אמר ר' אבין אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת - כשיורד מטר בא"י מעיד עליו פרת בבבל שכל שהוא גדול בידוע שאע"פ שלא ירדו גשמים כאן ירדו גשמים בא"י ונפקא מינה שאסור לטבול בו לפי שאין מי גשמים הנוטפין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן כלומר דקוו וקיימי כדתניא בספרי אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין ובור מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן הילכך כל היכא דאיכא למיחש שמא רבו נוטפין על הזוחלין אסור והיינו כשהנהר גדול הרבה אבל אם היה הולך לאטו או שלא נתרבה אלא מעט דליכא לספוקי ברביית נוטפין שרי כדתניא בתוספתא העיד ר' אלעזר בר צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתבריך - מכיפיה מסלעו כלומר ממקורו הוא מתגדל שאע"פ שאנו רואים שכשהגשמים יורדין נהרות מתרבים עיקר רבויין ממקורן הוא כדאמרי' בפרק סדר תעניות (דף כה:) אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ונמצא שלעולם זוחלין רבין על הנוטפין דהא לטפח של גשמים איכא טפחיים דמעיין הלכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם אפי' כשראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר. ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין - דאיכא למיחש לרבו הנוטפין. אלא פרת ביומי תשרי בלבד - לפי שאינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים ולא למיסר כל הנהרות חוץ מפרת אתא ולא למיסר נמי פרת בכל השנה אלא ביומי תשרי אתא דכיון דכולא חששא משום שמא ירבו נוטפים על הזוחלין היא כל שאנו בקיאים בפרת ביומי תשרי כמה היא עלייתו וכן בשאר נהרות ויודעין אנו בהם שלעולם אינו מתמעט משיעור כך ואפי' בעת יובש גדול כל שאין אנו רואים בו כי אם אותו שיעור למה נחוש לו הא ליכא למיחש לשמא ירבו נוטפין על הזוחלין אלא שמואל תרתי קמשמע לן חדא דנהרות שהן מכזבין מימיהן אין טובלים בהן לעולם דכיון שפעמים שמכזבים לעולם חוששין בהם לגשמים או להפשרת שלגים וכדתנן במס' פרה (פ"ח מ"ט) המים המכזבין פסולין אלו הם המים המכזבין המכזבין פעם אחת בשבוע והמכזבין בפולמוסיאות ובשני בצורת כשרין והכי פירושו דכל שמכזבין בלא טענה אע"פ שאין מכזבים אלא לעתים רחוקות פעם אחת בשבוע פסולין דחיישינן שמא מי גשמים הן ואין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן אבל המכזבין מחמת טענה כגון בפולמוסיאות ובשני בצורת כשרין ומש"ה קאמר שמואל שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת וכיוצא בו שאינו מכזב לעולם ולמעוטי מים המכזבין הוא דקאמר פרת ופרת וכיוצא בו קאמר וקאמר נמי דבפרת וכיוצא בו שאינו מכזב אינו מותר לטבול בו מן הסתם בכל השנה כולה מי שאינו בקי בו אלא ביומי תשרי בלבד לפי שביומי תשרי אינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים ולפיכך אפי' מי שאינו בקי בו אין לו לחוש שמא רבו עליו נוטפין אבל אין ה"נ דמי שבקי בפרת וכיוצא בו כל השנה כל שהוא רואה שלא נתרבה על מה שהוא זוחל בתשרי בכדי שיהא ראוי לחוש לרבוי נוטפין טובל בו בכל השנה וכן נמי אם רואה בתשרי שנתרבה כל כך עד שאפשר לו לחוש שמא רבו בו נוטפין אפי' בתשרי אינו טובל בו אלא שמואל סתמא קאמר דמי שאינו מכיר אפי' בנהרות שאין מכזבין יש לו לחוש כל השנה ברבייתן וביומי תשרי אין לו לחוש כן נ"ל וראיתי מי שכתב בהפך ולא נראו לי דבריו. אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן - שמפני שהיה חושש להפשרת שלגים לא היה מניחן לטבול בזוחלין. ומפצי ביומי תשרי - בנהר היה נותנן תחת כפות רגליהן משום טיט דלא ליהוי חציצה א"נ לצניעותא בעלמא והיה מניחן לטבול בנהר משום דביומי תשרי ליכא למיחש לזוחלין ומאי דקאמר ביומי ניסן מניסן ועד תשרי קאמר וכ"ש בימות הגשמים כך פירשו, ואין הלשון נוח לי דהוה ליה למימר עביד להו מקוואות לבנתיה כולה שתא ומפצי ביומי תשרי לפיכך נ"ל דבנתיה דאבוה דשמואל בסתוא לא היו טובלות בנהר משום צנה אלא במקוואות שבבתיהן וביומי ניסן דרויח עלמא היו מתחילות לטבול בנהרות והיה מתקן להם אביהם שם בתחילת ניסן מקוואות שהיו טובלות בהן עד תשרי וביומי תשרי לא היה מצריכן למקוואות משום דליכא למיחש לנוטפין ולפיכך היה מתקן להן מפצי וכשעוברין ימי תשרי כבר היו חוזרות לטבול בבתיהם משום צנה.

ולענין הלכה - פסק ר"ת כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך דאע"ג דרב פליג עליה ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי (בכורות מט:) ועוד דאבוה דשמואל נמי ס"ל כרב ואידך דשמואל נמי פליגא אדידיה אפ"ה קיימא לן כשמואל דתניא בבכורות בפ' מעשר בהמה (דף נה:) יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין דברי ר' מאיר וחכ"א פרת שמו שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך כלומר דנהי דשמואל אמר הכי בכל הנהרות דמכיפייהו מברכי והכא לא אמרינן הכי אלא בפרת אפ"ה מסייע ליה משום דכיון דפרת מבריך מכיפיה כולהו נהרות נמי מכיפיה דפרת הם מתברכים שהרי כל הנהרות מפרת הם נמשכים כדאמרי' התם בבכורות (דף נה) הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאפי' עינותא דמדליין סולמי דפרת נינהו הילכך ההיא מתני' מסייעא ליה לשמואל בין מדר' מאיר בין מדרבנן דרבנן נמי אמרי פרת שמו שמימיו פרין ורבין וכיון דר' מאיר ורבנן מסייעי ליה כותיה נקטינן ונמצא לפי דעת זה שלעולם טובלים בנהרות ואפי' כשמתברכין הרבה מחמת גשמים לפי שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים זהו דעת ר"ת ז"ל ומ"מ נ"ל שאף הוא ז"ל לא אמרה אלא בנהרות שאין מכזבין אבל מכזבין ליכא למימר בהו דמברכי מכיפייהו אבל ר"ח והרב אלפסי ז"ל פסקו כרב וכאבוה דשמואל דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד וקא יהיב הרמב"ן ז"ל טעמא למילתייהו דאע"ג דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך לא דחינן מימרא דאיסורא דהוו נהיגין בה הלכה למעשה כאבוה דשמואל דעבד לבנתיה מקוואות משום מימרא דאגדתא ושמואל נמי לאו לענין מעשה אמרה דכיון דאיהו נמי אמר אין המים מטהרין בזוחלין משמע דה"ק נהי דמדינא שרי להלכה למעשה איכא למיחש וכדאמר בעלמא השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועי' ואע"ג דאמר ופליגא דשמואל אדשמואל היינו לומר דתרוייהו מימרי דשמואל לא קושטא אינון אלא חדא מינייהו דאי איתא לחדא ליתא לאידך אבל איהו לא פליג דידיה אדידיה אלא מיחש הוא דחייש הלכה למעשה וה"נ משמע בפ' תינוקת (נדה סז) דמייתינן מילתא דאבוה דשמואל ולא מסיימינן עלה פלוגתא דבריה אלמא שמואל נמי למעשה חייש וכ"ת אמאי חייש כיון דר' מאיר ורבנן אמרי בברייתא דבכורות (דף נה:) דפרת מימיו פרין ורבין ורב ואבוה דשמואל נמי אמאי סברי דלאו מכיפיה מבריך איכא למימר דאינהו ידעי דאיכא תנאי בעלמא דלא סבירא להו הכי ועוד דאיכא נסחי דלא גרסי במילתא דרבנן שמימיו פרין ורבין אלא וחכ"א פרת שמו ותו לא ולפי זה סייעתא דמייתי התם לשמואל מדרבי מאיר הויא לא מדרבנן ואפ"ה שפיר דייק מדרבי מאיר כיון דרבנן לא פליגי עליה בהדיא לומר שאינו פרה ורבה ורב ואבוה דשמואל סברי דרבנן פליגי עליה ושמואל נמי מיחש הוא דחייש. נמצא עכשיו - לפי דרך זה שהנהרות המכזבין אין טובלין בהן כלל שלעולם חוששין להן למי גשמים והפשרת שלגים ונהרות גדולים שאין מכזבין כל שהוא בקי בהן ויודע עיקר המשכתן בימי תשרי טובל בהן כל השנה כל שהוא רואה שאין לחוש שנתרבו נוטפין על עיקר המשכתן אבל כל שהוא רואה מתוך רבייתן שיש לחוש לכך אפי' ביומי תשרי אין טובל בהן ומי שאינו בקי הן בכל השנה כולה צריך לחוש להן חוץ מיומי תשרי בלבד שבתשרי מן הסתם אין נוטפין רבין עליהן. מיהו איכא מאן דאמר דכי חיישינן לרבו נוטפין על הזוחלין דוקא לטבול במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחילה אע"פ שעכשיו רבו נוטפין על הזוחלין מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ"ק דמקוואות (משנה ז) מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא מקום יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעיין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעיין להטביל בו בכל שהוא ה"ה דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעיין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי ה"ק מעיין זה שרבו עליו מים שאובין מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפין ולא היה זוחל בו בתחילה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמו שהיה אלא הרי הוא כמעיין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחילה היה זוחל בו והאי דלא קתני ולמעיין להטביל בו בזוחלין אי נמי דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ"ל דתנא הכי לאשמועי' תרי דיני במקוה ובמעיין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדקתני רישא שוה למקוה לטהר באשבורן מכלל שאותו מקום ששוה בו למעיין דקתני סיפא אינו צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעיין להטביל בו בכל שהוא דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעורא. ומכל מקום למדנו מזו שיש מקום במעיין שאע"פ שנתרבה מחמת נוטפין תורת מעיין עליו והיינו המקום שהיה מהלך בו מתחילתו והכי איתא בתוספתא (דמקוואות פ"ה) דקתני התם מעיין שמימיו מועטין ורבו עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלך מתחילתו והיינו נמי דתנן בפרק ראשון דמקואות מעיין שהוא מושך כנדל רבה עליו מים והמשיכו הרי הוא כמות שהיה היה עומד ורבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא וה"פ מעיין שהיה מושך מעט מעט כנדל זה שהוא שרץ קטן מרובה הרגלים והמשיכו עכשיו בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחילתו הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני דאם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל ורבה עליו והמשיכו שני דינין יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה"ה שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלתו שוה למעיין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין נמצא לפי דעת זה שאפי' בזמן גשמים שהנהרות רבים אדם טובל בנהרות שאינן מכזבין באותן מקומות שהן נמשכין והולכין אפי' ביומי תשרי אבל באותן מקומות שנמשכים ומתרחבים יותר מהגשמים כל היכא דאיכא למיחש שרבו הנוטפין על הזוחלין אין טובלין בהם אבל היכא שרבו זוחלין על הנוטפין אפי' באותן מקומות שלא היה הולך שם מתחלתו טובלין בו והיינו ההיא דר"א בר צדוק שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרי' ומטהרין בזוחלין ובודאי אפי' במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך מתחלתו מאי אסהדתי' פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טיפי מים יפסלו פרת מלטבול בו אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב"ד ז"ל. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכי קתני בכל הני דאע"פ שרבו עליו נוטפין דינו כמעיין דוקא כשרבו המים בגומת המעיין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל רבה במקום משך הנהר למטה כל שרבו נוטפין על הזוחלין נפסל כולו ולפי זה אתיא מימרא דשמואל כפשטה דאין המים מטהרין בזוחלין אפילו באמצע הנהר במקום שהיה מהלך בו בתחלה אלא פרת ביומי תשרי בלבד וכפי מה שפירש' למעלה ולפי זה הא דמפליג בתוספתא בין נתרחב ללא נתרחב נ"ל דאריבה בגומת המעיין קאי דאפי' הכי כל שרבו נוטפין אינו מטהר אלא במקום שהיה מהלך מתחלתו אבל במקום שנתרחב אינו מטהר אלא באשבורן ואע"ג דאיכא למימר איפכא דאריבה בהמשך הנהר קאי אבל ריבה בגומת המעיין אפי' בנתרחב כשר מינקט לחומרא עדיף ועוד דמשמע דתוספתא אגומא דמתני' קיימא מיהו סהדותא דרבי אלעזר בר צדוק אפי' לפי שיטה זו ודאי משמע דאפי' אמקום שנתרחב הנהר קאי דכל שרבו זוחלין כשר דליכא למימר דאריבה במקום משך הנהר קאי ואשמעינן רבותא שאע"פ שלא ריבה במקום גומת המעיין אלא במקום שנמשכו מימיו כשר דאכתי פשיטא וכי ג' טיפי מים יפסלו פרת.

הקדמה הפסול בריבוי נוטפין על הזוחלין מעיין שנוספו לתוכו מי גשמים מרובים פסיקת ההלכה פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הקדמה סוגייתנו עוסקת בדיני המקום הראוי לטבילה. על מנת להבין את הסוגיה ראוי להבהיר מעט מושגים בענייני טבילה. נאמר בחומש ויקרא (יא, לו): "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכו' ", ודרשו חכמים (סיפרא שמיני, פרשה ט): "אי מה מעיין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר: 'אך מעין', המעין מטהר בזוחלים והמקוה באשבורן". פירוש הדברים שרק במעיין נובע ניתן לטבול ב"זחילה" - דהיינו בתוך המים בעודם זורמים, אולם ב"מקווה מים", כלומר מקום התכנסות של מי גשמים אם הם "זוחלים" הם פסולים לטבילה, וניתן לטבול בהם רק ב"אשבורן", כלומר במקום שהמים מתכנסים לתוכו ואינם זורמים. סוגייתנו עוסקת בטבילה בנהרות שמקורם הוא בנביעה ולכן דינם כמעיין וניתן לטבול בתוכם גם במהלך זרימתם, אלא שיש לחשוש שמא נוספו עליהם מי גשמים שמכונים בסוגיה "נוטפים" ואם נחשוש שרוב המים שבנהר הם ממי גשמים יש פסול בטבילה בנהר. בגמרא מובא שרב אומר שנהר פרת מעיד על גשמים במערב כאשר רואים שהוא גדל, והגמרא מוסיפה שדבריו הם בניגוד לדברי שמואל שסובר שעיקר גידול הנהר הוא ממקורו, היינו מנביעתו ולא ממי הגשמים. בהמשך מביאה הגמרא ששמואל עצמו סותר את דבריו בכך שאומר שאין לטבול בנהר זורם אלא בפרת בתקופת תשרי, ומכאן שהוא חושש לריבוי מי הגשמים בנהר. כמו כן מובא שאביו של שמואל עשה לבנותיו מקוואות בזמן ניסן, ומכאן שגם הוא חשש לריבוי מי הגשמים. יש לברר מהו הפסול במים נוטפים שרבים על מי הזחילה. כמו כן יש לברר מה דין הנהר לאחר שרבו בתוכו מי גשמים. בנוסף לכך יש לדון כמי נפסקה ההלכה במחלוקת האמוראים שבסוגיה. הפסול בריבוי נוטפין על הזוחלין הר"ן (ד"ה אמר ר' אבין) מבאר שכאשר מתרבים מי הגשמים על מי הנביעה שבנהר הוא נפסל לטבילה בעודו זורם - בזוחלין - וניתן לטבול בו רק כאשר מימיו מכונסים למקווה עומד, וכך מפרשים גם רוב הראשונים. לפי זה היה יכול אביו של שמואל לעשות את המקוואות בתקופת ניסן מימי הפרת עצמו על ידי הטייתם למקום כינוס עומד. פירוש שונה מובא בערוך (ערך טף הראשון וערך כף השני) בשם רבינו חננאל, וכך מביא גם רש"י במסכת שבת (סה, ב ד"ה וסבר) בשם "רובא דעלמא", שמים נוטפים דינם כמים שאובים שפוסלים את המקווה. רש"י עצמו דוחה פירוש זה על פי המשנה במסכת מקוואות (ה, ה) שם למדנו שדין הנוטפים כמקווה, ומכאן שאין להם דין שאובים. התוספות במסכת נידה (סו, ב) מיישבים את שיטת רבינו חננאל שהמים הנוטפים נשפכים לנהר דרך צינורות שהם גורמים למים שיחשבו כשאובים. בדומה לזה מסביר הרמב"ן בחידושיו למסכת שבת (שם) שמי הגשמים נוטפים על גבי הגגות ובכך הופכים למים שאובים ולאחר מכן מתנקזים לנהר. הוא מוסיף שלשיטת רבינו חננאל יש לבאר את המשנה שמי נהר מטהרים בזוחלין, אולם אם רבו עליהם מים נוטפים שדינם כמים שאובים אז הנהר אינו מטהר בדרך זחילתו אלא רק כאשר הוא נקווה ואינו זורם. לשיטה זו שונה דינו של המקווה מדין הנהר, שאם למקווה נשפכו מים שאובים ורבו על המים שאינם שאובים שהיו בו - המקווה נפסל, אולם אם לנהר נשפכו מים שאובים עד שרבו על מי הנביעה שהיו בו - המעיין לא נפסל אלא מלטהר בזחילה אך באשבורן הוא יכול עדיין לטהר. הרמב"ן עצמו אינו מקבל את פירוש רבינו חננאל משום שהוא סובר שמלשון המשנה "הנוטפין - כמקווה" יש להבין שלמים הנוטפים עצמם יש דין מקווה, ולא כאשר הם מתערבים במי הנהר ורבים עליהם כפי שהוא ביאר את שיטת רבינו חננאל. רש"י (שם) מביא פירוש נוסף בשם רבינו הלוי שאביו של שמואל עשה את המקוואות לבנותיו משום שנידה היא ספק זבה, ובטבילת זבים צריך מקווה של "מים חיים" שהם מי נביעה, ואילו אם מי הגשמים רבים על מי הנהר אין לנהר דין "מים חיים". רש"י עצמו דוחה פירוש זה מאחר ורק לטבילת זב צריך "מים חיים", אך זבה יכולה לטבול במקווה רגיל. מלבד זאת התוספות (במסכת שבת, ד"ה שמא) מקשים עוד, שלמקווה אין דין של "מים חיים" אלא רק למעיין. אולם רש"י (בכורות נה, ב) והאור זרוע (ח"א סימן שסג, טו) מפרשים שאותם מקוואות שעשה אביו של שמואל היו בארות חפורות של מים נובעים שיש להם דין מעיין. מעיין שנוספו לתוכו מי גשמים מרובים מסוגייתנו עולה שאם רבו מי הגשמים על מי הנביעה, שוב אין לנהר דין מעיין לטהר כאשר הוא זורם, אולם במשנה במסכת מקוואות (ה, ג) שנינו: "מעין שהוא משוך כנדל, רבה עליו והמשיכו - הרי הוא כמו שהיה". כלומר מעיין שבמהלך זרימתו הוא שולח אפיקים קטנים לצדדים, בדומה לנדל שהוא רמש ארוך שיש לו רגלים לאורך גופו שמתפשטות לצדדים - אף אם ריבה עליו, נשאר דינו כמו שהיה. ממשנה זו עולה לכאורה שאין ריבוי המים שנוספים למעיין משנה את דינו. אולם בתוספתא (מקוואות ד, ו) ישנו פירוט נוסף: "מעין שמשוך כנדל וריבה עליו מים שאובין והרחיבו - מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיהא יכול להלך מתחלתו". מהתוספתא עולה שאמנם במקומות שבהם המעיין היה זורם לפני שריבה עליו - נשאר דינם כמעיין. אך המקומות שבהם המעיין לא זרם, וזרימתו שם היא תוצאה של הוספת המים - דינם כמקווה ומטהרים רק באשבורן. מצינו בראשונים מספר שיטות ליישוב המקורות השונים. 1. שיטת רבינו שמשון: הפירוש במשנה שריבה חפירות בצידי המעיין שהתמלאו ממימיו. רבינו שמשון בפירושו למשנה מסביר שאין כוונת המשנה שהוסיפו מים למעיין, אלא מדובר שחפרו בריכות בצדדיו עד שהם התמלאו גם כן ממי המעיין. במשנה נאמר שדינו של מעיין זה נשאר כפי שהיה בתחילה, דהיינו במקום שמהלך המעיין הגיע גם לפני התוספת - מטהר כמעיין גם בזחילה, אך במקום שלא הגיע אליו לפני התוספת - אינו מטהר בזחילה אלא באשבורן כמקווה, וכפי שמובא בתוספתא. לפי זה אין כלל סתירה בין סוגייתנו לבין המשנה, סוגייתנו עוסקת כאשר נוספו מי גשמים לתוך הנהר, שאז המים יכולים לשנות את דינו של הנהר אף במקום שהמים היו מהלכים גם לפני תוספת המים, ואילו המשנה עוסקת שלא נוספו כלל מים אלא שנוספו בריכות שהתמלאו ממי המעיין עצמו. 2. שיטת הריטב"א: המשנה אמנם עוסקת כשריבה מים, אך עדיין מי המעיין הם הרוב. הריטב"א מפרש ש"ריבה עליו" שנאמר במשנה פירושו שהוסיף על המעיין מים, אך תוספת זו אינה גדולה מהעיקר, ועדיין מי המעיין הם הרוב. הוא כותב שכך מפרש גם הראב"ד, ואכן גם המהרי"ק (סימן קטו) כותב כך בשם הראב"ד, ומוסיף שאם על ידי תוספת המים הנהר זורם במקום שלא זרם קודם לכן - אין לטבול באותם מקומות אלא כדין מקווה באשבורן. לשיטה זו יוצא שאם נוספו מים על המעיין, והמים הנוספים רבים יותר ממי הנביעה - כל הנהר פסול לטבילה. אמנם אם המים הנוספים הם מיעוט - רק המקומות שבהם הנהר לא זרם קודם לכן פסולים לטבילה בזוחלין, אך כשרים באשבורן. הרמב"ן והרשב"א (במסכת שבת) דוחים פירוש זה, משום שלדעתם משמעות הלשון "ריבה עליו" היא שהמים הנוספים מרובים מאלו שהיו בתחילה. 3. שיטת הרמב"ן: יש חילוק בין אם ריבה מים במקום הנביעה לבין ריבוי בהמשך זרימת הנהר. הרמב"ן (שם) מסביר שהמשנה במסכת מקוואות עוסקת כשמרבה מים במקום הנביעה עצמה, שלמקום זה חשיבות ולכן גם אם רבו שם המים השאובים נשאר דינו כמעיין. עם זאת, אם כתוצאה מהוספת המים במעיין הנהר זורם במקומות נוספים שלא זרם שם אילולי התוספת - באותם מקומות אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן בלבד כדברי התוספתא. אולם אם ריבוי המים היה בהמשך זרימת הנהר ולא במקום הנביעה אז המים יכולים לשנות את דינו של כל הנהר לדין מי גשמים שמטהרים רק באשבורן. פסיקת ההלכה רבנו תם (ספר הישר מהד' שלזינגר, סימן רמה וסימן רנו, מובא גם בדברי הראשונים) פוסק כדעת שמואל האומר שהנהר מתברך ממקורו. הוא מנמק זאת בכך שבמסכת בכורות (נה, ב) רבי מאיר אומר שנהר פרת נקרא כך על שם שמימיו פרים ורבים והגמרא אומרת שזה מסייע לשיטתו של שמואל שהנהר מתברך ממקורו ולא לחולקים עליו שאסרו לטבול בנהר פרת. הוא מוסיף שאין הכוונה לנהר פרת בלבד, אלא הוא הדין בכל הנהרות, שניתן לטבול בהם אף אם גדלו מאוד. הוא מוסיף שאף שאנו רואים שעל ידי ירידת גשמים גודל הנהר מאוד, אין זה רק משום הגשמים אלא גם הנביעה גודלת כפי שלמדנו במסכת תענית (כה, ב): תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים. עם זאת, הר"ן מסייג את היתרו של רבינו תם, וכותב שהוא מכשיר רק את הנהרות שמושכים מים כל השנה אך לא את הנהרות המכזבים, שהרי במכזבים עינינו הרואות שאינם מתברכים וגדלים ממקור נביעתם. כדעת רבינו תם פוסקים בעל ספר יראים (סי' כו), בעל ספר התרומה (סי' פו), הסמ"ג (ל"ת קיא), הסמ"ק (סי' רצג) והאור זרוע (ח"א סי' תשפ). הרמ"ך (על הרמב"ם מאכלות אסורות טז, כח) מביא בהקשר לסוגיה זו את דעת רבי יוחנן שאומרים "קמא קמא - בטיל", כלומר כל טיפה וטיפה שמתערבת בתוך הנהר - מתבטלת בתוכו והופכת להיות חלק מן המעיין שמטהר בזוחלין, ורק אם נופלים בבת אחת מים בכמות כזו שהיא גדולה מכל המים שבאותו זמן נמצאים בנהר, אז יבטלו מים אלו את מי הנהר. הוא כותב שמכיוון שהלכה כדעה זו וודאי שניתן לטבול במי הנהר מכיוון שלעולם מי הגשמים מתבטלים במי הנהר. אמנם שאר הראשונים סוברים שאין להחיל על הנידון שבסוגייתנו את הכלל "קמא קמא - בטיל" מסיבות שונות. לעומת זאת שאר הראשונים פוסקים כאביו של שמואל וכרב. כך פוסק בעל האשכול (ח"א סימן נח) ומנמק זאת בכך שרב סובר כשיטה זו ושמואל עצמו לא סמך למעשה על הסברה שגדל מנביעתו. כך פוסקים גם הרי"ד והריא"ז (שבת פרק ששי, הל' ד', ט'). גם הרמב"ן פוסק כך, ומסביר זאת על פי הכלל שהלכה כרב באיסורים. בנוסף לכך דעת האוסרים היא דעת הרוב, ולכן יש לפסוק כמותה. הראב"ן (סימן שכז) פוסק גם הוא כאביו של שמואל, אולם הוא מדייק מלשון הגמרא "שלא ירבו הנוטפין" שרק כשיש ספק שמא מי הגשמים רבים על מי הזוחלין יש לאסור, אולם אם וודאי לנו שמי הגשמים מועטים אזי נשאר דין הנהר כדין מעיין, וכך כותב גם הר"ן בתוך פירושו. בעל תרומת הדשן (סימן רנד) כותב שמנהג הנשים לטבול בנהרות. הוא כותב שאף שבאיסור נידה שעונשו כרת יש לחשוש לדעת האוסרים ולא לסמוך על שיטת המקלים, הקלו להתיר טבילה בנהרות מפני שאין אפשרות לכל עיירה קטנה לבנות להם מקווה, ואילו היו מטריחים את נשותיהם לנסוע לעיר שיש בה מקווה היו זונחים את הטבילה לגמרי. פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הרמב"ם כותב בהלכה שלפנינו שאם רבו נוטפין על הזוחלין אין הנהר מטהר אלא באשבורן. אולם קודם לכן (בהלכה יא) הוא כותב: "מעין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו ורבה עליו מים שאובין לתוך המעין עד שגברו המים שבאמות ושטפו - הרי הן כמעין לכל דבר". הרמב"ן מבאר שדעת הרמב"ם כשיטתו, כלומר הוא פוסק כאביו של שמואל שריבוי מי הנוטפים גורם לכך שהנהר יטהר רק באשבורן, אולם הוא מפרש זאת רק כאשר המים נוספו על המשך הנהר, אך אם נוספו במקום הנביעה - נשאר דין המעיין כבתחילה. לעומת זאת הכסף משנה מפרש את דברי הרמב"ם שכל זמן שהמים הנוספים הגיעו אל מי המעיין עצמם - נשאר דינם כמעיין, אך בהלכה שלפנינו כוונת הרמב"ם לשלוליות מים שאינן קשורות למעיין, ועל ידי שנוספו מים לשלוליות עצמן הן התחברו למעיין, ולכן אין להן דין מעיין. המחבר בשולחן ערוך מעתיק את לשון הרמב"ם. הרמ"א מסכים לדברי המחבר שיש להחמיר ולא לטבול בנהר שהתרבו מימיו מחמת הגשמים, אך מביא שיש המתירים לטבול בנהרות גם בזמן הגשמים והפשרת שלגים משום שעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וזה כשיטת רבנו תם. הוא כותב שכך נוהגים במקומות שאין להם מקווה ואין למחות בידם שיש להם על מי לסמוך. עם זאת הוא מסייג היתר זה רק לנהר שאינו פוסק לעולם, אך בנהר שלעיתים פוסק - אין לטבול בו אלא אם כן ניקז את המים למקום כינוס שבו אינם זוחלים ואז המים יכולים לטהר באשבורן. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המים הזוחלין מן המעיין - הרי הן כמעיין לכל דבר, והמנטפין מן המעיין, אף על פי שהן טורדין - הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת. היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין ממנו, אם רבו הזוחלין על הנוטפין - הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפין על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר - אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן. לפיכך, צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים, ויטבול בהן. (רמב"ם מקואות ט, יג) מי מעיין מטהרין אף בזוחלין, מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן, (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה אם הם לחוד בלא מעיין). היו הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים - הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר - אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, עד שיקוו המים ויטבול בהם. הגה. וכן נכון להורות ולהחמיר. אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו. מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי על ידי גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מכל מקום הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים - אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו, אבל בנהר שאינו פוסק, אף על פי שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו - מותר לטבול בו בכל מקום, לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו. (יורה דעה ר"א, ב')

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300