מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת בבא בתרא

ב האם יש בזמננו דין גלות? לפי דין תורה מי שהרג בשוגג חייב לגלות לעיר מקלט, ומבואר בגמרא שאחת ממטרות הגלות היא כפרה, שבצער שמצטער האדם הגולה מתכפר עוונו. אמנם כתבו הפוסקים (מובא בטור חו"מ סימן תכה) שאין דין גלות בזמן הזה, כי מצוה זו נוהגת רק בזמן שישראל על אדמתם, וסנהדרין יושבים במקומם המוכן להם בירושלים. והנה מחבר השולחן ערוך, למרות שאינו מתייחס לדינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כתב לגבי רופא (יורה דעה שלו,א): "ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו", ולכאורה משמע שגם בזמן הזה יש דין גלות לרופא שהרג את החולה בשוגג. כך ניתן להבין גם מדבריו של ספר החינוך (מצוה תי) המסביר את מטרת הגלות: שראוי למי שהרג, אפילו בשוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ומוסיף שיש גם תועלות נוספות בדבר. אמנם בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן קד) מבאר שאין בזמננו דין גלות ממש, לגלות לערי מקלט, אלא רק דין גלות בדיני שמים, כלומר לסדר לו דרכי התשובה במשקל הגלות. בנוסף לכך הוא מסכים (שם סימן קה) עם מה שכתב בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה ברמת רחל סי' כ"ג), שכל מה שדברו הפוסקים ברופא שנחשב שוגג או אנוס, זהו דווקא אם טעה הרופא טעות מקצועית, וחשב שזריקה זאת או סם זה מרפא, אבל בטעות טכנית, כגון שבפחזותו החליף סם החיים בסם המוות, בעניין כזה אדם מועד לעולם, ושגגתו עולה לו בזה לזדון. ג מי בדרך כלל מת קודם: הבעל או האשה? רש"י מסביר שבעל או אשה יכולים למכור את זכות גביית הכתובה לאדם אחר, וכל אחד מהם עומד בספק: אם הבעל ימות לפני אשתו או יגרשה אז היא תגבה את הכתובה, ואילו אם היא תמות לפניו אז לא תהיה גבייה של הכתובה, והיא תישאר ברשות הבעל. הסיכוי שהכתובה תישאר ברשות הבעל גדול יותר מהסיכוי שהאישה תגבה את הכתובה, כי הוא מוחזק ועומד בה ואילו האישה צריכה לגבות אותה ממנו. הרש"ש מעיר שיש עוד סיבה שבגללה הסיכוי שהכתובה לא תיגבה על ידי האישה גדול יותר, והוא מפני שדרך נשים על הרוב למות קודם בעליהן, כמו שכתבו תוספות בכתובות (פג,ב ד"ה מיתה) וכן הרמב"ם (בפיה"מ לנדה פ"ה מ"ו). תוספות שם כותבים שיש סיכוי גדול יותר שהאישה תמות, מפני שבזמנם נשים נטו למות בשעת לידתן, והרמב"ם שם כותב שגיל ההגעה למצוות של בנות מוקדם יותר מבנים, מפני שבדרך כלל נשים חיות פחות שנים מגברים. ייתכן שרש"י לא כתב טעם זה מפני שזהו דבר שמשתנה, ולא בכל הדורות נשים מתות לפני בעליהן. כיום בממוצע נשים חיות יותר שנים מגברים, ומכיוון שבדרך כלל גיל הבעל גדול מגיל האישה, על פי רוב בימינו הבעל מת לפני אשתו. ד יש ביכולתנו לחדש את הקרבת הקרבנות? נאמר בתורה לגבי קרבן פסח (שמות יב,י): "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ", ובעניין זה כותב הרמב"ם (קרבן פסח י,יא) איך צריך לצלות ולאכול את כל הקורבן: כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה, שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם. הראב"ד לעומת זאת סבור שאסור לצלות את קורבן הפסח עם גיד הנשה, וכותב בלשון חריפה: "בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ...ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו". בגלל מחלוקת זו וכיוצא בה, היו מגדולי ישראל שסברו שאין בידינו עדיין אפשרות לחדש את הקרבת הקורבנות, כמו שכתב הגר"מ אויערבך זצ"ל לרב קלישר זצ"ל (מובא בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לג): "איככה נוכל להקריב קרבן או לאכול ממנו אשר רבו כמו רבו ספיקות ושאלות שונות ופלוגתא דרבותא בכמה דינים, ומי יתפאר להכריע, כמה וכמה דינים כהררים התלוים בשערה יש בבדיקת הריאה אשר מהם מחמירים בני אשכנז ומהם להיפך בני ספרד מחמירים..." אמנם הרב קלישר זצ"ל סבר שכמו שאנו מכריעים ופוסקים הלכה בכל דיני התורה, כך יש לעשות בקשר למחלוקות בדיני הקרבת הקורבנות, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי אין לנו רשות להימנע מלקיים את מצוות התורה של הקרבת הקורבנות אם הדבר מתאפשר, כמו שאין נמנעים מקיום מצוות אחרות. ה לא בכל דבר חצי ועוד חצי שווה שלם "משלשין בממון ואין משלשין במכות", כלומר בעונש ממון מחלקים את הסכום בין העדים הזוממים בשווה, אבל בעונש מלקות כל אחד מהם מקבל את מלוא מספר המלקות שזממו לגרום לאותו אדם שהעידו עליו. בביאור ההבדל הזה כותב ה"בית הלוי" (שמות יז,ח) שבממון, מאה זוזים הם ממש החצי של מאתים, וכשמשלמים ביחד הוא ממש "כאשר זמם", כי שתי פעמים מנה הם מאתים. אבל במלקות ההכאה השנייה מכאיבה הרבה יותר מן הראשונה וכן השלישית קשה הרבה יותר משתים הראשונות וכן כולם, כי באות המכות הנוספות על בשר המוכה ונכאב כבר מן הראשונות, והכאה אחת איננה חצי של שתי הכאות, כי השנייה היא כפלי כפלים מן הראשונה, וכיון שהעדים רצו לחייבו בשקר שלושים ותשע מלקות לא יועיל מה שילקו לכל אחד חצי של שלושים ותשע, כי בשני חצאים אינו מגיע לייסורים כפי שהם ביחיד, ואי אפשר לטעום את הכאב של המכה האחרונה, השלושים ותשע, אם לא ילקוהו קודם את הראשונות. על פי העיקרון הזה הוא מסביר שכאשר עם ישראל פשע ונענש בעונש גלות, ובאו הכשדים והגלו אותם, לכאורה נראה שלא מגיע לכשדים שום עונש, כי הם קיימו את רצון ה', אמנם עיקר העונש שיגיע להם יהיה על ששעבדו בישראל יותר מדי ומתוך שנאתם הוסיפו בשעבוד, וכמו שאמר הכתוב (בזכריה א'): "וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". על פי זה לכאורה בעתיד לא יגיע להם עונש על שיעור השעבוד שהיה על פי רצון ה', אלא רק כפי ערך הייסורים שהוסיפו מדעתם. אבל כיון שהוספתם באה על ישראל המוכים כבר, לא יוכלו הכשדים להרגיש את ההכאה היתירה וכובדה אם לא יוכו קודם וייעשה בשרם מוכה ונכאב כשל ישראל, ואחר כך ישלמו להם גמולם, ואז יהיה ממש מדה כנגד מדה. ו האם נתינת גט דומה לדיני ממונות או לדיני נפשות? תוספות (ד"ה שמואל) כותבים שכאשר בית דין דן בנתינת גט כריתות שבעל נותן לאשתו זה נחשב כדיני נפשות, שכן גט זה מתיר אשת איש שיש בה מיתת בית דין, לכן דיני העדות בגט הם כמו בדיני נפשות. מטעם זה כתב בתשובת חתם סופר (אה"ע ח"ב סימן צג) שיש להקפיד שלא יהא בדייני גט מום, משום שגט הוא כדיני נפשות, ובדיינים בסנהדרין אסור שיהיה מום, ועניין זה כל כך חמור שגזרו שאף בעדי הגט לא יהא מום, וכן שלא יהא שום מום בדייני חליצה, וכל זה לדעת החתם סופר היא גזירה אטו דייני גט. אולם בעל שו"ת מהרח"ש (אבן העזר סימן מב) כתב שמדברי הרבה ראשונים (סמ"ג והמרדכי בשם ר"ח והרשב"ט והרמב"ן והרשב"א והריב"ש) נראה שגיטין שווה לדיני ממונות. עם זאת כתב בספר אלף כתב (ח"א אות פ, מובא פרדס יוסף החדש דברים כד,א): הגאון ר' חיים צבי מאנהיימער ז"ל נהג להתענות ביום שסידר גט שהשי"ת יצילהו ממכשול בסידור הגט. זאת על פי תוספות (הנ"ל), שכתיבת גט הוי כדיני נפשות. עוד כתב בספר הנ"ל (ח"א אות ד"ש): וסיפר לי דודי הגר"י הלוי פראגר זצ"ל, שכאשר דר בחדר אצל מר חמוהי המהר"ם שיק זלה"ה, ובעת שסידר מהר"ם שיק גט קראוהו להצטרף לבי עשרה. ובאשר היה דודי הגז"ל טרוד בלימודו, בא לחדר שסידרו הגט בלי כובע העליון, וציוה לו המהר"ם שיק שילבש כובע העליון, כי אמר כל בי עשרה שכינתא שריא, וצריך לזאת להיות מלובש בכבוד. ז מה מוכיח את הרמה המוסרית הגבוהה של עם? מהפסוק (דברים טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" לומדים שרק בארץ ישראל צריך למנות שופטים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אבל בחוץ לארץ אין חיוב שיהיה בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. המגיד מדובנא (אהל יעקב פרשת משפטים) הבין שבתי הדין בחוץ לארץ מיועדים לדון את אומות העולם, וכתב שלכאורה נראה שאומות העולם צדיקים יותר מישראל, שכן אצלם אין צורך בכל כך הרבה בתי דינים כמו בישראל. אולם, הוא מבאר, מספר בתי הדין אינו משקף את מספר הפושעים, אלא את הרגישות המוסרית הגבוהה של עם ישראל, כי זהו כלל ידוע שבעלי הנפשות הטהורות למודי החכמות ומושכלות אלוהיות מרגישים בכל מעשה מן המעשים, מה שלא ירגיש איש בער וחסר לב. ככל שהרמה המוסרית של עם גבוהה יותר כך הוא צריך יותר בתי דין, כי הוא רגיש יותר לעוולות, ולעומת זאת עם שרמתו המוסרית ירודה לא שם לב לעוולות מוסריות דקות, אלא רק לעוולות הגדולות, לכן אין לו צורך במספר גדול של בתי דין. נמצא שזהו שבח לעם ישראל כאשר יש לו צורך במספר גדול יותר של בתי דין מאשר לאומות אחרות. מעניין לציין שכיום במדינת ישראל יש כמה מדדים המוכיחים רמה מוסרית גבוהה של הציבור, וביניהם: שיעורי התנדבות גבוהים, במיוחד בעתות חירום ומשבר, אך גם בשגרה, ערבות הדדית חזקה בקרב קבוצות רבות באוכלוסייה, הבאה לידי ביטוי בתמיכה בשכנים, במשפחה המורחבת ובקהילה, תרומות וצדקה הבאים לידי ביטוי בפעילות ענפה של ארגוני חסד, תרומת איברים בשיעור גבוה יותר מהמקובל במדינות אחרות, ועוד. ח מה ההבדל בין חכם בתורה לחכם בדברים אחרים? מהפסוק (משלי כט,יז): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" לומדים שיש מצווה על האב ללמד את בנו תורה, ואפילו אם הבן כבר למד ויודע, עדיין מצווה על אביו להמשיך ללמדו עוד ועוד, ונאמר בגמרא שזה שייך רק בלימוד תורה, אבל כאשר האב מלמד את בנו מקצוע, כמו נגרות, ברגע שהבן למד את המקצוע אין יותר חיוב על האב ללמדו. מכאן רואים את ההבדל העמוק שבין לימוד תורה ללימוד מקצועות אחרים. בעוד שלימוד מקצוע הוא עניין של ידע, וכאשר אדם יודע את מה שצריך אין מצווה ללמדו עוד ועוד, אין הדבר כך בלימוד תורה, כי על דברי התורה נאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו", ולכן יש מצווה תמיד ללמדם עוד ועוד. מכאן למד בעל שו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן עו) שכבוד לרבו המלמדו אומנות אינו דומה לכבוד שצריך אדם לנהוג ברבו שלימדו תורה. בזה הוא מצדיק (שם סימן עה) את דברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (בספר קול רם פרשת קרח) שכתב שכבוד התורה אינו דומה לכבוד של חכמים בחוכמות אחרות, ומי שחכם בחכמות אחרות, אף לאמיתתן, אין עניין לכבדו כמו שמכבדים תלמיד חכם, אף שמברכים עליו שנתן מחוכמתו לבשר ודם. הוא אף מבאר שהבדל זה בא לידי ביטוי בנוסח הברכה, שעל חכם בתורה מברכים: "שחלק מכבודו ליראיו", ואילו על חכם בחוכמות אחרות מברכים: "שנתן מכבודו לבשר ודם". כששאלו פעם את מרן הרב קוק זצ"ל האם אפשר לברך את ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו", ענה בשם חותנו זצ"ל, שאמנם "מחוכמתו" אפשר לומר, אבל איך אפשר לומר "ליראיו", האם אנו בטוחים שהחכם הוא ירא שמים באמת? ט אין לנו מושג לאיזו רמה של דרך ארץ הגיעו הקדמונים אחרי שאבימלך לקח את שרה ואלקים בא אליו בחלום הלילה ואמר לו: "הנך מת על האשה אשר לקחת", טען אבימלך: "הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת", והשיב לו אלקים בחלום: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וכו' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך" (בראשית כ). ופירשו חז"ל מה היה חטאו של אבימלך: "'נביא הוא' וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר, על אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא? ". וחז"ל באים לידי מסקנא: "מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד", ומפרש רש"י (בב"ק צב): "שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד". כתב על כך הסבא מסלבודקא, ר' נתן צבי פינקל זצ"ל (אור הצפון חלק א דרך ארץ קדמה לתורה) שמכאן, ומעוד מקורות אנו רואים שמידת ה"דרך ארץ" שהייתה מצופה מבן נח באותה תקופה הייתה ברמה כל כך גבוהה, עד כדי כך שמכיוון שלא למד דרך ארץ ולא התנהג עם אברהם לפי מדה זו, נתחייב מיתה הוא וכל אשר לו. ועוד הוסיפו חז"ל שאבימלך היה בגדר "אומר מותר", משום שלא ידע הלכה זו, ובכל זאת מכיוון שיכול היה לדעת באמצעות אברהם אבינו ונכשל בזה, חייב מיתה, אם בדיני אדם או בדיני שמים. הוא מבאר שתורה זו הנקראת "דרך ארץ", שקדמה לתורה מסיני, תורה שלמה היא המקיפה את כל האדם, והדורות הקדמונים מצאו מקום להתגדר ולהתעלות בה לרמה גבוהה מאוד, ולא עוד אלא שגם בתורה זו, תורת דרך הארץ של האדם, דקדקו עם אישי הדורות הקדמונים ההם כחוט השערה, ותבעו מהם תביעות דקות מן הדקות, אשר אנחנו אף לאחר קבלת תורה מסיני אין לנו מושג בהן. י חייך וחיי הכלל - חיי הכלל קודמים וא"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. דוד המלך ע"ה ידע שבימיו לא ייבנה בית המקדש, ובכל זאת שמח כאשר שמע שאנשים מצפים למותו כדי שיוכל להיבנות, וכתב בעל עין יעקב שלמדנו מכאן שראוי לכל איש תם וישר שישתוקק אל הטוב הכללי למרות שבאופן פרטי יימשך לו הפסד וצער מזה. כך מדייק גם בעל ספר עלי תמר (ברכות ב,א) מהמחלוקת המפורסמת בין בן פטורא לרבי עקיבא (ב"מ סב,א) לגבי שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, ובא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חברך, ומשמע שדווקא כשמדובר בחיים של אדם אחד מול אדם אחר חייך קודמים, אבל אם המדובר הוא במלחמה של גוים אויבים נגד כלל העם, אז: חייך וחיי העם חיי העם קודם, כי אם לא כן איך האדם יוצא למלחמה ומסכן את חייו. הוא מוסיף וכותב: "ולדבר זה עוררני נכדי מחמל נפשי אליעזר הי"ד שעלה על עקידה במזבח העם במלחמת סוריא ביום השואה כ"ז ניסן תשל"ד. על הפרח הזה שנקטף שלא בעתו בעד חיי העם עיני עיני יורדה מים מאנה הנחם נפשי על שבר בחורי נכדי בעל כישרונות נעלים ומדות אצילות שתלינו בו תקוות רבות על עתידו אבל הוא פסק הלכה למעשה חייך וחיי העם חיי העם קודם ועפרו צבור על מזבח האומה". יא מי גרם למינוי הכהן הגדול הזה? רוצח בשוגג גולה לעיר מקלט וצריך להישאר שם עד מותו של הכהן הגדול, כמו שנאמר (במדבר לה,כה):"וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ". מהפסוק משמע לכאורה שהרוצח משח את הכהן הגדול, ואכן הגמרא מקשה על כך: וכי הוא משחו? המשך חכמה כותב שייתכן שהביטוי הזה מורה לנו את אופני הנהגת ההשגחה, וכדי להבין את דבריו יש להקדים מה שכתבו כמה מפרשים שהסיבה שרוצח בשוגג נענש בגלות לזמן בלתי ידוע ובלתי קבוע היא מפני שהגלות היא על השוגג, ואין כל השוגגים שווים, מהם קרובים לאונס ומהם קרובים למזיד, מהם שתהיה שגגתו מעט ומהם שתהיה שגגה גדולה. הקדוש ברוך הוא היודע הנסתרות יודע כמה שנים רוצח זה חייב לגלות, והוא גם יודע עד מתי יחיה הכהן הגדול, באופן שהרוצח יגלה טרם מות הכהן רק כפי מספר השנים שהוא חייב גלות. על פי זה כותב המשך חכמה שיתכן על פי ההשגחה העליונה אשר בשביל סיבת איש פרטי יתמנה דווקא כהן מסוים לכהן גדול, בשביל שצריך הרוצח להמתין מספר מסוים של שנים עד מיתתו של כהן גדול, ואם יתמנה אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, לכן יתמנה זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן להיפך, כי מזלו גרם. בהקדמה לפירוש המשניות של הרמב"ם יש משלים רחוקים מזה בדרכי ההשגחה, כמו שאדם בנה בניין גדול רק בשביל שיום אחד יעבור שם צדיק ויוכל לנוח בצילו של הבניין. לזה אמר הכתוב: "אשר משח אותו" - כלומר שהוא, הרוצח, הסיבה למשיחתו של כהן זה. יב מי לא קיים את דברי הירושלמי? הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ז,ז) פוסק על פי המשנה: רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהן. על פי זה נאמר בירושלמי (סוף שביעית) שאם אדם רואה שאנשים מכבדים אותו על שיודע שתי מסכתות ובאמת הוא יודע מסכת אחת בלבד, הוא צריך להעמיד אותם על טעותם. הרה"ג יוסף פליישמן שליט"א (בכתב העת: עלון המשפט, גניבת דעת - העמדת השני על טעותו) מצא שנחלקו הפוסקים בטעם דין זה: יש סוברים שדין זה הוא משום גניבת דעת, ולמדו מכך שאף שבדרך כלל אין איסור גניבת דעת אם חברו טועה מעצמו, מכל מקום אם הטועה משלם כסף או מכבד יותר מהראוי מצד טעותו, יש לתקנו. ויש אומרים שדין זה אמור רק אם אומרים לו בפניו שלמד שתי מסכתות, או טעות אחרת, והוא שותק, ששתיקתו מתקבלת כהסכמה, אבל אם חברו טועה מעצמו אין חיוב להעיר לו. ויש סוברים שדין זה אמור רק בתלמידי חכמים שמכבדים אותם על תורתם, והטעם אינו משום גניבת דעת, אלא מצד מידת ענווה. אמנם היו רבנים גאונים גדולים שלא יכלו לקיים את דברי הירושלמי, כי חששו שלא יאמינו להם: הגאון האדר"ת (מובא בספר אדר היקר) כתב: "בעוונותי הרבים אני מקבל כבוד יותר מהגיע לי... ואי אפשר לי להגיד להם ללא תועלת, שלא ישמעו אלי ויתלו בי גם ענוה יתירה, ומה אעשה". כך כתב גם הגרי"י קניבסקי זצ"ל (בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן רכה): "בכגון אנא עני כשנכתב עלי תוארים מוגזמין מאוד מאד בזמן שאפילו חדא לא ידענא כהוגן וכו' וע"פ רוב גם הכחשה לא תועיל כי יאמרו שהוא אוחז במדת הענוה." יג האם אפשר לבטל מעשה עבירה? רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות... אם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן. יש בתורה שני ממדים של עונש: בידי בית דין של מטה ובידי בית דין של מעלה. בית דין של מטה דן ומעניש על מעשים שנעשו על פי עדים והתראה, ובממד הגשמי של העולם הזה את הנעשה אין להשיב, לכן ברגע שנפסק שעל אדם להיענש במלקות או מיתה אין אפשרות לבטל את פסק הדין, אפילו אם אותו אדם ישוב בתשובה שלמה וגמורה. אולם בית דין של מעלה מענישים על פי המבט העליון הכולל את הממד של השורש הרוחני בעולמות העליונים של המעשים הגשמיים. בעניין זה מסביר הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ד) שהתשובה ניתנה לחוטאים בחסד גמור, ופעולתה היא שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו - עקירת הדבר מרצונו, נחשבת לו כעקירת הנדר, ומתכפר לו. כמו שנאמר (ישעיה ו,ז): "וסר עונך וחטאתך תכופר", שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. עקירת המעשה באמצעות עקירת הרצון אפשרית רק בממד הרוחני שדנים בו בית דין של מעלה, ובלתי אפשרית בממד הגשמי שדן בו בית דין של מטה. יד האם מותר למול אדם מורדם? תוספות (ד"ה לאפוקי) כותבים שעונש כרת למי שלא מל חל על האדם לא רק אם מת בלי למול את עצמו, אלא לעולם, כל זמן שלא מל - חייב כרת. לעומת זאת הרמב"ם (מילה א,ב) כותב: כל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. הגר"י ענגיל זצ"ל (בספר בן פורת סימן ב אות ד) ביאר שיש הבדל בין הרמב"ם לתוספות בהגדרת המצווה של ברית מילה. לפי דעת הרמב"ם עיקר המצווה הוא מעשה המילה, וכיוון שעשה אדם את מעשה המילה לפני שמת אינו חייב כרת, אולם לדעת תוספות המצווה היא שיהיה נימול תמיד, ובכל רגע שעבר והוא ערל ביטל את מצות מילה, וחייב כרת. הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כב) חלק עליו וסבר שגם הרמב"ם מודה שצריך שיהיה נימול תמיד, אלא שלדעתו במעשה המילה שעשה לאחר מכן נפטר מאיסור כרת. בתשובתו הוא מתייחס לשאלה אם מותר להרדים אדם מבוגר בזמן שמלים אותו, וכתב שלכאורה שאלה זו תלויה בהגדרת מצוות ברית מילה, שאם המצווה היא המעשה, ומצוות צריכות כוונה - יש צורך שהאדם יהיה ער בזמן המילה, אולם אם המצווה היא להיות נימול ולא במעשה המילה אז אפשר שיהיה רדום. מסקנתו היא שמותר למול אדם גדול בזמן שהוא רדום ומתקיימת בכך המצווה כהלכתה. טו "ולו תהיה לאשה", גם בזמננו? מצאנו בתורה שני עוברי עבירה שחייבים להיות נשואים לאשה שכלפיה עברו את העבירה, אם היא ואביה מעוניינים בכך: מוציא שם רע, שנאמר (דברים כב,יט): "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו", ואונס, שנאמר (דברים כב,כט): "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". בגמרא מובאת ברייתא שעוסקת בדיניהם, והדוגמה שנזכרת בה היא של אונס. הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קכט) תמה מדוע לא הזכירה הברייתא את הדוגמה של מוציא שם רע, שנזכרת קודם בפסוקי התורה, וביאר שהברייתא נשנית בימי התנאים שאחר חרבן הבית, והעדיפו לשנות דין הנוהג אז גם בימיהם, ואילו מוציא שם רע אין דינו נוהג אלא בפני הבית, כמבואר ברמב"ם, מפני שיש בו דיני נפשות. רבים מהאחרונים דנו בשאלה האם מצוות אלו הן בגדר קנס, שנוהג רק על פי דיינים סמוכים ומי שמודה בו פטור ואינו נוהג כיום, או שאלו מצוות שאינן קנס. ספר החינוך (מצווה תקנז) כותב בפירוש שגם כיום נוהגת מצווה זו של "ולו תהיה לאשה", אולם מלשון רש"י והטור יש שהבינו שלדעתם זהו קנס, שאינו נוהג כיום, וכן הבין בעל קובץ שיעורים (כתובות אות קכז) מדברי תוספות (כתובות לה,ב ד"ה לא) שהוא בכלל קנס שאינו נוהג בזמן הזה. אולם הרדב"ז (שו"ת חלק א סימן יט) פסק למעשה גם בזמננו "במי שאנס נערה ואחר כך הודה... שכופין אותו וישא אותה". וכן פסק בעל שו"ת משה ידבר (הלכות אישות סימן א): "מה שחייבה תורה לישא האונס את אנוסתו אין דבר זה קנס, אלא מצות עשה של תורה", שנוהגת גם בזמן הזה. טז האם מותר לאדם לזלזל בכבודו? נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה קטז,ו): אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם. וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. (ויקרא יא,מד). בירושלמי (פאה פ"ח ה"ז) מסופר על אדם עשיר ממשפחת הנשיא שירד מנכסיו וכאשר נתנו לו מצדקה לאכול בכלי חרס היה אוכל ומקיא, כי לא היה רגיל לאכול מכלים כאלה, וזה הגעיל אותו. אמר לו הרופא: הרי גם כשהיית עשיר היו מבשלים לך את המאכלים בכלי חרס, תאכל מהקדרה שבה מתבשל המאכל ולא תקוץ בו. המאירי מגדיר איסור זה: "מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם", ובעל ספר עלי תמר (שם) מסביר שזהו עניין של כבוד האדם, כי האדם מצווה לשמור על כבוד עצמו ונפשו ונשמתו שנתן בו ממעל, כמו שמצווה על כבוד הבריות בכלל, ועל עצמו עוד יותר, שגדול כבוד הבריות (ברכות יט,ב ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ג) ורבי יוחנן היה קורא לבגדיו: "מכבדותי", וחייב האדם ללבוש בגדי כבוד בשבת ויום טוב, כמו שאמרו חז"ל (במסכת שבת קיט). אולם יש להעיר על כך שהמאירי עצמו (ב"ק צא,ב) כותב שאף על פי שמן התורה אסור לאדם לחבול בעצמו, מכל מקום לעניין בושת ופחיתות, אם אינו מקפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו - רשאי. יז אמא צריכה לדעת מהי טובת הילד האמיתית רבא משבח את דבריו של רבי שמעון, ואומר (לשון רש"י): "כל שאמו יולדת תבקש רחמים יהי רצון שיהא כרבי שמעון". מדוע קישר רבא את השבח לרבי שמעון לאמו? כיוצא בזה נאמר במסכת בכורות (ס,א) שבח לאמו של רב הונא בר סחורה, ומבאר בעל חשוקי חמד (בבא בתרא קכא,ב) שאף לשיטות שרק האב מחוייב בחינוך בניו ולא האם, כשהאב אינו נמצא האם חייבת בחינוך בניה, וכן מבואר במאירי (נזיר כט,א) לגבי חינוך הילדים: אם אין להם אב, האם חייבת בכך. הוא מצטט את מה שכתב בשל"ה (שער האותיות אות דל"ת, דרך ארץ) שחובת התוכחה לבנים מוטלת על הנשים יותר מאשר על האבות, מפני שהן מצויות יותר בבית, וכך הוא כותב: והנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב, ויותר מהם, מטעם שהן פנויות ומצויות יותר בבית. ממה נפשך, אם האב תלמיד חכם, אז הוא טרוד מאד בגירסא, לא יוכל לעיין בכל עת ובכל שעה על מעשה הנער, ואם הוא טרוד במשא ומתן ובהליכת דרכים, אז על הרוב אין האיש בביתו. ויען כי טבע הנשים רכות, על כן החיוב מוטל על הנשים ללבוש כלי גבר, רצוני לומר להיות לה אבירות לב להוכיח בשבט מוסר, ולהכות אותו הכאות בטוב, גם כי ישוע ויזעק, לבלתי שמוע אליו, עד שיסור מדרך הרע וילך בדרך הטוב והישר. ודרך רמז אני אומר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן' (איכה ד, י), רצוני לומר, אותן הנשים שמרחמין על ילדיהן לבלתי הכות אותם, הן מבשלות אותם, כלומר ממיתות אותם, כאילו היו שוחטין אותם, ומבשלין אותם כבשר בהמה, וחיה, ועוף. יח לקרוא פסוקים בנעימה וזמרה בגמרא מדובר על מקרא ביכורים, וכפי שפוסק הרמב"ם (ביכורים ג,י) זוהי מצוות עשה: מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא הגדתי היום ליי' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה עד אשר נתת לי יי', ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת. הריטב"א (בעמוד ב) כותב בשם המדרש שיש לקרוא את הפסוקים הללו בניגון, ומבאר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (דרך אמונה - ציון ההלכה הלכות ביכורים פרק ג ס"ק [פד]) שהכוונה היא לקרוא את הפסוקים בטעמים, ומוסיף שבוודאי שאינו מעכב, ויוצא אדם ידי חובה גם אם קורא ללא טעמי המקרא. זוהי בעצם מעלה והידור תמיד לקרוא פסוקים עם טעמי המקרא, כמו שכתבו (מהרח"ו בשער המצוות פרשת ואתחנן והשל"ה מסכת שבת נר מצוה אות יד) בשם האר"י ז"ל שכשקוראים פסוקי מקרא יש לקוראם בטעמים. כך גם רבינו יונה בספר היראה (אות שד) כתב: והמקרא יקרא בנגינותיו, כי הקורא בלא זמרה תורה חוגרת עליו שק. בעל הטורים (בתחילת שמות) נתן רמז לקריאת שנים מקרא ואחד תרגום מהפסוק "ואלה שמות בני ישראל", שהוא ראשי תיבות: "ו'אדם א'שר ל'ומד ה'סדר ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום ב'קול נ'עים י'שיר י'חיה ש'נים ר'בות א'רוכים ל'עולם". הרי שגם הוא הזכיר כחלק מובנה של הרמז לשיר את הפסוקים בקול נעים. יט סיום בדבר טוב פירוש רש"י למסכת מכות מסתיים באמצע נושא, ובסוף דבריו הוא מתייחס לאדם טמא שטבל ונעשה טהור, והעירו מדפיסי הגמרא: רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה - לא פירש יותר. לשון זו: "גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה" מבוססת על הנאמר על רבה בר נחמני (במסכת בבא מציעא פו,א): "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור", וגם על בן דמא (עבודה זרה כז,ב): "אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה". במסכת סנהדרין (סח,א) מובא שרבי אליעזר נשאל לפני פטירתו כמה שאלות, ובסוף אמר טהור ויצאה נשמתו בטהרה. כותב על כך בעל עלי תמר (שבת פ"ב ה"ז) שסימן טוב הוא לאדם שמסיים את חייו ופעולתו בטהרה, וכך גם מנהג המחברים לגמור את ספרם בסימן טוב, כמו שהנביאים סיימו את ספריהם בדבר טוב. במסכת כתובות (קג,ב) נאמרו כמה סימנים שאדם שנפטר מן העולם באופן הנזכר שם זהו סימן יפה לו או סימן רע לו. אחד הדברים שנאמרו שם: "פניו כלפי העם - סימן יפה לו, כלפי הכותל - סימן רע לו" כאשר מרן הרב קוק זצ"ל שכב על ערש דווי במיטתו ביום מותו, הוא היה עם פניו אל הקיר. כאשר הבין שסופו קרוב, הוא התאמץ בכוחות מופלאים עילאיים והסתובב כדי שיהיו פניו אל העם, וכך נפטר מן העולם בסימן יפה. כ פאות הראש הן סימן לגדלות האדם בגמרא מדובר על איסור הקפת הראש, ורש"ר הירש זצ"ל בפירושו (ויקרא יט,כז) מבאר את הרעיון העומד בבסיס האיסור הזה: פאת הראש היא ההבדלה הנראית לעין - בין קידמת הראש לבין אחורי הראש; וזו זהה עם ההבדלה שבין המוח הגדול לבין המוח הקטן. שהרי הבדלה זו מצויה במישור, היורד במאונך בין המצח לבין עצם הקודקוד, והעובר בצדעיים לפני האוזניים. כידוע, המוח הגדול (צרברום) אחראי על זיכרון, רגשות, תכנון, קבלת החלטות, פתרון בעיות, שפה, עיבוד מידע תחושתי (מגע, כאב, טמפרטורה), תפיסה מרחבית, ניווט, עיבוד מידע שמיעתי, זיהוי עצמים ופנים, שהם עניינים שהאדם מפותח בהם יותר מכל בעלי החיים. לעומת זאת המוח הקטן (צרבלום) אחראי בעיקר על תיאום תנועה, שיווי משקל ולמידה מוטורית, שהם עניינים גשמיים בסיסיים שיש אצל כל בעלי החיים. במילים אחרות: ההבדל הניכר בין המוח הגדול למוח הקטן אצל האדם, מדגיש את ייחודיותו של האדם על פני כל בעלי החיים האחרים. איסור "בל תקיפו" אוסר להסיר את אותה הבדלה. וזהו עיקרון שמופיע בתורה בהרבה מקומות: היא מעוררת בליבנו את התודעה על היסודות הנבדלים שבנפש האדם; והיא מדגישה את מעלתו היתירה של היסוד הרוחני, שיסוד החי ישתעבד לו וייסוג מפניו; ורק בו יופיע האדם כאדם. שער הצדעיים, פאות הראש, מזהיר את האדם - להיות אדם, לכן אסור להסירו. כא באלו ארצות יש הכי הרבה קעקועים? בגמרא מדובר על האיסור לעשות כתובת קעקע, ומבואר שבעיקרו זהו איסור שקשור לעבודה זרה. בעניין זה נאמר (בראשית כה,ו ): "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם", פירשו חז"ל שמסר אברהם שם טומאה לאותם בני הפילגשים, שבעצם היו כולם בני פילגש אחת (קטורה), ושלח אותם למזרח הרחוק. לפי המדרש המילה פילגשים כתובה בלי האות י, פלגשם. אמר על כך החתם סופר (תורת משה שם) ש"פלגשם" הוא "פלג שם", כלומר חצי שם. "שם" בגימטריא שווה 340, וכאשר מחלקים מספר זה לשנים, כל חלק הוא 170, שבגימטריא הם אותיות ק"ע, ושני החצאים ביחד יוצרים את המילה קעקע, והיינו כתובת קעקע שהוא שם עבודה זרה כמבואר בסוף מסכת מכות (כא,א), ובאמצעותה הוציא בן סטדא (שיש אומרים שהו יש"ו הנוצרי) שמות טומאה ממצרים (שבת קד,ב). מעניין לציין שידוע שבעבר קעקועים היו נפוצים מאוד בתרבויות שמקורן במזרח הרחוק, וביניהם פולינזיה (כגון סמואה, מאורי), שם קעקועים היו חלק בלתי נפרד מהתרבות, וכן יפן, שבה בתקופות מסוימות, קעקועים מסורתיים (Irezumi) היו נפוצים, במיוחד בקרב קבוצות מסוימות באוכלוסייה. כיום, לפי הנתונים המעודכנים, המדינות שבהן אחוז האנשים עם קעקוע הוא הגבוה ביותר הן: איטליה, שוודיה, ארצות הברית ואוסטרליה. נראה שעמי המזרח, צאצאי פילגש אברהם אבינו, כבר אינם אדוקים בעבודה זרה כמו פעם, וחלק משאריות מנהגי עבודה זרה מצויות יותר באירופה וארצות הברית. כב יש תלמידי חכמים מזויפים בתורה נאמר שאדם החייב מלקות מקבל ארבעים מלקות, אולם חכמים פירשו שהכוונה היא לשלושים ותשע. על כך אומר רבא: כמה טיפשים אותם אנשים שמכבדים את התורה ולא מכבדים את תלמידי החכמים, ומבאר המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התורה פרק יא) שרבא בא להודיע את מעלת החכם, שלא יאמר האדם שבעל התורה הוא כמו אדם רגיל, רק אדם שיודע תורה, אין הדבר כך, אלא התלמיד חכם הוא כמו עצם התורה, לכן אמרה התורה (דברים יז): לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך, כי תלמידי החכמים הם עצם התורה. מי שאכן זוכה להידבק לתלמידי חכמים אמיתיים מובטח כי ילך בדרך הישר, ועל כך אמר הבעל שם טוב (מובא בתולדות יעקב יוסף פרשת בהר דף ק"כ ע"ג) שהפסוק (תהלים פט,מח): "עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם" כולל שאלה ותשובה: היצר הרע שואל את הקב"ה על עצמו: על מה שוא בראת, למה נברא היצר הרע שהוא שוא, מאחר שיש תלמידי חכמים, חכמי מוסר, מי ישמע לו ליצר הרע, והשיבו הקדוש ברוך הוא: "כל בני אדם", שיש גם חכמים להרע, כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, בא כנגד זה איש בליעל, תלמיד חכם שהוא כמו שד יהודי, שנברא כדי להטעות בני אדם, ומי שירצה ידבק בזה או בזה, והבחירה חפשית. לאורך כל הדורות היו אנשים שטעו ללכת אחרי מי שנראה בעיניהם כתלמיד חכם, אולם לא היה תוכו כברו, וזהו הניסיון שיש לרוב בני האדם: למי לשמוע? ממי ללמוד? אחרי מי ללכת? מי שזוכה מתדבק בתלמידי חכמים אמיתיים, שהם, כמו שכתב המהר"ל, עצם התורה. כג כמה מצוות יש בתורה? דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. חכמי ישראל בדורות הקדמונים, הגאונים והראשונים, נתלבטו במנין המצות, כמו הרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג. וגם האחרונים דנו בזה, וכל אחד סותר מנינו של חבירו בסתירות וקושיות עצומות. וגם על מניינו של הנשר הגדול, הרמב"ם ז"ל, אשר כל האחרונים נמשכים אחריו, יש קושיות חזקות. אחיו של הגר"א כותב בשמו (בספר מעלות התורה) שאי אפשר לומר שיש רק תרי"ג מצוות ולא יותר, כי אם כן מ"מבראשית" עד "בא" יש רק שלש מצוות. גם הרבה פרשיות בתורה שאין בהם שום מצוה, וזה אינו מתקבל. אלא באמת כל דיבור ודיבור בתורה שיצא מפי הגבורה הוא מצוה בפני עצמו. והמצוות רבו ועצמו עד אין מספר, כי כל הפרטים הקטנים של החיים כלולים בהם, עד שמי שיש לו עין השכל ולב מבין יוכל להתנהג בכל פרטי הנהגותיו וענייניו מקטן ועד גדול על פי התורה והמצוות. ויכול לקיים מצוות בכל עת ובכל רגע עד אין מספר, ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קי"ט צ"ו). ומה שהוזכר תרי"ג מצוות אינם אלא שרשים, אבל הם מתפשטים לענפים הרבה. ודבר זה נעלם ממנו, איזה מהם שרשים ואיזה מהם ענפים, אך בעצם אין צורך לדעת זאת, כי בכל מצוה ובכל דיבור מדבורי התורה נכללו כל התורה וכל המצוות כולן, כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן. כד מהו שורש קיום כל מצוות התורה? בא דוד והעמיד את כל התרי"ג מצות על אחת עשרה, דכתיב (תהלים ט"ו) מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך וגו' הולך תמים וגו'. בא ישעיה והעמידן על שש, דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים וגו'. בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת וגו'. בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. הקשה בעל החפץ חיים (זכור למרים פרק כא): הלא אפילו אחת מהמצוות אין לגרוע, ואיך היה מותר להם לגרוע מהמצות, שזה העמידן על אחת - עשר וזה על שש וזה על אחת. וביאר שכוונת כל אחד ואחד במה שפיחת מהקודם לו, לא הייתה לגרוע ח"ו מצוות מן התורה, אלא להפך, כוונתם הייתה לטובה, וכל אחד ואחד מה שראה שדורו זקוק לכך בא וזירזם על זה ליעצם באיזה דבר יתחזקו, וכל אחד קבע שורשים בעקרי האמונה שעל ידם יבאו לקיום כל התורה. משל לאדם שטבעה ספינתו בים וכשרואה מרחוק אילן אחד הוא מתחזק בכל כוחו להגיע אליו, וכשהוא מגיע אינו נאחז בבת אחת בכל ענפי האילן אלא בענפים אחדים רעננים וחזקים שיוכלו להצילו מזרם מי הים. כן הדבר בענייננו, תורתנו הקדושה כולה היא עץ חיים, אך שורש כל השורשים היא האמונה הברורה בה', שיאמין באמונה שלמה ויתחזק שכן היא האמת הברורה בלי פקפוק כלל, וכל אותם גדולי ישראל לאורך הדורות באו לחזק, על פי הדרגה שבה היה דורו של כל אחד ואחד, את בהירות האמונה, אלא שבדורות הראשונים, שהיו בדרגה גבוהה יותר, היה שייך לפרט יותר, וככל שהייתה ירידת הדורות ונתמעטו הלבבות פחתו ופחתו עד שהגיעו לעיקר האמונה שהוא השורש לקיום כל המצוות: "צדיק באמונתו יחיה".

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300