מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת שקלים

ב מתי מציינים יארצייט באדר בשנה מעוברת? בשנה מעוברת, לדעת רבי יהודה חודש אדר הראשון נחשב ל"אדר סתם" ואדר שני נקרא אדר שני כי הוא החודש שנוסף באותה שנה. לעומת זאת לדעת רבי מאיר אדר ראשון הוא החודש שנוסף באותה שנה, וסתם אדר הוא האדר השני. למחלוקת הזו יש השלכות על נושאים שונים, כגון שטרות ונדרים, וגם על קביעת יום השנה (יארצייט) למי שמת בשנה שלא הייתה מעוברת, כאשר מגיעה שנה מעוברת. המחבר בשולחן ערוך (או"ח תקסח,ז) פוסק שסתם אדר הוא אדר שני, ובו יש לנהוג את מנהגי היארצייט. לעומת זאת הרמ"א פוסק לעשות זאת באדר ראשון, ומוסיף שכך המנהג, אף כי יש מחמירים לעשות זאת בשני החדשים. הגר"א בביאורו כותב שמעיקר הדין שני האדרים נחשבים לחודש אדר, ומוכיח זאת מכמה מקורות, וכותב שאין להשוות את ההלכה בעניין זה לנדרים או שטרות, כי בנדרים ושטרות הגדרת החודש תלויה במה שמקובל בלשון בני אדם, אולם לעניין היארצייט שני האדרים נחשבים לחודש אדר ויש לנהוג בשניהם. המגן אברהם מסכים שמי שנדר נדר להתענות ביום שמת בו רבו בחודש אדר, כאשר תגיע שנה מעוברת - חייב להתענות בשני האדרים, כי נדר הוא חיוב מן התורה, ומעיקר הדין שני האדרים נחשבים לחודש אדר, אולם לגבי מנהגי היארצייט שהם רק בגדר מנהג, כל אדם חייב לנהוג בהם כפי שעשה בפעם הראשונה שקרה לו מקרה כזה, כי על דעת כן התקבל אצלו המנהג. ג האם מותר לנשים להתפלל תפילת מוסף? נשים פטורות מלתת מחצית השקל כל שנה, וניתנו לכך הסברים שונים, משום שנאמר בתורה (שמות ל,יב) "איש", או משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, או משום שרק מי שנמנה במניין הפקודים חייב. מכיוון שבכסף שהתקבל ממחצית השקל היו קונים את קרבנות הציבור, נמצא שלנשים אין חלק בקרבנות הללו. על פי זה כתב בעל השו"ת בשמים ראש (סימן פט, מובא בהגהות רעק"א לשו"ע או"ח סימן קו) שנשים פטורות מתפילת מוסף, שהרי תפילת מוסף באה כזכר לחיוב קרבן מוסף, ומכיוון שלא היה לנשים חלק בקרבן מוסף, שהוא קרבן ציבור שנקנה מכספי מחצית השקל ממילא אין הן חייבות בתפילה, אלא שכבר נהגו להתפלל וחייבו עצמן בכל המצוות. אמנם למנהג הספרדים כתב הגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"ע ח"ט סימן קח אות נו) שאין לנשים מבנות ספרד להתפלל תפילת מוסף לכתחילה, חוץ מבימים הנוראים. כמו כן כתב בעל שו"ת שערי דעה (ח"א סימן יז) ועוד אחרונים שלכתחילה אין למנות לשליח ציבור לתפילת מוסף אדם פחות מבן עשרים, שהרי גם הוא פטור ממחצית השקל לשיטות מסוימות. אולם אחרונים רבים חולקים על כך, (ביניהם שו"ת באר יצחק (או"ח סימן כ), שו"ת עמודי אור (סימן ז) ושו"ת זרע אברהם (סימן ד)) וסבורים שגם מי שאינו נותן את מחצית השקל חייב להתפלל תפילת מוסף, מכיוון שקרבן מוסף מכפר על כל עם ישראל - כל מי שכלול בכפרתו מתפלל את התפילה. על פי זה אין צורך להקפיד שהחזן בתפילת מוסף יהיה מעל גיל עשרים. ד "מטבע של אש" - אש ההתלהבות בגמרא אומר רבי מאיר שכאשר הקב"ה אמר למשה רבנו (שמות ל,יג) על מחצית השקל: "זה יתנו", הוא הוציא כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו והראהו לו. על פי שיטת רבי מאיר אותו מטבע שהראה הקב"ה למשה רבנו היה עשוי מכסף מזוקק, ולכן כל אדם הנותן מטבע כסף של מחצית השקל שעשוי מכסף שאינו כל כך מזוקק חייב להוסיף על שוויו (קלבון) כדי שנתינתו תשווה לסכום המטבע שהראה הקב"ה למשה. בעל השם משמואל (פרשת משפטים) כותב ש"מטבע של אש" שנזכר בדברי חז"ל בא לרמוז לנו שאי אפשר להגיע לאהבת ה' בלי התלהבות, כי "כסף" הוא מלשון כיסופין ואהבה, ולכן הראה הקב"ה דווקא מטבע של אש, כדי לומר שעם אש ההתלהבות ניתן להגיע לכיסופין ואהבת ה'. זהו עניינם של השקלים שנאמר עליהם (מגילה יג,ב) שבזכותם ניצלו מגזרתו של המן הרשע, כי המן היה עמלקי, ועמלק רוצה לצנן ולקרר את עם ישראל, כמו שדרשו על הפסוק (דברים כה,יח) "אשר קרך בדרך", מלשון קרירות, ובזכות אש ההתלהבות של השקלים שהקדימו לתת עם ישראל הצליחו להתגבר על הקרירות של עמלק. כיוצא בזה ניתן ללמוד מכאן שאת ההקפדה על הדיוק בקיום המצוות ניתן להשיג באמצעות ההתלהבות, שכן השווי המדויק של המטבע היה דווקא במטבע של אש, ולכן מי שנותן מטבע שאינה של אש צריך להוסיף עוד סכום על שוויו, כי עבודת ה' שאינה מתוך התלהבות אינה מדויקת לכל פרטיה ואז נוצר הצורך להוסיף כדי לתקן אותה ולהתאימה לצורתה המדויקת. ה האין "בל תוסיף" בנתינת מחצית השקל פעמיים? כאשר בני עיר אספו את מחצית השקל ושלחו לבית המקדש את הכסף, ובדרך הכסף נגנב או נאבד - הם צריכים לשלוח כסף אחר. אם בסופו של דבר נמצא הכסף האבוד - הכל ניתן לבית המקדש ונמצא שכל אחד מהם נתן שקל שלם במקום מחצית השקל. על כך ניתן להקשות: מדוע אין כאן איסור "בל תוסיף"? התשובה היא על פי דברי תוספות במסכת ראש השנה (כח,ב ד"ה ומנא) שלא שייך בל תוסיף בעשיית אותה מצווה שתי פעמים, לכן בברכת כהנים אפילו מברכים כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף, אלא אם כן מוסיף ברכה נוספת כגון: "יוסף עליכם ככם" (דברים א), וכן אדם שנטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף. לכן, מבאר רבנו עובדיה מברטנורא, כתב רש"י (דברים ד,ב) בהגדרה של מצוות בל תוסיף: "כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות", כי האיסור הוא דווקא להוסיף על מה שאמרה התורה, ולא בעשיית המצווה כמה פעמים. הוא מביא ראיה לכך מהנאמר במסכת ראש השנה (ל,א) שכאשר שליח הציבור היה מסיים את תקיעת השופר ביבנה לא יכול היה אדם לשמוע את קול חבירו, משום שכולם היו תוקעים עוד פעם, למרות שכבר יצאו ידי חובה, ואין עוברים בתקיעות נוספות אלו על איסור בל תוסיף. ו איך מתקנים את חטא שנאת החינם של אחי יוסף? רבי ברכיה רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף. כלומר: החטא שחטאו אבות אבותינו בני יעקב בשנאת חינם ובמכירת אחיהם יוסף משפיע גם עלינו, ועדיין לא תוקן לגמרי, וכל פעם כאשר מתקיים פדיון הבן צריך להתכוון לתקן קצת מאותו חטא. באותו אופן מבאר הרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ו) את מדרש חז"ל (ספרא שמיני מכילתא דמילואים) המסביר מדוע קרבנות החטאת הבאים לכפרה הם דווקא שעיר עזים: "יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים", מכיוון שבמכירת יוסף שחטו אחיו שעיר עזים, כדי לכפר על המעשה הרע צריך לעשות פעולה הפוכה, לטובה, בשעיר עזים. הרמב"ם מוסיף לבאר שיש צורך ליישב בנפש כל חוטא שמוטל עליו לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שנאמר (תהלים נא,ה) "וחטאתי נגדי תמיד", ושצריך כפרה על החטא ההוא לא רק לו אלא גם לדורות הבאים אחריו, הוא וזרעו וזרע זרעו, בעבודה שתהיה ממין החטא שחטא, כלומר שאם חטא בממון - התיקון הוא שיפזר ממונו בעבודת ה', ואם חטא בהנאת גופו התיקון הוא שייגע גופו ויטריחהו בעבודת הענוי והצום ולקום בלילות לשם שמים, ואם חטאו הוא במדה רעה יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא, כמו שמבואר בהלכות דעות, ואם יהיה חטאו באמונה לא נכונה, שהאמין בדבר שאינו אמיתי בגלל קוצר שכלו והתרשלותו מלעיין ולהגיע לחקר האמת, תיקונו הוא שיפנה את מחשבתו מכל דבר מעניני העולם ויתרכז ויחשוב וידקדק במה שצריך להאמין באמת. ז מדוע בונים מצבה על קברם של צדיקים? תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן. על פי זה פוסק הרמב"ם (הלכות אבל ד,ד): "ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם". כלומר שלסתם אדם בונים מצבה על קברו, אבל לא לצדיקים. רבותינו האחרונים הסבירו באופנים שונים מדוע נוהגים לבנות מצבה גם על קבריהם של צדיקים מפורסמים. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אג"מ יו"ד ח"ג סימן קנד) כתב שבזמננו, וגם בשנים קודמות אין דין תלמיד חכם כפי שהיה פעם לעניינים מסוימים, וייתכן שגם לעניין עשיית מצבה אין אנו בדרגתם של הקדמונים. בעל שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קעח) אמר ביום הקמת המצבה על קברו של אביו, החתם סופר, שהתועלת בהקמת מצבה היא גם לנשמתו של הנפטר וגם לאנשים הבאים לפקוד את קברו. התועלת לנשמתו היא בזכרון הנפטר, שלא ישכחו להתפלל בעד נשמתו, ומלבד זאת יש תועלת למתפללים במקום קבורתו של צדיק שבאמצעות המצבה הם מזהים את המקום ויודעים היכן לעמוד ולהתפלל, וכוונת הגמרא היא שאין עושים נפשות לצדיקים לצורך הצדיק, כי אין לנשמתו צורך שיתפללו עליה, שהרי דברי התורה שלה ממשיכים לפעול בעולם, אולם לתועלת האנשים הרוצים להתפלל שם, שידעו את מקום קבורת הצדיק, יש צורך לבנות מצבה על קברו. ח יין שביעית לארבע כוסות או הבדלה מהו לצאת ביין של שביעית? תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. הרבה מפרשים מסבירים באופנים שונים את השאלה האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בליל הסדר ביין של שביעית, מדוע זו בכלל שאלה ולמה לא יצאו ידי חובה ביין שיש בו קדושת שביעית. יש מפרשים שהשאלה היא לגבי יין של שביעית לאחר שהגיע זמן הביעור, שאז היין אסור בהנאה וצריך להפקיר אותו, האם מי שלא הפקיר יכול להשתמש בו לארבע כוסות. יש מפרשים שמדובר ביין של שביעית שמותר בשתייה ואף יש מצווה לשתותו על פי דברי הרמב"ן בספר המצוות, והשאלה היא האם אפשר לקיים בו את מצוות ארבע כוסות בנוסף למצווה של שתיית יין של שביעית, שהרי בדרך כלל אין עושים מצוות חבילות חבילות. יש מפרשים שהשאלה היא לגבי הכוס הראשון מארבע הכוסות, שעליו אומרים את הקידוש, הכלל הוא שרק יין שראוי להתנסך על גבי המזבח כשר לקידוש, ולכן יש לשאול האם יין של שביעית, שאין מביאים ממנו נסכים, כשר לעשות עליו קידוש, ויש עוד פירושים רבים ושונים. בקשר ליין שיש בו קדושת שביעית נפסק להלכה שניתן לקחתו לארבע כוסות, אולם כתב בספר השמיטה (עמוד לג) שיש להיזהר לא לקחת ממנו לכוס השני, שהרי על כוס זה אומרים את ההגדה ונוהגים לשפוך מהיין בזמן אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, ומכיוון שאסור לגרום שום הפסד ליין של שביעית - אין לעשות זאת, כשם שאסור לשפוך ממנו כאשר מבדילים במוצאי שבת. ט מדוע הפסוק בתורה הוא המחוור שבכולם? בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, כלומר שהצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. אכן, הפסוק המציג זאת באופן הברור ביותר הוא זה הכתוב בתורה, שכן בנביא נאמר (יהושע כב, כב): "ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע", לגבי המזבח שבנו בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה בעבר הירדן, וחשדו בהם שרצונם להקריב עליו קרבנות בניגוד להלכה, ותשובתם הייתה שה' יודע שכוונתם לשם שמים וישראל ידע על כך בעתיד כאשר ייווכחו בכך. כלומר שבשעת מעשה רק ה' ידע את טוהר כוונתם, ורק לאחר מכן נודע נקיון כפיהם גם לישראל. בכתובים נאמר (משלי ג,ג-ד): "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ... וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם", וביאר רבינו יונה שמי שעושה חסד ואמת מוצא חן ושכל בעיני ה' ובעיני אנשים, שדנים את מעשיו לכף זכות ולא יחשדו בו בגלל מציאת החן בעיניהם. באופן זה אדם מנקה את עצמו מחשד, אבל זהו נקיון באופן עקיף, כי אין מדובר כאן על כל מעשה ומעשה שהוא עושה, אלא על האישיות שלו שתהיה כזו שידונו אותו לכף זכות. רק הפסוק שאמר משה רבנו ע"ה בתורה (במדבר לב, כב): "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" אומר בפירוש שצריך אדם לעשות את מעשיו באופן שמיד בשעת עשייתם יהיה ברור שאין בהם כל רע, ולא יעלה על הדעת לחשוד בו כי צריך להיות גלוי וידוע לעיני כל כבר בשעת המעשה שאין מדובר במעשה עבירה. י האם מותר לקבוע "פורים" על נס פרטי? הרמב"ם (כלי המקדש ו,ט) מסביר מהו "קרבן עצים": זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה, וזהו קרבן העצים, והיה להם כמו יום טוב, ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, ודבר זה מנהג. על סמך מנהג זה מסופר בגמרא שרבי אליעזר ברבי צדוק ומשפחתו לא השלימו את התענית בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון, כי אותו יום היה יום טוב פרטי של המשפחה שלהם. על פי זה כתב מהר"ם אלשקר (סימן מט) שיכולים בני עיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה להם בו נס, ומביא זאת המגן אברהם (סימן תרפו ס"ק ה) להלכה. לעומת זאת הפרי חדש סבור שאין תוקף של יום טוב לדבר חדש, כי אין בסמכותנו להוסיף מועדים חדשים על מה שנקבע על ידי חז"ל, ואם אנשים מסוימים מציינים נס שנעשה להם ביום מסוים - אין זו סעודת מצווה אלא סעודת רשות. החתם סופר (או"ח סימן רח) כתב שעל נס של הצלה ממיתה לחיים יש חיוב מן התורה להודות לה' ולהללו, קל וחומר: אם על היציאה מעבדות לחירות אומרים שירה, כל שכן על הצלה ממיתה לחיים. אמנם אופן ההודאה לה' אינו מן התורה, אבל עשיית זכר כל שהוא זהו חיוב מן התורה. יא תירוץ הגרי"ש אלישיב זצ"ל על הקושיה ברמב"ם מסכת שקלים עוסקת בניהול כספי ההקדש, ובמשנה נאמר מאיזה תקציב בנו את הגשר שהיו עושים מהר הבית להר הזיתים, כדי להוליך עליו את הפרה האדומה, וכן את הגשר שעליו היו מוציאים כל שנה את השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכפורים. הרמב"ם בהלכות שקלים (ד,ח) מביא את שני העניינים הללו להלכה, וכותב: "כבש היו בונין מהר הבית להר המשחה שעליו מוציאין פרה אדומה, וכן היו עושין כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח, ושניהם נעשין משירי הלשכה". כמו כן בהלכות פרה אדומה (ג,א) הוא מתאר זאת: "אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר: והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ובהר המשחה היו שורפין אותה, וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה ותחתיו בנוי כפין כיפין ...כדי שתהיה תחת הכל חלול מפני קבר התהום". אולם למרבה הפלא בהלכות עבודת יום הכפורים הוא לא מזכיר את הכבש שהיו עושים כדי להוליך את השעיר המשתלח. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסביר שמכיוון שהצורך בגשר היה רק מפני הבבליים שהיו רגילים לתלוש בשערו של השעיר ולומר שיצא מהר כדי שלא ישהו את עוונותיהם, כפי שנאמר במשנה (יומא סו,א), ומכיוון שרק באותה תקופה בעבר עשו הבבליים דברים משונים כאלו, אבל לעתיד לבוא אין לחשוש שמישהו יתנהג כך, לא יהיה צורך יותר לעשות גשר מיוחד עבור השעיר המשתלח, לכן לא ראה הרמב"ם צורך להזכיר זאת בהלכות יום הכפורים, כי אין בזה יותר הלכה למעשה, אלא שבהלכות שקלים הזכיר זאת רק בדרך אגב. יב מהו היתרון של ימי הזקנה? ב"הלכה ברורה" מובאים דברי הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות א,יא) בקשר לגיל הבהמה שכשרה לקרבן: "והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום, יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו". ב"בירור הלכה" יתבאר שנחלקו רבותינו האחרונים האם רק לכתחילה אסור להקריב בהמה שעברה את הגיל הראוי לה אך בדיעבד הקרבן כשר, או שמא זהו פסול אף בדיעבד. הגרא"ז מלצר זצ"ל (אבן האזל שם) מציע שיש לחלק בין שני סוגים של זקנה. בהמה שנחשבת "זקנה" בגלל שעברה את הגיל הראוי לקרבן פסולה להקרבה לכתחילה, אך בדיעבד אם הקריבו אותה - הקרבן כשר. אולם בהמה שהגיעה למצב גופני של זקנה, שגופה רותת ורועד מחמת זקנה - זהו כבר בגדר מום הפוסל את הקרבן אף בדיעבד. מכאן נלמד שבהגדרתו של החכם מכל אדם (קהלת יב, א) את ימי הזקנה כ: "יְמֵי הָרָעָה" וְ"שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ", כוונתו היא דווקא לזקנה שבאה לידי ביטוי בסימנים חיצוניים שהם בגדר של מום, אולם סתם זקנה שבה נחלשים כוחות הגוף אינה נחשבת כמום, אלא אדרבה יש בה יתרון, כי כאשר נחלשים כוחות הגוף מתחזקים יותר הכוחות הרוחניים והשכליים, ולכן רק בימי הזקנה יכול אדם להגיע לשיא כוחו הרוחני, כמו שנאמר (איוב יב, יב): "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" יג אריכות דברים אינה בהכרח סימן לגדולה בתורה ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא: אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני אנש ואין הוון בני אנש אנן חמרין. מאמר זה המתאר את ירידת הדורות ככל שעובר הזמן מובא גם בתלמוד הבבלי (שבת קיב,ב): "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים". אחד הפירושים מובא בשם רבותינו האחרונים: אם אנו מתייחסים לראשונים כאל מלאכים אז אנחנו בדרגה של בני אדם, אבל אם אנו חושבים שהראשונים היו בני אדם, אז אנחנו לא יותר מאשר חמורים (ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר). היו שתמהו: מכיוון שהדורות הולכים ופוחתים, איך זה שהתשובות ההלכתיות של הגאונים היו קצרות ואילו בדורות המאוחרים יותר כותבי התשובות מאריכים יותר ולכאורה נראה שהם גדולים יותר בתורה והרי זה לא ייתכן? אחד מגדולי ישראל (מובא בהקדמה לשו"ת משנה הלכות חלק יז) המשיל על כך משל: לעובר אורח השואל להראותו הדרך לבית פלוני בעיר הסמוכה, אם אותו עובר אורח מכיר את העיר ומבואותיה, יכולים לכוונו למחוז חפצו בקצרה, אך אם אינו מכיר כלל את הסביבה צריכים להסביר לו בפרוטרוט כל סיבוב לכל אורך הדרך, וכמו כן הגאונים בדורם שהיו גדולים כל כך בתורה והיו נהירים להם מבואותיה ושביליה, הסתפקו בציונים בדרך קצרה, לא כן אנו שמחמת ירידת הדורות ובגלל קטנותנו איננו בקיאים ומעמיקים כמותם, מן ההכרח להאריך בכמה אופנים, והאריכות מורה דווקא על הגרעון והחיסרון, ולא על גדולה בתורה. יד מדוע מדקדקים יותר עם צדיקים? א"ר אחא כתיב "וסביביו נשערה מאוד", מדקדק עמהן כחוט השערה. א"ר יוסי לא מטעם הזה אלא מן מה דכתיב "ונורא הוא על כל סביביו", מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים. ככל שאדם קרוב יותר לקב"ה כך הקב"ה מדקדק איתו יותר והוא נענש על דברים דקים וקטנים שמי שרחוק יותר לא נענש עליהם. בביאור העניין כותב בעל הספר דרכי מוסר (ע' רפב) בשם הסבא מקלם שההבדל בין צדיק הקרוב לקב"ה למי שרחוק הוא שאצל הצדיק, לפי הכרתו את הבורא, אין עבירה דקה כחוט השערה, "חוט השערה" הוא רק אצלנו שחסרה לנו הכרה בגדלות ה', אבל אצל הצדיק כל עבירה היא עבירה גדולה לפי הכרתו הוא. באופן אחר אמר המגיד הגרש"מ שבדרון זצ"ל אמר בשם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כל כך, כי הבונה בנין גדול ורב קומות צריך מאוד מאוד לדייק ביסודות הבנין, כי כל סטיה קטנה ביסוד גורמת לעיוות גדול בקומות העליונות, כן גם הצדיקים שהם יסוד העולם מדקדק הקדוש ברוך הוא עמהם כחוט השערה. הרש"ר הירש זצ"ל (ויקרא י, ג) כותב שדברים אלה הם בניגוד לתפיסה המודרנית - המעניקה חסינות לגדולי הרוח על עבירות מוסריות שבידם; לדידה, זכאים אנשי רוח ליחס של סלחנות יתירה, אם פגעו בחוקי המוסר האלוהי. ואילו בתפיסת היהדות להיפך - כל הגדול מחבירו, חובותיו המוסריות גדולות ממנו. ד"ר קוק - "משכיל אל דל" אמר רבי יונה: "אשרי נותן לדל" אין כתיב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. כלומר מצוות הצדקה והחסד אינה רק הנתינה עצמה, אלא בעיקר תשומת הלב המיוחדת לצרכיו המיוחדים של הנצרך. כיצד היה רבי יונה עושה? כשהיה רואה עני בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו: בני בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר טול ואתה פורע. בגלל הבושה של עני בן טובים התחכם רבי יונה לתת לו את הכסף בתור הלוואה ועודד אותו לקחת זאת על חשבון ירושה שאולי יקבל, לאחר שלקח את הכסף אמר לו: "מתנה היא לך". סיפרו על הרופא הירושלמי המפורסם, ד"ר נחום קוק, שהיה מכבד גדולי תורה ומאפשר להם להיכנס אליו ראשונים, בלי לחכות בתור. פעם אחת חיכה הגר"י סרנא, ראש ישיבת חברון, להיכנס אליו, ובחדר ההמתנה ישבה גם אישה אחת. כאשר יצא הפציינט שהיה במרפאה, הוציא ד"ר קוק את ראשו וראה שיושבים שם הרב והאשה, ואמר לאשה להיכנס. לאחר מכן, כאשר נכנס הרב אל המרפאה והביע את פליאתו מדוע שינה הרופא את דרכו ונתן לאישה להיכנס לפניו, הסביר לו ד"ר קוק שאותה אישה היא ענייה והוא לא לוקח ממנה תשלום, ואילו היה נותן לה לחכות היה הדבר גורם לה להרגיש מושפלת, שבגלל שהיא לא משלמת נותנים לאנשים אחרים להיכנס לפניה, משום כך, כדי לתת לה את הטיפול בכבוד הראוי לה נתן לה להיכנס לפי התור שלה. על זה נאמר: "אשרי משכיל אל דל". טז איזה סוג תפקיד עובר בירושה? כאשר מעמידים מלך ממלכי בית דוד מושחים אותו בשמן המשחה, וכאשר הוא זוכה בכך - זכות המלוכה עוברת בירושה לבניו עד עולם, כמו שנאמר (דברים יז,כ): "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". הרמב"ם (הלכות מלכים א,ז) מוסיף: "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם". לעומת זאת כאשר ממנים כהן גדול ומושחים אותו בשמן המשחה - אין התפקיד הזה עובר בירושה ויש צורך למשוח את הכהן הגדול הבא אחריו, אף אם יהיה זה בנו של הכהן הקודם. מדוע תפקידי המלכות והשררה הם עניינים שעוברים בירושה, ואילו תפקידו ומעמדו של הכהן הגדול שונה ואינו עובר בירושה? עניינים גשמיים הם הדברים העוברים בירושה, שהרי לגביהם נאמר (ברכות לג,ב): "הכל בידי שמים", והתורה קבעה שחלים עליהם דיני ירושה, ומכיוון שהאחריות של המלך ושל בעל השררה היא בבסיסה אחריות על דברים גשמיים - גם התפקידים הללו עוברים בירושה. לעומת זאת מעמדו של הכהן הגדול מבוסס בעיקר על גדולתו הרוחנית, ומכיוון שעלייה במעלות רוחניות היא עניינו האישי של כל אדם ונתון לבחירתו, ואינה בידי שמים - אין אפשרות למעלה רוחנית לעבור מהאב לבנו בירושה, כי זהו תפקידו האישי של כל אדם בחיים להתעלות כפי יכולתו. לכן תפקידו של הכהן הגדול צריך להיקבע לפי הדרגה הרוחנית שהצליח להגיע אליה בכוחותיו שלו ואינו יכול לעבור בירושה. יז מי זכה לראות את חום לחם הפנים? אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש היה בלחם הפנים, שכשם שהיו מניחין אותו חם כך היו מוציאים אותו חם, שנאמר (שמואל א כא, ז): "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ". הרמב"ן (בהקדמתו לספר שמות) כותב שהשכינה ששרתה במשכן החזירה את עם ישראל אל מעלת האבות, שהיה סוד ה' על אהליהם, ומוסיף לבאר בעל השם משמואל (פרשת חיי שרה) שמה שאמרו חז"ל (ב"ר ס,טז) שבזמנן של שרה ורבקה הייתה ברכה מצויה בעיסה - ברכה זו באה לידי ביטוי במשכן ובבית המקדש בלחם הפנים, שהיה נשאר חם ביום הלקחו כביום אפייתו. בעל האמרי אמת (פרשת אמור) מבאר שהחום של לחם הפנים היה מורגש באופן שונה על ידי אנשים שונים, כי לחם הפנים קרוי "פנים" כמו שנאמר (משלי כז, יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", הלחם היה מראה פנים לכל אדם כפי שהוא עצמו מראה את פניו כלפיו, כפי מידת החום שהייתה בלב כל אדם לעבודת ה' כך הוא זכה לראות את החום של לחם הפנים. לכן נאמר על המגדף (ויקרא כד, י): "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית", ומבאר רש"י בשם רבי ברכיה: "מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה". כי אותו רשע לא זכה לראות את החום של הלחם, כי בו עצמו הייתה קרירות וצינון והיה מקולקל ומנותק, לכן לא ראה את החמימות של הלחם ולא הרגיש בה. אולם מי שרוצה להתקרב ולראות - זוכה להבחין בחום המיוחד של לחם הפנים. יח אילו השפעות באות מהמנורה, השולחן והמזבח? השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון, ומנורה כנגדו בדרום, מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית. שלושת הכלים הללו: המנורה, השולחן והמזבח, מבאר בעל השם משמואל (פרשת תצוה וויקרא), הם כנגד "בני, חיי ומזוני", ובזכותם בא השפע של עניינים אלו. המנורה היא כנגד החכמה, שהרי המנורה בדרום ואמרו חז"ל (ב"ב כה,ב): "הרוצה שיחכים - ידרים", והחכמה היא מקור החיים, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ", לכן המנורה היא מקור השפע של החיים. השולחן הוא מקור הפרנסה והשובע לעם ישראל, כמו שכתב הרמב"ן (שמות כה,כד). מזבח הזהב שהיה נתון באמצע הבית הוא מקור השפע של הבנים, שהם באים מהאיזון שבין האיש לאישה, שהוא עניין של אמצע. הוא מוסיף שכנגד שלושה ענייני שפע אלו הם שלושת הרגלים: בפסח זוכים ישראל להשפעה של מזונות ופרנסה, לכן נאמר במשנה (ר"ה טז,א) שבפסח העולם נידון על התבואה. בשבועות זוכים להשפעה של חיים, כמו שזכו אז למתן תורה, שהיא חיים לעולם, ולכן נאמר שבשבועות נידונים על פירות האילן, כי האדם עץ השדה שנאמר עליו (דברים כ, יט): "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת". בסוכות זוכים להשפעה של בנים, וזהו הזמן שבו נידונים על המים, שהם אלו שמאפשרים להמשיך את החיים בעולם. יט בשר שנתעלם מן העין - הסיפור המפורסם על הבשר במטוס בגמרא מדובר על "בשר שנתעלם מן העין", כלומר חתיכת בשר כשר שהייתה זמן מסוים בלא השגחה, שרב סבור שאסור לאוכלו בגלל החשש שמא הוחלף בבשר לא כשר. בעניין זה יש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. לפי התלמוד הבבלי במקום שבו ידוע שרוב הבשר כשר אין איסור בבשר שנתעלם מן העין, כי גם אם הוחלף בבשר אחר - הולכים אחרי הרוב ומניחים שכל הבשר באזור הוא כשר. לעומת זאת לפי התלמוד הירושלמי הבשר אסור. ב"בירור הלכה" יתבאר שלדעת רוב הראשונים אין איסור כלל בבשר שנתעלם מן העין, כדעת לוי שחולק על רב, וגם בין הראשונים האוסרים ופוסקים כדעת רב, יש מחלוקת האם לפסוק כפי התלמוד הבבלי או כפי התלמוד הירושלמי. עם זאת השולחן ערוך (יו"ד סימן סג,א) מחמיר ופוסק: "וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי, אעפ"י שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ולא עוד, אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין, אסור, אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום". כבר התפרסם הסיפור על יהודי שהיה במטוס וקיבל את מנת האוכל הכשר והלך ליטול את ידיו, וכשחזר נזכר שהבשר שהשאיר במקום לא היה תחת השגחתו ולכן נמנע מלאוכלו. לאחר שהנוסע שלידו התפלא על כך הוא הסביר לו שהוא מקפיד לאכול בשר כשר ומכיוון שאף אחד לא השגיח על הבשר אסור לו לאוכלו. למרבה הפתעתו אמר לו הנוסע הלא יהודי שהוא אכן רצה לטעום את טעם הבשר הכשר, ולכן החליף אותו בבשר הלא כשר שהיה לו, שנראה דומה לבשר הכשר. כ מהי הגדרת מעמדו של הכהן הגדול? כהן שמעולם לא עבד בבית המקדש, בפעם הראשונה שנכנס לעבודה צריך להקריב "מנחת חינוך", שהיא מנחת חביתין של עשירית האיפה סולת. הכהן הגדול מקריב מנחה כזו בכל יום, וחולק אותה לשתים, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. בגמרא מדובר על כהן שבפעם הראשונה בחייו עובד בתור כהן גדול, כמה מנחות הוא צריך להקריב באותו יום? לפי התלמוד הירושלמי מספיקה מנחה אחת לחינוך כהן גדול וכהן הדיוט, לכן די לו בהקרבת שתי מנחות באותו יום, אחת לחינוך תחילת עבודתו ואחת עבור חובתו בתור כהן גדול. לעומת זאת לפי התלמוד הבבלי (מנחות עח,א) הוא צריך להקריב שלוש מנחות באותו יום, כי יש צורך במנחת חינוך נפרדת לתחילת עבודתו בתור כהן הדיוט וכהן גדול. האור שמח (כלי המקדש ה,יז) מסביר שהמחלוקת תלויה בהגדרת מעמדו של הכהן הגדול. לפי התלמוד הבבלי יש לכהן הגדול את ארבעת הבגדים של כהן הדיוט ונוספו לו ארבעה בגדים המיוחדים לכהן גדול, והוא בעצם "כהן הדיוט משודרג". מעמדו כולל את זה של כהן הדיוט ואת זה של כהן גדול, וככזה, הוא צריך להביא שתי מנחות חינוך, אחת עבור חינוכו ככהן הדיוט ואחת עבור חינוכו ככהן גדול. אולם לפי התלמוד הירושלמי הכהן הגדול הוא מעמד נפרד ושונה לגמרי, ואינו כולל את זה של כהן הדיוט, וגם ארבעת הבגדים הבסיסיים שלו אינם כשל כהן הדיוט, כי האבנט שלו שונה, לכן מי שמתחיל לעבוד בפעם הראשונה ככהן גדול צריך להביא מנחת חינוך אחת לתחילת עבודתו במעמדו הייחודי. כא מהו המקור לחיוב האזהרה? במשך רוב ימות השנה המנהג בירושלים היה שהאנשים הטמאים, שהיו רוב האוכלוסיה, היו הולכים באמצע הדרך והטהורים הלכו בצדדים, וכאשר נפגשו אלו עם אלו, היו הטהורים מזהירים את הטמאים לא להתקרב אליהם כדי שלא יטמאו אותם. אולם בשעת הרגל, כאשר רוב ישראל היו טהורים, התהפכו היוצרות, הטהורים הולכים באמצע הדרך והטמאים בצדדים, והטמאים היו אלו שהזהירו את הטהורים לא להתקרב אליהם. הכלל הוא שתמיד המועטים הם אלו שהולכים בצד, והם אלו שצריכים להזהיר את האחרים שלא יתקרבו אליהם. בספר החינוך (מצוה קעא) נאמר שכשם שעל המצורע להודיע לכל מי שפוגש אותו שהוא מצורע, כך "כל שאר הטמאים גם כן צריכין להודיע את עצמן", כפי שנאמר (ויקרא יג,מה): "וטמא טמא יקרא", ומוסיף בעל ספר החינוך לבאר: "והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו". בעל ספר עלי תמר תמה על כך, שאם אכן חיוב האזהרה הוא מן התורה, מכיוון שברוב ימות השנה הטהורים היו צריכים להזהיר את הטמאים, היו הטהורים צריכים לעשות סימן היכר לטהרתם ומדוע לא מצינו דבר כזה? אכן מסתבר שהחיוב שחייבה התורה את הטמא להודיע ולפרסם את טומאתו חל רק כאשר האנשים הטמאים הינם מיעוט, אולם כאשר רוב האנשים טמאים והולכים באמצע הדרך - אין עליהם חיוב להודיע שום דבר, שהרי גלוי וידוע שהם טמאים, וגם אין חיוב מן התורה על הטהורים להזהיר את הטמאים, אלא שחכמים הנהיגו שיהיו הטהורים מזהירים את הטמאים, מדרבנן, אך לא חייבו את הטהורים לעשות סימן בגופם. כב איזה שיר של יום אומרים בשבת ראש חודש? כאשר ראש חודש חל בשבת, נאמר בגמרא: "שירו של שבת ושירו של ראש חודש - שירו של ראש חודש קודם". הר"ש סירילאו ומוהר"ר אליהו ליב פירשו שהיו הלויים אומרים באותה שבת שני שירים, שיר של שבת ושיר של ראש חודש, והיו מקדימים את שירו של ראש חודש לשיר של שבת, כדי להודיע ולפרסם שהוא ראש חודש. לעומת זאת הרמב"ם (תמידין ומוספין ו,י על פי ביאור הכסף משנה), הפר"ח ועוד מפרשים מסבירים שהיו אומרים רק את השיר של ראש חודש ולא את מזמור שיר ליום השבת. למחלוקת זו יש השלכה גם לימינו, בשאלה האם בשבת ראש חודש יש לומר את שני שירי היום, "ברכי נפשי" ו"מזמור שיר ליום השבת", או רק את שירו של ראש חודש. גם בעניין זה חלוקים המנהגים. הרמ"ע מפאנו (סימן כה) כתב שהמנהג אצלו היה בכל יום שיש בו קרבן מוסף, לומר את השיר של שחרית קודם הוצאת ס"ת, ולאחר תפלת המוספין אומרים השיר המיוחד לקרבן מוסף. כך כתב גם בעל שירי כנסת הגדולה (הגה"ט או"ח סימן קלג) שיש לומר את שני השירים, דהיינו בשבת ראש חודש גם "ברכי נפשי" וגם "מזמור שיר ליום השבת". לעומת זאת בשם הגר"א מובא בספר מעשה רב (הלכות ראש חודש אות קנח): "בענין שיר של יום, כלל זה נקוט בידך: אין אומרים שני מזמורים ביום אחד. ושל ראש חודש דוחה את כלם אפילו של שבת".

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300