וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין - משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמ' ומותרין אפי' בלא שאלה קאמר כדאמרן בריש פרקין דכולהו ארבעה נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון דאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו.

תנן התם פותחים בשבתות וי"ט וכו' - מתני' היא לקמן בפ' פותחין (דף סו) והא מתני' לא דמיא ממש למתני' דפרקין דאילו במתני' דהכא הנדר בטל מאליו ואילו במתניתין דפותחין נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבתות וי"ט והיינו טעמא משום דבמתניתין איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוון לאביו מעולם ואילו במתני' בפרק פותחין ליכא למימר הכי שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות וימים טובים הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויום טוב בפתח שאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה והא דמייתינן לה הכא לפרושי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ולומר דבנדר שהותר מקצתו הותר כולו תליא כי היכי דתליא בהו פלוגתייהו דרבנן ור' עקיבא. אמר רבה הכל מודים באומר וכו' הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר - משום דלא מיקרי כי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורין ועכשיו ג"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו הלשון ממש שאמר בתחילה אעפ"י שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא אומר כולכם [ס"י שאמר] בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר - ב"ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה כר"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי אחריני ג"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפי' האחרים לא היה אוסר אותן באותו לשון שאסרן לפי שהיה מקפיד שיהא מובן מדבריו אפי' רגע כמימריה שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס"ל לב"ה דכי האי גוונא מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ורבא אמר הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלו' אסורין ואבא מותר כולן מותרים - כלומר דאיכא תרתי וכדפרישנא דס"ל לרבא דב"ש נמי מודו דכל היכא דשייך למימר הותר מקצתו הותר נמי כולו. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מן אבא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון - דס"ל לרבא פלוגתייהו במעמיד לשונו הראשון וטעמייהו דב"ש משום דסברי לה כר"מ דאמר (תמורה כה:) גבי ה"ז תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ואין בה שלמים כלל ור' יוסי ס"ל דהרי זו תמורת שלמים שבגמר דבריו אדם נתפס וב"ש סברי לה כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון הלכך כיון דבתחלת דבריו דהיינו כולכם אסורים הרי הן כמו שאמרן בתחילה אף על פי שבגמר דבריו שאומר חוץ מן אבא משוי טעות בדבריו הראשונים לא קפדינן בהכי דעיקר דבורו של אדם הוא תחלת דבריו דכי היכי דהתם כשדברו הראשון סותר דברו האחרון אין חוששין למה דאמר בסוף כלל דהיינו תמורת שלמים הכא נמי שאף שדברו האחרון דהיינו חוץ מן אבא קיים לפי שאינו סותר דברו הראשון אלא מבאר מ"מ כיון דסבירא לן דבסותרין זה את זה תופסין לשון ראשון בשאין סותרין ג"כ עושים עיקר מתחלת דבורו וכיון שתחלת דבורו מסכים עם מה שאמר בתחילת הנדר מתקיים לגבי האחרים וליכא הכא הותר מקצתו כלל דאביו לעולם לא היה בכלל הנדר וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר דכשסותרין דבריו זה את זה הולכין אחר גמר דבריו והכא נמי כשאין סותרין שיש לעשות עיקר מגמר דבריו דהיינו מה שאמר חוץ מן אבא ונמצא שיש בנדר טעות וכיון שבטל מקצתו בטל כולו.

הקדמה הטעם לכך שנדר שהותר מקצתו הותר כולו שיטת רבה בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל שיטת רבא בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל פסיקת ההלכה במחלוקת רבה ורבא אימתי אומרים "הותר מקצתו - הותר כולו" הקדמה במשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה שאדם רואה קבוצת אנשים שאוכלים מהתאנים שלו, ומדיר אותם הנאה מהתאנים ולאחר מכן מתברר שבתוך קבוצה זו נמצאים גם קרוביו שלא התכוון להדיר אותם. לפי בית שמאי מותרים רק הקרובים באכילת התאנים, כיוון שלגביהם נדר זה הינו נדר טעות, אולם שאר האנשים שלגביהם לא הייתה טעות נשארים באיסורם. לעומת זאת בית הלל סוברים שבעקבות טעות זו הנדר כולו בטל וכולם מותרים. בהקשר לכך מביאה הגמרא את המשנה לקמן (סו, א) בה מובאת שיטתו של רבי עקיבא שאם אדם נדר מכל ימי השנה והנדר הותר לגבי שבתות וימים טובים - הותר כל הנדר, שנדר שהותר מקצתו הותר כולו. בהמשך מובאת מחלוקת רבה ורבא בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבמשנתנו. רבה מעמיד את המחלוקת בכגון שלאחר שהתבררה הטעות לנודר הוא אומר שאילו היה יודע שאביו או קרובו בתוך הקבוצה היה נודר אחרת ומפרט בלשון הנדר את מי כוונתו לאסור ("פלוני ופלוני אסורים"), אולם אם הוא אומר שהיה נודר ואומר שכל האנשים שבקבוצה יהיו אסורים מלבד אביו או קרוביו ("כולכם אסורים חוץ מאבא") - לכל הדעות הותרו רק קרוביו והשאר נשארים באיסורם. רבא חולק וסובר שכאשר הנודר אומר שאילו היה יודע היה מפרט רק את האנשים שברצונו להדיר - גם בית שמאי מודים שכולם מותרים וכל הנדר בטל, ומחלוקתם היא בכגון שאומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה נודר שכולם יהיו אסורים מלבד אביו. הוא מבאר שבית שמאי שסוברים שבכגון זה רק אביו הותר הם כדעת רבי מאיר שסובר (בעניין אחר) שכשיש סתירה בין תחילת דברי האדם לסוף דבריו - אנו דנים לפי תחלת דבריו, ומבאר הר"ן (ד"ה לא) שאף על פי שכאן אין ממש סתירה בין תחילת דבריו לסיומם, מכל מקום לפי רבי מאיר שמכריע שתחילת הדיבור היא הקובעת, גם כשאין סתירה יש לתת משקל יתר לתחילת הדיבור. לעומת זאת בית הלל סוברים כדעת רבי יוסי שהולכים אחר סוף דבריו. בביאור מחלוקתם ושיטתם של רבה ורבא מצינו מספר שיטות בראשונים כפי שיובאו להלן. כמו כן יש לברר כמי נפסקה הלכה במחלוקת זו. הטעם לכך שנדר שהותר מקצתו הותר כולו הר"ן (לעיל ג, ב ד"ה במערבא ולקמן סו, א ד"ה שכל) מביא לימוד מפסוק שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכותב שניתן ללמוד זאת ממה שכתוב "ככל היוצא מפיו יעשה", שאם חל כל היוצא מפיו - יעשה, אך נדר אינו יכול לחול לחצאים. באופן אחר כותב הרא"ש (לקמן סו, א ד"ה שהנדר) שכיוון שמלכתחילה נדר על דעת שכל הנדר יתקיים, נמצא שכשבטל מקצתו זהו פתח להתיר את כל הנדר. נראה כי ישנה מחלוקת ביניהם, שכן לפי הר"ן צריכים ללמוד מפסוק את הדין של נדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואילו לפי הרא"ש למדים זאת מסברה. שיטת רבה בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל הר"ן, התוספות הרא"ש וראשונים נוספים מבארים שלפי רבה נחלקו בית שמאי ובית הלל במחלוקת רבי עקיבא וחכמים שבמשנה להלן, דהיינו האם אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו. הם מבארים שבמשנה מדובר שהדיר את כל הקבוצה שראה שאוכלים מהתאנים שלו בלשון שכוללת את כולם, ועל כן כאשר הוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה משנה את לשונו ומדיר אותם בלשון שמפרטת רק אותם שבכוונתו להדיר נמצא שהייתה טעות בנדרו הראשון, שכן לא התכוון לנדור בלשון כזו שכוללת גם את אביו, ועל כן אומרים בכגון זה לפי בית הלל שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אך בית שמאי חולקים וסוברים שהנדר לא בטל עד שיתירו את כולו ועל כן שאר האנשים נשארים אסורים. אמנם, אם גם אם היה יודע שאביו ביניהם לא היה משנה את לשון הנדר אלא אומר שכולם אסורים, אלא שהיה מוסיף "מלבד אבא", הרי שהתברר שלא הייתה טעות בנדר, ואביו מותר כיוון שמעולם לא התכוון לאוסרו, ואף הלשון "כולכם אסורים" אינה מוכיחה שכוונתו גם לאביו. דהיינו, לשיטתם החילוק הוא בין אם אומר שהיה משנה את הלשון בה היה נודר, שבכגון זה לפי בית הלל אומרים שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, לבין אם אומר שהיה נודר באותה לשון אלא שהיה מבהיר שבאמירתו "כולכם אסורים" אינו מתכוון לאביו. הר"ן מביא (כו, ב ד"ה לרבא) שיש מי שאומר שלפי רבה, שכאמור לפי הסברו מחלק בין אם משנה את הלשון הראשונה או מקיימה, אם מלכתחילה ידע שאביו ביניהם, והתכוון להדירו, אלא שלאחר מכן התיר את הנדר על ידי פתח - בכגון זה הנדר כולו בטל אף אם מקיים את לשונו הראשונה, שהרי הטעם לכך שבמקיים לשונו הראשונה לא בטל כל הנדר הוא שאף בלשון הראשונה לא התכוון לכלול את אביו ואם כן לא בטל כלל מקצת מהנדר, אולם אם מלכתחילה התכוון לכלול את אביו ורק לאחר מכן התיר אותו - הרי שהתבטל מקצת מהנדר ועל כן כל הנדר בטל. הר"ן כותב שהרמב"ן חולק על דין זה וסובר שאף כשהותר מקצת מהנדר על ידי פתח לא בטל כל הנדר, ועיין עוד להלן בדעת הרמב"ן לגבי נדר שהותר מקצתו על ידי התרה. הדרכי משה בדעת הטור (סי' רלב), הב"ח והש"ך (סי' רכט) פוסקים שכשהותר מקצת הנדר על ידי פתח תמיד אומרים שהנדר בטל כולו, ואילו הבית יוסף והט"ז (שם) פוסקים שגם בכגון זה הדבר תלוי אם משנה את לשונו. הריטב"א סובר שהחילוק לפי רבה אינו בין אם האדם משנה את לשון הנדר שנדר מתחילה או משאיר את אותה הלשון, אלא האם מקצת מהנדר מתבטל, דהיינו, כאשר אדם נודר מתחילה ואומר "כולכם אסורים", שבלשון זו גם אביו כלול, ולאחר מכן משנה את דיבורו ואומר "כולכם חוץ מאבא", הרי שגם בלשון החדשה שאומר "כולכם" עדיין אביו בכלל לשון הנדר, אלא שמגלה דעתו שאין כוונתו בלשון זה לכלול את אביו, וכוונה זו הייתה כבר בנדר הראשון, על כן לא נחשב הדבר שהותר חלק מהנדר אלא רק שהתברר שאביו מעולם לא היה כלול בנדר. לעומת זאת, כאשר מתקן את הלשון ואומר "פלוני ופלוני אסורים", הרי שעכשיו נודר בלשון שאינה כוללת את אביו, והרי הנדר האחרון כולל פחות מהראשון ולכן נחשב שבטל מקצתו. הר"ן כותב (כו, א ד"ה איתיביה) שאם מתחילה נדר ואמר "פלוני ופלוני אסורים" ואחר כך שינה את לשונו ואמר "כולכם אסורים חוץ מאבא" הרי שהנדר בטל מקצתו, שהרי שינה את לשונו ועל כן כולו בטל לפי בית הלל, וכן כותבים התוספות, הרא"ש ועוד ראשונים. לעומת זאת, המהדיר של הריטב"א (מהד' מוה"ק) מעיר שנראה שלפי סברת הריטב"א בכגון זה לא נאמר שהנדר בטל מקצתו, שהרי גם לפי הלשון החדשה עדיין אביו כלול בלשון הנדר, ואם כן לא התבטל הנדר במקצתו. התוספות רי"ד מביא גרסה אחרת בגמרא לפיה לדעת רבה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין זה של נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפי כולם כאשר מלכתחילה נקט בלשון הנדר "כולכם אסורים" ולאחר מכן התברר שאביו היה ביניהם - הנדר בטל, שכן בטל מקצתו. אולם כאשר מלכתחילה נדר בלשון "פלוני ופלוני אסורים", אז לדעת בית שמאי אף אם התברר לו שאביו היה ביניהם - רק אביו מותר ולא כולם, שכיוון שפירט את נדרו הרי שהאיסור על כל אחד מהאנשים עומד לעצמו, וכשהותר אחד מהם לא הותרו כולם. בית הלל חולקים עליהם וסוברים שכיוון שנדר בנדר אחד את כולם, אף שפירט כל אחד לעצמו, אם אחד מהאנשים הותר - הותרו כולם. שיטת רבא בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל הר"ן מבאר את דברי רבא לפי שיטתו שהובאה לעיל בביאור דעת רבה, שמחלקים בין משנה את לשונו הראשונה לבין מקיימה. לדעת רבא גם בית שמאי וגם בית הלל מודים לדין של נדר שבטל מקצתו בטל כולו, ועל כן כאשר משנה את לשונו ובמקום הלשון של "כולכם אסורים" שאמר מתחילה היה אומר עכשיו "פלוני ופלוני אסורים" לכל הדעות בטל הנדר כולו. אולם, אם מקיים את הלשון הראשונה של "כולכם אסורים" ורק מוסיף "חוץ מאבא" בכגון זה נחלקו בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי עיקר לשונו מה שאומר בתחילה "כולכם אסורים" ועל כן אין סתירה כלל בין הנדר הראשון לבין מה שמפרש עכשיו ולכן לא אומרים שבטל מקצת הנדר, ואילו בית הלל סוברים שעיקר לשונו מה שאומר לבסוף בתיקון דבריו "חוץ מאבא" ועל כן יש סתירה בין הנדר הראשון לבין מה שמתקן עכשיו ונמצא שבטל מקצת הנדר, ולכן כולו בטל. לעומת זאת, התוספות והרא"ש אף שכאמור בביאור דעת רבה מסכימים לפירוש הר"ן, בדעת רבא הם מבארים שאין חילוק כלל בין אם משנה את לשונו או מקיימה, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק בשאלה אם עיקר דבריו הוא תחילת דיבורו או סוף דיבורו. לשיטתם, בין אם אמר מתחילה "כולכם אסורים" ובין אם אמר מתחילה "פלוני ופלוני אסורים", אם כשחוזר בו אומר "כולכם אסורים חוץ מאבא" לפי בית שמאי שתחילת דבריו הם העיקר, הרי שגם עתה מקיים את כל הנדר, אלא שמבאר שאביו מעולם לא היה כלול בו, אך לפי בית הלל עיקר דיבורו הוא סוף הדברים שאומר "חוץ מאבא" ובכך הוא מבטל מקצת מהנדר ולכן הנדר כולו בטל. הריטב"א מבאר את דברי רבא שכאשר אומר שהיה אומר "פלוני ופלוני אסורים" הנדר הותר מקצתו, ולפי רבא לא נחלקו בזה בית שמאי ובית הלל והנדר בטל כולו. אולם אם אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה אומר "כולכם אסורים חוץ מאבא" נחלקו בית שמאי ובית הלל, ומחלוקתם תלויה בשאלה האם עיקר דבריו הם תחילת הדיבור או סופו. לפי בית שמאי שהעיקר הוא תחילת הדיבור, הרי שגם עתה אומר את הנדר בלשון שאוסרת את כולם, אלא שבסוף דבריו מבאר שכולם הכוונה לכל האנשים שאינם קרוביו. לעומת זאת, בית הלל סוברים שעיקר דיבורו הוא סוף דבריו שמפרש "חוץ מאבא", וכיוון שלשון זו מבארת שאביו אינו בכלל "כולכם אסורים", הרי שמשמע שאילולי פירוש זה הלשון "כולכם" כוללת גם את אביו ונמצא שהנדר הראשון כולל את אביו, וכשחוזר בו מוציאו מהנדר על ידי הטעות, והנדר בטל מקצתו ועל כן כולו בטל. לגרסת התוספות רי"ד הרי שרבא מחמיר לעומת רבה, וסובר שכאשר מתחילה אסר את כולם בלשון פרטית, דהיינו שאמר אני מדיר הנאה מפירותי "לזה ולזה ולזה", לכל הדעות לא מועילה התרה של אחד מהם להתיר את האחרים, שכן בכגון זה נחשב שהדיר כל אחד בפני עצמו והתרת האחד לא מבטלת את נדרו של השני. אולם, אם מתחילה הדיר בלשון שאמר "כולכם אסורים" ולבסוף אמר "פלוני ופלוני", בזה נחלקו בית שמאי ובית הלל האם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. הוא כותב כי אין לגרוס שמחלוקתם תלויה במחלוקת האם תחילת הלשון היא העיקרית או סופה, שכן המחלוקת תלויה בשאלה אם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. פסיקת ההלכה במחלוקת רבה ורבא רב האי גאון, הרא"ה (מובאים בריטב"א) והמאירי פוסקים כרבא שהוא מאוחר יותר, ולפי הכלל הלכה כשיטה המאוחרת יותרת ("בתראה"). לעומת זאת, הרשב"א פוסק כרבה כיוון שהוא רבו של רבא, ולדעתו אין הלכה כתלמיד כנגד רבו אף אם הוא מאוחר יותר, ועיין בעניין זה באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה (כרך ט, עמ' שטז). הרמב"ן, הריטב"א, הרא"ש והר"ן מסתפקים כמי לפסוק, ומכריעים לחומרה כרבה כיוון ש"סתם נדרים להחמיר". הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים גם כרבה לחומרה. השלחן ערוך מחלק בדעת רבה בין משנה את לשון נדרו לבין מקיימו כפי שמפרש הר"ן. אימתי אומרים "הותר מקצתו - הותר כולו" הרמב"ן כותב שכדי לבטל את כל הנדר על ידי ביטול מקצתו צריך שהביטול יהיה בדרך של טעות, דהיינו כפי שבדוגמה שבמשנתנו שמעולם לא התכוון לאסור את אביו וכן במשנה לקמן שאומרים לו שאילו היה יודע שיש ימים טובים שאין להתענות בהם לא היה נודר. לעומת זאת, אם מתיר מקצת מהנדר על ידי חרטה - בכגון זה לא נחשב הדבר שהנדר בטל מקצתו, שהרי החרטה לא עוקרת את הנדר מעיקרו. הרשב"א חולק על הרמב"ן וסובר שהמשנה לקמן לא עוסקת בנדרי טעות אלא בהתרה על ידי פתח, ובכל זאת לפי רבי עקיבא אומרים שהנדר מותר כולו. אמנם, הר"ן כותב בדעת הרמב"ן שגם בנדר שמותר על ידי פתח אומרים שנדר שמותר מקצתו מותר כולו, ורק בהיתר על ידי חרטה לא אומרים זאת. הסברה לחילוק היא שהיתר על ידי חרטה הוא חזרה מהנדר אף שבשעת הנדר לא הייתה שום טעות והנדר חל בצורה טובה, לעומת זאת, פתח זהו סוג של טעות בעיקר הנדר, שאילו היה יודע פרט מסוים לא היה נודר כלל, ועל כן הדבר דומה לביטול הנדר. הריטב"א, התוספות (מובאים בר"ן) ורבנו אברהם מן ההר חולקים וסוברים שאף אם מקצת הנדר מותר על ידי חרטה בלבד כל הנדר בטל. כך פוסק גם הרמב"ם. הריטב"א והר"ן כותבים שאם בעל מפר מקצת נדר לא אומרים שמופר כל הנדר, שכן אנו תופסים שהבעל "מיגז גייז" דהיינו מבטל את הנדר מכאן ולהבא ולא עוקרו למפרע, ואם כן לא בטל הנדר. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך כל נדר שהותר מקצתו - הותר כולו, והוא הדין בשבועה. כיצד? ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו, ואמר: הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים, הואיל ואביו מותר - כולן מותרין. ואפילו אמר: אילו הייתי יודע כן הייתי אומר: פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר - הרי כולן מותרין. אבל אם אומר כשהגיע אליהן: אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי - הרי כולן אסורין חוץ מאביו, שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר, אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו. (רמב"ם נדרים ח, ו) הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והתירו - הותרו כלם, שהנדר שהותר מכללו הותר כולו... (רמב"ם שם ד, יא) נדר שהותר מקצתו - הותר כולו. כיצד? נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע, ואירעו בו שבתות וימים טובים, אומרים לו: אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וימים טובים לא היית נודר, והותר הכל. וכן אם אמר לחבורת אנשים: קונם שאני נהנה לכולכם, או שאמר: שאני נהנה לך, לך, לך, הוי כלל, ואם הותר אחד מהם - הותרו כולם. אבל אם אמר: קונם שאני נהנה לך, קונם שאני נהנה לך - כל אחד נדר בפני עצמו, ואם הותר אחד לא הותרו כולם... ויש אומרים דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר על ידי פתח, אבל על ידי חרטה לא. ויש אומרים דאפילו הותר בחרטה נמי... (יורה דעה רכט, א) וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו ולא הכירם, ואמר: הרי הם עליכם כקרבן, וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם - אינו נדר אף על פי שלא פירש, כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו. ואפילו נמצאו עמהם זרים, דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו, בטל גם אצל אחרים. במה דברים אמורים? כשהחליף את דבריו, שאמר תחילה: כולכם אסורים, ולבסוף אמר: אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר, או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם: יהו אסורים לזה ולזה, ואחר כך החליף דבריו לומר: אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא. אבל אם בשעת האיסור אומר: כולכם אסורים, וגם בשעת חזרה אומר: הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא, או שאמר בשעת האיסור: יהו אסורים לזה ולזה, ובשעת חזרה אומר: הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר, שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה - לא הותרו האחרים. (שם רלב, ז-ח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300