תניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו - ראיתי שמועה זו שלא נתבררה יפה בדברי הראשונים ז"ל לפי עניות דעתי וכך נראה לי בפירושה כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו מדקא מפליג בסיפא דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד וכו' בין זכה ללא זכה דקתני שעד שלא זכה יכול לחזור בו ומשזכה אין יכול לחזור בו וברישא לא מפליג בהכי אלא תולה חזרה בקודם ג' ולאחר ג' ש"מ הכי קתני כל ג' ימים יכול לחזור בו מהפקירו ואפילו זכה אחר קודם חזרתו לא קנה ומפרש טעמא לקמן דמפקרין והדרין בהון דמשום דהפקר פטור מן המעשר היו הרמאין מפקירין שדותיהן כדי להפטר והיה דעתן בשעת הפקירן שיחזרו בהן ויזכו בהן ונמצא שלא היה הפקירן אלא להערמה בלבד ולפיכך הוצרכו לומר שאם יזכו בהם לא יהו כזוכים מן ההפקר והוצרכו גם כן לומר שאפילו יזכה בו אחר לא יקנה ויהא מפקיר יכול לחזור בו תוך ג' ואע"ג דלגבי אחר ליכא למיחש לרמאין אפ"ה אי לא הא לא קיימא הא שאם יראו הרמאין שכשיזכה בו אחר קנה לא ישמעו לדברי חכמים שהם לא יקנו דלימרו כי היכי דאחר זכי מהפקרא אנן נמי מהפקרא זכינן ועוד שכיון שנהגו הרמאין ברמאותן זה כל ג' ימים אינו מתברר שיהא הפקר דאיכא למיחש דלא מדעתייהו מפקרי אלא להערמה בלבד ולא הוי הפקר ולפיכך ראוי לומר דאפי' זכה בו אחר יכול מפקיר לחזור בו שעדיין לא נגמר הפקירו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ואפי' לא זכה בו אדם לא כל הימנו לחזור בו משום דלאחר שלשה תו ליכא למיחש לרמאין שכל שנעשה ההפקר ברמאות אין הבעלים מאחרין לזכות בו יותר מג'. ואי אמר - תהא שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת אחת וכו' עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. רישא רבנן וסיפא רבי יוסי - קס"ד השתא דטעמא דרבי יוסי דאסר במתני' כדרבי יוחנן דאמר לעיל דהפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר ומש"ה קאמר רישא רבנן וסיפא רבי יוסי ובהכי אתיא ליה כולה ברייתא שפיר דרישא קתני כל שלשה ימים יכול לחזור מפני הרמאין וכדפרישית מכאן ואילך אין יכול לחזור בו מדינא דס"ל לרבנן דהפקר מעידנא דאפקריה מפקיר נפק ליה מרשותיה וסיפא קתני דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד בכה"ג ליכא למיחש לרמאין דאי דעתיה בעידנא דאפקריה דליהדר וליזכי ביה לאלתר למה ליה להפקירו לזמן ידוע לאפקריה לגמרי דכיון דדעתיה למיהדר ולמזכי ביה לא נפקא ליה מידי אלא ודאי לאותו זמן שהפקירו גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו והא אתיא שפיר אפילו לרבנן מיהו מאי דקתני עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו רבי יוסי היא דס"ל דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות המפקיר דלרבנן כיון דאמרי דנפיק מרשותו היאך יכול לחזור בו ואין הכי נמי דכי קתני לרבי יוסי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו לאו דוקא בהפקר שהוא לזמן כגוונא דסיפא דאפילו בהפקר עולמית דהיינו רישא דיכול לחזור בו עד שלא זכה בה ומיהו משום דבדינא דמשזכה בה אינו יכול לחזור בו לא שוו הפקר שהוא לזמן עם הפקר עולמית וכדכתיבנא ואצטריך למיתני ליום אחד לשבת אחת תנא נמי כההוא גוונא עד שלא זכה בה וכי תימא משזכה בה הוא דקתני דאינו יכול לחזור בו כלומר והוי הפקר אפילו לרבי יוסי ופטור מן המעשר היכי אתיא ליה שפיר דהא כיון דס"ל לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר נמצא דכי הדר זכי ביה מדידיה קא זכי ולא מהפקרא דלעולם לא נפקא מרשותי' אפשר לומר דנהי דקסבר רבי יוסי דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר אפילו הכי כי היכי דאי זכי בה אחר זכי מהפקרא ולא ממתנה כיון שהיה אפשר לאחר ג"כ לזכות בו הכי נמי כי הדר איהו גופיה וזכי ביה בפירוש מתורת הפקר ולא בסתם כי היכי דלא ניתלי בחזרה אף הוא עצמו זוכה מן ההפקר מיקרי כיון שעדיין לא חזר בו והיה אחר יכול לזכות בו דמה לי הוא מה לי אחר הלכך אי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי מתוקמא ליה שפיר מיהו מילתא דתמיהא הוא היכי נקט לה תנא אליבא דתרי תנאי ומשום הכי מתרץ עולא ואמר דסיפא נמי רבנן היא וטעמא דעד שלא זכה בה בין הוא בין אחר דיכול לחזור בו משום דשאני שבוע ושבת דלא שכיחן כלומר דלא שכיח דמפקרי אינשי בכי האי גונא וכיון ששנה זה אמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך הילכך סבירא להו לרבנן בהפקר שהוא לזמן מאי דסבירא ליה לרבי יוסי בהפקר עולמית ואתיא סיפא שפיר לרבנן כדמתוקמא לרבי יוסי שהרי בהפקר שהוא לזמן לא נחלקו. ור"ל אמר מדסיפא רבי יוסי רישא נמי רבי יוסי - ודקא קשיא לך אי הכי לאחר שלשה אמאי אין יכול לחזור בו היינו טעמא דלא לישתכח תורת הפקר כלומר אין הכי נמי דמדינא לרבי יוסי אפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו אלא היינו טעמא דאי אמרינן הכי אתו למימר דכי לא חזר בו נמי וזכה בו אחר לא מהפקרא קא זכי דכיון דמקמי דליזכי ביה היה יכול מפקיר לחזור בו אלמא ברשותיה הוה קאי ונמצא שאין זה זוכה מן ההפקר אלא מקבל מתנה וקא סברי דמחייב במעשר ואתו לעשורי ממקום אחר עליו והוה ליה מן החיוב על הפטור וממנו על מקום אחר והוה ליה מן הפטור על החיוב להכי תקון שלאחר שלשה ימים לא יהא יכול לחזור בו כי היכי דמדרבנן להוי הפקר. אי הכי אפי' מיום ראשון להוי הפקר - כלומר הוה לן לתקוני דאפי' מיום ראשון להוי הפקר מהאי טעמא גופיה ומ"ש תוך ג' מאחר ג' ומפרקינן אמר רבא מפני הרמאין דמפקרין והדרין בהו כלומר שאפילו מתחלתן אינן מפקירין אלא כדי שיחזרו בהן ונמצא שאין הפקרן הפקר אלא הערמה בלבד ולפיכך כל ג' העמידו דבריהם על דין תורה אבל לאחר ג' ליכא למיחש להכי כדפרישית לעיל ואין ה"נ דהאי טעמא מפני הרמאין כי מוקמינן נמי בריש שמעתין רישא רבנן צריכין ליה כדפרישית לעיל אלא דכיון דהשתא דייקא טפי ברישא כי היכי דאפשר דתיקום כרבי יוסי מפרש לה נמי להאי טעמא ואין ה"נ דכי היכי דצריכין ליה לרבי יוסי כדי להעמידו על דין תורה צריכין ליה נמי לרבנן לאפוקי מדין תורה ולתקוני. ופרכי' אבל דאורייתא לא הוי הפקר ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור - אמכאן ואילך אין יכול לחזור בו פריך דקאמר דנהי דמדינא לרבי יוסי יכול לחזור בו ולא הוי הפקר תקון רבנן דליהוי הפקר ובודאי שחייבוהו במעשר כיון דמדאורייתא לא הוי הפקר דנהי שהיו יכולים לפטרו משום דהפקר ב"ד היה הפקר אפילו הכי לא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב בו מן התורה וכיון שכן איכא למיחש דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור דאמר זוכה זה ודאי כיון שזכוני חכמים במה שזכיתי הפקר גמור היה וחזרה דאידך מדינא לא כלום הוא וזה שחייבוני במעשר אינו אלא מדבריהם מפני גזירת הרמאים ששמעו חזרתו וחשבו שהיתה חזרה ואינה כלום שאילו כן היאך זכוני בהפקרו ואתי לעשורי מדבר זה שהוא סבור שיהא פטור על דבר אחר שהוא פטור מן הדין כגון חטין שגדלו בעציץ שאינו נקוב וסבור הוא דליהוו תרוייהו מדרבנן וליתא דמאי דזכי ביה זוכה מדאורייתא מחייב דכיון דחזרתו דמפקיר מהניא מדינא נמצא שאין זה זוכה מן ההפקר וכי מעשר מפירות הללו על אותן של עציץ שאינו נקוב הוה ליה מעשר מן החיוב על הפטור ובדין הוא דהוה מצי למיפרך דילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב כלומר מפירות של עציץ שאינו נקוב על זה וחדא מנייהו נקט ובמאי דמפרקינן נמי מיפרקי כולהו פירכי דאמרי' כי מעשרת עשר מיניה וביה כלומר לא תעשר ממנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו אלא עשר מיניה.

הקדמה הסיבה לחילוק בין תוך שלשה לבין לאחר שלשה כשהמפקיר עצמו זוכה בשדה בתוך שלשה כשאחר זוכה בתוך שלשה החיוב לעשר מיניה וביה הדין כשמפקיר דברים אחרים מלבד שדהו הקדמה בסוגייתנו מובאת ברייתא העוסקת במי שמפקיר את שדהו, ונאמר בברייתא שאף לאחר שהפקיר את השדה יכול לחזור בו במשך שלשה ימים, אך לאחר שלשה ימים שוב אינו יכול לחזור בו מההפקר. דין זה של ההפקר כמובן נוגע לשאלה הממונית האם אדם אחר יכול לזכות בשדה ובפירותיה, אך יש לו גם השלכה לגבי חיוב מעשרות. כידוע, פירות מופקרים פטורים ממעשרות, ואם כן אם נאמר שדין שדה זו כדין שדה מופקרת - הרי פירותיה פטורים מן המעשר, אך אם ההפקר לא חל חייבים לעשר. כפי שנביא להלן, בגמרא מבואר, לפחות לפי חלק מהשיטות, שהסיבה לומר שיכול לחזור בו מההפקר היא משום הרמאים, שהם אנשים שכדי להיפטר ממעשרות היו מפקירים את פירותיהם, ולכן תיקנו שההפקר לא יחול. בסוגיה זו יש לדון מדוע תקנו שיוכל לחזור בו בתוך שלשה ימים, אך לאחר שלשה ימים לא יוכל. עוד יש לדון לגבי האפשרות לחזור בו בתוך שלשה ימים, האם כשמלקט פירות וזוכה בהם נחשב הדבר שחוזר בו מההפקר או שהוא כשאר כל אדם שזוכה בפירות. אמנם, גם לגבי שאר אדם שזוכה בפירות בתוך שלשה יש לדון האם נחשב שזוכה מן ההפקר או שמא חכמים ביטלו לגמרי את ההפקר בתוך שלשה ולכן גם אחר שזוכה בתוך שלשה צריך לעשר את הפירות. בגמרא בהמשך מבואר שכדי למנוע מצב בו יעשר מפירות שחיובם מדברי חכמים על פירות שחיובם מן התורה, ונמצא שהמעשר לא חל והפירות שחיובם מן התורה נשארו בטבלם, או שיעשר פירות שחייבים מן התורה על פירות שחייבים במעשרות מדברי חכמים, ונמצא גם שהמעשרות לא חלו ומה שנותן לכהן נחשב כטבל ולא כתרומה ומעשר, תקנו חכמים שיעשר את אותם הפירות מיניה וביה, כלומר מהם עליהם. יש לברר בשיטת איזה תנא נאמרו דברים אלו והאם הם התקבלו גם להלכה. הסיבה לחילוק בין תוך שלשה לבין לאחר שלשה כאמור, נאמר בברייתא שהמפקיר שדהו יכול לחזור בו מההפקר במשך שלשה ימים, אך לאחר שלשה ימים שוב אינו יכול לחזור בו. בגמרא מובא שדין זה מובן יותר לפי שיטת חכמים במשנה לעיל (מג, א), אך לפי רבי יוסי שאוסר על המודר הנאה לזכות בחפץ שהפקירו המדיר לכאורה הוא צריך גם לומר שיכול לחזור בו מההפקר גם לאחר שלשה ימים. אמנם, ריש לקיש מסביר דין זה גם לפי רבי יוסי שלאחר שלשה לא יכול המפקיר לחזור בו כדי שלא תשכח תורת הפקר. עם זאת, מבאר רבה שבתוך שלשה אינו יכול לחזור בו משום הרמאים, דהיינו אנשים שהיו מפקירים את השדה רק כדי להיפטר ממעשרות, שהרי פירות הפקר פטורים מן המעשרות. הר"ן מבאר שזהו גם טעמם של חכמים שסוברים שבתוך שלשה יכול לחזור בו, אף שלדעתם במשנה יכול המודר לזכות בחפץ שהפקירו המדיר, ומכאן שלאחר ההפקר יוצא החפץ לגמרי מרשות המפקיר. לשיטה זו מדובר בתקנה כדי למנוע מהרמאים להערים ולהיפטר ממעשרות באמצעות הפקר. הריטב"א והר"ן מבארים שלאחר שלשה ימים לא חששו חכמים לרמאים משום שאין אדם עשוי להפקיר את שדהו במשך יותר משלשה ימים על מנת להיפטר ממעשרות, שכן הוא חושש שאחרים יזכו בינתיים בשדה, והרמאים היו מפקירים וזוכים בשדה לאלתר. אמנם, התוספות (מד, א) מבארים את דברי רבה בביאור דעת ריש לקיש שכל שלשה ימים לרבי יוסי יכול לחזור בו מפני שההפקר לא חל מן התורה, כיוון שאומדים את דעת הרמאים שאין דעתם להפקיר לגמרי ולכן קבעו חכמים שהשדה אינה מופקרת כלל כל שלשת הימים הראשונים, ורק לאחר שלשה ימים ששוב אין לחשוש לרמאים ההפקר חל מן התורה. הם מבארים שסברת חכמים היא אחרת, וכותבים בתחילת הסוגיה (מג, ב) שהאפשרות לחזור בתוך שלשה ימים היא מדברי חכמים כדי שלא ייטעו הרואים שהמפקיר אוכל טבלים, שהרי אין הכל יודעים שהפקיר את שדהו אך כולם רואים שאוכל פירותיו ללא הפרשת מעשרות ולכן תיקנו שאם יחזור ויזכה בפירות בתוך שלשה יהיה חייב לעשר. לעומת זאת לאחר שלשה ימים מתפרסם ההפקר, ושוב לא יבואו לחשוד בו שאוכל טבלים. הם מוסיפים שהסיבה לתקנה זו גם לפי חכמים היא מפני הרמאים, ונראה שכוונתם שכיוון שיש רמאים שמפקירים את השדה כדי לאכול את הפירות ללא מעשרות, אף שמעיקר הדין מועיל ההפקר שלהם, תיקנו חכמים שלא יועיל כדי למנוע חשד. בדומה לזה מביא הרא"ש בסוף הסוגיה (מה, א) בשם רבי אליעזר ממיץ שהחיוב לעשר בתוך שלשה ימים כשחוזר בו המפקיר הוא משום החשד של הרואים שיחשדו בו שאוכל טבלים, אלא שמדבריו משמע שלדעת חכמים הטעם היחיד הוא משום החשד ולא משום הרמאים. כשהמפקיר עצמו זוכה בשדה בתוך שלשה בברייתא נאמר שכל שלשה ימים יכול המפקיר לחזור בו, ובפשטות הכוונה שחוזר בו מההפקר ואומר שרצונו שההפקר ייתבטל. כך כותב המפרש (מג, ב ד"ה המפקיר) ומוסיף שכך הדין גם אם המפקיר חזר וזכה בשדה שחייב במעשרות כדין החוזר בו מההפקר, וכך כותב גם הר"ן. הוא מסביר זאת בהתאם לשיטתו שתיקנו שיכול לחזור בו כל שלשה ימים כדי למנוע מהרמאים להיפטר ממעשרות על ידי הפקר, ולכן תיקנו שבתוך שלשה ימים כל הזוכה בשדה חייב להפריש מעשרות. גם התוספות בהתאם לשיטתם שהובאה לעיל שגזרו שתוך שלשה ימים חייב לעשר משום החשד שלא יודעים שהפקיר את השדה מבאר שגם אם המפקיר עצמו זוכה בשדה חייב לעשר, שחכמים תיקנו שתוך שלשה ימים ההפקר לא תופס. לעומת זאת, הרא"ש (מג, ב) כותב שרק אם חוזר בו מההפקר מתחייב המפקיר במעשרות, אך כשזוכה בפירות בתורת זכייה מההפקר ולא כחזרה ממעשה ההפקר - פטור ממעשרות אף בתוך שלשה ימים. הוא מבאר שאף שהתקנה הייתה כדי למנוע מהרמאים להיפטר ממעשר על ידי הפקר, ואם כן לכאורה הם עדיין יכולים להיפטר על ידי שיפקירו את השדה ויחזרו ויזכו בפירות בתורת זכייה מהפקר - לא חשו לכך כיוון שהם יפחדו שבעוד הם לוקטים את הפירות מצד אחד, ילקטו אחרים את הפירות מהצד השני. כיוצא בזה כותב גם הרשב"א, אלא שהוא מוסיף שאף אם לוקט בסתם את הפירות - אנו אומדים שדעתו לזכות מההפקר ופטור ממעשרות. אמנם, בעל נתיבות המשפט (רעג סק"ב) והמהר"ם שיק (שו"ת יו"ד סי' שצא) כותבים שגם לפי שיטת הרא"ש והרשב"א, אם המפקיר חוזר וזוכה בכל השדה עצמה ולא רק בפירותיה, כגון שעושה קניין חזקה בשדה - מתחייב במעשרות כדין החוזר בו מן ההפקר, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, עדיין יכול אדם להפקיר את שדהו ולחזור ולזכות בכל השדה בפעולה פשוטה של עדירה בשדה ולהיפטר ממעשרות. כשאחר זוכה בתוך שלשה כאמור, נאמר בברייתא שהמפקיר יכול לחזור בו בתוך שלשה, ואם חזר בו ואחר כך ליקט אדם אחר את הפירות - פשוט הדבר שאין זכיית השני כלום. אולם עדיין יש לדון האם יכול המפקיר לחזור בו לאחר שזכה בפירות אדם אחר. כמו כן יש לשאול האם כשזוכה אחר בפירות הוא מתחייב בהפרשת מעשרות. הר"ן כותב שכל שלשה ימים יכול המפקיר לחזור בו אף אם אדם אחר כבר זכה בפירות, וכמו כן אם המפקיר לא חזר בו הזוכה חייב להפריש מעשרות. לשיטתו, בתוך שלשה ימים ההפקר לא חל כלל, והוא מבאר שכך הייתה התקנה, שכדי שהמפקיר יתחייב במעשרות כאשר הוא זוכה בתוך שלשה הוצרכנו לתקן שגם כשאחר זוכה בפירות הוא מתחייב במעשרות, וכמו כן לומר שהמפקיר יכול לחזור בו אף אם אחר זכה, שלאחר תקנות אלו הדבר מוכח שאין השדה מופקרת כלל. אולם ללא תקנות אלו עדיין נראה שהשדה מופקרת, והמפקיר לא ישמע לנו להפריש מהפירות מעשרות. הר"ן מוסיף עוד סברה, שכיוון שהרמאים מתכוונים להפקיר רק כדי להיפטר ממעשרות, יש לחשוש שההפקר אינו אלא להערמה בלבד ואינו הפקר ולכן כל שלשה שלא התברר שזהו הפקר גמור חייבים במעשרות. כיוצא בזה כותבים גם התוספות (מג, ב) שבתוך שלשה יכול המפקיר לחזור בו אף אם אחר זכה בפירות. לעומת זאת, הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א, רבנו אברהם מן ההר, המאירי והרי"ד (בתוספותיו) כותבים שאם אדם אחר כבר זכה בפירות בתוך שלשה - שוב אין יכול המפקיר לחזור בו. כאמור, לשיטת הר"ן הזוכה בתוך שלשה חייב לעשר את הפירות, וכך סוברים גם התוספות. לעומת זאת, לפי שיטת הרא"ש והרשב"א שהובאה לעיל, שאפילו המפקיר עצמו כשזוכה בפירות בתורת זוכה מן ההפקר פטור מלעשר, כך הדין גם כשאחר זוכה בפירות. מדברי הרי"ד (שם) ורבנו אברהם מן ההר עולה שאם המפקיר עצמו חוזר וזוכה בפירות - נחשב הדבר שחוזר בו מן ההפקר וחייב במעשרות, אולם אם אחר חוזר וזוכה בפירות - נחשב שזוכה מן ההפקר ופטור ממעשרות. החיוב לעשר מיניה וביה בגרסת הגמרא שלפנינו נאמר לאחר דברי ריש לקיש שלרבי יוסי לאחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר אף שמן התורה היה ראוי לומר שההפקר לא חל, "אבל דאורייתא לא הוי הפקר, ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב", ומתרצת הגמרא שאומרים לו לעשר מיניה וביה. הר"ן מבאר שכיוון שלרבי יוסי (לפי העמדת הגמרא בסוגייתנו) אין ההפקר חל מן התורה אף לאחר שלשה ימים, אלא שחכמים תיקנו שאינו יכול לחזור בו לאחר שלשה ימים "כדי שלא תשתכח תורת הפקר", אם כן מסתבר שחכמים לא באו לומר שהשדה מופקרת ופטורה לגמרי מן המעשרות כאשר מן התורה היא חייבת במעשרות, וגם לאחר התקנה חכמים קבעו שעדיין חייבים במעשרות אף לאחר שלשה. במצב זה חכמים השאירו את חיוב המעשרות שהוא מן התורה, אף שלפי התקנה השדה נחשבת למופקרת וכל הרוצה יכול לזכות בפירותיה. בכגון זה, יבואו אנשים לטעות ולומר שחיוב המעשרות הוא מדברי חכמים, שהרי השדה מופקרת, וכולם יודעים שפירות הפקר פטורים מן המעשר מן התורה, ויבואו להפריש מפירות אלו על פירות שחיובם מדברי חכמים או מפירות שחיובם מדברי חכמים על פירות אלו אף שבאמת פירות אלו חייבים במעשרות מן התורה. אמנם, למעשה אין הלכה כדעה זו, ואנו פוסקים שההפקר חל לגמרי מן התורה ואף בתוך שלשה, אם כן לפי ההלכה אין חשש לאחר שלשה מכיוון שהפירות פטורים ממעשרות מן התורה ומדרבנן. כיוצא בזה מבאר גם הרא"ש. לשיטתם הדין שחייבים לעשר מיניה וביה נאמר בדעת רבי יוסי, אך לפי חכמים שהלכה כמותם לא מפורש בגמרא האם צריכים לעשר מיניה וביה כאשר מעשר בתוך שלשה, שלפי הר"ן מן התורה ההפקר חל וחכמים תקנו שיפריש בכל זאת. לעומת זאת, התוספות ורבי אליעזר ממיץ (מובא ברא"ש) אף שגורסים בדומה לגרסה שלפנינו, מבארים שהמילים "אבל דאורייתא לא הוי הפקר" שייכים לגמרא לעיל ולא לקושיה שבהמשך, והקושיה "ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור" היא על שיטת חכמים שסוברים שההפקר חל מן התורה אף בתוך שלשה, וחכמים תקנו שבתוך שלשה חייבים במעשרות, ולכן כדי שלא יבואו לטעות ולעשר ממה שזכו בתוך שלשה על דבר שחיובו מן התורה או להפך תקנו שיעשרו מיניה וביה. בדומה לזה כותב רבנו אברהם מן ההר שהקושיה היא על שיטת חכמים, אלא שהוא גורס אחרת בגמרא: "וכיון דמדאורייתא הוי הפקר, ודלמא...". הוא מוסיף שאין לפרש שהקושיה היא על רבי יוסי כהסבר הר"ן והרא"ש, שכן בתוך שלשה שחייבים במעשר לפי שיטת רבי יוסי - מן התורה ההפקר לא חל, ולאחר שלשה שחכמים תקנו שההפקר חל כדי שלא תשתכח תורת הפקר ההפקר חל לגמרי מן התורה, שהפקר בית דין - הפקר, ולכן פטור מן התורה מן המעשרות. לשיטות אלו, לפי ההלכה, לדעת חכמים כשבא לעשר בתוך שלשה - צריך לעשר מיניה וביה. הדין כשמפקיר דברים אחרים מלבד שדהו הרא"ש כותב שתקנו מפני הרמאים שבכל הפקר לא יחול ההפקר עד לאחר שלשה ימים. אמנם, אפשר שכוונתו לכל הפקר של שדה אך לא בהפקר של דברים אחרים. אולם מדברי הריטב"א (שם) עולה שגם בהפקר של חפצים אחרים הדין הוא שכל שלשה ימים יכול לחזור בו כדרך שהתבאר לעיל. כך פוסק למעשה גם בעל קצות החושן (סק"ג), ומוסיף שלא מצינו שחילקו בעניין זה בין הפקר של שדה להפקר של דברים אחרים. לעומת זאת, רבנו אברהם מן ההר כותב שרק בשדה תקנו. כך הדבר גם לפי שיטת התוספות שתקנו שבשדה יוכל לחזור בו משום החשד שאוכל טבלים, אך לא תקנו שכל הפקר לא יכול עד לאחר שלשה ימים. כך עולה גם מדברי הריא"ז (הלכה ו, ז) שכותב שבסתם הפקר אינו יכול לחזור בו, וצריך לזכות בפועל במה שהפקיר כדי שיחזור להיות שלו. כשיטה זו מדייק בעל מחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סי' ח) מדברי הר"ן, וכך פוסק למעשה גם בעל שו"ת חוות יאיר (סי' מח). נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם, כל שלשה ימים - יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים - אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר, בין הוא בין אחר. (רמב"ם נדרים ב, יז, חושן משפט רעג, ט)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300