מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת ביצה

ב מדוע "כוח דהתירא עדיף"? רש"י מבאר מדוע "כוח דהתירא עדיף": טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר*. וכותב על כך בעל הצל"ח שהוא רגיל לפרש שכוח דהתירא עדיף דווקא בעניין שהוא מן התורה, משום שבעניינים דאורייתא צריך להחמיר בספק ולכן נחוץ להשמיענו את ההיתר, כי אם לא נדע אותו בבירור מוטל עלינו להחמיר מספק, והאוסר לא הועיל לנו בדבריו, כי גם מבלעדיו אף אם היה לנו ספק היינו מחמירים. על פי זה, הוא מוסיף, בעניין שהוא דרבנן, צריך לומר שכוח דאיסורא עדיף, כי מכיוון שבספק דרבנן פוסקים לקולא, נמצא שהאוסר הוא המחדש כי אם לא נדע את האיסור הרי מחמת הספק נפסוק לקולא, ואילו המתיר לא מועיל ולא מחדש דבר, כי גם בלעדיו היינו מקילים. אולם מהר"ץ חיות (בהגהותיו) מקשה על ההסבר הזה ממקומות אחרים בש"ס שעוסקים בעניין דרבנן, ובכל זאת גם שם נאמר שכוח דהתירא עדיף. כך סבורים עוד מרבותינו האחרונים (כתב סופר גיטין מא,ב, שפת אמת מועד קטן יא,ב), שבכל מצב עדיף להשמיענו את כוחו של המתיר, כפי שמסביר רש"י, ומכאן משמע שגם באיסור דרבנן מי שלא יודע נוטה יותר להחמיר, ורק מי שיודע בוודאות שניתן להקל כוחו גדול להקל. מספרים על הגרש"ז אויערבך זצ"ל שכאשר נשאל לגבי איסור דרבנן מסוים בשבת, ענה לשואל: לפי דעתי זה אסור, אבל ידוע לי שיש מתירים, ומכיוון שלך יש ספק בדבר - לך זה מותר. ג עם ישראל הוא "דבר שבמניין" בדרך כלל המיעוט בטל ברוב, אולם כאשר המיעוט הוא דבר חשוב אז אינו בטל. ב"הלכה ברורה" מובאת מחלוקת בין המחבר לרמ"א מה נקרא "דבר חשוב". לפי פסק השולחן ערוך יש שבעה דברים שהם חשובים ואוסרים כל תערובת שהתערבו בה במשהו, אולם הרמ"א כותב: ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגין*. כלומר: כל דבר שסופרים אותו הוא חשוב. על פי זה ביאר ר' צדוק הכהן (פרי צדיק, פרשת שקלים, מובא בלקט ביאורי אגדות) את המדרש (תנחומא) האומר שפרשת כי תשא, שהיא פרשת שקלים, באה כדי לזקוף ולהרים את ראש בני ישראל, שהכוונה היא שעצם העניין שמונים וסופרים את בני ישראל גורם להם חשיבות, כי כל דבר שסופרים אותו הוא חשוב. כך ביאר גם בעל ספר ברית שלום (פרשת שמות) את דברי הגמרא (מגילה יג,ב): "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו", כלומר: המן טען שמכיוון שעם ישראל הוא מפוזר ומפורד בין העמים על פי דין עליו להיות בטל ביניהם, כמו כל מיעוט הבטל ברוב, אולם הקב"ה הקדים את שקליהם, כלומר ציוה למנות את ישראל על ידי שקלים, ובכך נהפך עם ישראל ל"דבר שבמנין", וכל דבר שסופרים אותו הוא חשוב ולא בטל. ד מי מקדש את החדשים בזמננו? הרמב"ם, המובא ב"הלכה ברורה", כותב שבזמן הזה כל היהודים בכל העולם סומכים על חשבון אחד בקביעת המועדים, ראשי חדשים ועיבור השנים, שהוא החשבון שנמצא בידינו מרבי הלל, בנו של רבי יהודה נשיאה, שהיה בן בנו של רבנו הקדוש. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים בקשר לסמכות שמכוחה מתקדשים החדשים ומתעברות השנים בזמן הזה. לדעת הרמב"ם עיקר קדושת החדש חלה מתוקפם של היהודים בני ארץ ישראל, ולכן כתב בספר המצוות שאילו חלילה היו נעדרים יהודים מהארץ לא היו החדשים מתקדשים ולא היו השנים מתעברות. כלומר היהודים שגרים בארץ משמשים כנציגים של כל יהודי העולם, כי מציון תצא תורה, ומכוחם יש תוקף ללוח השנה. אולם הרמב"ן וראשונים אחרים סבורים שהלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שהיה סמוך בסמיכת חכמים וראוי להיות מחכמי הסנהדרין (אילו היה בדורו), שחישב ויצר את לוח השנה הקבוע שאנו הולכים לפיו, קידש מראש את כל החדשים והמועדים עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, ורק מכוחו יש תוקף ללוח השנה. כלומר: לפי הרמב"ם החדשים ממשיכים להתקדש מדי חודש בחודשו, ואילו לפי הרמב"ן החדשים כבר התקדשו מראש למשך כל תקופת הגלות עד שתתחדש הסמיכה ותקום סנהדרין חדשה ואז יתחילו לקדש את החדשים מחדש. שאלה דומה, אומרים בשם ר' חיים מבריסק, יש בקשר לקדושי אשה: האם הקדושין חלים פעם אחת למשך כל התקופה שבני הזוג נשואים, או שהקדושין מתחדשים מחדש בכל יום, אם זה אכן כך, אפשר לומר "מזל טוב" לזוג נשוי כל יום. ה איך אפשר לחלוק על גדולים? בית דין אינו יכול לבטל דברי בית דין שקדם לו, אלא אם כן האחרון גדול מן הראשון בחכמה ובמניין. ב"בירור הלכה" מובא פירושם של הרדב"ז והכסף משנה לדעת הרמב"ם, שדין זה נאמר רק לגבי תקנות וגזרות דרבנן, אבל בדיני תורה אם בית הדין הגדול דרש את פסוקי התורה כפי שנראה לו ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור את דברי בית הדין הקודם - הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו. אולם מחבר "בירור הלכה", הרב דוב הכהן קוק זצ"ל, עמד על כך שהרמב"ם עצמו, בפירושו למשנה לא הזכיר שיש הבדל בין דיני תורה לתקנת חכמים, ונראה שהוא מפרש שגם בדיני התורה אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו. על פי זה ועל סמך ראיות נוספות הוא כתב שיש לחלק בין שני סוגים של דיני תורה: א. כאשר בית הדין השני מסתמך על דרשה באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן - כל בית דין יכול לסתור את דברי בית הדין שקדם לו, ועל זה נאמר (דברים יז, ט): "וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". ב. אולם בית דין גדול שפסק הלכה מצד הסברא לפי ראות עיניהם, אין בית דין אחר יכול לבטל את דבריהם ולומר שלא נראה בעיניהם דברי הראשונים, אלא אם כן הוא גדול מהם בחכמה ובמניין. כלומר: כאשר יש לבית הדין השני מקור מוכח לסמוך עליו הם יכולים לחלוק על הראשונים, אבל כאשר מדובר בסברא אין להם סמכות לחלוק על הגדולים מהם. ו האם שומרים יום טוב שני בגלל ספק, או זהו מנהג וודאי? המנהג המקובל הוא שבן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ, או בן חוץ לארץ שנמצא בארץ ישראל ביום טוב שני, כל אחד נוהג כמנהג מקומו, כלומר בן ארץ ישראל מתפלל תפילת יום חול ובן חוץ לארץ מתפלל תפילת יום טוב ואסור לו לעשות מלאכה, וגם לבן ארץ ישראל אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני במקום שיש בו יישוב יהודי בחוץ לארץ. אולם לדעת החכם צבי (סימן קסז) כל אחד צריך לנהוג כמנהג המקום שבו הוא נמצא, ולא כפי מנהג המקום שיצא משם, משום שלדעתו יש לנהוג בעניין זה כמו שהיה בתקופה שבה היה באמת ספק בחוץ לארץ מתי קידשו בית דין את החודש. לכן בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ביום טוב שני חייב לשמור אותו כמו כל בני חו"ל, כי להם היה באמת ספק שמא זה יום טוב, ובן חו"ל הנמצא בארץ לא צריך בכלל לשמור יום טוב שני, כי גם בזמן הקדום כל יהודי שהיה בארץ ישראל ידע מתי קידשו בית דין את החודש ולא היה לו ספק, ללא קשר למקום מגוריו הקבוע. אך הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקשה על החכם צבי כי אם אמנם בזמן הקדום ההלכה הייתה נקבעת על פי מקומו הנוכחי של האדם, אבל בזמננו הרי אין ספק בשום מקום לגבי קביעת ראש החודש, ולכן עכשיו יום טוב שני הוא עניין של מנהג, שבחו"ל נוהגים לשמור אותו ובארץ ישראל לא נוהגים אותו, וכמו כל המנהגים אדם צריך לנהוג לפי החומרא של מנהג מקומו בכל מקום שבו הוא נמצא. ב"בירור הלכה" מבואר שכבר הראשונים נחלקו האם שמירת יום טוב שני צריכה להיות כדין יום שהוא ספק קדוש, או כדין יום שהוא בוודאי יום טוב. ז האם גזרות חכמים מתבטלות מעצמן כאשר אין צורך בהן? הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנות*. (רמב"ם, המובא ב"הלכה ברורה") בימינו חלק מהסכנות הללו אינן מצויות, כמו האיסור לשתות מים, או לאכול אבטיח, או שום שעמדו מגולים וחששו שמא נחש הטיל לתוכם ארס, ובזמננו ובמקומנו זהו חשש מאוד רחוק, ולכן פסק השולחן ערוך (יו"ד קטז,א) שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר לשתות משקים מגולים. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים בהסבר העניין: לדעת תוספות במסכת עבודה זרה (לה,א ד"ה חדא) כשאסרו חכמים את הדבר לא אסרו זאת אלא במקום שהנחשים מצויים, ומכיוון שאצלנו אין נחשים מצויים לא נאסר לנו הדבר מעולם. אמנם מתוך הדברים הללו משמע שאם הייתה הגזרה סתמית על כל המקומות, אז אף אם החשש כבר לא קיים ובטל הטעם שבגללו גזרו, מכל מקום לא הייתה הגזרה מתבטלת מעצמה. לעומת זאת תוספות במקומות אחרים (לעיל ו,א ד"ה והאידנא, ובמסכת יומא עז,ב ד"ה משום) סבורים שאם הטעם של הגזרה המקורית כבר לא שייך אזי הגזרה מתבטלת מעצמה, שכן הם כותבים: "דכיוון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא - עבר הטעם". למחלוקת הזו יש כמובן חשיבות בעניינן של עוד גזרות דרבנן שלכאורה בימינו הטעם שבגללו גזרו אותן כבר לא שייך. ח מהי הגדרת מקלקל בשבת? במלאכות שבת הכלל הוא שכל המקלקלים פטורים. מהי ההגדרה של מקלקל, האם הקלקול נקבע לפי התוצאה או לפי כוונתו של האדם? ב"בירור הלכה" מובא שלדעת הרמב"ם והמאירי הדבר תלוי בכוונתו, ולכן מי שחופר גומא רק בגלל שצריך את העפר ואינו צריך את הגומא עצמה - פטור מן התורה, כי אף על פי שעשה מלאכה, מכיוון שכוונתו לקלקל - פטור. היה חכם אחד שסבר שעל פי הכללים הללו מותר לאדם בשבת לקרוע נייר טואלט, כי אף על פי שבדרך כלל מי שקורע נייר נחשב כמתקן כלי, זהו דווקא כאשר יש תיקון בנייר עצמו, אבל כאן בנייר עצמו לא נעשה שום תיקון אלא רק קלקול ולכן זה צריך להיות מותר. אולם בעל שו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ל) דחה את דבריו וכתב שגם אם נניח שאין בזה שום תיקון אין הדבר מותר לכתחילה, כי הכלל הוא ש"כל המקלקלים פטורים" וכאשר נאמר "פטור" הכוונה היא "פטור אבל אסור". אבל בעצם בעניין זה הקריעה לא נחשבת קלקול אלא תיקון, כי בכל מצב שבו יש איזושהי תועלת וכוונתו היא גם לתועלת הזו - זה נקרא מתקן וחייב על מלאכה זו מן התורה. לכן למסקנת הציץ אליעזר אין להתיר לכתחילה לקרוע נייר בשבת, ובמצב שבו אין ברירה אחרת יש להתיר לעשות זאת רק בשינוי כלאחר יד, כגון לקרוע ברגל או במרפק, וכן יש להקפיד לא לקרוע לפי המידה המסומנת, כי אז יש בזה משום מלאכת מחתך. ט האם יש איסור מראית עין בשטיחת מגבת לייבוש בשבת? כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור*. משום כך מי שנרטבו בגדיו במים בשבת אסור לו לשטוח אותם לייבוש אפילו בתוך ביתו, גזרה שמא יאמר הרואה שהוא כבס את בגדיו בשבת. ב"בירור הלכה" מובא פסק השולחן ערוך, על פי דברי הרשב"א, שמי שהיו בגדיו שטוחים לייבוש מערב שבת אינו חייב לסלק אותם בשבת, כי חשש מראית העין הוא רק בשעת השטיחה של הבגדים, שאז מי שרואה יכול לחשוד שמא כבסם בשבת, אבל בגדים שהיו שטוחים מאתמול אינם מעוררים חשד, כי אנשים יבינו שכבסו אותם עוד לפני שבת. יש חסידים שנוהגים לטבול כל יום במקווה, גם בשבת, ולאחר מכן שוטחים את המגבת לייבוש, ונשאלה השאלה האם אין בזה איסור של מראית עין. בעל שו"ת דברי יציב (או"ח סימן קמג) פסק שבעניין זה אין איסור, משום שבמגבת נספגים רק מים מועטים ולכן אין בזה חשד של כיבוס בשבת, וחוץ מזה ידוע לכל שהרטיבות של המגבת אינה מחמת כיבוס אלא מניגוב הגוף, ומלבד זאת הרי החשד שייך דווקא בזמן ששוטחים את הבגד לייבוש, ובזמן שאדם שוטח את המגבת לאחר יציאתו מהמקווה הרי שערו עדיין רטוב וניכר לכל שלא כיבס אלא השתמש במגבת כדי לנגב את גופו. בעל שו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן צג) הוסיף שבדבר שעושים רבים ביחד אין חשש של חשד או מראית עין, כי כולם יודעים מהיכן באה הרטיבות למגבת. י איך פירש הרב קוק זצ"ל את התפילה: "והשיאנו וכו'"? במשנה מדובר על "זימון" של יונים שאדם רוצה לקחתם ביום טוב, דהיינו ההכנה הנדרשת מבעוד יום כדי שלא יהיו היונים הללו מוקצה בחג. אומרים משמו של האדמו"ר ר' מרדכי מטשרנוביל זצ"ל (מובא בספר מגן אברהם על סוכות) שגם נוסח התפילה והברכות בחג הסוכות, שנקרא "זמן שמחתנו", הוא מלשון זימון והכנה, כי במשך חג הסוכות כאשר אנו שמחים בשמחה של מצווה אנחנו מזמנים ומכינים את השמחה לכל השנה כולה. כך פירש גם מרן הרב קוק זצ"ל את נוסח תפילת שלושת הרגלים: "והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך וכו'", ש"והשיאנו" הוא מלשון משא שאדם נושא עליו, כמו שנאמר בתורה לגבי כמות גדולה של מעשר שני (דברים יד, כד): "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ", וכך אנחנו מבקשים שיטעין הקב"ה עלינו את השפע והברכה של המועד כך שתימשך ההשפעה שלהם גם בהמשך השנה לחיים ולשלום, לשמחה ולששון. נמצא שהשמחה של כל השנה מושפעת מחג הסוכות, והחירות של כל השנה מושפעת מחג הפסח, וקבלת התורה של כל השנה מושפעת מחג השבועות. יא איך מותר לרופא לחזור לביתו בשבת? שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן*. יש פעולות מסוימות שתחילתן לצורך יום טוב וסופן לא לצורך יום טוב, והתירו לגמור אותן ביום טוב, משום שאילו לא היו מתירים זאת אנשים לא היו מתחילים אותן, והיו נמנעים משמחת יום טוב. יש מחלוקת בין הפוסקים האם ההיתר הזה הוא רק בפעולות שאסורות מדרבנן או אפילו במלאכות שאסורות מן התורה. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח ח"ד סימן פ) פסק שמי שנוסע בשבת להציל חיים, כמו חברי "הצלה", מותר לו גם לחזור לביתו אפילו אם לצורך כך הוא עושה מלאכה שאסורה מן התורה, בגלל החשש שאם לא יתירו לו זאת הוא יתרשל בפעם אחרת ולא ירצה לטרוח לצורך הצלת חיים. אולם הרבה פוסקים חלקו על כך, וכתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל (בקובץ מוריה, שנה יד) שלמרות שיש אמנם רופאים כאלו, שהם קלי דעת, ולצערנו יש אצלם חשש שאם לא יתירו להם לנסוע ברכבם בחזרה לביתם הם לא ירצו ללכת אף לצורך פיקוח נפש, מכל מקום אין לנו כוח להתיר משום כך לעבור על איסור תורה של מלאכה בשבת, ורק יש להתיר לחזור עם נהג שאינו יהודי. כך פסקו גם בעל שו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן נט) שמותר לרופא לעבור רק על איסור דרבנן לצורך החזרה לביתו, אבל לא על איסור תורה, ואילו בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן י) החמיר אף יותר ופסק שאסור לרופא לעבור אפילו על איסור דרבנן כדי לחזור לביתו. יב מהו "דבר השווה לכל נפש"? במשנה נאמר שמותר להוציא ביום טוב לולב לרשות הרבים, ומבארים תוספות, על פי שיטתם שרק מלאכה שיש בה צורך לאותו יום מותרת ביום טוב, כגון כדי לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים. תנאי נוסף בהיתר מלאכה ביום טוב הוא שיהא מדובר בדבר שיש בו צורך "לכל נפש" ולא רק לאנשים מסוימים. הקשה על כך בעל שו"ת כתב סופר (או"ח סימן סו), מדוע מותר גם לנשים להוציא לולב, והרי הן אינן חייבות במצוות ארבעת המינים, ולכאורה להן אין בזה כלל צורך היום. ביישוב העניין הוא כותב שההגדרה של מה נחשב "צורך היום" או "שווה לכל נפש" לא נקבעת על פי ייעודו הפרטי של כל דבר, אלא על פי סיווגו הכללי, כלומר שבהסתכלות על הצורך בלולב לא בוחנים האם אדם מסוים צריך אותו כדי לקיים בו את המצווה, אלא קובעים את הצורך על פי התועלת הכללית היוצאת מאותה פעולה, ומכיוון שגם נשים חייבות במצוות באופן כללי וגם להן יש צורך לקיימן - צורך של מצווה נחשב לדבר השווה לכל נפש שיש בו צורך לכולם. על פי ההסבר הזה הוא כותב, על פי מה שהיה ידוע בזמנו, שיש להתיר גם לעשן ביום טוב, כי למרות שלא כל האנשים מעשנים, יש לכולם צורך בתועלת הבריאותית היוצאת מהעישון, שעוזר לעיכול המזון. לעומת זאת המגן אברהם (תקיד סק"ד) אסר לעשן ביום טוב, משום שלדעתו ההגדרה של "דבר השווה לכל נפש" נקבעת על פי השימוש המסוים של כל דבר, ומכיוון שלא כולם מעשנים פעולה זו אינה מוגדרת כ"דבר השווה לכל נפש", למרות שסברו שיש בה תועלת. יג נתינה באופן טבעי או במדויק? תרומה גדולה, שחייבה התורה להפריש מדגן, תירוש ויצהר, אין לה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור של עין יפה 1/40, עין בינונית 1/50 ועין רעה 1/60. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים בקשר לאופן ההפרשה: לדעת הרמב"ם אסור להפריש תרומה במידה, אלא צריך לשער את הכמות שרוצים להפריש באומדן. לעומת זאת לפי רש"י מותר לכתחילה להפריש במדידה מדויקת, וניתן גם להפריש על פי אומדן. ייתכן שיש כאן מחלוקת עקרונית יותר בקשר למצב שבו אנחנו לא יכולים לקיים את רצון התורה בצורה המקורית, כי כפי שמדגיש הרמב"ם (בפירושו למשנה תרומות א,ז) התורה לא נתנה שיעור להפרשת התרומה, כי כל אדם צריך לתת לכהן כפי נדבת לבו באופן טבעי ואינסטינקטיבי ככל האפשר, המבטא את רצונו העצמי והפנימי של האדם. אמנם רוב האנשים אבדו את היכולת לתת את הכמות הראויה באופן טבעי, ולכן חכמים קבעו שיעור מסוים שאותו צריך לתת. לדעת הרמב"ם יש לשער את השיעור הזה באומדן הדעת ולא במדידה מדויקת, כדי שהנתינה תהיה באופן טבעי ככל האפשר. לעומת זאת לדעת רש"י מכיוון שאיבדנו את היכולת לתת לפי אומדן ואנו נזקקים לתת על פי שיעור שנקבע על ידי חכמים אין יותר טעם לנסות לתת באופן טבעי, אלא אדרבה יש להשתדל לדקדק במצוות חכמים ולמדוד, כדי לתת את השיעור המדויק כפי שהם קבעו. יד האם תיתכן רוח רעה בליל הסדר? בגמרא מדובר על כתישה של תבלינים ביום טוב, ובעניין זה יש הבדל בין תבלינים שטעמם פג ככל שעובר הזמן ולכן מותר לכתוש אותם ללא שינוי, לבין תבלינים שאין טעמם פג, שאסור לכתוש אותם ללא שינוי. בתוספות מובא שמותר לתקן שום ביום טוב ללא שינוי, כי השום מתקלקל ביותר אם יעשו אותו מערב יום טוב, ומלבד זה נאמר (נדה יז,א) שרוח רעה שורה על שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה. בעניין זה סיפר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהיה פעם מעשה בירושלים שבישלו ביצים וקילפו אותן לליל הסדר, ולאחר מכן נודע שאחת מהן היא ביצה שנולדה בשבת, שאסור לאכלה גם ביום טוב. שאלו את מהרי"ל דיסקין מה לעשות, והוא אמר שאילו היה מדובר בביצים לא מקולפות הייתה כל התערובת אסורה באכילה ביום טוב, בגלל הכלל ש"דבר שיש לו מתירין" לא בטל, והיה צריך לחכות עד לאחר יום טוב כדי לאוכלן, אבל מכיוון שאסור לאכול ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, משום הרוח הרעה ששורה עליה, אין זה "דבר שיש לו מתירין", ולכן הביצה האסורה בטלה ברוב הביצים המותרות ומותר לאכול אותן. אולם רב אחד ערער על היתרו של מהרי"ל דיסקין, ואמר שבליל הסדר, שהוא ליל שימורים, אין כל נזק ואין רוח רעה, והביצים יהיו מותרות למחרת, ולכן הן כן נחשבות בגדר של "דבר שיש לו מתירין" שאינו בטל אפילו באלף. אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל הצדיק את מהרי"ל דיסקין, ואמר שגם בליל הסדר יכולה להיות רוח רעה, למרות שהוא לילה המשומר מן המזיקים. טו מה משכיח את קדושת השבת? אחד הטעמים למצוות עירוב תבשילין מבוסס על הפסוק (שמות כ, ח): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" - זכרהו מאַחֵר שבא להשכיחו, כמו שמפרש רש"י שכשחל יום טוב ביום שישי יש חשש שישכחו את מעלת וכבוד השבת מחמת ריבוי הסעודות ביום טוב, ולא יניחו לשבת כדי כבודו, ולכן תיקנו לערב עירובי תבשילין שבזה אדם מכין תבשיל מיוחד לכבוד השבת. בלקט ביאורי אגדות (של מכון הלכה ברורה) מובא הסברו של הרב חרל"פ, שמכיוון שקדושת השבת נקבעה כבר בבריאת העולם זוהי קדושה גדולה יותר מקדושת יום טוב שנקבעת על ידי ישראל שמקדשים את החודש, ותמיד צריך לזכור זאת כי הרגש הטבעי בא להשכיח את ההבדל ביניהם ולהשוות את קדושת השבת לקדושת יום טוב. בעניין זה של החשש לשכחה של השבת, מובא בשמו של רבי יעקב קראנץ (המגיד מדובנא) שמכיוון שמצוות עונג שבת מתקיימת באכילה ושתיה ובעצם אין ניכר מתוך פעולות אלה שהן נעשות לכבוד השבת, עיקר העניין בהן הוא הכוונה שאדם מתכוון לשם מצווה כדי לענג את השבת ולא לצורך עצמו. אכן, הנטיה הטבעית של האדם היא לשכוח את הכוונה לשם המצווה ולענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום מצווה, לכן נאמר בתורה זָכוֹר, שאינו לשון ציווי אלא לשון מקור, והכוונה היא שאדם צריך לחפש ולבקר את מחשבותיו וכוונותיו שיהיה השבת מוזכר אצלו באופן קבוע, כדי שלא ישתכח מלבו בגלל נטיית הגוף הטבעית. טז מתי צריך לזכור את השבת? תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום*. כלומר: שמאי הזקן דאג לאוכל טוב בשבת כבר מתחילת השבוע, ואילו הלל הזקן בטח בה' שיזמין לו אוכל טוב לשבת גם בסוף השבוע. בעניין הזה יש מחלוקת בין הפוסקים אם לנהוג כהלל או כשמאי. הרבה פוסקים (מובא במשנה ברורה רנ סק"ב) כתבו שאין כאן מחלוקת בהלכה בין הלל לשמאי, אלא מדובר בתכונות אישיות ובמידות, וגם הלל מודה שעדיף לנהוג כשמאי, אלא שהוא לעצמו, כדי לחזק את מדת בטחונו בה', נהג אחרת, אבל לאנשים אחרים גם הוא היה ממליץ לדאוג למאכלי השבת כבר מתחילת השבוע. כך נראה גם מדברי רש"י בפירושו לתורה (שמות כ,ח) שמביא את הנהגתו של שמאי הזקן. אולם הרמב"ן (שם) סבור שיש מחלוקת בהלכה בין הלל לשמאי, ולכן הקשה על רש"י שמכיוון שאין הלכה כשמאי לא היה צריך להביא את דבריו, אלא את דברי הלל שהלכה כמותו. ייתכן שהרמב"ן הבין כך, מפני שמחלוקת זו נזכרת גם במכילתא, שהוא מדרש הלכה, ושם יש מחלוקת בסיסית ביניהם בהגדרת החיוב לזכור את השבת, ששמאי מחייב לזכור את השבת עוד קודם לכניסתה, והלל סובר שחיוב הזכירה הוא רק בשבת עצמה, כאשר אומרים את הקידוש. יז מהו מקור קדושת ישראל והזמנים? בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים*. (רמב"ם הלכות תפילה ב,ה) ב"בירור הלכה" מובא שלדעת המהרש"ל צריך לומר "מקדש השבת, ישראל והזמנים", ללא וא"ו לפני המילה "ישראל", משום שקדושת השבת וקדושת ישראל והזמנים הן שתי קדושות שונות. השבת התקדשה ע"י הקב"ה בבריאת העולם ואילו עם ישראל התקדש לאחר מכן, ואלו שתי קדושות שאינן תלויות זו בזו. אולם קדושת הזמנים תלויה בקדושת ישראל, ולכן יש לומר "ישראל והזמנים". אמנם המנהג הוא לומר "מקדש השבת וישראל והזמנים", ואולי אפשר להבין זאת על פי הסברו של מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות), שהקדושות של שבת ויום טוב הינן מקבילות לקדושות של התורה שבכתב והתורה שבעל פה. קדושת השבת היא קבועה וקיימת על ידי הקב"ה מבריאת העולם, וכן קדושת התורה שבכתב מגיעה בצורה ישירה ממנו. לעומת זאת קדושת יום טוב באה בעקיפין, על ידי ישראל שהתקדשו על ידו והם מקדשים את הזמנים, וכך גם קדושת התורה שבעל פה, שבאה בעקיפין ועוברת דרך חכמי ישראל. אולם על פי האמת קדושת יום טוב יונקת מקדושת השבת, ולכן אומרים על השבת: "כי הוא יום תחילה למקראי קודש", וכן התורה שבעל פי יונקת קדושה מהתורה שבכתב, נמצא שהשורש של כל הזמנים הקדושים הוא השבת, ולכן אנו אומרים "מקדש השבת וישראל והזמנים", כי כל הקדושות נובעות ממקור אחד. יח האם גזרו חז"ל על רפואה ביום טוב? חז"ל גזרו לא לעשות כל פעולה רפואית שאינה הכרחית בשבת, לכן פוסק הרמב"ם, כפי שמובא ב"הלכה ברורה": "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ". הגרי"ש אלישיב זצ"ל הביא את מחלוקת האחרונים האם גזרה זו נגזרה גם ביום טוב, לדעת המגן אברהם (תקלב סק"ב) גם ביום טוב יש איסור רפואה ולעומת זאת הגר"ש קלוגר זצ"ל (ספר החיים שכח פ"ו) כתב שמכיוון שהסיבה לגזרת חז"ל היא החשש שמא אנשים ישחקו סממנים, ביום טוב אין סיבה לגזור על כך, כי מלאכת טחינה מותרת מן התורה ביום טוב. הגרי"ש אלישיב הקשה על סברתו של הגר"ש קלוגר מהכלל האומר שמותר לעשות ביום טוב מלאכה רק לצורך דברים שהם "שווים לכל נפש", כלומר שכולם צריכים אותם, ואילו רפואה לא נחשבת לדבר שכולם צריכים אותו, לכן לכאורה ההיתר לטחון לצורך רפואה לא קיים. אמנם כבר הזכרנו לעיל (בדף יב) שלדעת הכתב סופר ההגדרה של "דבר השווה לכל נפש" נקבעת באופן כללי ולא באופן פרטי, כלומר מכיוון שכל אדם היה צריך רפואה אילו היה חולה, לכן רפואה נחשבת ל"דבר השווה לכל נפש". ובעצם כבר הראשונים נחלקו בעניין זה, כי לדעת הרמב"ן (בתורת האדם) רפואה אינה נחשבת לדבר השווה לכל נפש, אבל לדעת תוספות (שבת לט,ב ד"ה וב"ה) בריאות הוא דבר השווה לכל נפש, ומבין הכתב סופר (ביצה כג,ב) שגם רפואה לשיטתם היא בגדר של דבר השווה לכל נפש. יט מה דין משלוח מנות מפירות שביעית? כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין*. כלומר: אדם המחויב במצווה מסוימת אינו יכול לשלם עבורה מכספי מעשר כספים או כספי נדרים או נדבות, אלא רק מכספו הפרטי. על פי זה פסק מהרי"ל (סימן נו אות ז) שאין לתת בפורים מתנות לאביונים ממעות מעשר כספים, כי מצוות מתנות לאביונים היא "דבר שבחובה" שצריך לשלם עבורו מכסף פרטי. בעל שו"ת להורות נתן (ח"י סימן נז) נשאל האם מותר לשלוח בפורים משלוח מנות מפירות שביעית. בתשובתו הוא כותב שמשלוח מנות הוא כמובן "דבר שבחובה", ולכן אין אפשרות להשתמש בכספי מעשר כדי לקיים מצווה זו, אלא רק ברכוש הפרטי, אבל פירות שביעית הם רכוש פרטי לכל דבר ועניין ולכן מותר לשלוח אותם עבור משלוח מנות, אלא שהוא מציב שני סייגים בעניין זה: א. השולח צריך להודיע למקבל שיש קדושת שביעית בפירות. ב. מותר רק לשלוח משלוח מנות כאשר הוא שולח ראשון, אבל אם חברו שלח לו משלוח מנות אסור להחזיר לו פירות שביעית, משום שאסור לפרוע חוב בפירות שביעית. ולמרות שאין בעצם חיוב על מי שמקבל משלוח מנות לשלוח משהו בחזרה לנותן, מכל מקום כיוון שכך הוא דרך העולם, אם ייתן לו בחזרה פירות שביעית יש בזה משום תגמולים, שדומה לפריעת חוב, ואסור. כ האם מותר לשנות בדיבור לצורך ענווה? לדעת בית שמאי אסור להביא קרבן עולה פרטי ביום טוב ולדעת בית הלל מותר. מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם*. ומבאר רש"י: ש"מרוב ענוותנותו של הלל היה משנה מפני השלום". מכאן הקשה בעל שו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סימן א) על בעל ספר חסידים (סימן קכו) שכתב שמי שמבקשים ממנו הלוואה ואינו רוצה להלוות כי הוא ירא שמא הלווה לא יפרע את החוב, אסור לו לשקר ולומר שאין לו כסף, כי אף על פי שמותר לשנות מפני השלום, זהו רק בקשר למה שכבר היה בעבר, אבל לא בקשר למצב הנוכחי, והרי כאן הלל שינה בדבר שעשה באותו זמן, ולא בקשר למה שהיה בעבר. הוא יישב את הקושיה על פי דברי החיד"א (בביאורו לספר חסידים שם), שביאר שמותר לשנות גם בדבר ההווה משום ענווה וכדי לא להחזיק טובה לעצמו, כמו שמותר לתלמיד חכם לענות שאינו יודע מסכת מסוימת, גם אם הוא יודע אותה, כי כאשר מטרת השינוי היא לבטא את מידת הענווה יש בזה עניין גדול יותר. כמו כן כאן הלל שינה בדיבורו משום ענוותנותו, ולכן היה הדבר ראוי גם בשינוי שמתייחס למצב הנוכחי ולא למה שהיה בעבר. (עם זאת בעל הרב פעלים עצמו כותב שלומר "איני יודע" אין זה בכלל שקר, כי יש דרגות רבות של ידיעה וכוונת האומר היא שיחסית לידיעתו של פלוני אני איני יודע) כא לאיזה צורך מותר לבזות אוכל? ב"הלכה ברורה" מובא פסק השולחן ערוך: "עושה אדם כל צרכיו בפת", מותר להשתמש בלחם לכל מטרה, גם אם אינה לאכילה, בתנאי שאין הלחם נמאס ואין נוהגים בו בדרך של בזיון. הרבה פרטי הלכות נאמרו באיסור לבזות אוכל: אסור להאכיל לבהמה מאכל הראוי לאדם, משום ביזוי האוכל, ומשום שנראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם. כשרואים אוכל מונח על הרצפה אסור לעבור ולהשאיר אותו, אלא צריך להרימו. אסור להעביר כוס מלא על גבי לחם, שמא יישפך מהמשקה ויימאס הלחם. לעומת זאת המגן אברהם (בתחילת סימן קעא) מביא מקורות שמהם נראה אחרת: מותר לשרות לחם ביין כדי להניח על העין לצורך רפואה. מותר לזלף יין על הקרקע, כדי שלא יעלה אבק וכדי שיהיה ריח טוב בבית. מותר לשרות פשתן בתוך יין, למרות שהיין מתקלקל. מותר לסוך את הגוף ביין, לאו דווקא לרפואה. מותר ליטול ידיים במשקה הראוי לשתייה, אם אין מים. הוא מבאר את העניין על פי מה שכתב הרמב"ם שהאיסור לבזות אוכל הוא "בדרך ביזוי ובעיטה", לכן כל שימוש באוכל לצורך האדם או לרפואה אין בו ביזיון ומותר. כיוצא בזה פוסק הרמ"א (אה"ע ה,יד) שכל דבר הצריך לרפואה או לצורך אחר אין בו איסור צער בעלי חיים. גם מי שמצער בעלי חיים בועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ולכן אם עושה זאת לצורך אין בכך איסור. כב איך באמת נהג רבן גמליאל? אין מכבדין בית המטות ביום טוב, ושל בית רבן גמליאל מכבדין. אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב... ואין מניחין את המוגמר ביום טוב, ושל בית רבן גמליאל מניחין. אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב*. דברים אלו מתמיהים, מצד אחד נאמר בפירוש שבביתו של רבן גמליאל נהגו באופן מסוים, אולם רבי אליעזר בר צדוק מעיד שלא היה הדבר כך. בלקט ביאורי אגדות מובא הסבר לכך משמו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (יסוד המשנה ועריכתה), שכתב שבתקופה הראשונה, לפני שהוכרעה ההלכה כבית הלל, היו צדיקים וחסידים שהחמירו על עצמם לנהוג כדעת בית שמאי, והיו גם תלמידי בית הלל שנהגו כן, כמו שכבר נזכר במשנה (דמאי ו,ו) "וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי". רק לאחר שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל בכל מקום הוכרחו כולם לנהוג כדעתם. על פי זה הוא הציע שרבי צדוק ובנו רבי אליעזר היו אצל רבן גמליאל בתקופה הראשונה, בזמן שעדיין החמיר לנהוג כדעת בית שמאי, ולכן העיד רבי אליעזר בן צדוק שלא היו מכבדין בית המיטות ולא היו מניחים מוגמר ביום טוב. אולם לאחר מכן הוכרעה ההלכה כבית הלל והוכרח רבן גמליאל לנהוג כמותם, ועל כך אומר תנא קמא בברייתא: "של בית רבן גמליאל מכבדין... ושל בית רבן גמליאל מניחין". כג האם מותר להשתמש בסבון ריחני בשבת וביום טוב? ב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמ"א שאסור להוליד ריח בבגד, ולכן אסור לשים בושם עליו, כי זה קרוב לעושה מלאכה חדשה, שמכניס ריח לבגד. רבותינו האחרונים חולקים האם אסור כמו כן להוליד ריח בגוף האדם, הט"ז (סוף סימן תקיא) כתב שאסור לעשות את מה שנהגו בקצת קהילות, להוסיף בושם למים שבהם נטלו הכוהנים את ידיהם לפני ברכת כוהנים, כי אם עושים זאת ביום טוב הם מולידים ריח במים, וגם אם עושים זאת מערב יום טוב הכוהנים מולידים ריח בידיהם. לפי דבריו נראה שאסור לשטוף את הידיים בסבון מבושם בשבת או ביום טוב. אולם הרבה אחרונים חולקים על כך וסבורים שאין איסור להוליד ריח בגוף האדם, כי ריח כזה אינו מתקיים לזמן רב, ורק בבגד אסרו חכמים לעשות זאת. בעל שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן כו) כתב שיש בעניין זה שלוש דרגות: א. הולדת ריח בבגדים וכלים אסורה לכל הדעות. ב. הולדת ריח במים, שבה נחלקו הפוסקים. ג. הולדת ריח בגוף האדם, שגם בה נחלקו הפוסקים. בעניין הזה יש מי שמחלק בין הולדת ריח בידיים, שמותרת, לבין הולדת ריח בשאר חלקי הגוף שאסורה. כד איזו בקיאות עדיפה על חריפות? גמרא גמור זמורתא תהא*. רש"י מפרש שזהו משל שוטים: אומרים לתלמיד שוטה שילמד את הגמרא, בין אם אמת בין אם שיבוש, ומה שילמד יהא לו לזמר ולשיר. כלומר שמי שלומד בלי להבין את תלמודו הרי הוא שוטה. כיוצא בזה מסופר במסכת מגילה (כח,ב) שהיה אדם שלמד הלכות, סיפרא וסיפרי ותוספתא, וכאשר הוא נפטר וביקשו מרב נחמן להספידו, ענה רב נחמן: איך אספיד אותו? "צנא דמלי סיפרי דחסר" ומסביר שם רש"י שאינו אלא כסל שמילאוהו ספרים ואין מבין מה בתוכו, כך גם מי שלומד בעל פה את דברי המשנה ואינו מבין את משמעותם אינו יודע מה הוא שונה. בלקט ביאורי אגדות מובאים דברים של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכתב שיש סוג אחר של לימוד בבקיאות עם הבנה, גם אם ללא חריפות, שהרי נאמר (ברכות סד,א והוריות יג,א) שרב יוסף היה סיני, שלמד בבקיאות, ורבה היה עוקר הרים, שלמד בחריפות, וכאשר היה צורך למנות ראש ישיבה שלחו מארץ ישראל ש"סיני עדיף", ומשם מוכח שהלימוד בבקיאות, גם ללא חריפות, הוא הדרך הטובה יותר. אלא שעיקר הבקיאות היא ביחד עם גודל ההבנה הנובעת ממנה, ויש עדיפות ללימוד הבקיאות עם ההבנה על פני לימוד בחריפות, כי לימוד המקורות השונים יוצר זיקה ודביקות בתורה, לעומת החריפות שהיא מעלה יותר חיצונית שאינה נובעת מהתורה עצמה. כה איך בוצעים את הלחם בשבת? בגמרא נאמר שאסור לאכול שום או בצל בדרך של רעבתנות, וב"בירור הלכה" מובאים דברי המגן אברהם (קע, סקי"ד) שבשבת יש לאכול באופן שנראה כרעבתנות, לכבוד השבת. ב"בירור הלכה" מובא שכיוצא בזה נאמר במסכת ברכות שרבי זירא היה בוצע בשבת עבור כל הסעודה, ומכיוון שלא עשה זאת כל יום אלא רק בשבת אין זה נראה רעבתנות. שם יש מחלוקת בין רש"י לרשב"א בביאור הגמרא. לדעת רש"י רבי זירא היה בוצע בשבת חתיכה גדולה שהספיקה לו עבור כל הסעודה, וזה דבר שלא ראוי לעשות ביום חול, כי נראה כרעבתנות. אולם הרשב"א הקשה על כך מדוע זו רעבתנות, אדרבה זו הנהגה טובה, שבוצע בעין יפה. והגר"א (סימן רעד ס"א) הוסיף להקשות שמכיוון שחתך רק את מה שרצה לאכול באותה סעודה אין זו דרך של רעבתנות. לכן פירש הרשב"א שרבי זירא היה בוצע את כל הכיכרות שהיו מונחים לפניו, וזה דבר שלא ראוי לעשות ביום חול, אלא רק בשבת. במחלוקת זו יש הבדל למעשה איך צריך לבצוע את הלחם בשבת. השולחן ערוך פוסק כרש"י שדי לבצוע כיכר אחד משני הכיכרות, אולם הגר"א כותב שהעיקר הוא כדעת הרשב"א, וכן פסקו המהרש"ל והשל"ה, שיש לחתוך את שני הכיכרות בשבת. כו האם הלולב מוקצה ביום טוב? להלכה נפסק ש"אין מוקצה לחצי שבת", לכן דבר שהיה ראוי לטלטול בכניסת השבת, גם אם למשך זמן מסוים במהלך השבת התקלקל והיה אסור לטלטלו, כאשר חוזר ונתקן - חוזר להיתרו הראשון. בעניין זה כותב המגן אברהם (סוף סימן תרנא) שמדברי הירושלמי המובא בדרכי משה נראה שביום טוב של סוכות לאחר גמר מצוות נטילת הלולב, כאשר מניחים אותו - אסור יותר לטלטלו, כי הוא נעשה מוקצה. ומוסיף המגן אברהם שעל כך יש להקשות מהנפסק להלכה שאין מוקצה לחצי שבת. מחלוקת זו נזכרת גם בהלכות מילה (יו"ד סימן רסו,ב), לדעת המהרי"ל לאחר שמבצעים ברית מילה בשבת אסור לטלטל את הסכין, כי הוא מוקצה ברגע שהסתיימה ברית המילה. לעומת זאת הרמ"א והמהרש"ל פוסקים שם שמותר לטלטל את הסכין לאחר המילה, כי מכיוון שהיה ראוי לטלטול בכניסת השבת, בין השמשות, הוא ממשיך להיות ראוי לטלטול, מפני ש"אין מוקצה לחצי שבת". אמנם הט"ז שם (סק"א) סבור כדעת המחמירים ומסביר ש"אין מוקצה לחצי שבת" מתייחס לדבר שהיה ראוי לגמרי לשימוש בכניסת השבת ולאחר מכן נדחה וחזר להיות ראוי, אבל הסכין הזה מלכתחילה לא היה ראוי לגמרי לטלטול, אלא ייעודו הוא רק לצורך המילה, לכן ברגע שהסתיימה מלאכת המילה חוזר הסכין להיות מוקצה. על פי זה ניתן להסביר גם את הדעה שהלולב נהיה מוקצה לאחר נטילתו, כי מלכתחילה ייעודו היה רק לצורך קיום מצוות נטילת ארבעת המינים, ומיד לאחר סיום המצווה הוא חוזר להיות מוקצה. כז האם מותר להשאיר בשבת אתר אינטרנט מסחרי פתוח? התורה לא אסרה לעסוק במקח וממכר בשבת וביום טוב, אולם חכמים אסרו זאת, וכותב לגבי זה הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ד הלכה יט): דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר*. רש"י מסביר שמקור האיסור לעסוק במקח וממכר בשבת וביום טוב הוא בספר עזרא, ורבי עקיבא איגר מציין שרש"י לקמן (בדף לז,א) כותב שיש גזרת חכמים לא לעסוק במקח וממכר בגלל החשש שמא יבואו לידי כתיבה של שטרי מכירה, שהיא מלאכה שאסורה מן התורה. הדיינים בבית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית בירושלים נשאלו מאדם שבבעלותו אתר אינטרנט אשר באמצעותו הוא מוכר מוצרים ללקוחות בכל רחבי העולם, האם מותר להשאיר את האתר פתוח בשבתות, ולאפשר לאנשים להזמין מוצרים ולשלם עבורם, כאשר הוא רואה את ההזמנות הללו רק ביום ראשון. בתשובתם הם העלו אחד עשר נושאים לדיון, ביניהם גם איסור משא ומתן בשבת, ובעניין זה העלו שבעסקאות הנעשות דרך האינטרנט אין איסור מקח וממכר בשבת וביום טוב, משום שהמוכר אינו עושה שום מעשה בגופו וגם לא בכליו, והאיסור שאסרו חכמים חל רק על "מעשה" קניין ולא על קניין וירטואלי. עם זאת מסקנתם היא שאסור לבעל האתר להשאירו פתוח בשבת, ומוטל עליו למצוא פתרון באופן של סגירת האתר בשבתות, או מכירה לגוי של המסחר בשבתות באופן המועיל להינצל מאיסור שבת. כח האם מותר לנהוג בפרהסיא כ"הלכה ואין מורין כן"? יש הלכות, שאף על פי שנפסק הדין בהן להיתר, מכל מקום אמרו עליהן: "הלכה ואין מורין כן", כדי שלא יבואו לידי איסור. בהלכות מסוג זה יש להתבונן בכל אחת ואחת ולהבחין האם מותר לאדם לנהוג בפרהסיה כפי ההלכה, או שמא עצם ההנהגה הזו נחשבת כהוראה לרבים ואסור. אחת ההלכות הללו היא ש"לילה זמן תפילין", לכן פוסק השולחן ערוך (ל,ב): אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה, מותר ואין מורין כן*. בעניין זה כותב השאגת אריה (סימן מו) שבתשעה באב כאשר מתפללים במנחה סמוך לחשיכה בתפילין, צריך לחלצן מיד בסוף התפילה, כיון שמעשה שנעשה בפרהסיה במקום שרבים רואים נחשב כהוראה. לעומת זאת במצב שבו אפשר לתת למעשה פירוש של היתר, אזי מותר אף לעשות ברבים כפי ה"הלכה ואין מורין כן", ולכן מבואר בגמרא (על פי רש"י) שלמרות שאסור ביום טוב להשחיז סכין שנפגמה מערב יום טוב שמא יבואו לזלזל ולהשחיז גם סכין שנפגמה ביום טוב, מכל מקום מותר להעביר את הסכין על פי הסל או על שפת הריחיים ולומר למי שרואה זאת שהכוונה היא רק לנקות את הסכין ולהעביר את השמנונית שעליה, כי באופן זה אין המעשה נחשב כהוראה, מכיוון שהרואה יכול לחשוב שמדובר במעשה אחר של היתר. כט מי הם הצדיקים שמתקנים קלקולים של אחרים? גזל ואינו יודע למי גזל - יעשה בהם צרכי רבים... אמר רב חסדא: בורות, שיחין ומערות*. בלקט ביאורי אגדות מובאים דבריו של בעל ערבי נחל (פרשת וילך, דרוש ג) שביאר שמי שגזל ואינו יודע ממי גזל - זוהי אחת העבירות החמורות שאין לאדם אפשרות לשוב בתשובה שלמה עליה ללא סייעתא דשמיא, כי מכיוון שאינו מכיר את הנגזל כל מה שהוא יכול לעשות כדי לפצותו הוא רק צרכי רבים, ולהתפלל לקב"ה שייהנה מכך אותו אדם וימחל לו. וכתב על כך בספר חובות הלבבות (שער התשובה, פרק י) שלפי טהרת ליבו של הגזלן, כאשר יראה הקב"ה ששב בלב שלם אז יזמין לו מן השמים את הנגזל שייהנה מאותם צרכי רבים שעשה הגזלן. בעניין זה מובא שם משמו של מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ ב,רנח) שיש צדיקים גמורים במדרגה עליונה שבעבודתם העליונה מתקנים את פגם הגזל של אנשים שלא מצליחים לעשות זאת בעצמם. אותם צדיקים, בעבודתם הטהורה, מתפללים תדיר בעד הדורות כולם ובעד העשוקים ברוח ובחומר. תפילה זכה וטהורה זו היא "צרכי רבים" שהרבה אנשים זקוקים לה, ובכללם אנשים שנגזלו ונחמסו על ידי אחרים, ובזכות אותה תפילה וההנאה שנהנים ממנה אותם נגזלים - מתכפר לאותם גזלנים שלא הצליחו לשוב בתשובה שלמה על חטאם. הצדיקים העליונים מתקנים קלקולים של אחרים. ל מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים כאשר אדם רואה אנשים שעוברים על דין תורה, ויודע שאם יוכיח אותם לא ישמעו לו, נאמר: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", ואין להוכיחם. אמנם הרבה ראשונים סבורים שזה דווקא בדבר שלא מפורש בתורה לאיסור, אולם במה שמפורש בתורה שהוא אסור צריך תמיד להוכיח. על פי זה מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, פרשת צו) את דברי המדרש (ויקרא רבה ז,א) בקשר לחטא העגל: שנאה תעורר מדנים, שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינין, א"ר אסי מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש הוא שמשה אמר לאהרן (שמות לב) מה עשה לך העם הזה אמר לו מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים*. כלומר: אהרן הכהן חשב שניתן "להכיל" את מעשה העגל, שלא היה ברור שנעשה לשם עבודה זרה, כפי שכתב הרמב"ן (שמות לב,א), אולם לא יכול היה לשאת את הקרבן שהקריבו לו ישראל, כי חשב שהיה ברור שזוהי תקרובת עבודה זרה, ואין בזה שום צד זכות ללמד עליהם, לכן הוכיחם על כך, כפי שצריך לעשות כאשר רואים את מי שעובר על דבר המפורש בתורה, שידוע שהוא מזיד ולא שוגג. אולם משה רבנו ע"ה הוכיח לו שטעה, כי גם בזה היה צד של שגגה והיה עליו להניח להם להיות שוגגים בטעותם, ולא להוכיחם, על פי הכלל: מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. לא האם אוכל בתוך מקרר יכול להיות מוקצה? במשנה מדובר על פירות שהיו בתוך בית סגור, שאין לו דלת ולא חלון, כלומר שאין אפשרות גישה לפירות הללו בלי לעבור על איסור של סתירת הבית, ובכל זאת אם נפחת הבית ונוצר פתח מותר לקחת את הפירות מתוכו. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים האם מדובר במצב שבו האיסור להגיע אל הפירות הוא איסור מן התורה, כלומר בבניין גמור שסתירתו היא מלאכה ממש, או שמדובר בסידור של אבנים בלא טיט, שאין בהסרתם איסור תורה. לפי הדעה השנייה, כאשר מדובר בבניין גמור אז הפירות מוקצה ואסור להשתמש בהם גם אם נוצרה דרך שדרכה ניתן להגיע אליהם. מלשון הרמב"ם והשולחן ערוך משמע שמתירים להשתמש בפירות אפילו כאשר מדובר בבניין גמור, והסבר ההיתר הוא שדבר נחשב מוקצה כאשר יש איסור בגופו, אבל כאן הפירות עצמם מותרים היתר גמור, אלא שיש סיבה חיצונית שבגללה אין גישה אליהם, ומניעת הגישה אינה גורמת להם להיות מוקצה. אמנם, כאמור, זוהי שיטה אחת, אולם לפי שיטת הראשונים השנייה, גם סיבה חיצונית יכולה לגרום לפירות להיחשב כמוקצה, ומשום כך פוסק המשנה ברורה, שניתן לסמוך על ההיתר רק בשעת הדחק. בימינו שאלה זו שייכת במצב שבו יש אוכל במקרר, שבפתיחתו נדלקת נורה, כלומר שבכניסת השבת היה אסור לפתוח אותו, ובא גוי והוציא את הנורה בשבת, בעניין זה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (י,יד; לא,א) שיש כמה צדדים להקל ולומר שאין האוכל מוקצה. לב מהן התכונות של הערב רב? בגמרא מסופר שיהודי בשם שבתאי בר מרינוס הגיע לבבל, וביקש מהיהודים שם שיעזרו לו בפרנסתו ובמזונו אולם הם סירבו. הוא הסיק מכך שהם מצאצאי הערב רב, כי "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". בעניין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראיה עמוד 59, מובא בלקט ביאורי אגדות) שהתכונות הבסיסיות של עם ישראל, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אינן תלויות בבחירה, אלא הן בכלל המתנות היקרות והטובות שנתן הקב"ה לישראל בחסדו. בהמשך לכך הוא מבאר, על פי הנאמר בספר הזוהר (בראשית כה,ב), שצאצאי הערב רב אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים יותר לאומות העולם מאשר לעם ישראל. הם מעדיפים שעם ישראל יהיה חלש ונרפה, והם מזלזלים בתלמידי חכמים. כל אותם יהודים ששונאים את האומה הישראלית וכופרים בסגולותיה, ומבזים את התורה ותלמידי חכמים הם מצאצאי הערב רב, אולם אלו שמודים בסגולת האומה, גם אם הם רחוקים מקדושה ומשמירת התורה והמצוות, אם לכל הפחות הם מכירים ויודעים שהתורה היא נשמת ישראל ומתפארים ב"ספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, כלומר שאחדות ישראל מאירה בהם איזושהי הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד בטובת כלל ישראל ולעזור לישראל בשעת הדחק - חלילה לומר עליהם שהם בכלל ערב רב. לג האם מותר להדליק גפרור ביום טוב? ביום טוב מותר להעביר אש מנר דולק לנר שאינו דולק, אבל אסור להבעיר אש חדשה. ב"בירור הלכה" מובאים דברי הראשונים בהסבר האיסור הזה, שיש הסוברים שהוא מן התורה, מפני שהבערת אש היא בגדר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מערב יום טוב, ויש הסוברים שהוא מדרבנן, מפני שמוליד דבר חדש שלא היה קיים בעולם. בדורות האחרונים דנו הפוסקים בעניין הדלקת גפרור ביום טוב, ויש שהתירו (כמ"ש בשואל ומשיב שתיתאה סימן סב), מפני שלדעתם הפוטנציאל של האש שקיים באבק השרפה שבגפרור נחשב כאש, ואין מדובר בהולדת אש חדשה אלא בהוצאה לפועל של אש שכבר הייתה קיימת בכוח בגפרור. אולם הרבה פוסקים, ובראשם הכתב סופר (סימן סז) אוסרים להדליק גפרור ביום טוב, מפני שהפוטנציאל של האש לא נחשב כאש קיימת, ויש בהדלקת הגפרור איסור של הולדת אש חדשה ביום טוב. יתר על כן, בעל ערוך השולחן (תקב,ו) כותב שזה כשני דורות לפניו התחילו להשתמש בגפרורים, ונהגו העולם שנוגעים בראש הגפרור בגחלת בוערת ומיד נדלק הגפרור, אולם היה קשה לו מדוע זה מותר, ומוסיף ששמע בילדותו שגדול אחד התיר זאת מפני שהאש הנדלקת אינה יוצאת מאבק השרפה שבגפרור אלא מהגחלת, כלומר שאין זו אש חדשה אלא העברה של אש קיימת מהגחלת לגפרור. אולם הוא כותב שדבר זה צריך הוכחה שאכן האש באה מהגחלת לגפרור ולא יוצאת אש חדשה מאבק השרפה שקיים בגפרור. לד מי צריך לקדש פעמיים בשבת בבוקר? על סמך הפסוק בספר ישעיהו (נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", נאמר בגמרא שכל אכילה בשבת נחשבת אכילת קבע, כי מכיוון שמתקיימת בה מצוות עונג שבת אין זו אכילת עראי. מכאן הקשה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח ח"ד סימן סג, ענף ז) מדוע כאשר דרשו חז"ל (פסחים קא,א) מאותו פסוק את ההלכה ש"אין קידוש אלא במקום סעודה", כי במקום הקריאה של הקידוש שם צריך להיות עונג השבת, הצריכו לאכול דווקא לחם או מיני מזונות במקום הקידוש, הרי גם אכילת ירקות נחשבת עונג שבת ככל אכילה בשבת. בביאור העניין הוא פירש (על פי דעת הרא"ש) שאכן כל אכילה בשבת של כל דבר, שנחשבת לעונג שבת, מצריכה קידוש לפניה. אלא שיש הבדל בין אכילת לחם, שהוא עיקר עונג השבת, לבין אכילת פירות או שתיית יין. מי שמקדש ומיד אוכל לחם, זהו "קידוש במקום סעודה" ופטור מלקדש אם ירצה לאחר מכן לאכול פירות. אולם מי שאוכל פירות צריך לקדש לפני אכילתם, אך קידוש זה לא פוטר אותו מלקדש שוב לאחר מכן כאשר ירצה לאכול לחם. לפי הסבר זה ייתכן שאדם יקדש פעמיים בשבת בבוקר. בפעם הראשונה יאכל פירות או ירקות לאחר הקידוש, כי מכיוון שיש באכילתם עונג שבת מתקיים בזה "קידוש במקום סעודה", אך אין זה פוטר אותו מלקדש לאחר מכן כאשר יאכל את הלחם בסעודת השבת. רק אם מיד לאחר הקידוש הראשון אכל לחם, אז לא יצטרך לקדש שוב עד סוף היום. לה מתי הקונה מגוי זיתים וענבים צריך לעשר? בגמרא נאמר שמי שקונה תאנים שעדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון במקום שרוב האנשים רגילים לדרוס אותם בעיגול ולעשות מהם קציעות (תאנים מיובשות), אז חיוב ההפרשה של תרומות ומעשרות חל ברשותו של הקונה שהוא זה שיעשה את גמר המלאכה. מכאן למד החזון איש (מעשרות ה,ב) שמי שקונה מגוי זיתים או ענבים וסוחט אותם ועושה מהם שמן או יין, שחייב להפריש תרומות ומעשרות, למרות שהפירות גדלו ברשותו של גוי, מפני שהחיוב חל ברשותו של הקונה שעשה את גמר המלאכה. בקשר למי שקונה מגוי זיתים וענבים לאכילה הוא מחלק בין שתי אפשרויות: א. במקום שרוב הזיתים והענבים נסחטים, שאז גמר המלאכה היא פעולת הסחיטה, נמצא שהיהודי קנה אותם לפני שנגמרה מלאכתם, אך מכיוון שכוונתו של הקונה היהודי היא לאכול אותם כמו שהם ולא לעשות בהם מלאכה נוספת, מתברר שכבר נגמרה מלאכתם, כלומר שהקניין וגמר המלאכה באים בבת אחת כתוצאה מהחלטתו של הקונה לאכול אותם כמו שהם, ובמצב כזה הוא נוטה לומר שחייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, אם כי הוא מציין שאין המנהג כן. ב. במקום שרוב האנשים רגילים לאכול את הזיתים והענבים, ולא לסחוט אותם, אז הקונה מגוי פטור מהפרשת תרומות ומעשרות, כי גמר המלאכה כבר היה ברשותו של המוכר. לו איך התייחס רבי יהודה הנשיא לרבי מאיר? במשנה נזכרת גזירת חז"ל לא למחוא כפים בשבת וביום טוב. בתלמוד הירושלמי (פ"ה ה"ב) מסופר שבימי חתונתו של רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא, בשבת היו מטפחים באחורי ידיהם, ועבר שם רבי מאיר וכששמע את קול מחיאות הכפיים אמר: "רבותינו הותרה השבת", ולאחר מכן הביט רבי יהודה הנשיא מהחלון וראה את העורף של רבי מאיר, ואמר שבזכות מה שראה את רבי מאיר מאחוריו הוא זכה לתורה. העיר על כך הגרי"ש אלישיב שלמרות שלפי המתואר כאן רבי לא ראה את אחוריו של רבי מאיר בשעת לימוד תורה, אלא באופן סתמי דרך החלון, גם בזה יש מעלה גדולה שבזכותה הוא זכה לתורה. בעל ספר עלי תמר תמה על כך שרבי מאיר עצמו לא השתתף בשמחת החתונה, אלא רק עבר שם מחוץ לבית, והציע שסיבת הדבר הייתה המתח שהיה בין רבי מאיר לבין משפחת הנשיאים, כפי שמסופר בסוף מסכת הוריות שרבי מאיר תכנן ביחד עם רבי נתן להעביר את הנשיא מתפקידו, ומפני כך לא הזכירו אותו בשמו, לכן הוא גם לא השתתף בחתונה של בנו של רבי יהודה הנשיא. עם זאת רואים מכאן את ההערכה העצומה שהייתה לרבי כלפי רבי מאיר, שלמרות שלא הזכיר את שמו באופן ישיר (כפי שמובא במסכת הוריות יד,א, שאפילו רבי שהיה ענוותן אמר: "אמרו משום רבי מאיר" ולא "רבי מאיר אומר") מכל מקום העריץ את גדולתו בתורה ואמר שרק בגלל שראה אותו מאחוריו זכה הוא עצמו לתורה. לז האם יש רוחניות ברכוש? במשנה נאמר שהבהמה והכלים השייכים לאדם נידונים כרגלי הבעלים, ומותר להוליך אותם ביום טוב בתחום שמותר לבעליהם ללכת בו. מכאן מוכח שיש קשר רוחני בין האדם לבין רכושו, וכך מובא בלקט ביאורי אגדות משמו של הרב יצחק יעקב ריינס (אור חדש על ציון, שער ד, פרק י) שיש לאדם רגש של קשר נעלם לקנייניו וחפציו, ולכן אמרו (ב"מ לח,א) שאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו, ומסיבה זאת יש קשר של אהבה בין האדם לקנייניו, ולכן אמרו (ברכות ה,א) שסתם אדם המוכר חפץ לחברו עצוב על שנאלץ להיפרד מהחפץ שהיה ברשותו. עוד מובא שם על פי דרך החסידות, בשם השם משמואל (בכמה מקומות בספרו) שברכושו של אדם צדיק יש ניצוצות של קדושה וברכושו של אדם רשע יש השפעה רעה מבעליו, ומסיבה זאת לא רצה אברהם אבינו לקחת שום דבר ממלך סדום, "מחוט ועד שרוך נעל", כי רצה להישמר מכל דבר רע. מאותה סיבה יצאו גמליו של אברהם אבינו עם זמם על פיהם, כי הוא לא רצה שגמליו יאכלו ממה שגדל אצל אחרים וייהנו מרכוש שלא שייך לו, וזהו גם ההסבר לכך ששלמה המלך היה בעל חכמה יתירה לעשות משפט ולדון דיני ממונות בין אדם לחברו, כי לדעת להבחין בדיני איסור והיתר בין רע לטוב אין זה כל כך עמוק כמו להבחין בקשר הרוחני שיש בין האדם לבין רכושו, שצריך לזה חכמה מן השמים, שקרובה לרוח הקדש. זאת גם הסיבה שמותר להאכיל תרומה, שיש בה קדושה, לבהמתו של כהן, כי יש לבהמה כזו זכות רוחנית מיוחדת. לח מהי הכוונה הראויה בהשמעת דברי תורה? כאשר רבי אבא עלה מבבל לארץ ישראל הוא התפלל: "יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (יהי רצון שאומר דבר תורה שיתקבל בעיני חכמי המקום, שלא אבוש). תפילתו לא התקבלה ודבריו היו מגוחכים בעיני השומעים שצחקו עליו פעמיים. החתם סופר (שו"ת או"ח סימן רח) הקשה: מדוע מסופר בגמרא בזיונו של רבי אבא, הרי היה אפשר להביא את דבריו בלי להזכיר את התגובה של חכמי ארץ ישראל. אלא, הוא מבאר, יש ללמוד מכאן מוסר השכל, שאסור לאדם לומר דברי תורה בכוונה שיתקבלו הדברים באזני השומעים, אלא צריך לומר את דבריו לשם שמים, והשאלה אם הדברים יתקבלו או לא אינה צריכה להיות כלל שיקול אם לומר את דבריו או לא. על פי זה הוא כותב שכל מי ש"מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האָלה האמורה במילי דאבות (אבות פ"א מי"ג) נגד שמא אבד שמא, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרין מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא, דברים שבעל פה אין אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' ואם איננו עושה לה', הרי איסורו במקומו עומד. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם, הרי זה להגדיל תורה ולהאדירה, ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, יענש זה על הפרישה, אמרו חז"ל: עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשמן". לט המגביה מציאה לחברו בגמרא מובאת המחלוקת לגבי המגביה מציאה לחברו, וב"הלכה ברורה" מובאים פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך שאדם שהגביה מציאה עבור אדם אחר - זכה חברו. בקשר לזה דן מרן הרב קוק זצ"ל (שו"ת אורח משפט חו"מ סימן כג) באדם שהיה חייב כסף לחברו, ונזדמן הדבר שאותו אדם שהיה חייב חוב אישי, מסר כסף לידי בעל חובו כדי לחלקו לצדקה. בעל החוב שאל האם מותר לו לקחת את כספי הצדקה לעצמו עבור גביית החוב. הוא פסק שמצד דיני ממונות מותר לו לעשות דין לעצמו ולקחת את הכסף עבור גביית החוב, אלא שזהו דווקא כל זמן שהכסף שייך לנותן שהיה החייב, אולם אם בשעת קבלת הכסף הוא התכוון לזכות בו עבור העניים הרי הוא כבר שייך להם ולא לנותן, ואפילו אם הנותן הוא גוי, מכיוון שהיהודי קיבל את הכסף על דעת לתתו לעניים הרי זה כמו מגביה מציאה לחברו שזכה חברו, וכאן זכו בזה העניים, ולכן אינו יכול לתפוש את הכסף עבור החוב. אולם במסקנת דבריו הוא כותב שמן הסתם כוונתו בשעת קבלת הכסף הייתה לעשות בו כפי מה שהדין נותן, ואם על פי דין רשאי הוא לתפוש את הכסף בעצמו אז כוונתו היא קודם כל לטובת עצמו, ולכן גם אם הנותן הוא יהודי לא זכו העניים בכסף ורשאי הוא לתופשו עבור החוב שחייב לו הנותן. מ האם יש סעודה שלישית ביום טוב? בגמרא נאמר שמי שהזמין אליו אורחים שבאו מחוץ לתחום, על ידי עירוב תחומין, אסור להם לקחת אחרי הסעודה מנות של אוכל איתם לסעודת הלילה, כי אסור להוציא את האוכל ששייך למארח מחוץ לתחום שלו, אלא אם כן הקנה להם את המנות הללו עוד לפני כניסת החג. מקשה על כך החתם סופר: וכי ללא האיסור של הוצאה מחוץ לתחום מותר לקחת בחג אוכל עבור הלילה? והרי זו הכנה שנעשית בחג עבור מוצאי החג. משום כך הוא כותב שייתכן שרש"י סבור שאת סעודת הלילה של מוצאי החג היו אוכלים מבעוד יום, כפי שעשו בשבת, כי כשם שבשבת אוכלים שלוש סעודות כך גם בחג אוכלים שלוש סעודות. כך הבין גם הטור (סימן תקכט) את שיטת הרמב"ם (אמנם הבית יוסף כותב שאין זה מוכרח שכך אכן סבור הרמב"ם). אמנם מתוספות (לעיל יא,ב ד"ה מערים) נראה שהם סבורים שלא אוכלים סעודה שלישית ביום טוב, וכך גם פוסק השולחן ערוך (תקכט,א) שלא נהגו לעשות ביום טוב סעודה שלישית. עם זאת המגן אברהם (שם סק"ה) כותב שהמנהג הוא לאכול ביום טוב תבשיל אחד יותר, ומתכוונים לקיים בזה סעודה שלישית, אף על פי שאוכלים את התבשיל הזה ביחד עם הסעודה השנייה ולא מפסיקים בברכת המזון ביניהם. יש גם שכתבו שראוי לאכול פירות ולהתכוון בזה לסעודה שלישית.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300