איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה - כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא, כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה, ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום, ואיכא למידק דהתניא בפרקין /נדרים/ (דף יב) איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר, ובפ' שבועות שתים בתרא נמי משמע דיש שבועה בלשון נדר דאמרינן התם /נדרים/ (דף כב) באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני, י"ל דהני לישני לאו בדוקא נקיט להו דההוא דאיזהו איסר האמור בתורה לא אתא אלא לאשמועינן דרך איסר ע"י התפסה ומש"ה לא דק בלישניה ולעולם במוציאו בלשון נדר קאמר, וההיא נמי דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דוקא דאמר בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל שתיהן אלא דהתם איידי דאמר לעיל מינה באומר אכילה משתיהן עלי קונם דהוא לישנא דוקא דנדר אמר נמי אכילה משתיהן עלי שבועה ולאו דוקא וכן דעת ר"ח ז"ל והרב בן מג"ש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל, ובירושלמי אפליג בהאי דינא דאמרינן התם דר' יודן ורבי ורבי מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ורבי יוסי פליג עלייהו ומשמע דקיימא לן כרבים, אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה דהא אמרינן בסוגיין דנדר ושבועה לא שוין בלישנייהו אלא מדין ידות הוא דמהני דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דפיו ולבו שוין לאסור שבועה על עצמו אע"פ שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד אלא דבסוגיין דהכא בעיקר לשון נדר ובעיקר לשון שבועה איירינן.

הקדמה הסוברים שנדר בלשון שבועה אינו חל הסוברים שנדר בלשון שבועה חל הסוברים ששבועה שאמרה בלשון נדר חלה הקדמה הגמרא מבדילה בין נדר לשבועה בכך שבנדר האדם אוסר את החפץ עליו בעוד שבשבועה הוא אוסר את עצמו על החפץ. המאירי מבאר שלהגדרה זו יש השלכות להלכה. מכיוון שבשבועה הוא אוסר את עצמו, הוא יכול לאסור על עצמו דבר שאין בו ממש כמבואר במשנה לקמן (טו, ב), כגון להישבע שלא יישן או שלא ידבר ולעומת זאת בנדר שהוא אוסר את הדבר עצמו - אינו יכול לאסור דבר שאין בו ממש ובכגון זה הנדר לא חל. בנוסף לכך בנדר שאדם אוסר על עצמו חפץ הנדר חל גם אם בכך מתבטלת מצווה כמבואר במשנה לקמן (טז, א), כגון שאוסר על עצמו את הישיבה בסוכה, כיוון שהחפץ אינו משועבד למצווה. לעומת זאת, בשבועה שחלה על האדם הוא אינו יכול לאסור על עצמו לשבת בסוכה כיוון שהוא כבר משועבד לקיום המצוות, וראה עוד בעניין זה להלן. הראשונים דנים האם יש להסיק מכך שנדר ניתן להחיל רק בלשון שאוסרת את החפץ או גם בלשון שאוסר את עצמו בחפץ, וכן לגבי שבועה האם ניתן להחיל שבועה כשאוסר את החפץ על עצמו בלשון שבועה. בהקשר לזה מביאים הראשונים את דברי הירושלמי (הלכה א) שם נחלקו בדבר האמוראים ולפי הגרסה של רוב הראשונים רבי יודן ורבי מונא מקלים שהנדר והשבועה אינם חלים כשנאמרים בלשון שאינה מתאימה למשמעות של הנדר או השבועה, ולעומתם רבי יוסי מחמיר שגם בכגון זה הנדר והשבועה חלים. אמנם, הריטב"א (לקמן טז, ב; ה, ב בדפי הרי"ף) והרמב"ן (שבועות כה, א) כותבים שרבי מונא סובר אמנם שנדר שנאמר בלשון של שבועה אינו חל, אך מאידך בשבועה שנאמרת בלשון של נדר, כאשר המילים שמבטאות את הנדר נאמרות בסוף המשפט - השבועה חלה. הסוברים שנדר בלשון שבועה אינו חל התוספות (ד"ה נדרים) מקשים מה ההבדל להלכה בין נדר שאוסר את החפץ עליו לבין שבועה שאוסר את עצמו בדבר, הרי בסופו של דבר בשניהם ישנו איסור ליהנות מהחפץ. נראה כי הם מבינים שהגמרא באה לומר שיש הבדל מהותי בין נדר לבין שבועה, ועל כן הם מקשים במה מתבטא הבדל זה. הם מתרצים שההבדל ביניהם הוא בלשון בו האדם מוציא את האיסור, שנדר יש לומר דווקא בלשון בה הוא אוסר את החפץ ושבועה בלשון בה הוא אוסר את עצמו, ואם שינה את הלשון - אין בדבריו כלום. גם הרשב"א, הר"ן והמאירי כותבים שמהגמרא עולה שאם אומר נדר בלשון שאוסר על עצמו, או שבועה בלשון שאוסר את החפץ - אין דבריו חלים. הרשב"א והר"ן מוסיפים שכיוון שדעת הרבים בירושלמי שנדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר אינם חלים - כך יש לפסוק. אבל המאירי מסיק, שאף שאין האיסור חל מן התורה, מכל מקום יש לאסור מדרבנן כפי שעולה לדעתו מהגמרא במסכת שבועות (כ, א). הראשונים מביאים סוגיות שונות שבהן מובאות דוגמאות לנדרים או לשבועות, אף שהם נאמרים בלשון שאינה מועילה לפי שיטה זו. הם מתרצים שאין כוונת הסוגיות לומר את הלשון המועילה בנדרים ושבועות, אלא להשמיענו דינים אחרים, והלשון בסוגות אלו אינה מדוקדקת. הסוברים שנדר בלשון שבועה חל הרמב"ן בהלכות נדרים (לקמן טז, ב; ה, ב בדפי הרי"ף) כותב שיש לפסוק כדעה שנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר חלים, ואף שדעה זו היא דעת יחיד בירושלמי, מכל מקום מסוגיות רבות בבבלי עולה שנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מועילים. עם זאת, גם הרמב"ן מסכים שפשטות סוגייתנו היא שאין משמעות לנדר בלשון של שבועה ולשבועה בלשון של נדר ועל כן הוא מבאר שהדבר מועיל מדין ידות. ביאור הדבר, שעיקר הנדר הוא אמנם החלת איסור בחפץ, וכל שאינו אוסר את החפץ אין בזה משום נדר. עם זאת כשמוציא מפיו לשון של נדר, כגון שאומר "קונם" וכיוצא בזה, אך הלשון אינה לשון נדרים כיוון שאוסר את עצמו כגון שאומר "קונם שלא אוכל דבר זה", מעיקר הדין היה ראוי לומר שהנדר לא חל כיוון שלא אסר את החפץ, אך מדין "ידות נדרים" אנו מתקנים את לשונו ומפרשים זאת שאוסר את החפץ והנדר חל. בדומה לכך גם לגבי שבועה, שמשמעותה הוא איסור האדם או חיובו בדבר מסוים, ואם מזכיר מילה שמשמעותה שבועה אך לשונו היא כשל נדר כיוון שאוסר את החפץ - אנו מתקנים את לשונו מדין "ידות שבועה" ולכן השבועה חלה על האדם. נראה, שהחולקים על הרמב"ן סוברים שאין פירוש "יד" שאנו משנים את לשונו של האדם, וכיוון שהאדם אמר לשון שלמה שאינה טובה - אין הנדר או השבועה חלים. דין יד לדעתם מועיל רק להשלים לשון חסרה בנדר שהאדם אמר. גם הרי"ד בפסקיו (על המשנה בתחילת המסכת) כותב שכשאומר "מודרני לכך שאני אוכל לך", שאומר לשון של נדר ("מודרני ממך"), אך במשמעות של שבועה שאוסר את עצמו ולא את החפץ ("שאני אוכל לך") הדבר מועיל מדין יד לנדרים. אבל הוא מחדש שאף שבכגון זה הנדר חל מדין ידות, אין לו דין נדר גמור כיוון שנאמר בלשון של שבועה, ועל כן הוא כותב בתוספותיו (לקמן ח, א) שבכגון זה הנדר חל על דבר מצווה בדומה לשבועה. הסוברים ששבועה שאמרה בלשון נדר חלה המשנה לקמן (טז, א) אומרת שיש חומרה בנדר שאינה בשבועה והיא שהנדר חל גם לבטל דבר מצווה מה שאין כן השבועה. בגמרא (שם, ב) מבאר רבא שזה משום שבנדר הוא אוסר את החפץ אך בשבועה הוא אוסר את עצמו, והוא אינו יכול לחייב את עצמו לבטל מצווה כיוון שהוא כבר מצווה בה. התוספות (שם ד"ה הא) מקשים שגם בשבועה הוא יכול לאסור את החפץ עליו בשבועה, כגון שנשבע "ישיבת סוכה עלי שבועה", ובדרך זו גם שבועה תחול לבטל את המצווה. הם מתרצים תחילה שאכן אם יאמר לשון זו השבועה תחול גם כנגד קיום מצווה, אולם המשנה נוקטת את הדין בסתם שבועה שבה אדם נשבע לאסור על עצמו, שבכגון זה אין השבועה חלה לבטל מצווה. מדבריהם עולה שאף שהם מסכימים לרמב"ן ששבועה בלשון נדר חלה, הם מוסיפים עליו שהשבועה חלה לא מדין "ידות" אלא מעיקר השבועה, וגם בשבועה ניתן לאסור חפץ. אבל בתירוצם השני התוספות כותבים ששבועה אינה יכולה לחול על איסור חפץ, ועל כן השבועה חלה בכגון זה רק מדין "ידות" כדברי הרמב"ן לעיל. יש להעיר שדברי התוספות אלו סותרים למה שכותבים בסוגייתנו כפי שהובא לעיל. עם זאת, בדברי התוספות לא מבואר האם גם נדר בלשון שבועה חל. מסתבר שלפי הסברה שנדר בלשון שבועה מועיל מדין ידות, גם שבועה בלשון נדר צריך לחול. אמנם, לפי הסברה שהשבועה חלה מעיקר הדין, אפשר שרק שבועה בלשון נדר חלה בכגון זה, אך נדר אינו יכול לחול אם נאמר בלשון שבועה. אכן, נראה כי כך יש להסביר את שיטת הרא"ש אשר בפסקיו בסוגייתנו (סי' ב) פוסק שנדר שנאמר בלשון שבועה אינו חל, ומאידך במסכת שבועות (פ"ג סי' י) הוא פוסק כדברי התוספות ששבועה בלשון נדר מועילה. הסברה בדבר נראית שהנדר הוא החלת איסור בחפץ בדומה לאיסור קרבן, ואדם לא יכול להחיל על עצמו איסור של קרבן. יש להוסיף שאף שהרא"ש פוסק שנדר בלשון שבועה אינו חל, הוא כותב שבזמן הזה שהעם רגילים לנדור בדרך זו אין להתיר את הנדר ללא הפרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. שיטה זו מתאימה לדברי רבי מונא בירושלמי כפי שמובא על ידי הריטב"א כאמור לעיל, שבשבועה יש מקום לומר שמועילה גם כשנאמרת בלשון נדר, אך לא להיפך. השלחן ערוך בסי' רו (סעיף ה) מביא תחילה את דעת הרא"ש לגבי נדר שנאמר בלשון שבועה שאינו חל, אך אין להקל בדבר כדי שלא ינהגו העם קלות ראש בנדרים. בהמשך הוא מביא בשם "יש אומרים" את דעת הרמב"ן שהנדר מועיל מדין "ידות". בסימן רלט (סעיף יא) המחבר פוסק לגבי שבועה שאם הוציאה בלשון נדר, כגון שאמר "אכילת ככר זה עלי שבועה" - אסור. נספח: פסקי השולחן ערוך הנודר: "שלא אוכל עמך" או "שאוכל עמך" - אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו, כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא - אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר - מהני מדין ידות, וכו'. (יורה דעה רו, ה) שבועה שהוציאה בלשון נדר, כגון שאמר: "אכילת ככר זה עלי שבועה" - אסור. (יורה דעה רלט, יא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300