורענות" הותרה לאלתר. הב"ח מבין מדברי הטור שההיתר לאלתר הוא אף בתוך השבעה. לעומת זאת, הרמב"ם כותב שההיתר הוא רק לאחר השבעה, וכך פוסק השלחן ערוך. הרי"ף, הרמב"ן (תורת האדם, עמ' קצז במהד' מוסד הרב קוק) והרא"ש (סימן מב) כותבים שההיתר הוא רק באבלות על שאר קרובים בתוך שלושים, אך באבלות על אביו ואמו אסורה אפילו סעודת מריעות ב"פורענות" כל שנים עשר חודש. לעומת זאת, הראב"ד (מובא במכתם) סובר שאפילו באבלות על אביו ואמו הותרה סעודת מריעות ב"פורענות". גם המאירי מביא דעה זו, ומסביר אותה, שכיון שהסעודה היא חוב - לא ראוי לעכב את האחרים משמחתם או להפקיע את חובתו לשלם את חובו. אבל מסקנת המאירי עצמו היא פשרה בין שתי הדעות: שהאבל על אביו ואמו רשאי לערוך סעודת מריעות של "פורענות" רק לאחר שלושים יום. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים כדעה הראשונה, שלאבל על אביו ואמו אסור להיכנס לכל סעודת מריעות עד לאחר שנים עשר חודש. סעודת אכילת קרבנות וקידוש החודש כפי שנזכר כבר לעיל, הירושלמי אומר שהתירו סעודה של מצווה, וכך הלשון שם: "על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש - מותר". הראב"ד (מובא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סי' מט, ברא"ש ובמכתם) מסביר שהסברה להקל בסעודות אלו היא שמצווה לאדם להשתתף בסעודות אלו בעצמו. באופן אחר מסביר הרמב"ן (שם), שבסעודות אלו אין שמחה מרובה, ועל כן התירו. הראב"ד מוסיף שההיתר בסעודות אלו הוא רק לאחר שלושים יום, אך בתוך שלושים - אסור. הש"ך (סק"ג) אומר שהאיסור בתוך שלושים לדעת הראב"ד הוא אף באבלות על שאר קרובים, וכך משמע מלשון הראב"ד בהשגותיו לרמב"ם. לעומת זאת, הב"ח כותב שרק באבלות על אביו ואמו מחמיר הראב"ד לאסור בתוך שלושים, אך באבלות על שאר קרובים הותרה סעודת מצווה של אכילת קרבנות וקידוש החודש אף בתוך שלושים. באופן זה נראה שהבינו את דעת הראב"ד גם המאירי, תלמיד הרשב"א והטור. הדגול מרבבה ורבי עקיבא איגר (על השלחן ערוך) מוכיחים כהבנה זו, שהרי סעודת מריעות של "פורענות" אסורה לאבל על אביו ואמו כל שנים עשר חודש ומותרת לאבל על שאר הקרובים לאחר שבעה, וכל שכן שסעודת מצוה, שמותרת לאבל על אביו ואמו לאחר שלושים, תהיה מותרת לאבל על שאר הקרובים לאחר שבעה. יש להעיר על הוכחה זו שדעת הראב"ד עצמו, שהובאה לעיל, היא שגם באבלות על אביו ואמו הותרה סעודת מריעות שחייב לפורעה בתוך שנים עשר חודש. לעומת דעת הראב"ד, סובר הרמב"ן (שם) שבסעודת מצווה של אכילת קדשים וקידוש החודש מותר לאבל להשתתף מיד לאחר השבעה, וכפי שהובא לעיל, טעמו הוא שאין השמחה בהן מרובה כל כך. הרמב"ן מסביר שדברי הירושלמי ש"אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש - מותר" מתייחסים גם לתחילת הברייתא שאוסרת להיכנס לסעודה לאבל על שאר קרובים במשך שלושים יום, ומכאן שההיתר הוא אף בתוך שלושים. סעודת נישואין באופן פשוט, סעודת נישואין היא סעודת שמחה שאין כל היתר לאבל להשתתף בה. אבל הראב"ד (שם) לומד מהאמור במסכת שמחות (פרק ט), על פי גרסתו: "...אסור לילך לבית המשתה... אלא אם כן היתה לשם שמים", שמותר לאבל להיכנס לסעודת חתן וכלה אם הוא עושה זאת לשם שמים. הוא מסביר שמדובר בכגון שהאבל טרח להשיא יתום ויתומה שאין להם אחר שידאג להם, ואם לא יבוא לסעודה יש חשש שהנישואין יתבטלו. בערוך השלחן (סעיף ה) מוסיף שאין כוונת הראב"ד להתיר דווקא אם השידוך יתבטל לגמרי, אלא אף אם החתן והכלה יצטערו מפני שהוא זה שטרח להשיאם, ותתבטל שמחתם. לעומת זאת, הרמב"ן מסביר שהכוונה במסכת שמחות היא להתיר שמחה שאינה גדולה, כגון אכילת קרבנות וקידוש החודש, כפי שהובא לעיל בשם הירושלמי, ואילו בסעודת נישואין אין כל היתר לאבל להשתתף. הרמ"א פוסק כדעת הראב"ד, שמותר לאבל להיכנס בחבורת מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה, אך הוא מתיר רק לאחר שלושים, ובתוך שלושים - אסור לו להיכנס לשום סעודת מצוה. גם בדעתו נחלקו האחרונים, כמחלוקת שהובאה לעיל, האם האיסור בתוך שלושים הוא גם באבלות על שאר קרובים או רק באבלות על אביו ואמו. סעודת ברית מילה הנמוקי יוסף והסמ"ק מבארים באופן אחר את הברייתא במסכת שמחות. לדעתם, הכוונת הברייתא היא להתיר סעודת ברית מילה, שאין בה שמחה מרובה, כפי שנאמר במסכת כתובות (ח, א). התוספות (ד"ה ולשמחת) מביאים שדעת רבנו שמשון היא שסעודת ברית מילה מותרת לאבל, אך הר"א מסופק אם זו סעודה גרועה יותר מסעודת מריעות האסורה. גם הריטב"א כותב בשם ר"י שסעודת מילה מותרת כמו סעודת עיבור החודש. אבל הריטב"א עצמו כותב בחידושיו למסכת כתובות (שם), שגם סעודת מילה נקראת סעודה של שמחה והאבל אסור בה, ומה שאמרו שאין בה שמחה הוא רק לעניין שאין מברכים בה "שהשמחה במעונו" משום צער התינוק. גם האור זרוע (ח"ב סי' תמז) כותב בשם הרשב"ם שיש להחמיר בסעודת מילה כמו בסעודת מריעות. הרמ"א פוסק תחילה כדעת המתירים, ומוסיף על פי תרומת הדשן (סי' רסח), שמותר אפילו בתוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו; אך הוא מביא גם שיש אוסרים סעודת ברית מילה. הרמ"א כותב במסקנתו שהמנהג הוא שלא להשתתף בשום סעודת מצוה מחוץ לביתו כל שנים עשר חודש, אך בתוך ביתו מתירים סעודת מצווה שאין בה שמחה, כגון סעודת ברית מילה, אפילו בתוך שבעה. מהרי"ל (שו"ת, סי' קטז) כותב שמותר לאבי הבן, לסנדק ולמוהל לאכול בסעודת ברית מילה, גם אם הם אבלים, כיוון שזו שמחה שלהם ונחשב להם כיום טוב, ודומה הדבר לסעודת נישואין שהראב"ד מתיר למשיא יתום ויתומה להשתתף בה. לעומת זאת, המרדכי (סי' תתעב) כותב שמותר לאבל להיות סנדק בברית, אך אסור לו להשתתף בסעודה. וראה עוד להלן לגבי השתתפות בשמחה בלי לאכול. הבית יוסף מכריע לקולא כדעת מהרי"ל. הרמ"א בדרכי משה (סק"ג) מוסיף שהיינו דווקא לאחר שלושים, שהרי הראב"ד אוסר להשתתף בכל סעודת מצווה בתוך שלושים, וכך הוא פוסק בהגהותיו לשלחן ערוך. הש"ך (בנקודות הכסף) מוכיח שזו גם דעת מהרי"ל עצמו. אבל הט"ז (סק"ג) מבין שזו חומרא של הרמ"א, ואילו לדעת מהרי"ל מותר מיד לאחר שבעה. השתתפות בשמחה ללא אכילה הר"י ברצלוני (מובא ברא"ש ובעוד ראשונים) כותב שיש נוהגים שאבל נכנס בתוך שנים עשר חודש לבית החופה לשמוע את הברכות אבל לא לאכילה, ושיש מחמירים שלא להיכנס כלל. הרא"ש עצמו כותב שהמנהג הוא שאינו נכנס, אלא עומד בחוץ ושומע את הברכות. גם הרמב"ן (שם) אומר במסקנתו שאסור לאבל להיכנס לבית השמחה אף שאינו אוכל שם, כיוון שעסוקים שם בשמחת חתן וכלה ואין אבלות במקום שמחה. כך סובר גם הריטב"א. לעומתם, מביאים התוספות (שם) את דעת הר"א שמתיר להיכנס בלא אכילה, מפני שאין שמחה בלא אכילה. כך מביאים גם הריטב"א בשם ר"י ורבנו תם והאור זרוע (שם) בשם הרשב"ם. הראבי"ה (סי' תתמא) ומהר"ם מרוטנבורג (שם) מתירים לאבל להשתתף בחופה מיד לאחר השבעה, אולם רק בתנאי שאין שם שמחה וריקודים. הם מביאים עוד שהראב"ן (דף קפד, ג) מתיר זאת רק לאחר שלושים, ולא נתן טעם לדבריו. הבית יוסף כותב שראוי להחמיר כדעת הרמב"ן והרא"ש שלא להיכנס כלל למקום השמחה אף כשאינו אוכל. אולם הרמ"א בדרכי משה (סק"ב) כותב שמותר להקל כדעת הראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג להיכנס למקום החופה כשאין שם שמחה, ומעלה אפשרות שאף הרמב"ן והרא"ש מסכימים לכך, ולא אסרו אלא אם במקום החופה עסוקים בשמחת החתן והכלה. הרמ"א מוסיף שכך נהג בעצמו כשהיה אבל על אמו. מהר"ם מפאדווה הסכים עמו. המחבר בשלחן ערוך מביא את דעת המתירים והאוסרים, והרמ"א כותב שהמנהג הוא להתיר להיכנס אם אינם עסוקים בשמחת החתן והכלה, ואם החופה בבית הכנסת שלא במקום הסעודה, לכל הדעות מותר לאבל להשתתף בה. הרמ"א מוסיף שנחלקו האם מותר כבר לאחר השבעה או רק לאחר שלושים, ומכריע להחמיר לאסור כל שלושים. אכילה עם השמשים התוספות (שם) כותבים בשם הר"א שאסור לאבל לאכול אפילו עם המשמשים, ואין חילוק בין הסעודה עצמה לבין הסעודה של המשמשים. כך כותב גם האור זרוע (שם) בשם הרשב"ם, ומדייק מדבריו שאסור אפילו בחדר אחר שלא במקום החופה. אולם הסמ"ק (שם) מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר שלא במקום החופה. לעומתם, מביא המרדכי (שם) שרבנו טוביה היה מחמיר על האבל שלא לאכול בחופה בתוך שלושים אלא עם המשמשים, ומשמע שהוא מתיר לאכול עם המשמשים אף במקום בו מתקיימת החופה. הרמ"א מביא את המחלוקת האם מותר לאבל לאכול עם המשמשים בבית אחר, וכותב שנוהגים לאסור, אך האבל רשאי לשמש שם אם ירצה, ולאכול בביתו ממה ששולחים לו מן הסעודה. בערוך השלחן (סעיף יג) מסביר שכוונת הרמ"א היא שמותר לאבל לשמש במטבח וכדומה, אך אין כוונתו להתיר לו להגיש לאורחים את האוכל. אך הוא כותב שבכל זאת נוהגים להקל בכך. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך שמחת מרעות שהיה חייב לפרוע אותה - מותר לעשותה מיד לאחר שבעה, אבל אם אינו חייב לפרעה - אסור להכנס לה עד שלושים יום. במה דברים אמורים? בשאר מתים, אבל על אביו ועל אמו - בין כך ובין כך לא יכנס לשמחת מרעות עד שנים עשר חדש. השגת הראב"ד. ולשמחת מצוה - עד שלושים יום כשאר מתים. (רמב"ם הל' אבל ו, ו-ז) על כל המתים - נכנס לבית המשתה לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש, ואף אם השנה מעוברת - מותר לאחר שנים עשר חדש. ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד - מותר לעשותה מיד אחר שבעה, אבל אם אינו חייב לפרעה - אסור ליכנס לה עד שלושים, ועל אביו ועל אמו, אף על פי שחייב לפרעה - אסור [עד] לאחר שנים עשר חדש. הגה. ובחבורת מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים, ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה - מותר לאחר שלושים, אבל תוך שלושים אסור - לכל סעודת מצוה שבעולם. אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה - מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה - מותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו, ויש אוסרין בסעודת ברית מילה, והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל שנים עשר חדש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכל שכן בשאר סעודות שאין בהם שמחה, אבל בסעודת נישואין יש להחמיר, כן נראה לי. אבל שהוא בעל ברית או מוהל - ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה, ומותר ליכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר שלושים, אף על פי שאין המילה בביתו. ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות - יש מתירין ויש אוסרין, אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות. הגה. אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים במזמוטי חתן וכלה, וכן נוהגים באשכנז ובמדינות אלו. וכל זה בבית שעושין החתונה ואוכלין ושותין ושמחין שם, אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שמחה כלל - מותר מיד אחר שבעה, ויש אוסרין עד שלושים, וכן נראה לי. ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל שנים עשר חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות. ומכל מקום נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת, וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה, ויוכל ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין, ובלבד שיהא אחר שלושים, וכן נוהגין. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין, ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר, ויש אוסרין, וכן נוהגין, רק שהאבל משמש שם אם ירצה, ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה. וכו'. (יורה דעה שצא, ב-ג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300