מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת מועד קטן

ב האם יש להחמיר בספק מלאכת חול המועד? מסכת מועד קטן עוסקת בחלקה הגדול בדברים האסורים והמותרים בחול המועד, אולם מקור האיסור עצמו במסכת חגיגה (דף יח, א), שם מובאות דרשות מפסוקים מהם לומדים שחול המועד אסור בעשיית מלאכה. ב"בירור הלכה" מובא שנחלקו הראשונים בהבנת האיסור, שכן מצינו שהתירו את המלאכה בדבר האבד, בדבר שהוא צורך רבים ובדברים שהם צורך המועד, ומתוך כך יש שמסיקים שאין זה איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן. לעומת זאת יש שמפרשים את הדרשות כפשוטן, שבאות ללמד שזהו איסור מדאורייתא, כך הרמב"ן (ע"ז כב, א ובפסקי דיני חוה"מ) מוכיח מסוגית הגמרא בעבודה זרה (שם) שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה, שכן הגמרא שם אומרת שאסור להכשיל כותי במלאכת חול המועד משום "לפני עיור", ולדעתו פשוט שאין איסור להכשיל אדם אחר באיסור דרבנן. אולם רבינו תם (ע"ז שם תוד"ה תיפוק), שסובר שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן, מוכיח מהגמרא שם שיש איסור הכשלה גם באיסור דרבנן. הבית יוסף מכריע שהאיסור הוא מהתורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים לקבוע איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת. מאידך גיסא מוכיח המגן אברהם (סק"א) מפסק השלחן ערוך (בסימן תקלח) שסובר שהאיסור הוא מדרבנן, ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חול המועד סי' יז) מביא מחלוקת מהי דעתו של השולחן ערוך. למעשה כותב המשנה ברורה (שם) שראוי להחמיר בספק ולחשוש לשיטות שזהו איסור תורה, אלא אם כן מדובר במלאכה שאף לפי הרמב"ן אסורה מדרבנן. ג האם יש חרם שלא לנסוע לספרד? בגמרא מבואר ששמאי והלל גזרו שלא לחרוש מפסח או משבועות כבר בשנה השישית, אולם התנו שאם יבואו חכמים בדורות יותר מאוחרים וירצו לבטל את תקנתם - יוכלו לעשות כן, "כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל", ועל פי זה רבן גמליאל ובית דינו אכן התירו לחרוש גם אחרי הזמנים הללו. תוספות (ד"ה כל) מסבירים ששמאי והלל חששו שמא גזירתם תגרום נזק בדורות הבאים, ולכן התנו מראש שיהיה כוח אף לבית דין שיהיה קטן מהם בחכמה להתיר, כדי שלא ייגרם הפסד לרבים ושלא יגרמו רעה לעולם. הרב ראובן מרגליות זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) העיר על כך, שדבר דומה לזה כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תכד): בעיר אחת היה שר רע, והיה רוצה להעביר היהודים שבעיר מן הדת, וברחו, ואמרו קהילות לגזור חרם שלא ידור יהודי עוד בעירו לעולם, אמר להם החכם: אל תתנו מכשול לפני דורות הבאים אחרינו, אלא תגזרו לזמן שהשרים בחיים, החכם עיניו בראשו של דבר. כלומר: כאשר חכמים גוזרים גזרה יש עליהם לקחת בחשבון מה תהיה השפעתה על הדורות הבאים, והאם תמיד תהיה בה תועלת, או שמא ייתכן וייגרם נזק ממנה בדור אחר או בנסיבות אחרות. מכאן למד הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יד) שלפי דברי רבי יהודה החסיד נראה שלא קבעו גולי ספרד חרם כלל שלא לשוב לשם, זאת בניגוד לשמועה המפורסמת. ד מהי "תוספת שבת"? תוספות (ד"ה מה) סבורים שהזמן שאותו יש להוסיף מחול על הקודש לפני ואחרי שבת הוא כל שהוא. במקום אחר (ביצה ל,א ד"ה דהא) הם כותבים שיש שיעור לזמן תוספת שבת, אלא שלא נתפרש מהו השיעור, וכך פוסק המשנה ברורה (סימן רסא סקכ"ב), ובעניין זה יש הרבה דעות בין רבותינו האחרונים: יש הסבורים שהשיעור הוא שתי דקות (שו"ת ארץ צבי סימן כ), יש אומרים ארבע דקות (אבני נזר או"ח סימן תצח), יש אומרים חמש דקות (שו"ת מהרש"ג סימן לח), יש אומרים שתים עשרה דקות (סידור יעב"ץ), יש אומרים עשרים וארבע דקות (סידור דרך החיים), ויש גם שמדבריהם משמע שיש להוסיף חצי שעה מחול על הקודש. בספר עלי תמר (על הירושלמי פאה פ"ח ה"ז) מביא מספר הזוהר שתוספת שבת היא לא רק בזמן שיש להוסיף מחול על הקודש, אלא גם בכל צרכי הגוף, שיש להוסיף בשבת יותר על הרגיל בימי החול, ונראה מדבריו שצריך אדם להוסיף תוספת מלבושים ומאכלים ונרות בשבת, וכרים וכסתות מרוקמים, והוא כותב שהיה מפורסם הדבר בתולדות גדולי ישראל שהיו מהם שבמשך השבוע לא ישנו במטה, אלא רק בשבת. עוד הוא מוסיף: "ובפולין לפני החורבן היו חסידים ואנשי מעשה שהיה להם קופסת טבק להריח של כסף ושל זהב מיוחד בשביל שבת ונהוג בכל ישראל שיהיה סכין מיוחד לשבת וכתוב עליו שבת קודש וכן מפת חלה ודומה לזה וכן מפות שלחן מיוחד בשביל שבת ולא נשאר שלחן גלוי בלי מפת שבת". ה מה המקור לתפילת "מי שבירך" לחולה בבית הכנסת? כאשר אדם מצורע הולך ברחוב, נאמר עליו (ויקרא יג, מה): "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", ומבואר בגמרא שהוא צריך להודיע את צערו לרבים, והרבים מבקשים עליו רחמים ומתפללים שיינצל מצרתו. בעל ספר עלי תמר (מעשר שני פ"ה ה"א, מובא בלקט ביאורי אגדות) מביא מקורות נוספים ושונים לכך שאדם שיש לו צער בגופו, בנפשו או אפילו בממונו, צריך להודיע את צערו לרבים כדי שהרבים יתפללו עבורו. כך נאמר במסכת שמחות (פ"ו הי"א) שמי שיש לו צער, כאשר היה נכנס להר הבית היה הולך בכיוון הפוך מרוב האנשים, וכל מי שפגש אותו שאל אותו מה קרה לו, והוא היה עונה שהוא אבל, שהוא מנודה, שיש לו חולה בביתו או שאבדה לו אבידה, והיו מברכים אותו שיתוקן מצבו, כי "מתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה, רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה, כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם", ותפילה בבית המקדש מתקבלת ביותר. בעל עלי תמר מציע שזהו המקור לכך שהקהל מתפללים על חולה ועושים לו מי שבירך, כי יש חובה על הציבור לבקש רחמים ולהתפלל על כל יחיד שיש לו צרה, ובמיוחד נאה הדבר בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, שדומה לבית המקדש, ובו יש להדגיש ביתר תוקף את האחדות בין אדם לחבירו ובין הכלל לפרט, ולהשתתף בצערו של כל אחד ואחד, ולהתפלל בעדו ביחד עם כלל ישראל. ו מיהו המנהיג המושלם? צורבא מרבנן דאיכא במתא - כל מילי דמתא עליה רמיא. תלמיד חכם מנהיג ציבור צריך להיות אחראי על כל ענייני העיר, גם על עניינים רוחניים וגם על עניינים גשמיים. מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) מצא לכך מקור בתפילתו של משה רבנו למינוי מנהיג, כאשר בתחילה אמר (במדבר כז, טז): "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה", הזכיר רק "עדה", ולאחר מכן הוסיף (שם פסוק יז): "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה", וכאן הזכיר "עדת ה'", אלא כאשר מתייחסים לצרכי קיום התורה והמצוות, שהם דברים המקודשים לשמים, אז עם ישראל נקרא "עדת ה'", ואילו כאשר מדובר בצרכי הגוף הגשמיים אז מדובר על "עדה" סתם. הוא מוסיף שהתפקיד של ההנהגה הרוחנית נקרא על ידי חז"ל "שררה" ואילו התפקיד של ההנהגה הגשמית נקרא "עבדות" (הוריות דף י), וגם משה רבנו עצמו היה אחראי על שני העניינים הללו של עם ישראל, כפי שנאמר עליו (דברים לג, כא): "צִדְקַת ה' עָשָׂה" לקרב את עם ישראל לעבודת ה' ביראה ודבקות התורה והמצוות, "וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" בעניינים הנוגעים לצרכי הגוף. כך גם אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתתה לו", כי משה רבנו היה מצד אחד "עבד נאמן", שעסק הרבה בצרכי הגוף של ישראל, הוריד את המן והגיז את השלו, וגם "כליל תפארת", שהוא ענין השררה בעבודת הקודש ללמד העם דעת. ז מתי לא צריך להודיע למי שלא יודע? בגמרא נאמר שאדם שנראה בגופו נגע צרעת באחד משלושת הרגלים, אין הכהן בודק אותו, אלא משהים את המצווה הזו עד לאחר הרגל, כדי שלא לצער אותו, ולאפשר לו לשמוח ברגל. מכאן למד בעל שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קצא) שאנשים שנודע להם ברגל על פטירתה של אשה לא יודיעו זאת לבנה במהלך הרגל, כדי שלא יצערו אותו, למרות שכתוצאה מכך הוא לא יאמר קדיש באותם ימים. כיוצא בזה הוא פסק (שם סימן ק) שבני המשפחה שנודע להם על פטירה לפני פורים, לא יאמרו לאבל עד לאחר פורים. הוא מביא בהקשר לזה את פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב): מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. ומוסיף שאפילו לפי הרמ"א שכותב שם שנהגו להודיע לבנים זכרים כדי שיאמרו קדיש, זהו דווקא בשאר ימות השנה אבל לא ברגל. מדברים אלו עולה שכשם שאדם שיש בו נגע צרעת אינו נחשב מצורע כל זמן שהכהן לא הכריז על כך, כן גם אדם שנפטר אחד מקרוביו לא חלים עליו דיני אבלות עד שייוודע לו, וכל זמן שלא נודע לו - אינו אבל. ח האם מותר לקיים הכנסת ספר תורה בפורים? בגמרא יש הסברים שונים לאיסור לישא אשה בחול המועד, ואחד ההבדלים ביניהם הוא בשאלה אם מותר לערב שמחה בשמחה. ב"בירור הלכה" מובאות דעות הפוסקים בעניין זה, וכן מובאת מחלוקת רבותינו האחרונים האם מותר לישא אשה בפורים. לדעת השולחן ערוך (תרצו,ח) מותר, אולם יש אחרונים שכתבו שראוי להימנע מכך ולעשות את סעודת הנישואין ביום אחר. בעל שו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן ה) נשאל אם מותר לקיים סעודת מצווה לכבוד הכנסת ספר תורה בפורים, וענה שמעיקר הדין בהכנסת ספר תורה אין איסור של עירוב שמחה בשמחה בפורים, ולכן הדבר אמור להיות מותר, כי הסעודה שעושים היא רק בגדר מנהג ולא חובה, ואדרבה ראוי להגדיל את השמחה ולצרף אותה לשמחת מצווה נוספת. אולם למעשה הוא מסיק שאווירת פורים לא מתאימה במהותה לאווירה של שמחת הכנסת ספר תורה, כי מדובר בשני סוגים שונים של שמחה. שמחת ספר התורה היא בחרדת קודש כראוי לכבוד התורה, מתוך שבח והודיה לה' על גמר המצווה, ואילו בשמחת פורים מצוי שהרבה אנשים משתכרים ממש, ועלולה להיות שם התנהגות שלא מתאימה לכבוד התורה. משום כך המלצתו היא לקיים את הכנסת ספר התורה בליל פורים, שאז אין חשש שכרות, וקצת השמחה שנוהגים בליל פורים תסייע להגדיל את שמחת התורה. ט מהי שלמות האדם לפי הרמב"ם? שני התלמידים של רבי שמעון בר יוחאי התקשו בהבנת הפסוקים (משלי ג, טו; ח, יא): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ", "וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק נד) מסביר את הפסוקים הללו, אך קודם מבאר שיש ארבע דרגות של שלמות לאדם: א. אדם שיש לו עושר ונכסים וכבוד ומעמד חברתי גבוה, זוהי שלמות חיצונית, כי הדברים הללו אינם חלק מאישיותו העצמית. ב. אדם שבריאות גופו מושלמת, גם זו אינה שלמות מהותית לבני אדם, אלא משותפת לאדם עם כל בעלי החיים. ג. אדם המושלם במידותיו הטובות, זוהי שלמות שהיא הכנה לדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה, אך עדיין אין זו המטרה העליונה של האדם, כי כל המידות הטובות הן בין אדם לחברו, ואילו היה אדם לבד, בלי שיש לא עסק עם אנשים אחרים, לא היה לו צורך בכל המידות הטובות. ד. השלמות העליונה ביותר שיכול אדם להגיע אליה היא השלמות האנושית האמיתית, והיא ההבנה השכלית של דעת ה', שהיא מטרת חיי האדם, ובעבורה יזכה לקיום נצחי. זוהי השלמות היחידה שהאדם עצמו מתעלה על ידה, בניגוד לשלוש השלמויות האחרות שאינן לאדם עצמו בלבד אלא שיש לו בהן שיתוף עם אחרים. על ארבע השלמויות האלו אמר ירמיהו (ט, כב - כג): "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ (שלמות המידות) וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ (שלמות הגוף) אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (שלמות העושר) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", על השלמות העליונה של ידיעת ה' נאמר שהיא אינה שווה לכל "חפציך", שהן אבנים טובות ומרגליות, ולא לכל "חפצים", שהן מצוות ומעשים טובים, אלא נעלה מהם. י מהו "דבר האבד"? אחת המטרות שלשמן מותר לעשות מלאכה או מסחר בחול המועד היא: מניעה של "דבר האבד". ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים אם מותר להתעסק בסחורה כשיש הזדמנות למכור ביוקר, הרא"ש מדייק מדברי הירושלמי שרק כאשר יש חשש שיפסיד מערך הקרן זהו דבר האבד, ואילו הריב"ש סבור שגם אם חושש שלא ירוויח כראוי זהו דבר האבד. להלכה הרבה ראשונים סבורים כרא"ש, וכך פוסק השולחן ערוך, שרק כדי למנוע הפסד מותר לעסוק בסחורה בחול המועד, אולם עם זאת מוסיף הרמ"א שאם נזדמן לאדם ריווח מרובה במועד, יכול למכור בצינעה בתנאי שישתמש ברווח כדי להוציא יותר ממה שתכנן לשמחת יום טוב. למרות כל האמור לעיל, מסופר בגמרא שלרבינא הייתה עיסקה שיכולה להימכר בסכום של 6,000, והוא המתין עד לאחר המועד ומכר בסכום כפול. מכאן למד הר"י מיגאש (שו"ת סימן קמה), שכל מי שמחמיר בעניינים אלו ונמנע מלעשות סחורה בחול המועד מפני כבוד המועד, לא יפסיד מכך ואין ספק שבעל הגמול יזמין לו משנה רווח בעולם הזה, בנוסף על הטוב הצפון לו לעולם הבא. יא איך מותר לאשת אבל לעבוד? בגמרא מבואר שאסור לאבל לעשות מלאכה במשך שבעת ימי האבלות, וגם לאנשים אחרים אסור לעשות מלאכה עבורו. נחלקו הפוסקים מה הדין במלאכה שנעשית על ידי אשתו. הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א (בנתיבי חסד ואמת תשנ"ד, עמוד 35) כתב שאשתו של האבל שהיא שכירה, רשאית לעבוד במקום עבודתה אף על פי שמצד הדין מעשי ידיה שלו, ואין זה נחשב שהיא עושה את מלאכתו, כי הדבר ברור שהיא עובדת בעבודה עצמאית שאינה "מלאכת האבל". אולם הוא מביא בדבריו את דעתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל שבעצם גם עבודתה של האשה נחשבת מלאכת הבעל, ובזמן שהוא אבל אסור לה לעבוד, אבל ניתן להתיר אם הם עושים תנאי שהרווח יהיה שלה ולא שלו, ואז שוב אין זו מלאכתו. פתרון אחר הציע הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לאשה שעובדת בתור שכירה, כגון מורה או גננת, שתודיע למעסיק שלה שמוחלת על שכרה בשבוע זה ומצדה עובדת בחנם, ואח"כ יכול המעסיק שלה לתת לה את המשכורת הרגילה, אך שיאמר שזה בתורת מתנה, והיא אינה יכולה לתובעו על זה, וגם צריך שיתנו לזה פרסום שמצדה היא עובדת בחנם. ואין המעסיק צריך לבקש על זה רשות ממשרד החינוך, כי מן הסתם אין להם קפידא על זה. וכיון שכן די בכך שהמנהל שלה יודע שמחלה על שכרה ועבדה בחנם, והוא מחליט ליתן לה מתנה. יב האם מותר לשתות קפה שבושל על ידי גוי? ב"הלכה ברורה" מובא פסק ההלכה לגבי איסור בישולי נכרים, שכל דבר שמתקיימים בו שני התנאים: א. אינו נאכל כמו שהוא חי. ב. עולה על שולחן מלכים, כאשר התבשל על ידי גוי - אסור באכילה או בשתייה. הפוסקים האחרונים דנו בשאלת שתיית קפה שבושל על ידי גוי. בעל שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן סב) פסק שאסור לשתות זאת, משום שפולי הקפה אינם נאכלים בלא בישול, ומתקיימים בזה שני התנאים האוסרים. אולם הרבה אחרונים, ביניהם היעב"ץ, החתם סופר ומהרש"ם התירו, מפני שלדעתם העיקר הוא המים, והקפה בטל לגבי המים, ומכיוון שבמים אין איסור של בישולי נכרים, שהרי אפשר לשתות אותם ללא בישול, מותר גם לשתות אותם אם נוסף להם טעם של קפה או טעם אחר. הפרי חדש כתב שיש להביא ראיה לכך מהלכות ברכות, שהרי על שיכר מברכים ברכת שהכל ולא ברכת מזונות, למרות שהוא עשוי משעורים, כי הטעם של השעורים בטל לגבי המים, וכשם שלעניין ברכות העיקר הוא המים כך גם לעניין איסור בישולי נכרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל לא קיבל את ראיית הפרי חדש, כי הכללים של הלכות ברכות שונים מהכללים של הלכות בישולי נכרים, שהרי כל פרי שהשתנה ממראהו ואינו ניכר ברכתו היא שהכל, ולכן מסקנתו היא שמצד הסברה קשה להבין את דעת המתירים, אולם למעשה אי אפשר לאסור אחרי שגדולי האחרונים התירו. יג מה ההגדרה המדויקת של "אין לו מה יאכל"? אחד ההיתרים לעשיית מלאכה בחול המועד הוא עבור פועל שאין לו מה לאכול, שמותר לו לעשות מלאכה כדי להשתכר ולהרוויח. בהגדרה המדויקת של "אין לו מה יאכל" מובא ב"בירור הלכה" בשם כמה ראשונים שמהתלמוד הירושלמי משמע שלאו דווקא כשאין לו מה לאכול ממש, אלא אפילו כשיש לו בצמצום ורוצה שיהיו לו מעות ברווח ויוציא יותר לשמחת יום טוב, וכן פוסק הטור. בעניין זה נחלקו גם רבותינו האחרונים: המגן אברהם (תקמב סק"א) מבין שמדובר בפועל שממש אין לו מה לאכול, אפילו לא לחם ומים, אבל אם יש לו משהו בסיסי לאכול, כגון לחם ומים אסור לו לעשות מלאכה בחול המועד כמו כל אדם אחר, ורק לעשות מסחר, שהוא קל יותר מעשיית מלאכה, הותר כדי להרוויח יותר לצורך שמחת יום טוב. לעומת זאת האליה רבה (שם סק"ג) כותב על פי הירושלמי הנ"ל שכל פועל, גם אם יש לו מה לאכול, אלא שאין לו הרבה בהרווחה לצורך המועד - מותר לו לעבוד ולהרוויח לצורך זה. בעל ערוך השולחן (תקמב,ב) פוסק כדעה המקילה אולם מוסיף שההיתר הזה הוא רק למלאכה שנעשית בצינעה ולא למלאכה שיש בה פרסום. יד מדוע אי אפשר לשמוח ולהתאבל באותו זמן? דיני אבלות אינם נוהגים ברגל, מפני שמצוות השמחה שהיא מצווה של רבים גוברת על מצוות האבלות של היחיד. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (בספר איש ההלכה, מובא בלקט ביאורי אגדות) הקשה: מדוע מצווה אחת דוחה את השנייה, והרי לכאורה ניתן לקיים את שתי המצוות, שהרי מותר לאבל לשתות יין ולאכול בשר, וכך יכול הוא לקיים את מצוות השמחה ברגל, וכן מותר לכל אדם ברגל להימנע מנעילת נעליים, מרחיצה, סיכה ואמירת שלום, וכך יכול הוא לקיים את מצוות האבלות. אלא, מכאן הוא מסיק שהפרטים הטכניים של מצוות השמחה והאבלות אינם העניין המהותי בהן, כי מטרתם היא להביא את האדם לידי עמדה נפשית של שמחה או אנינות, ומכיוון שלא יכולות לשרות בליבו של אדם שתי הרגשות סותרות אין אפשרות לקיים את שתי המצוות ולכן מצוות השמחה שהיא מצווה של רבים גוברת על חיובו של היחיד. טו מה הקשר בין אבל לכפרה? בזמן התלמוד נהגו להפוך את כל המיטות שהיו בבית בזמן שבעת ימי האבלות: אבל חייב בכפיית המטה, דתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בהן, ובעונותיהם הפכתיה - כפו מטותיהן עליה. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (דברי הגות והערכה, מובא בלקט ביאורי אגדות) כתב שמכאן משמע שעניין האבלות הוא בעצם עניין התשובה, כי המוות בא לעולם כתוצאה מחטא, וכל פעם כאשר אדם נפטר זהו סימן שהחטא הקדמון עדיין לא התכפר ועדיין יש צורך בתשובה כדי לתקן אותו. אילו היה האדם שלם בתכלית השלמות היה יכול לחיות לעד, ואנו מאמינים שבאחרית הימים, בעולם שבו יגיע אדם לשלמות מוחלטת - יבולע המוות לנצח. הוא הסביר ש"מיטה" בדברי חז"ל ובמדרשים מסמלת חוליה המקשרת את העבר עם העתיד, וכפיית המיטה באה ללמד על הכישלון של החיבור הזה שהתברר בפטירת הנפטר, ודיני האבלות מסמלים מעשי ריצוי וכפרה, ולכן יש הרבה איסורים בימי השבעה שמקבילים לאיסורים שיש ביום הכפורים, כי מטרת האבלות היא תיקון ותשובה וציפייה לעתיד טוב יותר. טז מה הקשר בין צדיקים לכושיים? הנביא עמוס (ט, ז) אמר: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ועל כך נאמר בגמרא: "וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות". החתם סופר (תורת משה, ויקרא, מובא בלקט ביאורי אגדות) פירש שידוע שכל יהודי חייב לקיים את תרי"ג מצוות התורה, אך לכל אחד יש דרך משלו, שונה מדרכו של חברו, יש המתאמץ יותר בתורה ויש בעבודה ויש בגמילות חסדים, זה מקפיד יותר במצווה זו וזה באחרת. כלפי חוץ יהודים שונים יכולים להיראות שונים מאוד במעשיהם זה מזה, אך המכנה המשותף לכולם הוא שכוונה אחת להם: לעבוד את הקב"ה בכל לבבם. ההבדל החיצוני זהו בדיוק השוני של הכושי מאנשים אחרים, כי בתוכו אבריו ודמו ומראהו הכל כמו שהוא בבני אדם אחרים, רק החצוניות בעורו החיצון הוא משונה. ולכן הדגישו חז"ל: מה כושי משונה "בעורו", שהוא הצד החיצוני שלו, כך צדיקים משונים "במעשיהם", דהיינו רק המעשים החיצוניים נראים שונים, אבל תוכם וכוונתם אחד הוא לעבודת ה' יתברך לטובה. יז האם שונא מבקר את שונאו החולה? בגמרא מסופר שהיה תלמיד חכם חשוב שיצאו עליו שמועות רעות ולכן נידה אותו רב יהודה. לאחר מכן כאשר חלה רב יהודה ונכנסו לבקרו - אותו אדם נכנס גם הוא לבקר. המהרי"ל (סימן קצז) הבין שאותו תלמיד חכם שנא את רב יהודה שנידה אותו, ובכל זאת נכנס לבקרו, ומכאן הוא מוכיח שגם שונא מקיים את מצוות ביקור חולים, כי למרות שהוא שונאו אין הוא חשוד שישמח בחוליו, כי אינו חפץ במיתתו, וחולי עלול להביא למוות. לעומת זאת הרמ"א (דרכי משה, יו"ד סימן שלה) כותב שאין הוכחה שאותו תלמיד חכם בכלל שנא את רב יהודה, כי רב יהודה החרים אותו בדין, ואפשר שקיבל עליו את הדין מאהבה, ואדרבה הוא כותב שכשם שמוכח במסכת סנהדרין (יט,א) לעניין ניחום אבלים שאסור לשונא ללכת לנחם את שונאו, כי הדבר יצער אותו ויחשוב ששונאו שמח במה שקרה לו, כך גם אסור לשונא ללכת לבקר את שונאו החולה, וכך מסכם זאת בהגהתו לשולחן ערוך (שם סעיף ב): יש אומרים דשונא יכול לילך לבקר חולה (מהרי"ל קצ"ז), ולא נראה לי, אלא לא יבקר חולה, ולא ינחם האבל שהוא שונאו, שלא יחשב ששמח לאידו, ואינו לו אלא צער, כן נראה לי. מסקנת הש"ך (שם סק"ב) היא שאין בעניין זה כלל אחיד, אלא הכל תלוי ברמת השנאה וביחסים בין השונאים. יח מדוע לא "בת פלוני לבן פלוני"? אמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני. מובא בספר עלי תמר (בלקט ביאורי אגדות) בשם הרבי הזקן מקצאק זצ"ל שהעיר למה לא נאמר בת פלוני לבן פלוני? ואמר שבנוגע לבת, קובע בית ההורים בעיקר, בת פלוני, בת טובים, שכן הבת מטביעה על ביתה חותמת של בית הוריה. אולם בנוגע לבן, העיקר הוא אישיותו, שבאמצעותה הוא מעצב את הבית וקובע צורתו, והרבה פעמים באופן שונה מאשר היה בבית הוריו. ומכאן אתה למד שאם יציעו לפניך שני שידוכים, אחד בחור שהוא בעל שאיפות וכשרונות נעלים, אבל מוצאו מבית הורים פשוטים, והשני הוא שלשלת היוחסין אבל אין לו הסגולות האישיות כמו הראשון, תבחר בראשון. ובקשר לאותה בת קול, מי שומע אותה ואיך ניתן לשומעה? בפרקי אבות (פ"ו) נאמר: "בכל יום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ואומרים בשם הבעש"ט שהרהור תשובה שנופל בלבו של אדם ושומע קול במעמקי נפשו לעשות חשבון הנפש - זהו הבת קול ששומע. וכן כאן, האהדה ההדדית ושמיעת קול בחדרי הלב ממעמקים ששומעים בני הזוג והוריהם, זהו הד של אותה בת קול ששומעים בת פלוני לפלוני. יט מהו גדר השמחה בשבת? שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין. כלומר: שבת נספרת כאחד מימי השבעה ואילו הרגל אינו נספר בתוך ימי השבעה. בטעם הדבר כותבים תוספות (כג,ב ד"ה מאן) שברגלים אין אבלות כלל, משום שנאמר בהם שמחה, ולכן אין הם נספרים בתור ימי השבעה, אולם בשבת אין מצוות שמחה, ולכן היא יכולה להיחשב כחלק מימי האבלות. כיוצא בזה כתבו גם הגאונים (שערי תשובה סימן ל, וכן השאילתות פר' חיי שרה) שבשבת אין מצוות שמחה אלא רק מצוות עונג. אולם יש להקשות על כך מהנאמר בספרי (פרשת בהעלותך) על הפסוק (במדבר י,י): "וביום שמחתכם" - אלו השבתות. גם בתפילת השבת הנוסח הוא: "ישמחו במלכותך", ומשם נראה שיש שמחה בשבת, וכמו כן הבית יוסף (סימן רפא) מביא בשם הרב אביגדור כהן צדק שלכן יש אומרים בשבת: "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". ביישוב העניין כתב השפת אמת (סוכות תר"ס) שבשבת קודש, כאשר יש נשמה יתירה, ממילא יש שמחה בעצם היום, אבל אין חיוב לעורר את השמחה על ידי אמצעים חיצוניים, כי הארת הנשמה היתירה גורמת לשמחה טבעית. על פי זה מובן שאף על פי שיש בשבת מציאות של שמחה, מכיוון שאין חיוב מיוחד לשמוח - השבת יכולה להיחשב כאחד מימי האבלות, כי לעניין זה המדד הקובע הוא האם יש חיוב שמחה, ולכן רק יום טוב אינו נחשב ליום אבל, מפני שיש בו חיוב שמחה. כ מה ניתן ללמוד מלפני שניתנה התורה? תוספות (ד"ה מה) כותבים שבתלמוד הירושלמי (פ"ג ה"ה) מובאים הרבה פסוקים שמהם ניתן ללמוד על שבעה ימי אבלות, אולם מהפסוק (בראשית נ, י): "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" לא לומדים זאת, מפני שהוא נאמר לפני שניתנה התורה, ואין לומדים הלכה ממה שנאמר לפני שניתנה התורה. הקשה חכם אחד לחתם סופר (תורת משה, בראשית נ,י, מובא בלקט ביאורי אגדות) שלעיל (ח,ב תוד"ה לפי) כותבים תוספות בשם הירושלמי שלומדים שיש שבעה ימי משתה לחתן ושאין מערבין שמחה בשמחה ממה שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כז): "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת", הרי שניתן ללמוד ממה שנאמר לפני שניתנה התורה. תירץ החתם סופר שיש הבדל בין שמחת חתונה לבין ימי אבל. זה שמצאנו שקודם מתן תורה הייתה אבלות של שבעה ימים לא יכול להיות מקור להלכה עבורנו, כי בתורה כתוב שאנחנו בנים לה', וכתב הרמב"ן (דברים יד,א) שמכאן נלמד שאין להצטער בפטירתו של אדם, שהרי הוא כמו בן החוזר אל אביו, לכן ייתכן שדווקא קודם שניתנה התורה, כשעדיין לא נקראנו בנים למקום הייתה סיבה להתאבל, אבל לא לאחר מכן, משום כך צריך למצוא מקור אחר לכך. אולם לעניין שמחת חתונה הוא להיפך, כי אם מצאנו שלפני מתן תורה, כאשר עדיין לא נצטוו על פריה ורביה שמחו ולא עירבו שמחה בשמחה, קל וחומר לאחר מתן תורה, שיש בחתונה קיום של מצווה, על אחת כמה וכמה שיש לשמוח בעשייתה בשמחה ובטוב לבב, ובוודאי ניתן ללמוד זאת ממה שנאמר קודם מתן תורה. כא מה בדיוק ניחם את רבי עקיבא? מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם: "תורת אלהיו בלבו", וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום. מה בדיוק גרם לרבי עקיבא לנחמה? ביאר השם משמואל (כי תשא תר"ע, מובא בלקט ביאורי אגדות) על פי מה שנאמר במדרש (ויק"ר יב,ב) על הפסוק (ויקרא י, ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן": "כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן שתק וקבל שכר על שתיקתו". איך השפיעה עליו השמועה ששמע שבניו שמתו היו יראי שמים? אלא עיקר מטרת בריאת האדם הוא להרבות כבוד שמים כמו שכתוב (ישעיהו מג): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ואחר שנתקדש שם שמים על ידם כבר עשו את שלהם בעולם, והלכו לאור באור החיים וזכו בחלקם לעוה"ב. זה מה שניחם את אהרן, ולכן: "וידום אהרן", ושמח עוד בקידוש שם שמים. וזהו גם הענין שהיה אצל רבי עקיבא, שלאחר ששמע שנתקדש שם שמים וכבוד ה' נתרבה על ידי בניו, כמו שאמר בעצמו: אלא כך אמרתם וכו' תורת אלקיו בלבו, לכן היה מנוחם, כי ידע שבניו עשו את תפקידם בעולם הזה. כב האם חיוב קריאת התורה הוא על היחיד או על הציבור? מסקנת הגמרא, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות אבל פרק ט הלכה טו): נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידים מכאן ומכאן, ובכל בתי מדרשות בטלים, ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת וקוראין שבעה. כאן מבואר שבאותם שבעת ימי אבלות על הנשיא לא מתפללים בבית הכנסת ורק נכנסים אליו בשבת לצורך קריאת התורה. מתוך הדברים הללו הבינו שני חכמים בדורנו שני דברים הפוכים בקשר לחיוב קריאת התורה. הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א או"ח סי' קמח) הוכיח מכאן שחיוב קריאת התורה אינו חל על כל יחיד ויחיד, ולכן אם אדם לא שמע כמה מילים מקריאת התורה אינו חייב ללכת לשמוע זאת במניין אחר, שהרי מתוך הלכה זו רואים שאף על פי שבזמן האבלות על הנשיא אינם מתפללים בבית הכנסת, כי חיוב התפילה חל על היחיד, הם נכנסים לשם כדי לקרוא בתורה, כי חיוב קריאת התורה הוא דווקא על הציבור, ולא על כל יחיד ויחיד. אולם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה, מילואים סימן יז) כתב להיפך, שממה שנאמר שאף על פי שהתפללו בכל זאת חייב כל אחד ואחד להיכנס לבית הכנסת לקריאת התורה, מכאן מוכח שחיוב קריאת התורה הוא על כל יחיד ויחיד. מתוך דברי הרמב"ם הללו שדווקא בשבת נכנסים לבית הכנסת לקריאת התורה ולא בימי שני וחמישי, הוא מסיק שלדעתו בשבת יש חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע את קריאת התורה, אבל בימי שני וחמישי החיוב הוא על הציבור ולא על כל אחד ואחד. כג מה יעשה אבל שאין לו מניין בבית? בגמרא נאמר שאסור לאבל לצאת מפתח ביתו במשך שבעת ימי האבלות, ובשולחן ערוך נפסק שאינו יוצא אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה, ועם זאת הרמ"א כותב שהמיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד, ומוסיף שהאיסור לצאת מפתח הבית הוא דווקא לטייל או למשא ומתן, אבל אם יש צורך הכרחי או דבר האבד - מותר. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת רבותינו האחרונים בדינו של אבל שאינו יכול לאסוף מניין להתפלל בביתו. לדעת המגן אברהם (תרצו סק"ח) עליו להתפלל ביחידות ולא לצאת מהבית, אולם בעל אליה רבה (קלב,ד) מסתפק בדבר, ובעל חכמת אדם (קונטרס מצבת משה סימן ח) כותב שמסתבר שכשם שהתירו לו ללכת לצורך דבר האבד כך מותר לו ללכת לבית הכנסת כדי לומר קדיש וקדושה, ולכן הוא מסיק שאם יש מניין סמוך לביתו באותה חצר - רשאי ללכת להתפלל שם לכל הדעות. בעל משמרת שלום (אות י,לז) פוסק שבשלושת הימים הראשונים רשאי לצאת רק בשביל לומר קדיש, ולאחר מכן רשאי לצאת גם בשביל להתפלל במניין, אולם בעל מטה אפרים (דיני קדיש, שער א,ח) כותב שכיוון שיש ספק בדבר - שב ואל תעשה עדיף, ולא יצא מביתו למרות שיפסיד אמירת קדיש ותפילה בציבור. בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה אבן יעקב סימן נז) מכריע שאבל על אביו ואמו רשאי לצאת לבית הכנסת לומר קדיש ולהתפלל בציבור אפילו כשבית הכנסת רחוק, אך יתן עפר במנעליו. כד ילדים זה שמחה? כאשר ילד נפטר ח"ו, מאיזה גיל מספידים אותו? נפסק להלכה (שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמד סעיף ד): קטן, בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו, עניים בני חמש, עשירים בני שש. בטעם ההבדל בעניין זה בין עניים לעשירים כותב הש"ך (שם ס"ק ב): שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת. רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים אות ב, מובא בלקט ביאורי אגדות) כותב שראה אצל הפילוסופים הגוים שכתבו: "רוב הבנים - רקב הממון", כלומר שככל שיש לאדם יותר ילדים כך ממונו נרקב, נאבד ומתבזבז. הוא כותב שיש הבדל בין גישת היהדות לעניין זה לבין גישת הגוים: "ובאמת זהו מדתן של גוים, מה שאין כן אצל בני ישראל, הם משתוקקים לרוב בנים, ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו לה' יתברך דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו, ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמו שאמרו ז"ל (מועד קטן כד, ב) ובמסכת שמחות (פרק ג' הלכה ד') דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר". אדם מישראל אינו חפץ בכל שעשועי העולם הזה, שאינם נחשבים אצלו, ונחשב כמת בלא בנים, כמו שאמרה רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ולעומת זאת גישת הפילוסופים הגוים ההפוכה היא שילדים הם עול על צווארם ומשא על כתפיהם, כי הם אינם חפצים רק בשעשועי והנאת עצמם. כה מה יתרון לימוד התורה בארץ ישראל על פני בבל? כאשר נפטר רב הונא אמר עליו רבי אבא: *ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה*, כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ, ואילו היה בארץ ישראל היה במדרגה כל כך גבוהה שהשכינה הייתה שורה עליו. מרן הרב קוק זצ"ל (באגרות הראיה, מובא בלקט ביאורי אגדות) הסביר שהנבואה מאז ומעולם השפיעה על אופן לימוד התורה שבעל פה בארץ ישראל, ולכן נאמר ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", כי אף על פי שאין לומדים הלכה מנבואה מכל מקום אין ספק שיש לנבואה השפעה על האווירה ועל סדר הלימוד. בארץ ישראל ההבנה הייתה מוסברת מתוך עומק פנימי ולכן לא היה צורך כל כך להאריך בפרטים, ומשום כך סגנונו של התלמוד הירושלמי הוא קצר וממוקד יותר, כי "אותם המושפעים מהשורשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והניתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט. וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אלה הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היו די דקדוקים קצרים לברור ההלכה. אבל לגבי בני בבל, ששורשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא היה מספיק הקיצור, והיה צורך באריכות דברים". בנוסף לכך היה יתרון לחכמי ארץ ישראל על חכמי בבל בלימוד האגדה, כי מכיוון שהנבואה היא היסוד והשורש של חכמת האגדה, הייתה חכמה זו מפותחת ומשוכללת בארץ ישראל הרבה יותר מאשר בבבל, כי בארץ הצד הפנימי של שורשי התורה הוא במעלתו הגבוהה ביותר. כו האם ירושלים כיום חרבה או בנויה לתפארת? בגמרא מבואר שמי שרואה את ערי יהודה בחורבנן, או ירושלים או בית המקדש, חייב לקרוע את בגדיו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף לח). פוסקי זמננו נחלקו בשאלה האם יש עדיין חיוב לקרוע כאשר רואים את ירושלים. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כתב (אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ע ד"ה י"א אם): ואלו הנוסעים לארץ ישראל מסתבר שאף שעדיין לא נגאלנו בעוה"ר אין לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה עכ"פ ברשות אומות עכו"ם, וצריך לברך רק בראותו מקום המקדש אף כשרואים אותו מרחוק וכ"ש כשבאים לכותל, וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע. לעומת זאת הגרש"ז אויערבך זצ"ל סבר שלמרות שיש שלטון יהודי בירושלים, מכיוון שאין בכוח השלטון סמכות מלאה לעקור עבודה זרה ממנה, אין זה נחשב שלטון גמור, ולכן עדיין יש לקרוע על ראיית ירושלים, וזה לשונו (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן עג ד"ה שם בפנים): חושבני דכל זמן שרואים עדיין בעיר הקדש והמקדש כנסיות של נכרים וגם קברי עכו"ם וכו', ואין אנו יכולים למעקר פולחנא נוכראה, עדיין היא בחרבנה, ועתה עינינו נשואות לשמים לראותה מהרה בפולחנא דשמיא בבנין בית הבחירה ונגילה בד' ונשמחה בישועתו לנצח. כז האם ראוי להתאבל או עדיף להתעלם? רדב"ז (חלק ג סימן תתקפה, מובא בלקט ביאורי אגדות) נשאל על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת, אם זו מדה טובה או לא. תשובתו היא שככל שאדם מבין את חשיבות העולם הזה והחיים בו כך צערו גדול יותר על חסרון החיים, וככל שאדם מזלזל בחשיבות החיים כך אינו מצטער על חסרונם: זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות והוא דרך הפילוסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים והמה מהבל ימעטו ... אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה, ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש, כי הוא נקרא עולם המעשה, ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ... אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו דכתיב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סבה, ולא לחנם ארז"ל שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת, ואם היה הדבר בלתי נאות לא היו מתקנין לו ג' ימים, וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה לספוד לשרה ולבכותה, וכן יעקב וכן דוד המלך ורבים כאלה אין מספר, ועיין בהקדמת ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ותמצא מה שיש בו די לשאלה זו. ומ"מ אין ראוי להתקשות על המת יותר מדאי והכי איתא בהדיא בגמ'. והנראה לע"ד כתבתי. כח שני סוגים של צדיקים בגמרא נאמר שמיתת צדיקים כתובה בתורה בסמוך לעניינה של פרה אדומה וכן בסמוך לעניין בגדי כהונה, כדי לומר שכמו שפרה אדומה ובגדי כהונה מכפרים כך גם מיתת צדיקים מכפרת. מדוע יש צורך בשתי ההשוואות הללו? מרן הרב קוק זצ"ל (מדבר שור דרוש לו, מובא בלקט ביאורי אגדות) ביאר שמיתת צדיקים מכפרת בגלל ההתעוררות שגורמת מיתתם לאנשים להחזיק בדרכיהם הטובות ולהשפעת מותם על רצונם של אנשים להתעלות לדרגתם הנעלה. בעניין זה הוא כותב שיש שני סוגים של צדיקים: א. יש צדיקים שכל ישראל יכולים ללכת בעקבותיהם ולעשות כמעשיהם, כמו גמילות חסדים ומידות טובות. ב. ויש צדיקים מיוחדים שאין אפשרות לכל אחד לעשות כמעשיהם, כי רק הם בגודל נפשם יכלו לפעול פעולות מסוימות, כגון גדולי תורה שרק מעטים כמותם, ומה שיכולים אנשים לעשות הוא להשתדל להרבות בלימוד התורה של אחרים. זהו ההבדל שבין פרה אדומה לבגדי כהונה. כי פרה אדומה הוא דבר שנוגע לכל אחד ואחד, שהרי כל מי שנטמא בטומאת מת צריך לקבל את ההזאה של מי החטאת שמעורבים עם אפר הפרה, וזה כנגד אותם צדיקים שכל אחד יכול לעשות כמעשיהם. לעומת זאת בגדי כהונה שלובש הכהן הגדול אינם דבר שיכול להיעשות על ידי כל אחד, כי רק הכהן לובש אותם והקהל כולו מתכפרים בכך, וזה דומה לאותם צדיקים יחידים גדולי תורה, שמכפרים במיתתם על אנשי הדור, שאינם יכולים לעשות כמעשיהם, אלא רק להחזיק בתורת ה' שלומדים גדולים אחרים. כט האם יש או אין מנוחה לתלמידי חכמים בעולם הבא? אמר רב חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. הקשה רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, מובא בלקט ביאורי אגדות): והרי הביטוי הנפוץ בגמרא לתיאור פטירתו של צדיק הוא: "נח נפשיה", כלומר שהגיעה נפשו אל המנוחה, כלומר שלאחר הפטירה יש מנוחה לצדיקים ולתלמידי חכמים. ותירץ על פי הידוע שיש שלושה חלקים באדם: נפש, רוח ונשמה. הנפש הוא החלק הקשור לגוף הגשמי, והנשמה היא רוחנית והרוח הוא החלק המחבר בין הגשמי לרוחני. עיקר השתדלותו, יגיעתו ועבודתו של אדם בעולם הזה הוא בנפש וברוח, ועל זה נאמר (איוב ה, ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד", כי תפקידו בחייו הוא לכבוש את היצר הרע השוכן בחלקים הגשמיים, הנפש והרוח, שמשכנם בכבד ובלב. אבל הנשמה, שהיא רוחנית ומשכנה במוח, נשארת בטהרתה גם בזמן חיי האדם בעולם הזה, כמו שאומרים בברכה בבוקר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", כלומר שממשיכה להיות טהורה גם כאשר יש באדם יצר רע בזמן שהוא חי בעולם הזה. נמצא שכאשר אדם נפטר, מצד אחד החלקים הגשמיים שלו, הנפש והרוח, באים אל המנוחה, ומצד שני נשמתו השכלית ממשיכה להתעלות מחיל אל חיל, כי כל השגת החכמה שאפשר להשיג בעולם הזה אינה כלום ביחס להשגה שניתן להשיג בעולם הרוחני, ששם אין לה שיעור, כמו שנאמר (תהלים קיט, צו): "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד".

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300