מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת הוריות

ב השפעת הרב על הקהילה יהודי שסמך על פסק בית הדין הגדול שהורו שמותר לעבור עבירה שחייבים עליה חטאת, ועשה על פיהם, פטור מלהביא קרבן, מפני שתלה בבית דין. אבל אם אותו יהודי "מבעט בהוראה", כלומר לא מציית לפסקי בית הדין, אזי גם אם במקרה מסוים פעל על פיהם, והתברר שטעו - אותו יהודי חייב להביא קרבן חטאת, כי כיוון שהוא רגיל להיות מבעט, גם עכשיו פעולתו לא נסמכת על פסק בית הדין אלא רק על עצמו. מכאן מצא הרה"ג יששכר שלמה טייכטל זצ"ל (משנה שכיר פרשת דברים) מקור למה שכתב במעדני שמואל (הלכות פסח סימן קיז אות יד) בשם כמה גדולים וצדיקים, שמאורעות העיר ושאלות המזדמנות בפסח ובשאר דברים תלוי במורה ההוראה שבעיר, בהתנהגותו ובלימודו לשמה, כי כאשר מורה ההוראה לומד הלכות פסח קודם לפסח לשם שמים וחושב ומאמין בעת לימודו כי בכוח הלימוד שלו יגזור השם ית"ש לבני עירו שלא יסובבו להם שום שאלות מחמץ ח"ו כל ימי הפסח, אז בוודאי יצמח מזה תועלת ושמירה לבני עירו שלא יסובב להם ח"ו שום שאלות מתערובות חמץ בפסח, וכמו כן בשאר עניני איסור והיתר הרמה הרוחנית של בני העיר תלויה בדרגתו של מורה ההוראה. והוסיף במעדני שמואל שזה היה בדורות הקודמים שהיו כפופים לרב שבעיר והיו מצייתים לו בכל העניינים, ואז היה בידו ובכוח תורתו להציל נפשם ממכשולים. אבל בזמננו שאינם כפופים למורה ההוראה אז אין בכוחו להשפיע לטובה על מצבם הרוחני. זהו משום שכיום הם כמו "מבעטים בהוראה", ולא סומכים בעיניים עצומות על מורה ההוראה כמו שהיה פעם. ג רק בארץ ישראל יכולה להיות אחדות שלמה במסכת הוריות מדובר על הוראה מוטעית של בית הדין הגדול, וכאשר רוב הציבור פעלו על פיה יכול להיות מצב שיתחייבו להביא קרבן חטאת ציבורי, פר העלם דבר של ציבור. בעניין הזה מתחשבים רק ביהודים הגרים בארץ ישראל, כמו שפוסק הרמב"ם (שגגות יג,ב): "ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל". המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב הצדקה פרק ו) מסביר שרק בארץ ישראל עם ישראל נחשב כעם אחד לגמרי, ומביא ראיה לזה ממה שכל זמן שישראל לא עברו את הירדן ולא באו לארץ לא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי "ערב" נקרא כך כיוון שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ. הוא מוסיף להסביר שכמו שאצל אדם פרטי יש גוף ונפש כך גם אצל כלל ישראל יש גוף ונפש, ואם כי נשמות ישראל יכולות להתאחד גם בחוץ לארץ, אבל מצד הגוף לא יכולה להיות אחדות בעם ישראל בשום מקום אחר, אלא רק בארץ ישראל. זהו המקום היחיד שבו עם ישראל יכול להיות כנשמה אחת בגוף אחד. על פי זה מסביר בעל שו"ת אבני נזר (אורח חיים סימן שיד) שהגדול בתורה מכל חכמי ארץ ישראל יש לו בעצמו את מעלת כלל ישראל, וגם כאשר הוא נמצא באופן זמני בחוץ לארץ הוא האדם שבאישיותו מייצג את כלל עם ישראל. לכן יכול היה רבי עקיבא להחליט מה יהיה לוח השנה כאשר היה בחוץ לארץ (ברכות סג,א), כי הוא היה גדול התורה מארץ ישראל. (ואף על פי שרבי אליעזר רבו היה עדיין בחיים, רבי אליעזר לא ייצג את כלל ישראל, מפני שנידו אותו, ונפרד מהכלל). ד מהי רמת הבנת המציאות של אדם ממוצע? כאשר בית הדין הגדול הורה בטעות להתיר לעבור עבירה, ואדם שמע על כך, ולאחר מכן בית הדין חזר בו וביטל את פסק ההלכה, אך אותו אדם לא שמע על הביטול, ופעל בהתאם לפסק הראשון, יש מחלוקת בין התנאים מה דינו. על פי ההסברים המובאים בגמרא לדעותיהם של רבי אלעזר וסומכוס, נמצא שהמחלוקת ביניהם היא לגבי אדם ששמע שבית הדין הגדול הביאו קרבן פר כדי לכפר על חטאם, והוא לא ידע מדוע הביאו אותו. לדעת רבי אלעזר היה צריך לשאול ולברר מדוע הביאו את הפר הזה, ומשלא שאל כן הרי הוא אחראי על מה שחטא לאחר מכן בסמיכתו על הפסק המוטעה של אותו בית דין, כי אם היה מברר היה יודע שהם חזרו בהם מפסק ההלכה הקודם. לעומת זאת לדעת סומכוס אינו אחראי לזה, כי לא עלה בדעתו לשאול למה הביאו הציבור פר, ולא מצפים ממנו שיברר זאת, ולכן גם אם חטא לאחר מכן, אין חטא זה נחשב לשגגה שלו, כי הוא עדיין סמך על הפסק הקודם של בית הדין. נראה שנקודת המחלוקת היא עד כמה מצופה מאדם להבין ולפרש את המציאות, ובעניין זה יש אנשים שונים עם יכולת הבנה שונה, כמו ארבעת הבנים שכנגדם דיברה התורה, וביניהם שאינו יודע לשאול מצד אחד והחכם מצד אחר. אם כן לכאורה קשה: איך יכולה להיות מחלוקת בזמן שיש אנשים שונים בעלי רמות שונות של הבנת עומק המציאות? ייתכן שהמחלוקת כאן היא מהי רמת ההבנה המצופה מהאדם הממוצע, האם הוא אמור לשאול את עצמו מה הסבר הדבר ולברר ולהבין, או לא. ה לאיזה עניין שבט אחד נחשב קהל? בגמרא מובאת מחלוקת התנאים האם שבט אחד נקרא "קהל", ולדעת רבי יהודה, שהלכה כמותו, אכן שבט אחד נקרא "קהל". הרב פרופ' נחום רקובר (במאמר בכתב העת תחומין טז, תשנ"ו, 211-232) התייחס לשיטת מרן הרב קוק זצ"ל ש"כלל ישראל" אינו צירוף של יחידים, אלא הוא בעל מעמד מיוחד. בעוד שאצל אומות העולם אין בכלל אלא מה שיש בפרטים, אצל עם ישראל הכלל הוא בדרגה בפני עצמה. הוא מבאר שמהשקפה זו בדבר המעמד המיוחד של הכלל נגזרת גם דעתו של הרב קוק זצ"ל בדבר חובתו של היחיד למסור את נפשו להצלת הכלל. אף על פי שיחיד לא חייב למסור את נפשו להצלת אדם אחר או אפילו ציבור, להצלת "כלל ישראל" יש חיוב כזה. ובעניין זה אין זה פשוט מהי ההגדרה המדויקת של "כלל ישראל". הרב קוק עצמו הציע שאולי היהודים הגרים בארץ ישראל נחשבים ככל האומה כולה (על פי הגמרא לעיל ג,א). ובשם בנו הוא כותב שלפי הדעה ששבט אחד נקרא קהל, ניתן לומר שיש לשבט שלם מעמד כמו לכלל כולו, ולפי זה יהיה חייב כל יחיד למסור את נפשו להצלת שבט. על כך יש להעיר שלא לכל דבר נפסק להלכה ששבט אחד נחשב קהל. לעניין הבאת קרבן ציבור אכן שבט אחד נחשב קהל, אולם לעניין קרבן פסח בטומאה ולעניין ברכה על נס שנעשה לכלל ישראל, ההלכה היא שאין שבט נחשב קהל (ועיין במגן אברהם סימן ריח ס"ק ג, ובמראה הפנים לירושלמי ברכות פ"ט ה"א). עוד יש להעיר שמדברי מרן הרב קוק זצ"ל עולה שמותר לאדם למסור את נפשו עבור הכלל, אבל אין חיוב לעשות זאת. ו מה מגדיל את שמחת האדם הפרטי? כאשר מביאים עגלה ערופה, אומרים (דברים כא,ח): "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'", כלומר שהעגלה מכפרת על אותם יהודים שפדה הקב"ה ממצרים, ומכאן למד רב פפא את העיקרון שאף על פי שאין כפרה למתים, ואדם שמת לא מקריבים עבורו קרבן כפרה אחרי מותו, זהו דווקא ביחיד שחטא, אבל הצבור שחטא, אפילו אם מתו כל החוטאים של הצבור ההוא, עדיין חטאם עומד וטעון כפרה, ויש לו כפרה לאחר מיתה, לפי שאין הצבור מתים. רש"ר הירש זצ"ל (דברים כא,ח) מסביר שזהו העניין של נצחיות הכלל הלאומי: "אין מיתה בציבור". עם ישראל לאורך כל הדורות הוא כולו כמו גוף אחד. כל דורות העבר שכבר נאספו אל אבותיהם עודם חיים וקיימים בדור של כל הווה. הפרי העולה בצמרת הדקל מעיד על האצילות של נימת השורש הראשונה, ונימת השורש חוגגת את נצחונה בפרי הצמרת. כך האומה היא אילן המושרש בזכות אבות, וזכות האבות הראשונים חוגגת את נצחונה בזכות של בני הדור האחרון. מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ח"ג עמוד קמז) כותב שזוהי עיקר עבודתו של כל יהודי, להתקשר לכלל: "האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו". ז מה תפקידי המלך והכהן הגדול? יש שני אנשים שהתורה קבעה להם קרבן חטאת מיוחד: הכהן הגדול והמלך. אמנם יש הבדל ביניהם, שכן לגבי הכהן הגדול מסביר רש"י (ויקרא ד,ג): "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - ופשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל". ואילו לגבי המלך הוא כותב (ויקרא ד,כב): "אשר נשיא יחטא - לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". חטא הכהן הגדול מיוחס לעם, מכיוון שהם תלויים בו, ואילו חטא המלך לא מיוחס לעם אלא רק למלך עצמו. ונראה מכאן שהעם תלוי בכהן הגדול מבחינה רוחנית, ואם ח"ו ירד הכהן הגדול ממדרגתו הרוחנית הגבוהה, זו היא בעצם ירידה של העם כולו, שמכיוון שהתקלקל האדם שצריך לכפר עליהם זאת אומרת שלא היו להם מספיק זכויות שיגרמו להעמידו על צדקתו. אולם המלך אינו צריך להיות במדרגה רוחנית מיוחדת במינה, לכן אמרו (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ה): "חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת - כל ישראל ראויין למלכות". ולעומת זאת לא כל אחד יכול להיות כהן גדול, כמו שאמרו (יומא יח,א): "והכהן הגדול מאחיו - שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר". המלך הוא הראש של ישראל ואילו הכהן הגדול הוא ליבם של ישראל. הראש הוא ענין השכל והלב הוא ענין הרגש, ובזמן שישראל שרויים על אדמתם כתקנם, אין די בהנהגה מדינית הרגילה, אלא יש צורך גם בהנהגה הרוחנית, בכתרי התורה והכהונה, של הסנהדרין והכהן הגדול, המבטאים את מצבו הרוחני של העם, ורק כאשר שלשת הכתרים קיימים ופועלים בהרמוניה מובטחת הצלחה לעם ישראל. ח מה הכוונה: "ולא תעשו את כל המצוות האלה"? יש קרבן מיוחד, שעליו נאמר בפרשת שלח (במדבר טו,כב): "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", ומבואר בגמרא שהכוונה היא לעבירה אחת: עבודה זרה, והיא נקראת: "כל המצוות האלה", כי היא שקולה כנגד כל המצוות, מי שמודה בעבודה זרה הוא ככופר בכל התורה כולה. לגבי עובד עבודה זרה נאמר (שמות כב,יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם", ופירש בעל פנים יפות שזהו מלשון "חרם", שאמרו חז"ל שנכנס בכל רמ"ח האיברים, וכן הוא בעובד עבודה זרה שמטמא את כל רמ"ח איבריו, כי כיוון שהיא שקולה כנגד כל המצות הרי זה כאילו עבר על כל רמ"ח מצוות עשה, כי זה כל האדם. רש"ר הירש זצ"ל (במדבר טו, כב) כותב בקשר לקרבן הציבור על החטא הזה, שקשה לתאר ש"עיני העדה", דייני הסנהדרין הגדולה, יתירו לעשות מעשה של עבודה זרה, שהרי אלו הם מורי ההוראה ועיני הרוח של האומה, ולא ייתכן שאלה יתירו לתת כבוד ללא-אל, אלא אם כן נתבטל תחילה באופן עיוני כל כוחה המחייב של התורה, לכן המילים "ולא תעשו את כל המצוות האלה" מתארות מצב שבו טעו אנשים לחשוב שאין חיוב לקיים את התורה בכלל. כך אכן מפרש הרמב"ן, שהקרבן הזה בא לכפר לא רק על החטא המסוים של עבודה זרה, אלא על כל מי שחשב בטעות שאין צורך לשמור את מצוות התורה, כגון אדם שהלך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא רוצה להיות בכלל ישראל כלל, ועשה זאת בשוגג, כגון שהיה תינוק שנשבה לבין האומות, או אפילו ציבור שלם, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם, או ששכחו את התורה, כפי שכבר קרה לאנשים או לקהילות בהיסטוריה של עמנו. ט מלך הוא תפקיד חיצוני וכהן גדול תפקיד מהותי למלך ולכהן הגדול יש קרבן חטאת מיוחד, שונה מאנשים רגילים, אבל יש הבדל ביניהם לאחר תום כהונתם: המלך שחטא לאחר שעבר מגדולתו מביא קרבן כמו כל אדם רגיל, אבל הכהן הגדול, גם אחרי שהפסיק להיות כהן גדול, ממשיך להביא את הקרבן המיוחד של כהן גדול. מה ההסבר להבדל הזה? ישנם תפקידים שתלויים באישיותו של בעל התפקיד ולעומת זאת יש תפקיד שתלוי ביכולותיו. האישיות היא מהותו של האדם, ואילו יכולותיו הן דברים חיצוניים לו. תפקיד המלך תלוי ביכולותיו של המלך ולאו דווקא באישיותו או מעלתו הרוחנית העצמית, ולכן ברגע שעבר ממלכותו הוא חוזר להיות ככל אדם אחר המביא קרבן חטאת יחיד. לעומת זאת תפקיד הכהן הגדול הוא תפקיד התלוי בקדושה ובאישיות של בעל התפקיד, ומכיוון שהתקדש בקדושה זו, על פי הכלל ש"מעלים בקודש ואין מורידים", הרי שגם אם עבר מתפקידו - אישיותו נשארת במעלת קדושתה, ולכן כל ימי חייו הוא ממשיך להביא את הפר שהוא הקרבן המיוחד בגלל מעלתו של הכהן הגדול. ייתכן שמאותה סיבה יש צורך למשוח כהן גדול גם אם הוא בנו של הכהן הגדול הקודם, ואין צורך למשוח מלך בן מלך, כי מכיוון שהתפקיד מגיע לכהן הגדול בגלל קדושתו העצמית אין בזה ירושה כמו ירושת השררה של המלך, וכל כהן גדול צריך להימשח בפני עצמו בגלל מעלתו. לעומת זאת מלך יורש את ירושתו מאביו, כמו שיורש נכסים אחרים, לכן אין צורך למשוח אותו למלכות. י איך ממתקים מי ים? נאמר על רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שידעו לשער כמה טיפות יש בים. בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה ב,ח) מסופר שרבי חייא בר בא אמר לרבי יוחנן על רבי מנא בר תנחום: "אדם גדול הוא, והוא יודע למתק את הים הגדול", ורבי יוחנן ענה לו: "לאו בני, חשבון מים הוא יודע ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין". בספר עלי תמר (שם) הסביר שרבי חייא בר בא חשב שרבי מנא יודע למתק את הים הגדול מהמלח לתמיד, ועל זה ענה לו רבי יוחנן: בני, אין הדבר כן, אלא מה שרבי מנא בר תנחום יודע זה את חשבון הטיפות שבמים, ועל ידי כך הוא יודע לכוון את היום והשעה שהמים נמתקים, ואז הוא שואב מהים מי שתיה יפים. הוא הוסיף שהוא ביקר בתל אביב את הממציא להתפלת מי ים המהנדס ר' אלכסנדר זרחין, והעיר לו על הירושלמי הזה, ושמח והודה לו על הערה זו. וכתב בשמו שהטבע של הים הוא שכשקופא מהקור, חלקי המלח נפרדים מהמים הקפואים ושוקעים למטה, ואם יקח אדם גוש קרח מן הים וימיס אותו יהיה לו מי שתיה יפים. והעיד שבעיר וולאדיווסטוק כשהים קופא בחורף הולכים אנשים לחוף ושוברים גושי קרח גדולים בגרזנים ומביאים אותם לבקעה גדולה וכשנמסים באביב משתמשים במים האלו כמי שתיה יפים. על פי זה הוא כתב שייתכן לבאר את "חשבון המים" שאמר רבי יוחנן, שידע באיזה יום ובאיזו שעה נושבים בים רוחות קרים עזים עד שהמלח מן הים נפרד מהמים ושוקע למטה, ואז כששואבים מן המים נמצאים המים מתוקים ויפים לשתייה. יא מלך שמפחד מהעם נחשב מלך? אחת ההגדרות של מלך, על פי התורה, היא "שאין על גביו אלא ה' אלקיו". על פי זה כותב בעל שו"ת עונג יום טוב (בהקדמה) שלמלך שמפחד מהעם אין דין מלך, וזאת הייתה תשובתו של שאול לשאלת שמואל כששב מהמלחמה, ושמואל אמר לו: "מדוע בזית את דבר ה'", על מה שהחיה את אגג מלך עמלק ולקח מהשלל, והשיב: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם", וכוונתו הייתה שלא היה לו חיוב להכרית את עמלק, כי החיוב הזה תלוי במציאות מלך בישראל, ומכיוון שמלך שמפחד מהעם אינו מלך, ושאול פחד מהעם, לא היה לו חיוב להכרית את עמלק. אולם בעל שו"ת קול מבשר (חלק ב סימן מב) חולק על כך בתוקף וכותב שאין מקום לדברים אלה, שאין להם פנים בהלכה כלל. הטעם של מורא בשר ודם אינו מוזכר כלל בדברי חז"ל וגם אי אפשר להעלות על הדעת שהתכוון שאול לומר לשמואל כי יראתי את העם שבסיבה זו נסתלקתי מכלל מלך, לפי שיש עלי מורא בשר ודם, שהרי מיד אחר זה אמר שמואל (שמואל א' ט"ז, ב): "איך אלך ושמע שאול והרגני", ובגמרא (פסחים דף ח ועוד בכמה מקומות) אמרו על זה דהוי שכיח היזקא, ובמשנה (סוף נזיר) הביא רבי נהוראי ראיה מפסוק זה על שמואל שהיה עליו מורא בשר ודם, והיינו מוראו מפני שאול, הרי אנו רואים כי שאול החזיק בתוקף קרני מלכותו ונהג נשיאותו ברמה גם אחרי מה שאמר לשמואל. יש לציין שדברי העונג יום טוב בוודאי נכונים ביחס לכלל האומה, כמו שכתבו הבית יוסף והב"ח (או"ח סימן תקסא) שכל זמן שערי יהודה נתונות לשליטת עם אחר חוץ מעם ישראל, הן נחשבות עדיין בחורבנן, דהיינו כל זמן שעם ישראל מפחד מאומה אחרת ואינו עצמאי לחלוטין - לא נשלמה חזרתנו לארצנו. יב האם יש בזמן הזה כהן משוח מלחמה? אחד המשרות הייחודיות היא: כהן משוח מלחמה, שתפקידו העיקרי היה לעודד את החיילים שיוצאים לקרב. מכיוון שהוא צריך להימשח בשמן המשחה לצורך התפקיד, ויאשיהו המלך, שחי בסוף תקופת בית ראשון גנז את שמן המשחה, כתב המנחת חינוך (מצווה קז) שבבית שני לא היה משוח מלחמה. ומה שנמצא בספר יוסיפון שיהודה המכבי היה משוח מלחמה הרי זה רק תואר כבוד, אבל לא היה לו כלל קדושת משוח מלחמה, וגם לעניין מה שכהן המשוח מלחמה מדבר אל העם בשעת המלחמה גם זה אינו נוהג בזמן שאין שמן המשחה, ולא היה הדבר נוהג בבית שני. אולם בעל ספר עלי תמר (סוטה ח,א) חולק עליו, ומוכיח ממה שנאמר בספר החשמונאים (א פ"ג): ויצו יהודה ויתקעו בשופרות ויריעו תרועה ויתן ראשים על העם שרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות, ויעביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ילך וישוב לביתו ככתוב בספר תורת ה'". ואף שסדר הדברים שם אינו מדוקדק, כי בתורה כתוב: "והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם", מכל מקום ברור שאין להטיל כל ספק שדברי יהודה המכבי הם פסוקי כהן משוח מלחמה אל העם, ומכאן שאף בבית שני היה נוהג דין משוח מלחמה, כי המשיחה בשמן המשחה אינה הכרחית. לדבריו נמצא שגם בזמננו יש דין של כהן משוח מלחמה, ולפי זה ראוי לרבנות הצבאית הראשית למנות לתפקיד זה רב צבאי שהוא כהן. יג האם חייבים לכתוב משהו על מצבה? יש אומרים שאחד הדברים שקשים ללימוד הוא: מי שקורא כתב שעל גבי הקבר. על פי זה ענה בעל שו"ת משיבת נפש (סימן יז) לבני קהילת ווישיראד שנהגו מימים קדמונים להעמיד מצבות בלי לכתוב את שמות המתים עליהם, ורצו לשנות את מנהגם ולכתוב את השמות על המצבות כנהוג בכל הקהלות, ושאלו אם יש בזה חשש משום לועג לרש לשאר המתים שאין רשומים בשמותם. והשיב שכיוון שנהגו בכל קהלות ישראל לרשום שמות נפטרים, וכן משמע בגמרא הנ"ל, וודאי מה שלא חקקו על המצבות שמות הנפטרים לא היה זה בכוונת מכוון אלא במקרה וסיבה לא ידועה, ואולי לא היה להם אומן לפתח השמות, לכן אין חשש לשנות מנהג זה ולנהוג כבכל קהלות ישראל, ואין בזה משום לועג לרש. אולם בעל ספר עלי תמר (שקלים א,א) מוכיח שבהרבה קברים לא היו נוהגים לחקוק את שם הנפטר על האבן, אלא רק ציינו את מקום הקבר על גבי הקרקע בסיד לבן. הוא מביא בדבריו שבעיר הקודש חברון נוהגים שם משנות דור שלא לחקוק על המצבה את שם הנפטר, והמבקר קבר דורש מהשמש שיראה לו את הקבר על פי הרשימה בפנקס החברה קדישא. גם במרוקו עד הזמן האחרון לא נהגו לחקוק שום כתב על המצבה רק מעמידים אבן קטנה לסימן. וכן בתימן לא נהגו עד לזמנינו לכתוב שום כתב רק להעמיד מצבה קטנה. ומכירים את מקום הקבר על ידי סימנים ידועים ששמורים בזיכרון הקרובים. ובמחוז שרעבי נהגו להעמיד חגורת אבנים קטנות במקום הקבר. ואמנם בצנעא נהגו בזמן האחרון מספר אנשים לחקוק שם הנפטר על המצבה, אולי בהשפעה חדשה מבחוץ. יד האם יש שנאה אחרי המוות? בספר קהלת (ט,ו) אומר שלמה המלך ע"ה על המתים: "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה", כלומר: כאשר אדם מת, מתים אתו הרגשות שהיו לו כלפי אנשים אחרים. עם זאת, נפסק להלכה (שו"ע יו"ד שסב,ו): "שנים שהיו שונאים זה לזה, אין לקברם יחד", על פי דברי רבי יהודה החסיד שכתב שאין להם מנוחה אם הם קבורים זה ליד זה. בעל שו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן צו) נשאל לגבי קבורת מת אצל אבותיו, כאשר מצד אחד נקבר מי שהיה שונאו, האם להימנע בשביל זה מלקברו אצל אבותיו או לא. והשיב שוודאי אם אפשר לקיים את שניהם מוטב, דהיינו לקבור אותו אצל אבותיו בצד אחר ולא ליד שונאו, אך אם אי אפשר לקברו אצל אבותיו אלא אם כן יהיה קבור ליד שונאו - עדיף לקוברו שם, לפי שקבורת אבותיו הוא עניין שהקפידו בו אבות העולם, כמו שכתוב: "ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם", ואילו לאיסור הקבורה אצל שונאיו אין מקור גמור בש"ס, ואדרבה נאמר: "גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". הוא מוסיף שלצורך קבורת המת שנקבר עכשיו מותר לדחות את זה מפני זה, אבל המת הראשון שכבר נקבר אינו מוחל שייקבר שונאו אצלו, כי זה בא בגבולו שכבר קנה מקומו, אבל רק כשהוא עדיין בתוך י"ב חדש מקבורת המת ראשון, שעדיין הנשמה טסה שמה, ומדת הדין מתוח עליו, אז יש לחוש שהשנאה מקלקלת את הקבורה, שאין לו מנוחה הימנו, אבל אחר י"ב חדש אין חשש כלל מן המת הראשון, ואז מת זה שנקבר עכשיו וודאי טוב לו להיקבר אצל אבותיו למרות שנקבר גם ליד שונאו, ובשלום ינוח על משכב אבותיו.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300