|
ב
מהות איסור מעילה
רבותינו האחרונים דנים בשאלה מהו היסוד של איסור מעילה בהקדש? האם זהו סוג של גזל, כלומר איסור ממוני, שכשם שאסור לגזול רכוש של אדם כך גם אסור ליהנות מרכוש ששייך להקדש ואיסור זה הוא שקרוי "מעילה", או שמא יסוד איסור מעילה הוא בדיני איסור והיתר, ולא בדיני ממונות.
ר' חיים מבריסק מוכיח שמעילה הוא סוג של גזל מהשיעור של שוה פרוטה, שהוא השיעור שאם נהנה אדם ממנו אז נחשב שמעל, והרי השיעור הזה הוא השיעור הידוע גם באיסור גזל, מכאן ניתן להבין שגם מעילה אסורה משום גזל.
לעומת זאת אחרונים אחרים דוחים ראיה זו, כי גם אם איסור מעילה הוא איסור הנאה ייתכן ששיעור האיסור הוא שווה פרוטה.
אולי ניתן להביא ראיה מעצם המושג "מעילה", שנזכר בתורה רק בקשר לשני עניינים: מעילה בקב"ה ומעילה של אישה נשואה בבעלה. כשם שמעילה של אישה בבעלה בוודאי אינו עניין של ממון אלא פגיעה וחילול של קדושת הנישואין, כך גם מעילה בהקדש אינו איסור ממוני גרידא מדין גזל, אלא עניין של שימוש אסור של חול בדבר של קודש.
ג
מהם ראשי התיבות של "ותמנע"?
בגמרא נזכרת ההלכה שישנן חמש חטאות המתות, כלומר בחמישה מצבים שונים יש בהמה שהוקדשה לחטאת ודינה למות. בשיטה מקובצת מובא שראשי התיבות של החמישה נמצאים במילה "ותמנע": ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה, עברה שנתה.
המילה "ותמנע" לקוחה מספר בראשית (לו,יב) שם נאמר שהיא הייתה פילגש לאליפז בן עשיו. אפיקורסים שכפרו בקדושת התורה, כמו מנשה שהיה דורש בהגדות של דופי (סנהדרין צט,ב), אמרו שפסוק כגון זה לא יכול להיות שנאמר על ידי בורא העולם ונכתב בתורה. לכן בביאור העיקר השמיני משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, שכל התורה כולה, מהאות ב של בראשית עד האות ל של לעיני כל ישראל, הגיעה אלינו מאת ה', כותב השל"ה (שער האותיות, אות א אמת ואמונה) שאין הפרש בין הפסוק "אנכי ה' אלקיך" לבין הפסוק "ותמנע היתה פילגש", כל הפסוקים קדושתם שווה.
אמנם ישנה מחלוקת לגבי שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, האם הם נכתבו על ידי משה רבינו או על ידי יהושע, אולם בקשר לכך מסביר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה יו"ד ח"ג סימן קיד) שכולם מסכימים שגם הפסוקים הללו נאמרו על ידי הקב"ה, כי זהו אחד מעיקרי היהדות שכל התורה כולה נאמרה מפי ה', ואין בה אפילו מילה אחת או אות אחת שנוספה על ידי אדם, אלא שיש מחלוקת האם הקב"ה אמר אותם למשה רבינו או ליהושע, אך בכל אופן מבחינת קדושת וחשיבות הפסוקים אין הבדל ביניהם.
ד
שתי דרגות של קדושת נישואין
ב"הלכה ברורה" נזכר שבבהמה שהיא קדשי קדשים יש אפשרות של מעילה גם בבשר וגם באימורים, שהם החלקים הפנימיים של הבהמה. לעומת זאת בקדשים קלים אין אפשרות של מעילה בבשר, אלא רק באימורים, לאחר זריקת הדם על המזבח.
כזכור, המושג "מעילה" מופיע בתורה רק בהקשר של מעילה בה' או מעילה של אישה בבעלה. כשם שבקורבנות ישנן שתי דרגות של קדושה: קדשי קדשים וקדשים קלים, כך גם הקשר של הנישואין בין אישה לבעלה יכול להיות קשר של קדושה קלה או קשר של קדשי קדשים, ומטיב הקשר נובעות אפשרויות המעילה.
בעל ואישה שקשר הנישואין ביניהם הוא בבחינת "קדשים קלים" - הקדושה שבו מתבטאת רק ב"אימורים", החלקים הפנימיים, ורק שם יכולה להיות מעילה, אולם בצדדים החיצוניים אין אפשרות של מעילה.
ככל שעולה דרגת הקדושה של קשר הנישואין כך חלה הקדושה גם על הצדדים החיצוניים יותר, וכשם שבקדשי קדשים ישנה אפשרות של מעילה גם בבשר, שהוא הצד החיצוני של הבהמה, כך גם בקשר נישואין שכזה, יכולה להיות מעילה של האישה בבעלה גם בדברים חיצוניים, כגון צורת הלבוש או צורת הדיבור וההתנהגות עם אנשים אחרים.
ה
אין כוחות מאגיים בחפצים מקודשים
בגמרא נזכר הדין הייחודי לדם של קרבן חטאת, כפי שנאמר (ויקרא ו,כ): "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ", כלומר דם של קרבן חטאת שניתז על בגד - צריך לכבס את הבגד בתוך בית המקדש ואסור להוציא אותו משם ולכבס אותו בחוץ.
החיוב הזה לכבס את הבגד בתוך המקדש חל דווקא אם הדם שניתז עדיין לא נזרק על המזבח, כלומר שעדיין לא נעשתה מצוותו, אולם לאחר שהתקיימה המצווה בדם, אזי גם אם ניתז ממנו על בגד אין בזה כל חיוב מיוחד, בדומה לכלל: "אין לך דבר שנעשתה מצוותו ומועלין בו" (כריתות ו,א).
הרש"ר הירש זצ"ל כותב שמעניין זה ניתן ללמוד דבר עקרוני:
"קדושה מצויה בחפץ, רק כל עוד הוא אמצעי למצוה העתידה להיעשות. אך משנעשתה מצותו, בטלה קדושתו. כך מתנגדת היהדות לאמונות הבל של אליליות מיסטית, התולה כוחות מאגיים בחפצים מקודשים. חפצים אלה הם אמצעים בשירותו של רעיון - ורק רעיון זה בלבד הוא קדוש; ורק כל עוד הם עומדים לבטא רעיון זה, הרי הם נוטלים חלק בקדושתו. אך אין הקדושה העוברת אליהם חומרית - ואין היא דבקה בהם עולמית. עם זאת, יש להימנע גם מקיצוניות שניה: אין לעשות מעשה, הנראה כזלזול באותה מטרת מצוה, שהחפץ עמד בשירותה. משום כך אמרו: "תשמישי קדושה נגנזין", ואף תשמישי מצוה אינן נזרקין".
ו
"לימדתנו רבינו"
לפי הגרסה בגמרא שלפנינו רב אסי, שהיה תלמיד של רבי יוחנן הקשה לו קושיה בלשון: "כבר לימדוני חבירי שבגולה...".
בדרך כלל כאשר תלמיד סבור שרבו טעה, אסור לו לומר לו זאת ישירות, כשם שאסור לבן לומר לאביו דבר כזה, מפני כבוד אביו ורבו. לדעת הרמב"ם (ת"ת ה,ט) התלמיד צריך לומר לרבו: "לימדתנו רבינו", בלשון כבוד, אף אם רבו לא לימד אותו זאת. כך הוא כותב: "ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו לימדתנו רבינו כך וכך, וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך לימדתנו רבינו".
הרש"ש במסכת חולין (ל,ב) מביא כמה דוגמאות לכך שתלמיד הקשה קושיה לרבו בלשון "לימדתנו רבנו" למרות שרבו מעולם לא לימדו את אותו דבר. אולם הוא מציין שם שהגמרא כאן במסכת מעילה קשה, כי מדוע הקשה רב אסי לרבי יוחנן בלשון "כבר לימדוני חבירי שבגולה" ולא בלשון "לימדתנו רבינו"?
ייתכן שגרסת הרמב"ם בגמרא הייתה שדברי רב אסי הם מאמר בפני עצמו, ולא בא להקשות על רבי יוחנן. גם בתוספות מובא שיש ספרים הגורסים כך, ויש לתמוה מדוע לא כתב זאת הרש"ש עצמו?
ז
מדוע קרא רבי יוחנן לריש לקיש "ינוקא"?
לאחר שרבי יוחנן הקשה קושיה לריש לקיש והוא לא ידע לתרץ אותה, אמר רבי יוחנן: "קצצתינון לרגלוהי דינוקא", כלומר קיפחתי את רגליו של התינוק. רש"י ורבינו גרשום (בפירושו הראשון) מסבירים שרבי יוחנן כינה את ריש לקיש "תינוק" משום שריש לקיש היה צעיר יותר מרבי יוחנן.
על כך מקשה בעל ספר תקנת עזרא ממה שכתב בסדר הדורות שבזמנו של רבי יהודה הנשיא ריש לקיש כבר היה בעל הבנה בתורה, ואילו לגבי רבי יוחנן מסופר (יומא פב) שרק נולד באותה תקופה, שכן כשהיה בבטן אימו היא רצתה לאכול ביום הכיפורים ורבי יהודה הנשיא אמר שילחשו לה באזנה שהיום יום כיפור ובעקבות כך היא אכן לא אכלה ונולד אדם גדול כרבי יוחנן, משמע שרבי יוחנן היה דווקא צעיר יותר מריש לקיש.
אולם נראה שהוא לא ראה את מקור הדברים, שכן בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) נאמר שרבי יוחנן וריש לקיש שניהם אמרו שלא זכו לתורה אלא בגלל שראו את אצבעות ידיו של רבי יהודה הנשיא יוצאות מתוך השרוול שלו, משם משמע ששניהם זכו לראות את רבי יהודה הנשיא ומשמע שהיו בערך בני אותו גיל וייתכן שרבי יוחנן היה קצת יותר מבוגר מריש לקיש. כנראה שהמעשה באימו של רבי יוחנן היה כמה וכמה שנים לפני פטירתו של רבי יהודה הנשיא. ייתכן שהכינוי שכינה רבי יוחנן את ריש לקיש: "תינוק", הוא על דרך בדיחותא, דהיינו בגלל פער הגילאים הקטן שהיה ביניהם, מכיוון שרבי יוחנן בכל זאת היה קצת גדול יותר בגיל מריש לקיש, הוא קרא לו: "ינוקא".
ח
יש שיריים בכמות ויש שיריים באיכות
בגמרא מובאת ההלכה שלאחר שהכהן קומץ מן המנחה, הכרחי הוא שהשיריים שנשארים יישארו בעינם לפחות עד הקטרת הקומץ על המזבח.
החלק שנשאר מן המנחה לאחר הקמיצה נקרא "שיריים", למרות שמבחינת הכמות הוא הרבה יותר גדול מהקומץ. בביאור העניין הסביר הגר"א שכשם שיש רוב בכמות, כך גם יש רוב באיכות. משום כך למרות שמבחינת הכמות הקומץ קטן הרבה יותר מהשיריים, מכיוון שמבחינת האיכות הוא חשוב יותר - לכן כל מה שנשאר לאחר שנקמץ הקומץ נקרא "שיריים"
בספר רות (א,ג) לאחר שמסופר על מותו של אלימלך, נאמר: "וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ". על כך נאמר במדרש (רבה ב,ח): "אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו: נעשית היא שירי מנחות".
מדרש תמוה זה הוסבר על ידי הגר"א באותו אופן: למרות שמבחינת הכמות רוב המשפחה נשארה בחיים, מכל מקום מכיוון שמבחינת האיכות אלימלך היה העיקר - אותם בני משפחה שנשארו נחשבו כשיריים, כמו ששיירי מנחות נחשבים כשיריים מבחינת האיכות אף על פי שמבחינת הכמות הם הרוב.
ט
איך ייתכן שחיסרון הוא כבוד שבת?
בגמרא נאמר שכאשר הכהנים מוציאים את הדשן מהמזבח אל מחוץ לעיר הם צריכים ללבוש בגדי כהונה פחות חשובים מאשר הבגדים שאיתם הם עושים את העבודה בתוך בית המקדש, כפי שנאמר (ויקרא ו,ד): "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". בקשר לכך מובא המשל של רבי ישמעאל: "בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו". לא מכובד שהעבד ילבש את בגדי העבודה המלוכלכים בזמן שהוא משרת את אדונו.
במסכת שבת (קיט,א) נאמר שעל פי המשל הזה היה נוהג רב ענן ללבוש בגדים שחורים ביום שישי. רש"י מסביר שכוונתו הייתה להודיע שביום שישי ראוי להתעסק בהכנות לשבת וללבוש בגדים שיכולים להתלכלך מהבישול, ולא לנהוג בחשיבות וללבוש בגדים מכובדים שמקפידים לא ללכלך אותם.
לעומת זאת הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק יט) מסביר שכוונת רב ענן בלבישת בגד שחור ביום שישי הייתה שכאשר ילבש בשבת בגדים נאים יותר הניגוד בין הבגדים יהיה ניכר וכך בגדי השבת הנאים יהיו בולטים יותר לעין ויהיה ניכר יותר כבוד השבת.
מכאן הוא לומד שכבוד השבת מתבטא לא רק בדברים החיוביים שעושים לכבודה, אלא גם ביצירת העדר וחיסרון לפני השבת. גם אלו הינם מכלל כבוד השבת מפני שמטרתם היא ליצור ניגוד ליתרון של השבת ולהבליט את כבודה.
י
"אבינו מלכנו" - שתי דרגות של קדושה
במשנה וב"הלכה ברורה" נאמר שישנם דברים הקרבים על המזבח שיש להם שתי דרגות של קדושה: א. קדושה בדיבור (או במחשבה). ב. קדושה במעשה, על ידי נתינתם בתוך כלי שרת מקודש.
שתי דרגות אלו של קדושה מצויות גם בעם ישראל באופן כללי. אנו פונים לקב"ה ואומרים: "אבינו מלכנו", כבנים או כעבדים. המעמד של הבן בתור בן לאביו לא צריך לבוא לידי ביטוי במעשה, גם בדיבור או במחשבה בלבד הבן נחשב בן של אביו. לעומת זאת מעמדו של העבד בא לידי ביטוי במעשה של עבדות, כי כפי שאמרו חז"ל בכמה מקומות עבד שלא עובד ולא שווה את הלחם שהוא אוכל אין לאדון צורך בו.
שתי הדרגות הללו של "בנים" ו"עבדים" מבטאות את שני הצדדים של יראה ואהבה. על כך כתב הרב חרל"פ זצ"ל שזוהי עיקר העבודה בראש השנה: להגיע ליחס המדויק שבין היראה לבין האהבה, ולומר את המילים "אבינו מלכנו" עם הכוונה הראויה.
"אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו".
יא
האם הקדש דומה לבנק?
במשנה מדובר על דם הקרבנות שהיה זורם מבית המקדש אל נחל קדרון שחכמים אסרו ליהנות ממנו, ולכן נאמר במקום אחר שהיו מוכרים אותו לגננים לצורך זיבול השדות בכסף, כך שהתשלום הזה היה בעצם פדיון מההקדש.
יש מהאחרונים שהקשו איך היה מותר להקדש למכור דם, הרי זהו בניגוד להלכה הידועה שאסור למכור שום דבר שאסור באכילה, כמו שנאמר במשנה במסכת שביעית (ז,ג) שאין עושים סחורה לא בנבילות ולא בטריפות ולא בשאר איסורי אכילה, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קיז).
הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שאין כאן בכלל קושיה, משום שהאיסור לעשות סחורה בדברים אסורים נאסר (מן התורה או מדרבנן, כפי שנחלקו בזה הפוסקים) ליהודים, אולם ההקדש הוא גוף נפרד ואינו מחויב בחיובי התורה, כשם שאין שייך לומר שאסור להקדש להלוות בריבית או שאסור לו להונות במשא ומתן, כך גם אין שאר איסורי התורה חלים על ההקדש, וגם הגזבר שהיה מבצע את העסקאות הכספיות של ההקדש לא עשה זאת עבור עצמו אלא בתור שליח של ההקדש, ולכן היה מותר לו למכור גם דברים שאסור לאדם אחר למכור.
בעניין דומה נחלקו הפוסקים, האם מותר ללוות ולהלוות לבנק בריבית. יש הסבורים שבנק נחשב לישות בפני עצמה ולכן אין איסורי התורה חלים עליה, אולם מאידך יש הסבורים שמכיוון שבסופו של דבר הבנק נמצא בבעלות של אנשים - דינו כמו שותפות, וכל האיסורים שחלים על שותפים חלים גם על עסקים עם הבנק.
יב
מכירת העשבים בבתי הקברות
ב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמב"ם שכאשר מקדישים בהמה לצורך קרבן למזבח, אין איסור מן התורה ליהנות מהחלב של אותה בהמה, כי מכיוון שהחלב הזה לא ראוי להקרבה על המזבח - אין בו קדושה. כיוצא בזה כאשר מקדישים תורים לקרבן אין איסור מן התורה ליהנות מהביצים שהם מטילים.
החתם סופר (יו"ד סימן שכז) נשאל על מנהג שהיה נהוג על ידי החברה קדישא בקהילות יהודיות באירופה, למכור עשבים שגדלו בקרקע בתי הקברות. השואל חשב שיש לאסור את המכירה הזו, שהרי המת והקבר אסורים בהנאה, ואם כן הגידולים שגדלים שם גם הם לכאורה צריכים להיות אסורים בהנאה.
על כך ענה לו החתם סופר שבכל המקומות שבהם הוא עבר נהגו כך, ועל כך נאמר: "אם אינם נביאים הם - בני נביאים הם", כי המנהג מבוסס על המבואר כאן במסכת מעילה שגידולי ההקדש אינם נאסרים בהנאה וכיוצא בזה גידולי בית הקברות אינם נאסרים בהנאה, למרות שבית הקברות עצמו אסור.
סיבה נוספת שבגללה היה צריך לאסור זאת היא משום שיש בזה חוסר כבוד למתים הקבורים בבית הקברות, אולם בקשר לכך כתב החתם סופר שמכיוון שכל החיים יודעים שכך הוא המנהג - הם מוחלים על כבודם בשעת מיתתם ולכן מותר.
יג
האם מותר לשתול פרחים על קברים?
במשנה נאמר: "ערבה - לא נהנין ולא מועלין. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן".
ב"בירור הלכה" יובא שלדעת רש"י ועוד ראשונים מדובר באותם עצי ערבה שהיו מביאים לבית המקדש בחג הסוכות, שאין בהם מעילה מן התורה, כי בעצם לא הוקדשו ממש להקדש, אלא רק היו מיועדים לצורך מצווה ולכן רק לכתחילה אסור ליהנות מהם. לעומת זאת הרמב"ם מפרש שמדובר בעצי ערבה שגדלו בשדה ששייכת להקדש, ובדרך כלל לשיטת הרמב"ם יש מעילה בגידולי הקדש, אלא שדווקא בעצי ערבה אין מעילה, כי אין אפשרות ליהנות מהם, משום שעץ ערבה לא נמכר ולא ראוי לכלום. הוא מוסיף שהשימוש בערבה לצורך מצוות ארבעת המינים אינו נחשב להנאה, שהרי "מצוות לא ליהנות ניתנו".
הגרצ"פ פראנק זצ"ל (הר צבי יו"ד סימן רעט) פסק שאם גם השדה וגם העץ הוקדשו אזי הגידולים גם הם קדושים, אולם אם נטעו עץ של חולין בתוך שדה של הקדש אין איסור ליהנות מהגידולים, אולם לשיטת רש"י לכתחילה אסור ליצור מצב כזה, ועל פי זה הוא פסק שאסור לשתול פרחים על קברים, שהרי הקבר אסור בהנאה ולדעת רש"י לכתחילה אסור ליצור מצב של גידולים מותרים שגדלים ממקום שאסור בהנאה, ובנוסף לכך זהו מנהג של גוים ואין ראוי ליהודים לנהוג כך, מעין "ובחוקותיהם לא תלכו".
יד
בונים מדינה בחול ואחר כך מקדישים
בגמרא אמר שמואל: "בונין בחול ואחר כך מקדישין". כפי שמבואר בגמרא כוונתו היא שכאשר יש צורך לבנות בניין מכספי ההקדש אין משתמשים בחומרי בנייה שנקנו מכספי ההקדש ושיש בהם קדושה, אלא משתמשים בחומרי בניין של חולין, ורק לאחר שהבניין כבר בנוי מקדישים אותו באמצעות חילול כספי ההקדש על הבניין.
ב"הלכה ברורה" מובאים דברי הרמב"ם (מעילה ח,ד) הפוסק כך להלכה: "כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש ולא בונין את הבניין על דעת שהוא קדש אלא בונין הכל מן החול".
בשנים הראשונות להקמת המדינה היו אנשים שהיו להם טענות על כך שהמנהיגים של המדינה ואנשי המפתח שדאגו לענייניה לא היו אנשי תורה ולא פעלו בדיוק לפי ההלכה.
כאשר הגיעו הטענות הללו לרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, תשובתו הייתה על פי דברי שמואל בגמרא: "בונין בחול, ואחר כך מקדישין".
טו
האם חצי שיעור של אכילה ושתיה מצטרפים?
במשנה נאמר שהבשר של הקרבן מצטרף עם יין הנסכים שלו לחייב את האדם האוכל משניהם ביחד בחיובים שונים, כי הבשר והיין נחשבים לחלקים שונים של אותו קרבן, ולכן מי שאכל חצי כזית בשר ושתה חצי שיעור של יין - חייב.
לעומת זאת לעניין יום הכיפורים נאמר (יומא עג,ב) שאוכל ושתיה לא מצטרפים לחייב את האדם, כלומר שמי שאכל פחות מככותבת ושתה פחות מרביעית לא נחשב שלא התענה.
רבותינו האחרונים דנים בעניין זה לחיוב ברכה אחרונה, כגון מי שאכל פחות מכזית אוכל ושתה פחות מרביעית שתיה שהברכה האחרונה על שניהם היא "בורא נפשות", האם מצטרפים האוכל והמשקה לחייב אותו בברכה.
המגן אברהם (סימן רי סק"א) סבור שכל המאכלים מצטרפים לכזית לחייב ברכה אחרונה, וכן כל המשקים מצטרפים לרביעית לחייב ברכה אחרונה, אולם חצי שיעור של אוכל וחצי שיעור של משקה אינם מצטרפים, כפי שלמדנו לגבי יום הכיפורים.
לעומת זאת המשנה ברורה (שער הציון סק"ה) מביא שיש אחרונים שכתבו שאולי דווקא לגבי יום הכיפורים אוכל ומשקה לא מצטרפים, כי המצווה ביום הזה היא: "ועיניתם את נפשותיכם", ולכן כל מי שלא אכל או שלא שתה שיעור שלם של אוכל או משקה שמיישב את דעתו - נחשב שמתענה, אולם לגבי ברכה אחרונה ייתכן שאוכל ומשקה מצטרפים.
טז
איך יתחייב אדם שני חיובים על אכילה אחת ביום הכיפורים?
בגמרא מדובר על הכלל ש"אין איסור חל על איסור". במסכת נדרים (טז,א) שנינו שיש תוקף לנדר שאוסר על האדם ליהנות מסוכה או מלולב שהוא חייב לקיים בהם מצוה מן התורה וב"בירור הלכה" (למסכת נדרים טז,א) מובאות שלוש דעות בשאלה האם יש תוקף לנדר שיאסור על האדם דבר שכבר נאסר על ידי התורה:
א. לפי דעה אחת אין תוקף לנדר שאוסר על האדם דבר שכבר נאסר מן התורה, משום ש"אין איסור חל על איסור".
ב. לפי דעה שניה נדר שאוסר על האדם דבר שהתורה כבר אסרה עליו יכול לחול, כי איסורי התורה חלים על האדם ולא על החפץ ואילו הנדר חל על החפץ ולא על האדם.
ג. לפי דעה שלישית יש לחלק בין סוגים שונים של איסורים. נדר אינו יכול לחול על מה שכבר נאסר על ידי התורה, מפני שהנדר אינו מחדש בכך איסור, אולם אם האדם אסר על עצמו דבר מסוים בשבועה, שזהו איסור שחל על האדם ולא על החפץ אזי יכול נדר נוסף להוסיף איסור על החפץ.
על פי שיטה זו, כותב רבי עקיבא איגר (שו"ע יו"ד סימן רטו,ו) שיש אפשרות שיחול נדר על איסור האכילה ביום הכיפורים, שהרי איסור התורה ביום הכיפורים הוא על האדם ולא על האוכל, ואילו הנדר חל על האוכל ולא על האדם. לפי זה מי שנדר לא לאכול ביום הכיפורים, ואכל, עבר בכך גם על איסור יום הכיפורים וגם על איסור הנדר.
יז
מדוע חמורה כל כך הוראה בפני רבו?
בגמרא מסופר שרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר ברבי יוסי הלכו לרומי כדי לבטל גזרות נגד עם ישראל. רבי שמעון בר יוחאי העניש את רבי אלעזר משום שהורה הלכה בפני רבו, זאת למרות שהתחייב לרבי יוסי לפני שיצאו לדרך שיחזיר את בנו לשלום. נשאלת השאלה: מדוע לא מחל רבי שמעון על כבודו? מדוע כל כך הקפיד עד כדי כך שהעניש את רבי אלעזר בגלל שהורה הלכה בפניו?
בביאורי האגדות של מכון הלכה ברורה מובא הסבר לדבר בשמו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל:
"נראה שעונשו של המורה הלכה בפני רבו חמור, משום שאין זה משום כבוד הרב בלבד, אלא שהוא מבטל את מעלת ה"זקנים", שיש לכלל ישראל, וכמו שאמר ר' עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יא, ח), שרק כשישראל נשמעים לזקנים, נחשב שיש להם זקנים. אבל כשכל אחד מורה הלכה לעצמו - בטל כח השפעת הרב, וע"י כך מאבדים כלל ישראל את זקניהם, ויבואו לידי "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", ואז אין, ח"ו, לישראל קיום. לכן אין לרב למחול למי שהורה הלכה בפניו, כיוון שאין העונש משום כבודו, אלא משום קיום ישראל".
יח
בקשת הכבוד יכולה להיות נסתרת מעיני המבקש
כאשר לובשים שלוש שכבות של בגדים, השכבה הפנימית והשכבה החיצונית מתבלות ונפגמות מהר, בגלל החיכוך עם הגוף ועם האויר, ואילו השכבה האמצעית נפגמת הרבה יותר לאט. לפי המבואר בגמרא רבי עקיבא וחכמים נחלקו האם להחשיב את השכבה האמצעית כדבר שאינו נפגם, מכיוון שאינו נפגם מיד, או לדבר הנפגם בגלל שסוף סוף לאחר זמן גם שכבה זו נפגמת.
הגר"א כתב שהבגדים הם משל למידותיו של האדם. אפשר לומר ששלוש שכבות הבגדים הינן משל לקנאה, התאוה והכבוד, שהן שלוש תכונות המצויות בשלוש "שכבות" של נפש האדם: התאוה היא ברובד הגופני, בנפש המצויה בכבד, הקנאה היא ברובד השכלי, בנשמה המצויה במוח, ואילו הכבוד הוא ברובד האמצעי, ברוח המצויה בלב.
כשם ששכבות הבגדים הקיצוניות, הפנימית והחיצונית נפגמות מהר, כך אדם הפגום במידת התאוה או הקנאה יכול לשים לב לכך מיד, שכן הוא יכול להרגיש את התאוה בגופו ולשים לב למחשבת הקנאה העוברת במוחו. אולם בקשת הכבוד הינה יותר נסתרת, כשם שהמלבוש האמצעי מוגן יותר ומכוסה משני צדדיו, כך גם לפעמים קשה אפילו לאדם עצמו להיות מודע לכך שהוא מבקש כבוד.
יט
מהרסיך ומחריביך ממך יצאו
במשנה נאמר: "אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד", וב"בירור הלכה" יבואר שלפי חלק מהראשונים הכוונה היא שכל דבר שקדוש בקדושת דמים יוצא לחולין לאחר שמתבצע בו מעשה מעילה, ולכן לא יכול להיות בו מועל אחר מועל, לעומת זאת כל מה שקדוש בקדושת הגוף לעולם אינו מתחלל ולא יוצא לחולין, ולכן יכול להיות בו מועל אחר מועל.
במסכת עבודה זרה (נב,ב) נאמר שכאשר היוונים פרצו לבית המקדש התחללו אבני המזבח מקדושתם, ומובא בקשר לכך הפסוק (יחזקאל ז,כב): "וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". ב"בירור הלכה" שם מובאת מחלוקת: לדעת בעל המאור מדובר שם בדין הרגיל של מעילה והאבנים התחללו לאחר שנעשתה בהן מעילה על ידי יהודים מתייוונים שפרצו למקדש ביחד עם היוונים, כי רק יהודי יכול למעול ולגרום לכך שדבר שקדוש בקדושת דמים יצא לחולין, כפי שנאמר במשנה כאן. לעומת זאת לדעת הרמב"ן היו אלו הגוים שחיללו את אבני המזבח וזאת היא גזירת הכתוב ודין מחודש שיכול הקדש להתחלל במצב כזה.
גם בקשר לצרות שהיו לעם ישראל לאורך הדורות אפשר לדון בשאלה מי גרם ליותר צרות: היהודים לעמם או הגוים. בפסוק בספר ישעיהו (מט,יז) נאמר: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", ונחלקו בכך המפרשים, יש מסבירים שזוהי נבואה שלעתיד לבוא יצאו ויכלו כל המהרסים והמחריבים מעם ישראל, אולם מאידך יש מסבירים שכוונת הפסוק היא שאותם אנשים שמהרסים ומחריבים יוצאים מתוך העם עצמו.
כ
תירוץ הגרי"ש אלישיב לקושיית המשנה למלך
במשנה וב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמב"ם שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה והשליח עשה את שליחותו והתברר שמדובר במעילה - אזי מעשה המעילה מיוחס למשלח, בניגוד לכלל הרגיל ש"אין שליח לדבר עבירה". הרמב"ם מוסיף על פי התוספתא שבמעילה יש שליח לדבר עבירה רק בתנאי שלא מעורב במעשה איסור נוסף מלבד המעילה, כגון מי ששלח שליח למעול בבשר של קדשי בדק הבית, אבל אם שלחו לאכול בשר של קרבן עולה, שזהו מעשה שאסור באיסור אחר - באופן זה מעשה המעילה מיוחס לשליח ולא למשלח.
דין יוצא דופן נוסף הוא טביחה ומכירה של גנב שגנב שור או שה, גם שם יש שליח לדבר עבירה. על פי דברי הרמב"ם בהלכות מעילה, כותב המשנה למלך (גניבה ג,ו) שאם שלח אדם שליח לטבוח את הבהמה הגנובה בשבת אזי כיוון שמעורב כאן איסור נוסף של חילול שבת - אין שליח לדבר עבירה ומעשה הטביחה מיוחס לשליח ולא למשלח. הוא גם תמה תמיהה גדולה על הטור שכתב בשם הרמב"ם שבאופן כזה חייב המשלח, מדוע זה שונה ממעילה שמעורב בה איסור אחר?
ביישוב הקושיה אמר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש הבדל עקרוני בין העניינים. מי ששלח שליח לטבוח בהמה בשבת, שלח את השליח לשני דברים נפרדים, לטבוח בהמה גנובה ולטבוח בשבת, ורק במקרה הצטרפו שני האיסורים למעשה אחד, אולם השליחות לטביחה מצד עצמה אינה מעורבת בשליחות לעבירה אחרת, לעומת זאת מי ששלח שליח לאכול בשר עולה שלח אותו למעשה אחד של אכילה שכרוך בשני איסורים, מעילה ואיסור אכילת עולה, ובאופן זה כיוון שלגבי איסור האכילה אין שליח לדבר עבירה ממילא גם לגבי המעילה שכרוכה בה חל כלל זה.
כא
הנאה מהעולם הזה יכולה להיות מעילה
במשנה וב"הלכה ברורה" מובא העיקרון שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה מסוים והתברר שזהו מעשה של מעילה בהקדש, אם השליח עשה את שליחותו, שלא שינה מהוראותיו של המשלח אזי מעשה המעילה מיוחס למשלח, אולם אם שינה משליחותו אז השליח הוא המועל.
כל אדם נשלח לעולם הזה על ידי בוראו ויוצרו ואם האדם עושה את שליחותו כפי שצריך אז אין מעילה בהנאות שנהנה מהעולם הזה, אולם אם האדם, שהוא השליח, לא מבצע את שליחותו כראוי, אז ההנאות שהוא נהנה מהעולם הזה הינן בגדר מעילה, לכן נאמר במסכת ברכות (לה,א) שכל מי שנהנה מן העולם הזה, שאוכל או שותה ללא ברכה - מעל.
אחד האנשים שביצעו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת היה רבי יהודה הנשיא. עליו נאמר (כתובות קד,א) שבשעת פטירתו זקף את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי".
כב
ההבדל בין נדר לנדבה
במשנה מוסבר ההבדל שבין "נדר" ל"נדבה". אדם שנדר נדר להביא קרבן - חייב באחריותו, ואילו אדם שנדב נדבה אינו חייב באחריותה.
הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כב,יח) מסביר שבדרך כלל נדר הוא סוג של התחייבות שאדם מקבל על עצמו בשעת צרה, כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו ע"ה שנדר בשעה שהיה בצרה ופחד מעשיו, וכמו שנדרו המלחים שהיו בספינה עם יונה, כפי שכתוב (יונה א,טז): וידרו נדרים. כאשר אדם נמצא במצב כזה של צרה - הדרך היא לומר שאם יהיה אלקים עמדי ויעזור לי לצאת מן הצרה הזו עלי לעשות עולה או זבח, וזהו סוג של התחייבות שאדם מקבל עליו עם אחריות שאם יקרה משהו לקרבן שהפריש ולא יוכל להקריבו הוא יצטרך להביא קרבן אחר במקומו. אולם נדבה היא סוג של קרבן שאדם מקבל על עצמו כאשר נדבה רוחו אותו, ואז הוא מפריש ונותן מיד ואין בכוונתו להתחייב באחריותה, כי זוהי השראה רגעית שגורמת לו באותה שעה לרצות להקריב קרבן.
במילים אחרות: נדר הוא תהליך שנמשך לאורך זמן מסוים ובו אדם מתחייב התחייבות קבועה ומקבל עליו אחריות, נדבה הוא עניין רגעי, זמני ומיידי שבו נדבה רוחו של האדם אותו להקריב קרבן ואין בזה קבלת אחריות.
הבדל דומה כתב מרן הרב קוק זצ"ל בספר אורות התשובה לגבי משך זמנה של התשובה: יש תשובה שהיא תהליך של שינוי שנמשך לאורך זמן, ויש תשובה רגעית ומהירה של הברקה חד פעמית שגורמת לאדם להשתנות.
קנים
כד
מהי הדרך למנוע סניליות?
במשנה מדובר על מצבים מסובכים שבהם התערבו עופות שונים של קרבנות שונים וצריך לדעת לעשות את החשבון כמה עופות מתוכם ניתן בכל זאת להקריב גם במקרה הגרוע ביותר שיכול להיות.
כדי לעשות את החשבונות הללו צריך כח ריכוז גדול מאוד ויכולת חשיבה על כל האפשרויות כולל כל המרכיבים שבהן, ולמרות שלכאורה מדובר בתרגילים חשבוניים שאין בהם נפקא מינה להלכה, כי מרבית המקרים המתוארים במסכת קינים יקרו בסבירות נמוכה מאוד, נאמר במסכת אבות (ג,יח) שקינים הם הם גופי הלכות, כלומר שמי שהוא תלמיד חכם צריך לאמן את שכלו וכוח מחשבתו גם בסוג החכמה הזו, וצריך לדעת אותה לפרטי פרטיה.
בסוף המסכת נאמר: "רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר (איוב י"ב) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר (שם) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה". כאן רמזו לנו חז"ל את מה שאומרים המדענים בימינו, שמי שרגיל להפעיל את מוחו ואת כח מחשבתו - יכולת החשיבה שלו נשארת בתוקפה ואפילו מתחזקת ככל שהוא מזדקן, אולם מי שלא רגיל בתרגילי חשיבה - ככל שהוא מזדקן מוחו מתנוון ודועך. על הצדיקים נאמר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", גם בגיל השיבה הם רעננים כצעירים.
תמיד
כה
מהי המטרה של מצוות שמירת המקדש?
בתחילת מסכת תמיד מדובר על מצוות שמירת המקדש. ב"בירור הלכה" יובא שנחלקו הראשונים מהי המטרה של מצוות שמירת המקדש, לפי דעה אחת זהו עניין של כבוד, כמו שכותב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ח,א): "שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין". לפי הסבר אחר המצווה היא לשמור שלא ייכנסו אנשים טמאים למקום שאסור להם להיכנס אליו.
יש מרבותינו האחרונים שכתבו שאחד ההבדלים להלכה בין שני הטעמים הוא האם גם בימינו שבית המקדש חרב, אבל קדושתו עדיין עומדת בתוקפה, יש מצוות שמירה.
לפי ההסבר שמטרת השמירה היא כבוד המקדש, כאשר אין בית מקדש אין טעם להעמיד שם שומרים. אולם לפי ההסבר שמטרת השמירה היא למנוע מאנשים להיכנס למקום שאליו אסור להם להיכנס, גם כעת שאין בית מקדש, מכיוון שאסור לטמאים להיכנס למקום המקדש יש מצווה להעמיד שומרים במקום שימנעו את הכניסה ממי שאסור לו להיכנס למקום.
כו
האם מותר להכניס מיטה לבית כנסת?
במשנה נאמר שהכהנים שעבדו בבית המקדש הגיעו לעבודתם בלילה וישנו בבית המקדש בבית המוקד על הרצפה או על רובדים של אבן.
בגמרא נשאלה השאלה מדוע לא הכניסו לשם מיטות כדי שיוכלו לישון באופן נוח יותר? התשובה היא שאין זה "דרך ארץ" להכניס לשם מיטות.
ב"בירור הלכה" יובא שאפשר להבין תשובה זו בשני אופנים: יש מפרשים שהכנסת מיטות היא בזיון לבית המקדש. אולם מדברי הרמב"ם עולה שהוא מפרש שכשם שכל שומרי חצרות המלכים לא ישנים על מיטות אלא על הרצפה, כך גם צריכים לנהוג הכהנים בבית המקדש, כלומר לדעתו אין זה בזיון להכניס מיטות לבית המקדש, אלא חלק מתפקידם של הכהנים שעובדים בבית המקדש הוא לישון באופן כזה שמראה שהם זריזים ומוכנים לעבודתם בכל רגע נתון ואינם חושבים כהוא זה על הנוחות של עצמם אלא נתונים כל כולם לעבודת המלך.
ההבדל להלכה בין שני הפירושים הוא: האם יש משום בזיון בהכנסת מיטה לבית כנסת. לפי הפירוש הראשון שהכנסת מיטה נחשבת לבזיון, כשם שיש בזה בזיון בבית המקדש כך גם לבית כנסת, שנקרא מקדש מעט, אסור להכניס מיטה, וכך פוסק המגן אברהם (קנא סק"ד). אולם לפי פירוש הרמב"ם אין ראיה מהגמרא שיש משום בזיון בהכנסת מיטה לבית הכנסת. כך כתב בספר מעשי למלך.
כז
איך לשפוך את יין ההבדלה?
נאמר בגמרא שאסור לאדם לשתות מכוס ששתה ממנה אדם אחר בלי לשטוף את המקום שממנו שתה הראשון, כדי להעביר את הרוק של השותה הראשון. המפרש מסביר שכאשר אדם שתה מכוס ומעביר אותה לאדם אחר כדי שישתה ממנה יש הבדל בין מים ליין. אם מדובר במים צריך לשפוך קצת מהם דרך מקום השתיה כדי לנקות אותו, אולם אם מדובר ביין אסור לשפוך ממנו משום בזיון אוכלים, ולכן צריך לשטוף את מקום השתיה עם מים.
על פי זה כותב בספר באר שבע שמכאן הוא קורא תגר על מה שנהגו לשפוך מכוס יין ההבדלה על הארץ, ואומרים שמכיוון שנאמר בגמרא (עירובין סה,ב) שכל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, טוב לשפוך יין ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע, אולם זוהי בעיה, שהרי אסור לשפוך יין משום בזיון אוכלים.
מדבריו נראה שבזמנו היו רגילים לשפוך את היין על הרצפה, וכך גם כותב הרמ"א (סימן רצו ס"א).
נדמה שכיום נוהגים כפי שכותב הט"ז שם שממלאים את כוס ההבדלה על כל גדותיו כך שיישפך עוד יין, ובאופן כזה אין בזה בזיון, שהרי אין שופכים את היין על הרצפה, ומצד שני יש בזה סימן ברכה שהיין נשפך כמים.
כט
ערים גדולות ובצורות בשמים
נאמר בגמרא שלשון התורה יכולה להיות גם "לשון הבאי", כלומר יש בתורה ביטויי הגזמה שאינם מדוייקים. ההוכחה לכך היא מהפסוק שמתאר "ערים גדולות ובצורות בשמים", שכמובן אינו יכול להיות מובן כפשוטו.
הביטוי הזה מופיע בתורה פעמיים, פעם אחת בתיאור של המרגלים (דברים כ,כח) שהפחידו את העם בזה שיש בארץ "ערים גדולות ובצורות בשמים", ופעם שניה בדברי משה רבינו לעם ישראל (דברים ט,א): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם".
יש מן הפרשנים שרצו לומר שהוכחת הגמרא היא דווקא מהפסוק שאמר משה רבינו, כי מדברי המרגלים אי אפשר ללמוד שמותר להשתמש בלשון הבאי, שהרי הם היו רשעים.
אולם הגר"א (בהגהותיו לספרי) כתב שההוכחה היא משני הפסוקים. נראה שכוונתו היא שגם אם הביטוי נאמר על ידי המרגלים הרשעים, מכל מקום עצם העובדה שביטוי זה נזכר בתורה מוכיחה שניתן להשתמש בביטויים כגון אלה, שכן אין בתורה אף פרט שאינו מדויק ואמיתי.
ל
מדוע היו במקדש כלי זהב, כסף ונחושת?
נאמר במשנה שלפני שחיטת כבש התמיד השקו אותו בכוס של זהב. כפי שנאמר לעיל ישנה דעה שאין זו גוזמא, כי אין עניות במקום עשירות ואכן נתנו לכבש לשתות מתוך כוס של זהב.
האדמו"ר האחרון מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל הקשה: מדוע חלק מכלי המקדש היו מזהב וחלק מכסף וחלק מנחושת?
תשובתו הייתה ששלש המתכות הללו מייצגות שלשה סוגים של יהודים: הזהב מסמל את בעלי התשובה, כפי שהזהב שתרמו למשכן בא לכפר על חטא העגל. הכסף מסמל את הצדיקים שתשוקתם וחפצם הם עבודת ה', מלשון "נכסוף נכספתי", ואילו הנחושת מסמלת את אותם אנשים שחטאו וטרם עשו תשובה, כמו "מחתות הנחושת" של "החטאים האלה בנפשותם" (במדבר יז,ג).
בבית המקדש היה חלק לכל יהודי, מכל שלושת הסוגים הנ"ל. כיוצא בזה ארבעת המינים מייצגים סוגים שונים של יהודים ורק כאשר כל הסוגים נמצאים מתקיימת המצווה כהלכתה, לומר שהצבור צריך בהכרח לכלול צדיקים בינוניים ורשעים.
יש לציין שאין הכוונה לאותם רשעים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל כפי שכותב הרמב"ם (הלכות אבל א,י).
לא
שלא יחקו את המינים
כאשר היו שוחטים את קרבן התמיד לא היו כופתים את הכבש, ולדעת הרמב"ם גם לא היו עוקדים אותו, אלא הכהנים היו אוחזים בו בידיהם. בגמרא מובאים שני טעמים לכך וב"הלכה ברורה" מובא פסק ההלכה של הרמב"ם שהטעם הוא משום שאסור ללכת בחוקות הגוים עובדי עבודה זרה, הנוהגים לקשור את קרבנותיהם בשעת השחיטה.
לכאורה יש להקשות על כך, שהרי האיסור ללכת בחוקות הגוים תקף רק לגבי דברים שאין בהם טעם וסברה, אולם פעולות הגיוניות שיש להן סיבה בדרך כלל אינן כלולות באיסור ההליכה בחוקות הגוים, כפי שמאריך להסביר רבי אברהם בנו של הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (פרק כה) שאין איסור ליהודי לשבת על ברכיו בשעת התפילה כפי שעושים הגוים, וכן אין איסור ליהודי להשתחוות כפי שהם משתחווים, כי כוונת היהודי היא לשם שמים ואין לנו לאסור כל פעולה שגם הם עושים. על פי זה קשה מדוע שונה פעולה זו של כפיתת הכבש, והרי היא פעולה שנצרכת לצורך השחיטה.
נראה שמכיוון שיש לנו אפשרות לשחוט את הכבש בצורה שונה מאשר הגוים עובדי עבודה זרה, יש לעשות כך, כדי להתרחק ככל האפשר ממנהגיהם, ואולי זוהי כוונת הרמב"ם שמשתמש בלשון המשנה (חולין מא) וכותב שלא היו כופתין את הטלה כדי "שלא יחקו את המינים". רוב המפרשים מסבירים שהביטוי "שלא יחקו" הוא מלשון חוק, כלומר לא לנהוג בחוקיהם, אולם ייתכן שהרמב"ם מסביר זאת כפי שאומרים בימינו: שלא לחקות, כלומר להעתיק, את מעשיהם.
מדות
לה
מהו "ושמחנו בתיקונו"?
נאמר במשנה שבעזרת הנשים בנו גזוזטרא, ומוסבר במסכת סוכה (נא,ב) שזה היה נקרא "תיקון גדול", שעשו בבית שני שלא יתערבו האנשים עם הנשים בשמחת בית השואבה, ולכן בנו עזרת נשים מלמעלה והאנשים היו למטה.
בשם הגר"א מפרשים את נוסח התפילה בחגים: "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו", שאנו מתפללים שנזכה לראות את בניין בית המקדש ולשמוח בתיקון הגדול הזה שבו יהיו הנשים למעלה והגברים למטה.
על כך ניתן לשאול: מדוע השמחה תלויה דווקא בתיקון הזה? וכי לא תהיה שמחה גם מבלעדי זה?
מבארים האחרונים על פי מה שכתב הב"ח שכאשר יש עירבוב בין גברים לנשים אין לומר "שהשמחה במעונו", והכוונה היא ששמחה מושלמת היא כולה רוחנית ללא כל קשר לגשמיות, ובמצב שבו יושבים גברים ונשים ביחד אין רוחניות מושלמת וממילא גם השמחה אינה בשלימותה.
על פי זה אפשר להבין את נוסח התפילה לפי ביאור הגר"א: "ושמחנו בתיקונו", שדווקא כאשר יהיה התיקון הגדול בבית המקדש נוכל לשמוח שמחה רוחנית שלימה.
לו
האם מותר להיכנס לבית כנסת עם כלי נשק?
נאמר במשנה שלא הונף ברזל על האבנים שמהן נעשה המזבח, משום שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, שהרי אפשר להכין ממנו כלי נשק, ואילו המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, ולכן אסור שיונף המקצר על המאריך.
מכאן למד המהר"ם מרוטנבורג שאסור להיכנס לבית כנסת עם סכין ארוך, כי התפילה מאריכה את ימיו של האדם ואילו הסכין מקצרת אותם.
פוסקי ההלכה בזמננו דנו בשאלה האם מותר להיכנס לבית כנסת עם כלי נשק, כגון אקדח או רובה. לכל הדעות אם יש אפשרות לכסות את כלי הנשק יש לעשות זאת בתוך בית הכנסת.
אם אין אפשרות לכסותו, יש מי שאומר שעדיף לא להיכנס לבית הכנסת אלא להתפלל ביחידות, אולם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן יח) ובשו"ת יחווה דעת (ח"ה סימן יח) פסקו שאם אין ברירה מותר להיכנס לבית הכנסת אף עם כלי נשק מגולה, וכך כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל:
"נכון ורצוי מאוד שהחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפלה".
לז
האם מותר לאבלים ללבוש שחורים?
נאמר במשנה שכהן שנמצא בו פסול היה לובש בגדים שחורים ואילו כהן שלא נמצא בו פסול היה לובש בגדים לבנים.
בכמה מקורות בדברי חז"ל מצאנו שאנשים בזמן צער, כמו אבלים, לבשו בגדים שחורים, ובזמן שמחה לבשו בגדים לבנים. גם במקורות מאוחרים יותר, מתקופת הראשונים ועד תקופת מרן הבית יוסף יש עדויות שאבלים לבשו בגדים שחורים.
אולם בספר קונטרס היחיאלי (לרב יצחק אלפייה זצ"ל) כתב שאסור לאבלים ללבוש בגדים בצבע שחור, כי כפי שנאמר במשנתנו הצבע השחור הוא סימן של פסול, ומלבד זאת לפי חכמת הקבלה וספר הזוהר אסורה, כי זה מעורר את מידת הדין. הוא מוסיף שבחוץ לארץ אין בכך בעיה, אבל בארץ ישראל אסור ליהודים ללבוש בגדים שחורים המעוררים את מידת הדין.
בספר גשר החיים כתב שאם כי בעבר נהגו אבלים ללבוש בגדים שחורים, כיום החרדים לא נוהגים ללבוש בגדים שחורים בזמן אבלות, משום שמאז שהנהיגו הגוים את המנהג הזה של לבישת שחורים נהפך הדבר לחוקותיהם של הגוים שאסור לנו ללכת בהם.
לעומת זאת הרב עובדיה יוסף זצ"ל התיר לאבלים ללבוש שחורים וטען שאין זה מנהג שמיוחד דווקא לגוים, שהרי ישנם גם יהודים הנוהגים כן ולכן הדבר מותר.
|