מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת מגילה

ב מהו הנס המיוחד של שושן? בעיר שושן, למרות שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראים את המגילה ביום ט"ו באדר, "הואיל ונעשה בה נס". מה הכוונה "הואיל ונעשה בה נס"? בספר טורי אבן מסביר שמכיוון שכל הנס הגדול של פורים, על כל פרטיו, נעשה בשושן הבירה, ששם נגזרה הגזרה ושם נעשתה ההצלה, משום כך פורים שם הוא בט"ו. אולם מרן הרב קוק זצ"ל (בבירור הלכה מכתב יד) כתב שמלשון הגמרא, הרמב"ם והשולחן ערוך משמע שהכוונה היא לנס המיוחד הפרטי שנעשה בעיר שושן, לאחר שביקשה אסתר מהמלך שיינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום, וכפי שנאמר במגילת אסתר היהודים אשר בשושן נחו רק בט"ו - לכן באותה עיר נקבע פורים בט"ו. הוא מבין זאת מלשון הגמרא: "הואיל ונעשה בה נס", כי אילו כוונת הגמרא הייתה לנס הגדול של פורים, היה צריך להיאמר: "הואיל ונעשה בה הנס", בה"א הידיעה, אבל "נס" בלי ה"א משמע שמכוון לנס הפרטי שנעשה ליהודי שושן. כך גם מובן מדברי הרמב"ם, הכותב: "שושן הבירה... קוראין בחמשה עשר, שבה היה הנס, שנאמר ונוח בחמשה עשר", הרי שמזכיר בפירוש את הפסוק המתייחס לנס הפרטי שנעשה בשושן. וכך גם מלשון השולחן ערוך הכותב: "ובשושן... קורים בט"ו הואיל ונעשה בו הנס". מכיוון שכתב בלשון זכר "ונעשה בו הנס", ולא בלשון נקבה "בה", כוונתו היא ליום שבו נעשה הנס המיוחד בשושן, וזוהי הסיבה לדין המיוחד של העיר שושן. ג מהו ביטול התורה שבשמיעת מגילה? מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה. הרבה מרבותינו האחרונים הקשו: מדוע שמיעת מקרא מגילה נחשבת לביטול תורה, והרי המגילה היא חלק מן התורה וממילא שמיעתה גם היא נחשבת לימוד תורה. בגליון הש"ס של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (המודפס בגמרא בהוצאת מכון הלכה ברורה) כתוב בעניין זה שני תירוצים: א. מקרא מגילה נעשה למטרת קיום מצוות פרסום הנס ולא למטרת מצוות תלמוד תורה, ולכן זה נחשב לביטול תורה. באופן דומה יש שכתבו (שו"ע או"ח מז,ח) שכאשר אדם קורא את שמע אינו מקיים בזה מצוות תלמוד תורה, כי כוונתו היא לקיום מצווה אחרת. ב. לימוד תורה מתקיים כראוי כאשר אדם לומד במקום שלבו חפץ, וביטול ממדרגת הלימוד הראויה לו נחשב ביטול תורה, כמו שכתב הרמב"ם באגרת אל מר יוסף אבן ג'אבר ש"כל מי שמתעצל מן התוספת, ואפילו היה חכם גדול, הוא מבטל מצוות עשה של תלמוד תורה, שהיא כנגד הכל". נראה שזו גם כוונת הרש"ש בתירוצו, שכותב לעיין בשולחן ערוך (יו"ד רמו,ד) שפוסק שאדם שכבר גדל בתורה "יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו". ד האם אשה יכולה להשלים מניין לקריאת מגילה? נשים חייבות בקריאת מגילה, למרות שזו מצוות עשה התלויה בזמן, וב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הפוסקים האם חיוב הנשים שווה לחיוב האנשים, או שמא אנשים חייבים לקרוא את המגילה ונשים חייבות לשמוע. מכאן נובעת המחלוקת האם אשה שיודעת לקרוא את המגילה יכולה להוציא ידי חובה איש שאינו יודע לקוראה, שהרי לפי הסבורים שחיוב הנשים אינו שווה לחיוב האנשים - אין האשה יכולה להוציא ידי חובה את האיש, שאינו שווה לה בחיוב. מחלוקת נוספת יש האם אשה יכולה להוציא ידי חובה אשה אחרת, ובעניין זה המשנה ברורה כותב שיכולה אשה להוציא אשה אחרת, אולם בשער הציון הוא פוסק שאינה מוציאה נשים רבות. כאשר קוראים את המגילה שלא בזמנה צריך שיהיה מניין, ובעניין זה כותב בעל העיטור שכשם שנשים אינן מצטרפות לזימון עם גברים, כך אינן מצטרפות למניין בקריאת המגילה, וב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת האם הדברים הללו נאמרו רק לפי השיטה שנשים אינן יכולות להוציא את האנשים ידי חובה, או אף לפי השיטה הסוברת שנשים מוציאות את האנשים. לעומת זאת הר"ן סבור שנשים יכולות להצטרף למניין לצורך קריאת המגילה, והפוסקים נחלקו איך לפסוק בזה. הרמ"א (תרץ,יח) כותב שיש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה, והלבוש פוסק שאינן מצטרפות. ה איך העזו היהודים לא לקבל את דברי מרדכי? במגילת אסתר (ט, יט) נאמר שימי הפורים הם ימים של "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב", אולם לאחר מכן כתוב (בפסוק כב): "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה", ולא נזכר "יום טוב". מכאן לומד רבה בנו של רבא שלמרות שהתקנה המקורית של מרדכי היהודי הייתה לאסור לעשות מלאכה בפורים, הציבור לא קיבלו את האיסור הזה, ונשאר רק העניין של משתה ושמחה, ולכן להלכה אין איסור בעשיית מלאכה מעיקר הדין. ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש ח"ב דרוש ט, מובא בלקט ביאורי אגדות) הקשה איך מלאו לבם לחלוק על מרדכי ולא לקבל את דבריו? והרי הוא היה נביא, ואיך אפשר לא לשמוע לדעתו? הוא מסביר שעם ישראל הבין שהצלת כל העם נבעה מזכותו של מרדכי היהודי, שהיה שקול בדורו כמשה רבנו, כמבואר במדרש (אסתר רבה ו,ב), וכאשר יש צדיק כזה בעולם הקב"ה חס ומרחם ולא מביא רעה בימיו, ומכיוון שהצלתו של מרדכי הייתה בפסח, שממילא הוא יום טוב שאסור בעשיית מלאכה לישראל, לא רצו לקבל על עצמם יום טוב אחר, כי אילו עשו כן היה בכך ח"ו זלזול בכבודו של מרדכי. אולם מרדכי עצמו, ברוב ענוותנותו, לא ביקש לתלות את הצלת ישראל בהצלתו, וחשב שהם ניצלו בזכות אחרת, וזה היה בחודש אדר, ולכן ביקש לקבוע להם יום טוב בפני עצמו מלבד יום טוב של פסח. ו איזו תורה ילמדו הגוים מעם ישראל בעתיד? בספר זכריה (ט, ז) נאמר: "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי", ואומר על כך רבי יוסי בר חנינא שאלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים*. מרן הרב קוק זצ"ל (באגרת, מובא בלקט ביאורי אגדות) מסביר שיש מחלוקת בין רש"י לתוספות, שלדעת רש"י מדובר בבתי עבודה זרה, ולדעת תוספות מדובר בבתים שמתאספים לוועידות של אומות העולם, ולשתי הדעות יש כאן נבואה על שינוי גדול שיהיה לעתיד לבוא אצל אומות העולם שילמדו משרי יהודה תורה. לדעת תוספות, התורה שילמדו שרי יהודה תהיה תורה פוליטית המבשרת שלום וחירות, בניגוד להעמדת הפנים הקיימת כיום של חופש המחשבה וחירות היצירה, לעתיד לבוא ילמד העולם כולו מעם ישראל מהי חירות אמיתית, המשוחררת מכל פניה ומשוחררת מכל נטייה של יצרים רעים. ולדעת רש"י שמדובר בבתי עבודה זרה, לעתיד לבוא ילמד העולם כולו מעם ישראל תורה דתית, הזוהרת בזוהר האור של דעת האמת האלקית ואהבת דרכי ה' בחיי היחיד והחברה. זאת בניגוד לדתות שניסו לחקות את היהדות ולא הצליחו למצוא את הדרך לחיות בעולם הזה חיים של עבודת ה' אמיתית. לפי שני הפירושים מציון תצא התורה שתלמד את העולם מהם חיי רוח נכונים ונעלים. ז מי פטור ממצוות משלוח מנות? בגמרא מסופר שאביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין היו מחליפים את סעודותיהם ובכך יוצאים ידי חובת משלוח מנות בפורים. ב"בירור הלכה" מובא שהר"ן מפרש שלכל אחד מהם לא היה מספיק אוכל כדי להשאיר לעצמו לצרכי סעודתו וגם לשלוח לחבירו, על כן שלחו את סעודותיהם זה לזה ויצאו בכך ידי חובת משלוח מנות וגם היה להם מה לאכול בעצמם. על פי זה מובן איך יצאו ידי חובת משלוח מנות, כי כל אחד מהם שלח את סעודתו לחברו. אולם רש"י מפרש שהאחד אכל אצל חברו בשנה אחת, ובשנה שאחריה התחלפו, ועל כך מקשה הלחם משנה שלפי זה רק המארח יכול לקיים את מצוות משלוח מנות באוכל שנותן לאורח, אבל האורח לא מקיים את המצווה, ובגמרא משמע ששניהם קיימו את חובתם. בהבנת דעת רש"י יש מחלוקת בין הפוסקים: הט"ז סבור שאכן האורח חייב לשלוח מנות לאיש אחר, ורק המארח יצא ידי חובה. אולם לדעת הב"ח והמגן אברהם, מכיוון שעיקר החיוב של משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה, שלום ורעות, כאשר שני אנשים סועדים ושמחים יחד, שניהם מקיימים את המצווה ואין צריכים לתת מנות אחד לשני. ח האם מותר לקצר את הדרך דרך שטח פרטי? בגמרא נאמר שסתם אדם לא מקפיד על כך שאנשים דורכים ברשותו ("דריסת הרגל"), ובתוספות מובא בשם רבנו תם שיש הבדל בין בקעה לחצר, כי בבקעה לא איכפת לבעלי השטח שאנשים ידרכו שם, אבל בחצר יש אנשים שמקפידים על כך שזרים לא ידרכו ברשותם. דיירי בניין מסוים תבעו לדין תורה אדם שהיה רגיל לקצר את דרכו דרך אותו בית. הם טענו שהמעבר של אותו אדם וכן של אנשים אחרים מהווה הפרעה לדיירי הבניין והם תובעים ממנו לחדול ממנהגו. דייני בית הדין (מובא בשורת הדין כרך יז עמוד רעה) קבעו כמה כללים בעניין זה, ובעיקר חילקו בין מצב בו היו רגילים אנשים לעבור באותו מקום לפני שנבנה שם בניין או נעשתה שם חצר, שאז הציבור העובר שם קנה את זכות המעבר ואסור לקחת זכות זו מהם, לבין מצב בו קדם הבניין או החצר למעבר האנשים, שאז רשאים בני הבניין למנוע מהם לעבור שם. בנוסף לכך הם כתבו שרשאי אדם לעבור דרך הרשות הפרטית או חדר המדרגות כדי להגיע לביתו של אחד מדיירי הבנין. וכן: כאשר עובר האדם ברשות לשם קיצור דרך, וחפץ להשתמש בממונו של בעל הרשות, כגון שימוש במעלית או חשמל, ודאי שהדבר אסור. ט מה אנחנו יכולים ללמוד מאומות העולם? רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב ספר תורה ביוונית (אמנם יש לציין שהרמב"ם כותב שהכתב היווני המקורי כבר נשקע ונשתבש ואבד מן העולם, לכן כותבים היום רק בכתב אשורי), והמקור לכך מובא בגמרא מהפסוק (בראשית ט, כז): "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" - יפיותו של יפת יהא באהלי שם, ומסביר רש"י שלשון יון הוא היפה משל כל בני יפת. במסכת סוטה (מט,ב) נאמר שעל החכמה היוונית גזרו חז"ל גזרה שלא ללומדה: "ארור אשר ילמד את בנו חכמה יוונית", אולם לא נגזרה על הלשון היוונית. מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראיה, עמ' 476-477, מובא בלקט ביאורי אגדות) ביאר שההבדל בין "חכמה יוונית" שאסורה, לבין "לשון יוונית" שמותרת, הוא ההבדל שבין סגנון לתוכן. את התוכן, כלומר את החכמה, אנחנו לא צריכים לקבל ממקורות זרים, אלא מתורתנו הקדושה. אבל במה שנוגע לסגנון, ליופי הדברים, מצאו חז"ל סמך בפסוק "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם", ולמרות כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היוונים, מותר לנו לקחת מהם את היופי החיצוני וההדר של החכמה ולשלב זאת אצלנו, כדי לבטא את חכמת ישראל באופן הכי מודרני והכי נאה ומתקבל בעולם. כמו שנעזר שלמה המלך באנשים מצור לכרות עצים לצורך בניין בית המקדש, וכשם שהגרים שהיו בארץ סיתתו את האבנים, אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו, כך גם בחכמה מותר לנו להיעזר במקורות חיצוניים ליפות את הסגנון, אבל בלי להשפיע על התוכן. י כניסת אדם טמא למקום המקדש בגמרא נידונת השאלה האם מקום המקדש עומד בקדושתו גם בזמן הזה, והאם הקדושה הראשונה, מימי יהושע בן נון, עדיין בתוקפה. לעניין זה יש נפקא מינה למעשה בשאלה האם מותר לאדם טמא להיכנס למקום המקדש, והאם יש אפשרות להקריב קרבנות בזמן הזה כאשר בית המקדש אינו בנוי. ב"בירור הלכה" מובא שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בעניין זה: הרמב"ם כותב ששלמה קידש את ירושלים והעזרה לשעתה, וקידש אותן גם לעתיד לבוא, ולכן אפשר להקריב גם כיום את כל הקרבנות אף על פי שאין בית המקדש בנוי. מובן שלשיטתו האיסור החמור של כניסת אדם טמא למקום המקדש קיים גם היום. לעומת זאת הראב"ד סבור שקדושת ירושלים והמקדש איננה קיימת בזמן הזה, ועל כן אין חיוב כרת כאשר אדם טמא נכנס לשם. נראה שלדעתו גם אין אפשרות להקריב קרבנות כיום, בניגוד לשיטת הרמב"ם. אמנם מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סימן צו, פרק ו) כותב שאף הראב"ד מודה שעדיין יש איסור לאדם טמא להיכנס למקום המקדש, איסור מן התורה או לכל הפחות איסור דרבנן, כי לא ייתכן שהקדושה תפקע לגמרי, ולכן הוא כותב רק שכאשר אדם טמא נכנס לשם "אין בו כרת", כלומר שאינו נענש באופן כל כך חמור, אבל האיסור עדיין קיים גם לשיטתו. יא סממני שלטון בזמן הגלות בכל שנות הגלות הארוכות של עם ישראל, הקב"ה לא עזב אותנו ולא מאס בנו, כמו שכתוב (ויקרא כו, מד): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם". על כך נאמר בברייתא: לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלותם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, - בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלהיהם - לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם*. בעניין זה כתב בעל עקידת יצחק (מובא בלקט ביאורי אגדות) שלא רק שלא עזב אותנו הקב"ה, אלא עוד תמיד השאיר לנו שריד של סממני שלטון, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", ותמיד היה באיזשהו מקום אצל עם ישראל מינוי של שררה ומלכות, כמו שראה התייר בנימין מטודלה בעיר בגדד, שהיו שם כמה אלפים ורבבות מישראל, וביום ההולדת של המלך היה רוכב נשיא מזרע דוד במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. יב מדוע רצו היהודים להתדמות לגוים? שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! - אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים*. מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"א עמוד תמא, מובא בלקט ביאורי אגדות) ביאר שהיהודים באותו דור וגם בדורות שלפניהם ניסו להתדמות לגוים ולהתחבר איתם, לכן הם השתתפו בסעודתו של אחשוורוש וגם הראו את עצמם כמשתחווים לצלם. הם עשו זאת כי חשבו בטעות ששנאת העמים לעם ישראל נובעת מריחוקם וזרותם להם, ואם יתדמו להם אז לא ישנאו אותם. אולם אחרי שראו שנגזרה הגזרה נגדם לאחר שהשתתפו בסעודה ולאחר שהשתחוו לצלם, הבינו שקרבת העמים לא מועילה להם, אלא רק הקב"ה הוא שומר ישראל. כאשר הבינו זאת הם קבלו את התורה למפרע, כי התברר שאופן ההנהגה של היהודים לאורך הדורות היה בטעות, הנטיה שלהם להתדמות לגוים לא היה רצונם הפנימי האמיתי, אבל באמת מאז ומקדם חשקו בתורה, ולכן אמרו חז"ל (שבת פח,א) שבימי אחשוורוש קבלו את התורה מחדש. יג במה צריך לכפור לחלוטין? כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי*. תוספות (ד"ה כל הכופר) מסבירים שגם אדם שאינו משבט יהודה, אם כופר בעבודה זרה נקרא יהודי. מכאן הבין מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ ה, אות נו, מובא בלקט ביאורי אגדות) שעומק היהדות האמיתית נעוצה בכפירה של עבודה זרה. הוא כתב בעניין זה ש"עבודה זרה אין די לשנוא אותה, לשקצה ולתעבה, לדרוש כליונה איבודה והכחדה, אלא צריכים לכפור בה, להאמין באפסיותה, בריקנותה, בביטולה ושלילותה המוחלטת, בעומק ההעדר" על פי זה ניתן להבין מדוע יש חומרה מיוחדת בהרהור עבודה זרה, כפי שמבואר במסכת קדושין (לט,ב) שבדרך כלל יהודי המהרהר לעבור עבירה אינו נענש על כך, כי "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", אבל מי שמהרהר בעבודה זרה - עצם המחשבה נחשבת כמעשה עבירה והוא נענש על כך, כפי שכתוב (יחזקאל יד, ה): "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם". זאת משום שמי שאפילו מעלה על דעתו שאין לכפור בעבודה זרה זהו פגם גדול ביהדותו. יד האם הנבואה תלויה באישיותו של הנביא? בשנה השמונה עשרה למלך יאשיהו נמצא ספר תורה שהייתה כתובה בו בשורה לא טובה, והוא שלח חמישה שליחים אל חולדה הנביאה כדי לדרוש את ה', כדי לדעת מהו המסר שרוצה הקב"ה למסור להם. מדוע לא שלח אל ירמיהו הנביא, שהיה באותו זמן? אחת התשובות היא: "מפני שהנשים רחמניות הן". על כך יש להקשות: וכי הנבואה והמסר שהקב"ה רוצה למסור משתנה על פי הנביא שאומר אותו? ביאר רבי חיים טירר זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) שאף על פי שאי אפשר לשנות את הנבואה, מכל מקום העברת הנבואה דרך פה הנביא יכולה לגרום לשינוי מדין לרחמים, על פי מידתו של הנביא. הוא דימה זאת למשקה שעובר דרך מסננת, שאם בכלי המסנן יש מתיקות אז גם המשקה העובר בתוכו מקבל קצת מאותה מתיקות, וכן להיפך, אם יש בו מרירות אז קצת ממנה משפיע על המשקה העובר, וכך הוא גם בנבואה שעוברת דרך פי הנביא, שאם הנביא הוא רך לבב ורחמן אז גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. באופן אחר ביאר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (מובא שם) שכל זמן שהנביא לא הוציא את הדיבור מן הכוח אל הפועל עדיין יש לו אפשרות להתפלל על הגזרה שירחם ה', ולכן שלח המלך יאשיהו דווקא אל חולדה הנביאה, כדי שהיא תתפלל מיד כאשר תשיג את מראה הנבואה ובזכות מידת הרחמים שלה אולי ירחם ה'. טו מה גורם שיהיה טוב? לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך... אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. ביאר מרן הרב קוק זצ"ל (מדבר שור, דרוש כד, מובא בלקט ביאורי אגדות) שבכל נפש של כל יחיד יש סגולה שמתהווה על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה סגולה פועלת וגורמת לכך שיצאו הדברים מן הכוח אל הפועל, וכאשר אותה סגולה מתחזקת אז הפעולות שלה מוכנות יותר לצאת אל הפועל, וכאשר היא נחלשת אז אין הפעולות יוצאות לפועל. מי שגורם לחיזוק או לחולשת הסגולה הוא האדם עצמו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס,א) על אדם שמפחד, שהוא עצמו גורם שיבואו עליו ייסורים, כמו שנאמר (איוב ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי", וכך הוא גם לטובה, שכאשר אדם חושב מחשבות חיוביות אז בסופו של דבר הדברים יתקיימו ויצאו לפועל. לכן גדול מאוד הוא ערך הדיבור, בין לטוב ובין להיפך, כי כשהסגולה קיימת היא צריכה משהו שיעורר אותה ויוציא אותה מן הכוח אל הפועל, והדיבור יכול לחזק אותה ולגרום להוצאתה לפועל. זאת הסיבה שברכת הדיוט או קללתו הם דברים בעלי ערך, כי בסופו של דבר הסגולה הפנימית יוצאת לפועל בעזרת הדיבור. כך הוא גם אצל כלל ישראל, שבנפשם יש סגולה של כל הגדולה שתהיה, ובסופו של דבר סגולה זאת תצא לפועל, אבל ההזכרה והייחול אליה מחזקות אותה ומכינות אותה לצאת לפועל, לכן הציפיה לישועה וההזכרה שלה יש להן תועלת גדולה בקירוב הישועה. נחשוב ונדבר טוב - וזה יגרום לכך שיהיה טוב. טז אורה ושמחה וששון ויקר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה: אורה - זו תורה... שמחה - זה יום טוב ...ששון - זו מילה... ויקר - אלו תפלין*. מדוע דווקא מצוות אלו מוזכרות לאחר מפלתו של המן הרשע? רש"י מסביר שהוא גזר שלא יקיימו היהודים את המצוות הללו. אמנם השם משמואל (פרשת תצוה וזכור, תרע"ב, מובא בלקט ביאורי אגדות) מסביר שיש עניין מהותי שקושר דווקא את המצוות הללו לעמלק. כי עמלק היה רע באופן מושלם בכל שלש הבחינות: מחשבה, דיבור ומעשה, ושליטתו של עמלק הייתה מבלבלת את המחשבה ואוטמת את הדיבור ומפילה עצלות מלעשות מעשי מצוות. לכן בפורים, כאשר ניצחו את המן ומחו את שמו אז אותם כוחות של עמלק במחשבה, דיבור ומעשה נהפכו לישראל והתחזקו היהודים בהם, וזוהי ה"אורה" שהיא התורה, שעיקרה במחשבה והגיון הלב, וה"שמחה", שבדרך כלל מתגלה על ידי דיבור פה, ולכן ביום טוב קוראים את ההלל, וכן "ששון ויקר" שהם מילה ותפילין, שהם שני המעשים שאנו עושים כדי להראות את אות הברית בינינו ובין הקב"ה. נמצא שהתחזקו היהודים בשלוש הבחינות של מחשבה, דיבור ומעשה. יז מה תורם להחשת הגאולה? סדר הברכות של תפילת שמונה עשרה הוא על פי סדר האירועים שיובילו לגאולה השלמה, לכן ברכת קיבוץ הגלויות קודמת לדין הרשעים ולכליון המינים ולהתרוממות קרן הצדיקים ולבניין ירושלים ולביאת דוד, שהוא המשיח. בעניין זה כתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (במכתב, מובא בלקט ביאורי אגדות): "כי קיבוץ גלויות קודם לבנין בית המקדש ולהתגלות המשיח, וכי התחלת הגאולה תהי בדרך הטבע, הלא הם דברים מוסכמים מרובם ככולם של גדולי ישראל בדורות שלפנינו". בעניין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל (באגרות הראיה, אגרת תקנה, מובא בלקט ביאורי אגדות): "כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל, וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח, ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא... הוא מתקן באמת.. ולהיפוך מי שגורם ח"ו לדחוק את רגלי ישראל, ולמעט את קיבוצם של ישראל לארץ ישראל, הוא מאחר מצדו את הגאולה, ובין אם אהנו מעשיו או לא, אבל מנפשו ומכל שרשי נשמתו הוא מונע אורים גדולים... ה' יצילנו". יח מה למדו התלמידים מהשפחה? התלמידים של רבנו הקדוש לא ידעו מה זה "סירוגין", עד ששמעו מהשפחה ששאלה את התלמידים: "עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין?". הם גם לא ידעו מה פירוש הפסוק (ישעיהו יד, כג): "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד", עד ששמעו מהשפחה שאמרה לחברתה: קחי מטאטא וטאטאי את הבית. ביאר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל שהם כמובן ידעו את פירוש המילים "סירוגין" ו"מטאטא", אלא שלא הבינו מדוע אומרת המשנה שמי שקרא את המגילה לסירוגין יצא ידי חובה רק בדיעבד ולא לכתחילה, עד ששמעו מהשפחה שצעקה על התלמידים שנכנסו לסירוגין שאין זה כבוד התורה, ואז הבינו שגם בקריאת המגילה אין זה מכובד לקרוא בהפסקות. כמו כן הם לא הבינו את דברי הנביא שאומר שצריך לכלות ולהשמיד את הרשעים מן העולם, והרי הקב"ה הוא רחום וחנון ואיך הוא מצווה להתנהג באכזריות? עד ששמעו משפחתו של רבי שהשימוש במטאטא אינו כילוי לשם כילוי, אלא הוא ענין של כיבוד הבית, והעברת הלכלוך שבו מן העולם, וכך הרשעים שמזהמים ומלכלכים את הבריאה - כילויים והעברתם מן העולם הוא כיבוד הבריאה מלכלוך וזוהמא ותיקון העולם. יט פרוז בן יומו - חיוב קבוע או חיוב זמני? על פי דברי התלמוד הירושלמי כותבים כמה ראשונים שאדם שגר בעיר המוקפת חומה (בן כרך) שהיה בי"ד באדר בעיר שאינה מוקפת חומה וקרא שם את המגילה, וחזר לכרך בליל ט"ו - חייב לקרוא שוב ביום ט"ו, אולם תוספות חולקים על כך וסוברים שכבר נפטר בקריאתו ביום י"ד ואין חיוב נוסף עבורו לקרוא בט"ו. ב"בירור הלכה" מובא ביאורו של הגר"א שפירא זצ"ל (מנחת אברהם, סימן ז) למחלוקת זו: שלשיטת תוספות כל מי שהתחייב לקרוא ביום י"ד, גם אם מקום מגוריו הקבוע הוא בעיר מוקפת חומה, אלא שהזדמן לעיר הפרוזה ליום אחד ומדין "פרוז בן יומו" קרא בי"ד - נחשב הדבר שקרא את המגילה בזמנה, ואין עליו חיוב נוסף באותה שנה לקרוא את המגילה. אולם הראשונים האחרים סבורים שאדם שמקום מגוריו הקבוע הוא בעיר מוקפת חומה, והזדמן ליום אחד לעיר פרוזה, אמנם התחייב לקרוא שם את המגילה, מדין "פרוז בן יומו", אבל אין זו נחשבת בשבילו קריאה בזמנה כאשר הוא שב בליל ט"ו למקום מגוריו הקבוע, כי מקום קביעותו הוא בעיר מוקפת חומה, ולכן חייב לקרוא שוב את המגילה ביום ט"ו, שהוא יום חיובו העיקרי. לפי ביאורו נמצא שנחלקו הראשונים האם דין הגמרא: "פרוז בן יומו נקרא פרוז", כוונתו שזו נחשבת קריאת המגילה העיקרית של אותו אדם, או שמא זהו חיוב זמני לאותו יום, אך מכיוון ששב לעירו - הקריאה במקומו הקבוע היא חיובו העיקרי. כ מצוות מילה: מתקיימת רק ביום או גם בלילה? במשנה נזכרות מצוות שונות שזמן עשייתן הוא דווקא ביום, וביניהן: ברית מילה. הקשו על כך כמה אחרונים מהגמרא במסכת נדרים (לא,ב) שם דורשים את הפסוק בירמיהו (לג, כה): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" לגבי ברית מילה, והרי זמן מצוות מילה הוא רק ביום, אם כן איך ייתכן שהפסוק קורא לה: "בריתי יומם ולילה"? תירץ הגרש"ז ברוידא זצ"ל שיש במצוות המילה שני עניינים: א. מעשה המצווה של הברית אכן יכול להיעשות רק ביום ולא בלילה. ב. אולם לאחר שהילד נימול וחי כיהודי החתום באות ברית קודש הרי הוא מקיים בזה מצווה כל רגע ורגע. ראיה לכך שהמצווה ממשיכה להתקיים הוא הביא מהמסופר (מנחות מג,ב) על דוד המלך ע"ה שכאשר היה בבית המרחץ נזכר במצוות המילה ונתיישבה דעתו, משמע שכל רגע ורגע המצווה מתקיימת. ייתכן ששתי הברכות שמברכים לפני ברית המילה מתייחסות לשתי המצוות הללו, כפי שמבואר במסכת שבת (קלז,ב) המל אומר: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה, זו ברכה המתייחסת למעשה המילה, שהיא מצווה לשעתה. לאחר מכן אבי הבן מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שהיא מצווה מתמשכת כל ימי חיי האדם, כאשר הוא חי ביודעו שהוא צאצא של אברהם אבינו ומחויב בבריתו. כא מי צריך לעמוד בזמן קריאת התורה? בגמרא נאמר שלמרות שהקורא את מגילת אסתר יכול לשבת - מי שקורא בתורה חייב לעמוד. ב"בירור הלכה" מובא שבתלמוד הירושלמי דנו בשאלה האם הצורך לעמוד הוא מפני כבוד הציבור, כלומר רק כאשר אדם קורא בתורה בציבור צריך לעמוד, או מפני כבוד התורה, וגם אדם הקורא ביחידות חייב לעמוד. בעניין זה מובאת דעתו של רבנו אברהם מן ההר הסבור שיש להחמיר שגם הקורא ביחידות יעמוד, אולם רש"י חולק על כך ומפרש שרק בציבור אין לקרוא בישיבה, ונראה שדעתו התקבלה למעשה. מחלוקת נוספת מובאת בקשר לעמידת השומעים את קריאת התורה בציבור. הבית יוסף כותב שדווקא הקורא צריך לעמוד ולא השומעים, אולם המהר"ם מרוטנבורג היה עומד בשעת קריאת התורה, והביא ראיה מהפסוק (מלכים ב כג,ג): "ויעמד כל העם בברית", ומכאן למד שבשעת קריאת התורה וכן במילת תינוק כל העם צריכים לעמוד. בעל הלכות קטנות מביא ראיה מפסוק אחר (נחמיה ח,ה): "וכפתחו עמדו כל העם", מכאן נראה שכאשר פותחים את ספר התורה צריכים כולם לעמוד, אך הוא דוחה זאת משום שהפירוש הוא שעמדו מלדבר, כלומר ששתקו. למעשה המחבר בשולחן ערוך, וכן הגר"א ופרי חדש פוסקים שאין הציבור צריכים לעמוד בשעת קריאת התורה, אבל הרמ"א מביא שיש מחמירים ועומדים. כב באיזה מצב מותר להשתחוות? בגמרא מובאות שלוש דרכי הבעת כבוד: קידה, כריעה והשתחוויה, ומוסבר שקידה היא על אפיים, כריעה על ברכיים, והשתחוויה בפישוט ידים ורגלים. על פי הרבה מפרשים יש כאן שלוש דרגות שונות של הכנעה: כאשר אדם קד קידה הוא מכניע את ראשו בלבד, כאשר אדם כורע הוא מכניע את ברכיו וראשו, וכאשר אדם משתחווה הוא מכניע את כל גופו. רבנו אברהם בנו של הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', פרק כה) כותב שעיקר עבודת ה' היא בהשתחוויה, ולכן פעולה זו נאסרה כלפי אל אחר, ולא רק השתחוויה אסורה, אלא אפילו רמז או מעין רמיזה שלה אסורות כלפי עבודה זרה, ולכן אמרו חז"ל (עבודה זרה יב,א) שמי שנתפזרו לו מטבעות כסף לפני עבודה זרה לא יתכופף כדי להרימם, כדי שלא ייראה כאילו הוא משתחווה או רומז להשתחוויה לעבודה זרה, אלא יישב על הקרקע ויאסוף את המטבעות. עם זאת מותר להשתחוות לאדם מתוך נימוס, כאשר אין כוונה של פולחן, כמו שמוזכר הרבה פעמים בתנ"ך שהשתחוו איש לאיש, אולם כאשר מוטלת חובה להשתחוות לאדם, אז זהו סוג של פולחן שאסור לעשותו, לכן כאשר ציווה המלך אחשוורוש שכולם צריכים להשתחוות להמן - מרדכי לא כרע ולא השתחווה, וכאשר כעסו עליו עבדי אחשוורוש בגלל זה, הסביר להם שהוא יהודי ואסור לו על פי דתו להשתחוות לאדם אחר מתוך הכרח. כג מדוע קרבן מוסף שבת אינו מכפר? תוספות (ד"ה כיוון) מקשים מדוע ביום טוב מוציאים שני ספרי תורה ובשני המפטיר קורא את פסוקי קרבן מוסף של יום טוב, ואילו בשבת לא קוראים את פסוקי קרבן מוסף של שבת. בתירוצם האחרון הם מסבירים שקוראים פסוקי קרבנות בספר תורה שני רק כאשר מדובר בקרבנות הבאים לכפרה, שאז הקריאה מועילה במקום הקרבת הקרבנות עצמם, אבל קרבן מוסף שבת אינו בא לכפרה, לכן אין קוראים את הפסוקים הללו. מדוע דווקא קרבנות יום טוב מכפרים? הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בגליון הש"ס) ביאר זאת על פי דברי אביו (משפט כהן סימן קכד), שאצל כל אומות העולם יש שותפות בין אנשי האומה המאגדת אותם יחד, אבל אצל עם ישראל יש מושג של ציבור, שהוא שונה מסתם שותפות, כי יש בציבור של כלל ישראל קדושה מיוחדת, וזוהי מציאות כללית שאינה רק אגודה של שותפים אלא עניין בפני עצמו. מחילת העוונות שנאמרה בקרבנות הרגלים נובעת מתוך הקדושה המיוחדת הזו של כלל ישראל, וקדושה זו באה לידי ביטוי דווקא בקדושת יום טוב, אשר נקבעת על ידי כלל ישראל שמקדשים את החודש וקובעים באיזה יום תחול הקדושה, אבל קדושת השבת היא קדושה שנקבעה על ידי הקב"ה בששת ימי בראשית. על פי זה מובן שקרבנות מוסף של יום טוב הקשורים לקדושה המיוחדת של כלל ישראל, מכפרים, ואילו קרבן מוסף של שבת, שקדושתו שונה, אינו מכפר. כד האם עיוור יכול לעלות לתורה? ב"בירור הלכה" מובאות שתי מחלוקות בקשר לעלייה לתורה של אדם עיוור: מחלוקת אחת היא על פי המנהג שהיה בזמן התלמוד שהעולה עצמו היה קורא מהתורה, ובאופן זה לרוב הדעות אסור לעיוור לעלות ולקרוא, משום שהתורה צריכה להיקרא מתוך הכתב ולא בעל פה. אולם המאירי מביא דעה שלפיה רק למי שיכול לקרוא מן הכתב אסור לקרוא בעל פה, אולם אדם עיוור שאין לו אפשרות אחרת רשאי לקרוא גם בעל פה, והיה מותר לו לעלות לתורה ולקרוא. מחלוקת נוספת היא על פי הנהוג כיום ברוב תפוצות ישראל, שהעולה לתורה רק מברך ואינו קורא בעצמו מתוך ספר התורה, וגם באופן זה לדעת הבית יוסף אסור לאדם עיוור לעלות לתורה, כי רק מי שיודע לקרוא בעצמו - קוראים לו על ידי אחר. אולם יש החולקים על כך וסבורים שמכיוון שהעולה לתורה אינו קורא שום דבר בעל פה, ורק בעל הקורא מקריא לו, אין מניעה שיעלה לתורה ויברך את הברכות. בעניין זה נחלקו הפוסקים: השולחן ערוך פוסק כדעתו בבית יוסף שאסור לאדם עיוור לעלות לתורה גם בזמננו, לדעת הב"ח אם העיוור הוא תלמיד חכם אפשר לסמוך על הדעה המקילה ולהעלותו, אך לא אם הוא עם הארץ, אולם הרבה אחרונים סבורים שניתן להעלות כל אדם עיוור לתורה, כי השומע את הקריאה מהקורא נחשב כקורא בעצמו. כה אילו פושעים אינם חלק מכלל ישראל? מי שאומר לקב"ה: "יברכוך טובים", כי לדעתו היהודים הפושעים אינם צריכים לברך את הקב"ה - נוהג בדרך הכופרים והמינים, כי חכמים למדו מהתורה שגם הרשעים הם חלק מהציבור וגם הם צריכים להיכלל באגודה אחת כאשר משבחים את הקב"ה. מרן הרב קוק (מאמרי הראיה, עמ' נח-נט, מובא בלקט ביאורי אגדות) כתב שאותם רבנים ותלמידי חכמים שהיו בזמנו ועשו הפרדה והעמידו חיץ בינם לבין פושעי ישראל - נהגו באופן פסול ובדרך של כפירה בתורה, כי לא העמיקו לדעת שהעיקר הוא אהבת כלל ישראל, שהיא המידה היותר עליונה שבה נשתבחו כל חסידי עליון וגדולי הדורות. אמנם, הוא מוסיף, שהיו בדורות הקודמים גאונים גדולי ישראל, שהורו להיבדל מהפושעים, אבל הוראה זו הייתה מכוונת אך ורק כנגד הרפורמים, מפני שהם רצו להחריב ממש את יסוד האומה ולפגוע באחדות ישראל במה שעשו להם צביון מיוחד בענייני הדת ובמחיקת שם ציון וירושלים מתוך התפילה והליכה בדרכי הגוים בבניין בתי הכנסת שלהם, ולכן היה אז צורך להיפרד מהם כדי לחזק את אחדות האומה כולה, וממילא לאפשר על ידי כך גם לפושעים להיכנס אל הכלל. אבל את הפושעים האחרים שמסכימים שעם ישראל הוא עם מיוחד ורוצים לשמור את הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית, אף על פי שהם טועים בהרבה דברים, ואפילו בדברים חמורים, אין להחליט שהם יוצאים מכלל ישראל. כו הכהנים הם בגדר "תשמיש קדושה" בגמרא מבואר שיש קדושה בתשמישי קדושה, כמו תיק של ספרי קודש ומזוזות, או רצועות של תפילין, או ארון הקודש שמונח בו ספר תורה, אבל אין קדושה ב"תשמיש דתשמיש", כמו הפרוכת שמשמשת את הארון, שהוא עצמו תשמיש קדושה מפני שמשמש את ספר התורה. בספר משך חכמה (בפרשת במדבר) כתב שמקור ההבדל הזה בין תשמיש קדושה לתשמיש דתשמיש הוא מהתורה, כי הכהנים הם בגדר תשמישי קדושה, ולכן יש בהם בעצמם קדושה עצמית, וכפי שמברכים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", ולכן גם המתנות שניתנו להם יש בהן קדושה, כמו תרומה שאסורה לזרים. ואילו הלויים הם נתונים נתונים לאהרן ולבניו, והם בגדר תשמיש דתשמיש, ולכן אין בהם קדושה מיוחדת, ולכן גם מעשר ראשון הניתן ללויים אין בו קדושה ומותר לזרים. באותו אופן אפשר להסביר את ההבדל בין עם ישראל לשאר האומות, כי עם ישראל כולו הוא תשמיש קדושה, שהרי הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ולכן נתקדשנו בקדושה עצמית, כפי שאנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו", ואילו שאר האומות, שנבראו כדי ליישב את העולם, הם בגדר של תשמיש דתשמיש, ולא נתקדשו בשום קדושה. כז מדוע עשה אלישע יותר ניסים מאליהו? חורבן ירושלים מתואר בספר מלכים (ב כה, ט): "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵש", ובגמרא יש מחלוקת מהו "בית גדול", האם הכוונה לבית המדרש שלומדים בו תורה או לבית הכנסת שמתפללים בו. רבי יוחנן, הסבור שהכוונה לבית הכנסת, מביא ראיה לדבריו מהפסוק המתאר את הניסים שעשה אלישע הנביא (מלכים ב ח, ד): "אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע", ומכיוון שאלישע עשה את אותם ניסים באמצעות תפילה, מכאן ראיה שהמושג "גדול" מתייחס למקום תפילה. בעל השם משמואל וכן רבי צדוק הכהן (מובאים בלקט ביאורי אגדות) כותבים שיש שני סוגים של ניסים ומופתים: אלו שנעשים בכוח התורה ואלו שנעשים בכוח התפילה. משה רבנו ואליהו עשו מופתים בכוח התורה, שהיא מעל השמש ומעל חוקי הטבע, לכן הם יכלו לגרום לניסים שיוצאים מגדר הטבע. לעומת זאת אלישע הנביא, שעשה את מופתיו בכוח התפילה, יכול היה רק לפעול כדי לשנות דברים בתוך מערכת חוקי הטבע הקיימת. הניסים שנעשים באמצעות תפילה, באופן יותר טבעי, הינם יותר קרובים לטבע ויותר שכיחים, לכן זכה אלישע שתתקיים בקשתו (מלכים ב ב, ט): "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" ועשה פי שנים ניסים יותר מאליהו. כח בפנים של איזה רשע מותר להסתכל? אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג, יד): לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ*. ביאר השם משמואל (פרשת במדבר, תרע"ה, מובא בלקט ביאורי אגדות) שההסתכלות בדבר עושה רושם בנפש, הן לטוב, כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצוות ה' כמו נר חנוכה וכדומה, וכן ח"ו להיפך, כי באמצעות הראייה יש חיבור בין הרואה והנראה, וישנה השפעה מהנראה לרואה. עם זאת מרן הרב קוק זצ"ל (מובא שם) דייק מתוך הפסוק שאלישע הביט אל פניו של יהורם מלך ישראל הרשע, בזכותו של יהושפט מלך יהודה שנלווה עמו, ומדוע לא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע? אלא, כאשר יש אצל הרשע דבר טוב, ומתכוונים בהסתכלות רק לקלוט את הטוב, אז אין בזה איסור, ואפילו יש בכך דרך של מצווה. יתר על כן, אם יש איזשהו חיבור בין הרשע לצדיק בדרך אהבה, הרי זה נחשב כאילו יש באותו רשע כבר חלק טוב, ואין בו כבר איסור הסתכלות. כט האם קטן יכול לעלות לפרשת שקלים? במשנה נאמר שהראשונה מארבע הפרשיות המיוחדות היא פרשת שקלים, ומבאר רש"י שקוראים אותה לפני ראש חודש אדר, כדי להודיע לציבור שיביאו את מחצית השקל באחד באדר, כלומר שלדעתו קראו את הפרשה הזו בזמן שבית המקדש היה קיים. לעומת זאת יש מפרשים שעניינה של קריאת פרשת שקלים הוא דווקא אחרי חורבן בית המקדש, כי כאשר אנו קוראים את עניין המצווה שאין באפשרותנו לקיים הרי זה כאילו קיימנוה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי ח"א סימן כו) כותב שאחד ההבדלים להלכה בין שני ההסברים הוא האם קטן רשאי לקרוא פרשה זו, כי לפי רש"י שטעם הקריאה הוא להכריז על התרומה, גם קטן יכול להכריז, ולכן לרש"י קטן יכול לעלות לקריאה בפרשת שקלים. אך אם הקריאה היא כמו קרבן להשלמת פרים שפתינו - קטן לאו בר חיובא ואינו רשאי לקרוא אותה. משום כך, כאשר הוא נשאל לגבי ילד שעדיין לא מלאו לו 13 שנים, שרצו לעשותו חתן בר מצווה בפרשת שקלים, האם מותר לו לקרוא אותה, ענה שלמרות שיש מתירים לקטן לקרוא את פרשת שקלים, ואוסרים רק בפרשות זכור ופרה, הוא סבור שיש להחמיר גם בפרשת שקלים, ובכל ארבע הפרשיות שלא יקראם קטן, אבל בדיעבד אם עלה קטן לקריאת שקלים - יצאו ידי חובתם. ל מה קוראים בתענית ציבור מניין של אנשים שלא מתענים? בזמן התלמוד לא היו קוראים בתורה בבוקר בתענית ציבור, כי היו מתאספים בבית הכנסת ובודקים את מעשי אנשי העיר מאחרי תפילת שחרית עד חצי היום, ולא היה פנאי לקרוא בתורה. הר"ן מקשה על כך, אם כן היום שכבר לא נאספים במשך חצי יום, מדוע לא קוראים בתורה בבוקר התענית בפרשת השבוע, ובשני מקומות שונים הוא כותב שני דברים שונים, במקום אחד (מגילה י,ב בדפי הרי"ף) הוא כותב שמכיוון שלא תקנו חז"ל לקרוא בבוקר בעניינו של יום גם אנחנו לא קוראים, ובמקום אחר (תענית ד,ב בדפי הרי"ף) הוא כותב שאכן אם התענית חלה ביום שני או חמישי, אזי בבוקר של אותו יום קוראים את פרשת השבוע, ורק אם התענית חלה ביום אחר קוראים "ויחל". למעשה כאשר יש עשרה מתענים נוהגים היום לקרוא "ויחל", אולם הפוסקים נחלקו מה לעשות כאשר יש מניין שאין בו אנשים שמתענים, לדעה אחת (אמרי יושר ח"ב, קכד,ב) לא קוראים בתורה בכלל, לא בפרשת השבוע ולא "ויחל", מחמת הספק, כי אם יקראו במקום הלא נכון יש בזה חשש ברכות לבטלה. לדעה אחרת (אגרות משה ח"ד סימן קיג) אנשים שאינם מתענים קוראים בפרשת השבוע, אם זהו יום שני או חמישי. ולדעה שלישית (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) אם יש שם עשרה אנשים בריאים שלא רוצים להתענות אין קוראים כלל, כי אם יקראו בפרשת השבוע תהיה זו עקירה של תקנת חכמים, אבל אם יש שם מנין חולים שאינם יכולים להתענות, מסתבר שאפשר לקרוא פרשת השבוע, כי במקום חולי לא הפקיעו חכמים את הפרשה. לא מה הכוונה שספר דברים נאמר על ידי משה מפי עצמו? יש הבדל בין הקללות שנאמרו בפרשת בחוקותי לבין הקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא: הללו (בפרשת בחוקותי) - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו (בפרשת כי תבוא) - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן*. מה הכוונה שאת הקללות שבספר דברים אמר משה מפי עצמו? בעל פירוש אור החיים (דברים א,א) כותב שאת כל ספר דברים דבר משה, כלומר שאלו דברי עצמו ולא דברים שציווה אותו הקב"ה לומר, וזאת כוונת הגמרא: משה מפי עצמו אמרן. אולם המהר"ל מפראג (גור אריה דברים כח, כג) כותב שאין לפרש שמשה אמר דברים מעצמו בלי הקב"ה, כי אף דבר אחד לא אמר משה מפי עצמו, אלא הוא היה אומר את הדברים והקב"ה הסכים עמו, או שאמר לו הקב"ה: "אמור אתה כך וכך". ייתכן שכוונת שניהם היא כפי שכתב המגיד מדובנא (אהל יעקב, תחילת פרשת דברים) בשם הגאון מווילנא ש"הארבעה ספרים הראשונים, היו נשמעים מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחרי משה, אשר הקדוש ברוך הוא אמר אל הנביא היום, וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא"כ בעת אשר דבר הנביא אל העם כבר היה נעתק ממנו הדבור האלקי". לב האם ספר התורה פתוח או סגור בזמן הברכה? בגמרא נפסקה הלכה כרבי יהודה, שהעולה לתורה פותח את ספר התורה ומברך בזמן שהספר פתוח. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים בעניין זה, שמדברי הרבה ראשונים נראה שזאת חובה שיהיה הספר פתוח בזמן הברכה, ומסביר רבנו מנוח שכל דבר שאדם מברך עליו צריך שיהיה מצוי לפניו בשעת הברכה, ומוסיף הפרי מגדים שאין להפסיק בין הברכה לקריאה יותר מכדי דיבור, ואם הספר סגור יש הפסק בפתיחתו לאחר הברכה. אולם תוספות כותבים שלכתחילה יש לגלול ולברך כשהספר סגור, כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות בו, ורק בדיעבד אין חוששים לכך, ומסביר הב"ח שלהבנת התוספות כך היא גם דעת רבי יהודה שלכתחילה הספר צריך להיות סגור בזמן הברכה. גם לגבי הברכה שלאחר קריאת התורה מובאת מחלוקת ב"בירור הלכה": לרוב הדעות יש לסגור את הספר ולברך בזמן שהוא סגור, אולם הר"ן כותב שכשם שבברכה שלפני קריאת התורה הספר פתוח, כך גם בברכה שלאחריה ניתן לברך כאשר הספר פתוח ללא כל חשש. (יש לשים לב לכך שמי שנוהג לסגור את הספר בברכה שלפני הקריאה צריך לסגרו גם בברכה שלאחריה, כי סברת הר"ן היא רק על פי הסבורים שבזמן הברכה שלפני הקריאה הספר פתוח). שתי הדעות מובאות בדברי המאירי וארחות חיים, אשר כותב שברוב המקומות נוהגים כרמב"ם, לגלול את הספר ורק אז לברך את הברכה שאחרי קריאת התורה.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300