מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת סוטה

ב מהו "זיווג שני"? לפי מסקנת הגמרא, ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני", וזה ב"זיווג ראשון", אולם בקשר ל"זיווג שני" - קשה לזווגם כקריעת ים סוף. מהו "זיווג ראשון" ומהו "זיווג שני"? על פי דעת חכמי האמת, קודם יצירת הולד מכריזים בשמיים את הזווג המתייחס אל נפשו, והוא הזווג הראשון, אך אחרי בואו לעולם והגיע עת נשואיו דנים כפי מעשיו, ואם זכה יישאנה, ואם לאו יעבירוה ממנו ותינתן לאחר הטוב ממנו, והוא זווג שני, לפי מעשיו. הריקאנטי (דברים כג, י) כותב שבעת יצירת האדם הקדוש ברוך הוא מכריז על בת זוגו, ולאחר מכן ייתכנו שלושה מצבים: אם זוכה, מוצא מציאתו שנאמר [משלי יח, כב] "מצא אשה מצא טוב", ולפעמים אינו זוכה בה עד שתינשא לאחר קודם, ואחר כן זוכה בה, ולפעמים אינו זוכה בה לעולם. שלושת האפשרויות רמוזות בפסוק (תהלים סח, ז): "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה". הזוכה בבת זוגו בתחילה, עליו נאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה". ומי שאינו זוכה בה עד שתינשא לאחר, עליו נאמר: "מוציא אסירים בכושרות", כלומר בבכיה ושירות, כי צריכה להתאבל על הראשון ולבכות עליו קודם הנשאה לשני, דוגמת בת שבע על אוריה. ומי שעוונותיו גרמו שלא תינשא לו לעולם, עליו נאמר: "אך סוררים שכנו צחיחה". היעבץ כותב (בהגהותיו) שאין יודע זה אלא הבורא לבדו, ואין לאדם בזה אפשרות לדעת. ג מדוע לא מת כל חוטא? ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. על פי זה מסביר בעל אור החיים הק' (ויקרא ט, ח), איך נתנה התורה לאדם אפשרות להביא קרבן ולהיפטר מחטאו, דבר שלכאורה סותר את מה שאמר הנביא (יחזקאל יח, ד): "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת". אלא, כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, כמו שאמר ריש לקיש: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכאשר נכנסת רוח שטות לאדם הרי הוא נעשה כבהמה, וביום שחוזר בתשובה רוח הטהרה הזו מעלה אותו ממדרגת בהמה למדרגת אדם. האם ראוי הוא להמית אדם נעלה זה תחת הבהמה שחטאה? לכן אמרה התורה שיביא לקורבן דבר שדומה לחוטא, שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער כשיחשוב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכך יינצל ממוות. זהו מה שאמר הכתוב (תהלים לו): "אדם ובהמה תושיע ה'", כי החלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם עצמו, שהיא בחינת השכל - נושע ולא ייענש, כי החלק השכלי אינו ראוי לעונש. על פי ההסבר הזה, הקרבת הקורבן בעד החטא הוא דבר ראוי על פי עומק השכל ועל פי קו המשפט, כמו שנאמר (שם): "משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'". ד מניין שהגאווה חמורה מכל העבירות האחרות? מהפסוק (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", לומד רבי יוחנן שמי שיש בו גסות הרוח, גאווה, כאילו כפר בעיקר. רוב מוני המצוות לא סברו שאיסור הגאווה נכלל באופן רשמי בתרי"ג המצוות, אך בעל ספר צפנת פענח (שמות פרשת יתרו) כותב שמי שעושה חטאים אחרים לא נקרא כופר בכל המצות, אלא דווקא גסי הרוח, ומכאן נלמד שחטא הגאווה חמור יותר מכל העבירות האחרות. הוא כותב בשם רבו, הבעל שם טוב, להוכיח זאת ממה שבכל הטומאות והחטאים כתוב (ויקרא טז, טז): "השוכן אתם בתוך טמאותם", מה שאין כן בגסי רוח דרשו (סוטה ה,א): "אין אני והוא יכולין לדור בעולם", שנאמר (תהלים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", מכאן מוכח שגאווה חמורה יותר מכל העברות. על פי זה הוא מסביר מדוע נאמר לגבי חטא של מלך (ויקרא ד, כב): "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", לשון "אשרי", כי בוודאי אשרי לנשיא שיחטא, ויכיר בחטאו, שבזה ניצול מגסות הרוח הקשה מחטא. בנוסף לכך בזה יהיה גם כן אשרי לדור אשר הנשיא שלו יחטא וישוב בתשובה, ובזה יש לו התחברות עמהם להעלותם בתשובתו. ה מי שמוותר נידון לחסד בגמרא מובאת מחלוקת האם תלמיד חכם צריך שתהיה בו מידה קטנה של גאווה, שמינית שבשמינית, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע ראוי שתהיה בתלמיד חכם קצת גאוה, כדי שלא יוכלו קלי הראש לצחוק עליו, והיא מעטרת אותו כמו הראש של השיבולת, כי לולא גאוה זו אין בני עירו שומעים לו. במסכת ראש השנה (יז,א) מסופר שאותו רב הונא בריה דרב יהושע חלה באופן קשה מאוד, עד שרב פפא כבר היה בטוח שימות, ובכל זאת הבריא. הוא עצמו סיפר שאכן נגזר עליו מן השמים שימות, אולם הקב"ה אמר שהואיל והוא לא מעמיד על דבריו, אלא מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין - יחוסו עליו מן השמים ויחיה. מבאר המשך חכמה (במדבר יד, יח) שדנו אותו מן השמים לשיטתו, כי כיוון שהוא סבר שתלמיד חכם צריך להתגאות קצת, ובכל זאת וויתר על דינו. לכן, מידה כנגד מידה, וויתרו לו. וכן בכל מדות שאמרו בתלמיד חכם, אם מוותר על זה, אז נחשב לחסד בעת שצריך חסד, כי כך היא מידתו של הקב"ה: אם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקדוש ברוך הוא מרחם עליו נגד הדין. ו האם מותר לגרש אישה רשעה בעל כורחה? בגמרא נאמר שאשה שהתגרשה בגלל שהייתה פרוצה היא רשעה, ואין ראוי לאיש אחר להכניס רשעה כזו לתוך ביתו. הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תקנז) נשאל על תקנתו של רבנו גרשום מאור הגולה שלא יגרש אדם את אשתו בעל כורחה, האם גם כאשר נמצאו בה ענייני פריצות אסור לבעלה לגרשה בעל כורחה, והשיב שבמצב כזה אדרבה, הרב ז"ל מצריך לגרשה, כדי שלא תהא רשעה בתוך ביתו. ואפילו אם מדובר במצב שבו רק מצד מידת חסידות צריך הבעל לגרשה, כותב הרשב"א שבוודאי לא תיקן רבנו גרשום שלא יתנהג אדם במידת חסידות, ומותר לו לגרשה בעל כורחה גם בזמן הזה. לעומת זאת המהרש"ל (שו"ת סימן לג) כתב שהדברים הללו היו נכונים בתקופת הראשונים, כאשר עדיין לא נתפשט חרם הגאונים ורבנו גרשום שלא לגרש אשתו בעל כורחה, אבל בימינו ובזמנינו שנתפשט חרם דרבנו גרשום שלא לגרש בעל כורחה, בכל מצב שהיא מותרת לבעלה מעיקר הדין, אסור לו לגרשה בעל כורחה, גם אם הוא רוצה לנהוג במידת חסידות, וכמובן שאין היא מפסידה את כתובתה בכל מצב שבו היא ראויה להישאר נשואה לבעלה. ז כמה גרועה תכונת הילדות כאשר מנסים לשכנע אישה סוטה שתודה שנטמאה ולא תצטרך לשתות את המים המרים, אומרים לה, בין שאר הדברים: "הרבה ילדות עושה". המשגיח המפורסם, ר' ירוחם ליבוביץ' (דעת חכמה ומוסר חלק ג - מכתבים מכתב ש) כתב שתכונת הילדות היא ראש כל הרעות, וגנות וסוף כל המדות הרעות, שניכר על המתנהג בזה סימני ילדות. ויש אנשים מבוגרים שגם עם רוב השנים לא סרה תכונת הילדות מהם, וצריך לזה הבנה והכרה, ומי שמבין רואה זאת בכל הנהגה שלהם. הוא ביאר שדוד המלך ע"ה ציווה לבנו החכם מכל אדם (מלכים א ב,ב): "וחזקת והיית לאיש", וזו היא כל הצוואה לפני היפרדו ממנו. כלומר שבעניין הזה נכללת כל ההצלחה: לא להראות בהנהגתו נערות ופחזות. זוהי צוואה קטנה בכמותה וכוללת את כל הטוב באיכותה, וחיזוק גדול מוטל על האדם להיות מתחזק בכל היכולת שיהיה לאיש. הוא הוסיף שבתרגום יונתן לפסוק זה נאמר: "וּתְהֵא לִגְבַר דָחֵיל חֶטְאִין". הרי כי יראת חטא תלויה במעלת "איש". וממילא משמע שתכונת הילדות מונעת מאדם להיות ירא חטא, כי מי יוכל לדבר דברי חכמה ויראה עם ילד קטן. ח ממה התפעל יתרו? במדה שאדם מודד - בה מודדין לו. כך היא דרך הנהגתו של הקב"ה, שמעניש את האדם באותו דבר שחטא בו. רש"ר הירש זצ"ל הסביר שזהו העניין שגרם ליתרו להכיר בגדולתו של הקב"ה, כמו שאמר (שמות יח, יא): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". מה שאמר "עתה ידעתי" מתייחס גם ל"כי בדבר אשר זדו עליהם", כלומר יתרו נוכח לדעת שהקב"ה העניש את המצרים באותה מידה שמדדו לישראל. הוא מפרש שכל מכות מצרים היו קשורות אל העבדות, הגרות והעינוי שהזידו המצרים לעשות לישראל, והמכות האלה גילו ליתרו את מידותיו של הקדוש ברוך הוא - לא רק כמי שכוחו עליון על הכל, אלא כמי שעיניו חודרות אל חדרי בטן בני האדם, העמים והשרים, והוא מעצב את גורלם על מנת ללמדם ולחנכם. כלומר לא רק עליונותו של ה' מבדילה אותו מכל - האלהים, אלא גם קרבתו אל האדם היא גדולתו. יתרו הבין בחוכמתו כי כל המכות שהביא הקב"ה על המצרים, כל אותם ניסים ונפלאות הוכיחו, כי מזימותיהם הנסתרות של המצרים כלפי ישראל היו גלויות וידועות לעיני מחולל הניסים. הדרך הזאת שיתרו הכיר עתה לדעת גרמה לו להתפעל ולומר: "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים". ט יותר מדי = פחות מדי כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו. רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, תלמידו המובהק של רבי ישראל מסלנט, כתב (חכמה ומוסר חלק ב סימן קב) שהכלל הזה חל לא רק לגבי תאווה, כמו אצל האשה הסוטה, כמובא בגמרא, אלא גם לגבי הטבע וגם לגבי התורה, כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל טבע הבריאה בהתאם למהלך התורה, והוא נותן כמה דוגמאות: אדם שרוצה להרוויח כסף כדי שתהיה לו בסופו של דבר מנוחה, ופותח עסק, אם אינו יגע כראוי העסק לא יצליח, ויאבד גם את הכסף שכבר יש בידו, ויהיה טרוד עוד יותר, כי יש חוק קצוב של מנוחה הראויה לאדם, ומי שנותן עיניו במה שלא ראוי לו, בסופו של דבר מאבד גם את מה שכבר יש לו. כך גם בעניין הבריאות, מי שמוסיף על שיעור המנוחה הראוי לו, או שישן יותר מדי - זה פוגם בבריאותו. כך גם במושל ומנהיג עם. אם ירצה להוסיף במנוחה יותר מדי הרי המדינה תתקלקל, ולבסוף אנשי המדינה נעשים לו שונאים, והרי הוא נרדף מרבים, ולדמו יארבו, ויהיה קשה לו עוד יותר. על פי אותו עיקרון אסרה התורה להוסיף או לגרוע מהמצוות, כי כל תוספת מעבר לראוי גורמת לחיסרון. י תכונות טובות לפעמים חבויות, ויש צורך לגלותן הקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. התכונה שבאמצעותה הצליח אברהם אבינו לקרב אנשים לקב"ה היא: הכרת הטוב. לפי המבואר בגמרא רק אנשים כאלה שיש להם את תכונת הכרת הטוב, שרצו להכיר טובה למי שהטיב להם - רק לאנשים כאלה יכול היה אברהם אבינו להסביר שיש בעצם מקור גדול יותר לכל הטובה שהם קיבלו. אולם במדרש (מובא בתוספות שאנץ) נאמר שאברהם אבינו אף הצליח להכריח אנשים שלא היו מודעים לצורך להכיר טובה - להכיר בכך. שם נאמר שאותם אנשים שלא רצו לברך מרצונם - אמר להם אברהם אבינו: פרעו את השווי של מה שאכלתם ושתיתם וזהו סכום גדול, כי היו במדבר והיה טורח גדול להביא לשם את האוכל והשתייה, וכשראו כך שרצה אברהם שיפרעו את הכל אז ברכו לקב"ה שלא מרצונם, על מנת שלא יצטרכו לשלם. לפעמים חבויות תכונות טובות גם אצל אנשים שלא רואים זאת אצלם במבט ראשון. אדם גדול כאברהם אבינו ידע איך לגרום אפילו לאנשים כאלו להוציא מתוכם את התכונה הטובה של הכרת הטוב, וגם אם בתחילה עשו זאת שלא מרצונם - מתוך שלא לשמה יבואו בסופו של דבר לשמה. יא מי היה יתרו? א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. מכאן נראה שיתרו, שמתואר בתורה כ"כהן מדין", היה מנהיג מדיני, כמו שר או מלך. בעניין זה יש מחלוקת תנאים (במכילתא): יש מי שסובר שיתרו היה כומר דתי של עבודה זרה ויש מי שסובר שהיה שר. בעל ספר עלי תמר (מסכת מגילה פרק א הלכה יא) כותב שממחלוקת זו נובעת המחלוקת (שם בירושלמי) בשאלה איזו שמועה שמע יתרו שגרמה לו לבוא אל עם ישראל למדבר: קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, או מתן תורה. מי שסבור שיתרו שמע על קריעת ים סוף סבור, כאמור כאן בגמרא, שיתרו היה באותה עצה של הבה נתחכמה לו, ונמלך בדעתו וברח. ומפני כן עניין אותו ביותר העניין של יציאת מצרים, והצלתן של ישראל. מאן דאמר מלחמת עמלק שמע, סבור, כאמור במדרש שמואל (פי"ב), שיתרו היה כתוב בפנקס הצבא של עמלק, וכיון שנפל עמלק - בא ונתגייר. שני אלו סבורים שיתרו שר היה במדין, וכן תרגם אונקלוס, "רבא דמדין". אולם מי שסבור שיתרו מתן תורה שמע, סובר שכומר היה ועניין אותו ביותר מתן תורה, ובא להתגייר. יב מה נצטווה עמרם במצרים? תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. מהר"ץ חיות הקשה על זה, שהרי לפני מתן תורה לא היו צריכים לא קדושין ולא ליקוחין, כמו שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות אישות, ומה כוונת הגמרא כאן שעמרם וכולם גירשו והחזירו את נשותיהם? מתוך כך הוא הסיק שאכן כבר אז הם נצטוו במצוות קידושי וגירושי אשה, וכן כתב בשו"ת מקום שמואל (סימן כג) שדברי הגמרא כאן הם המקור לדבריו של הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט הלכה א), שכתב: "ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות", ומפרשי הרמב"ם לא הצליחו למצוא מקור לדבריו. אולם החיד"א (שו"ת חיים שאל חלק א סימן צה) דחה את הדברים הללו וכתב שאין הכרח לפרש את הדברים כפשוטם, שהיו אלו גרושין ממש, ונצטוה עמרם על מצווה זו, ולכן תמיהת מפרשי הרמב"ם קיימת, ולא ברור מאין מקור דבריו. בנוסף לכך קשה מדברי המדרש (שמות רבה פ' ל'): "נתן לאדם שש מצות, הוסיף לנח אחת, לאברהם שמנה, ליעקב תשע, אבל לישראל נתן להם הכל", מדברים אלה נראה שלא היה מי שהצטווה במצוות אחרי יעקב אבינו מלבד כלל ישראל, כי אם אכן עמרם הצטווה מדוע לא נזכר דבר זה במדרש, לכן למסקנתו דברי הרמב"ם הללו לגבי עמרם נשארים בצריך עיון. יג המתחיל במצווה חייב לגומרה א"ר חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. כלומר: המתחיל במצווה ולא גמרה, מה שעשה נחשב כלא עשה כלום. על פי זה הקשו כמה מרבותינו האחרונים איך מותר לשוחט חיה או עוף לכבד אדם אחר במצוות כיסוי הדם (כפי שנפסק ביו"ד כח,ח), והרי מצווה זו היא המשך של מצוות השחיטה, וכן איך מותר למוהל לכבד אדם אחר שיעשה את הפריעה, הרי הפריעה היא חלק ממצוות המילה. בעל ספר עלי תמר (מסכת ביצה פרק א הלכה ג) תירץ שאחרי שהוא שוקד על גמר המצווה ומכבד לאחר לעשותה, הרי זה כאילו שהוא מקיים את כל המצווה, שהרי הוא שומר בשמירה מעולה שייעשה גמר המצווה, והאיסור הוא רק כשאין לו תפיסת יד בגמר המצווה וידו מסולקת מהאחריות על גמרה. יש לציין שהחשיבות העצומה של גמירת מעשה מצווה נאמרה לגבי מצווה שיש בכוחו של אדם אחד לגומרה, אבל במצווה שנעשית על ידי שותפים, ואין בידי אדם אחד לגומרה, צריך כל מי שיכול, להתחיל בעשייתה, כמו ששנינו באבות (סוף פ"ב): "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה", ופירש הרשב"ץ (במגן אבות): "ואם תאמר מה יועיל לי להתחיל מה שלא אוכל לגמור, אל תאמר כן, כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכוחך לעשות". וכך כתב רש"י (בפירושו לסוף קהלת): "ואל יאמר האדם הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה למה אתחיל. אך מה שתוכל עשה וליבך לשמים". יד האם טוב לתת יד לפושעים? ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. כאשר האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור נפגש עם הרב קוק, הם התווכחו על היחס הראוי לחלוצים החילוניים. האדמו"ר שאל את הרב קוק: האם יחסך אליהם אינו נתינת יד לפושעים? ענה לו הרב קוק שמובטח שאותם חלוצים שעזבו את שמירת התורה באופן זמני - ישובו אליה, כי רובם ככולם אינם כופרים ואפיקורסים, ומלבד זאת, גם לפושעים גמורים הרי הקב"ה נותן את ידו, כמו שאנו אומרים בתפילת נעילה: "אתה נותן יד לפושעים", והרי נצטווינו ללכת בדרכיו של הקב"ה, אם כן אני מקיים בזה את מצוות התורה. אמנם האדמו"ר לא הסכים עם שיטת הרב קוק, וכתב במכתב לאחר מכן שעל נתינת יד כזו אנו אומרים בתפילת מוסף של החגים: "מפני היד שנשתלחה במקדשך". טו מהי העלייה הרוחנית בין פסח לשבועות? מנחת סוטה היא מנחת היחיד היחידה שנעשית משעורים ולא מחיטים, כפי שמבואר בגמרא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. ישנה עוד מנחת ציבור הבאה מן השעורים, והיא מנחת העומר. כל שאר המנחות באות רק מן החטים, שהם מאכל אדם. מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"ב עמ' שה) מסביר שבצאתנו ממצרים הגבהנו את הנפש הבהמית שלנו ושל העולם כולו, וכך כל שנה אנו חוזרים ועושים זאת, עם עומר השעורים למחרת הפסח, ואז במשך הזמן של ספירת העומר נפשנו הבהמית ונפש העולם כולו, מתרוממת והולכת לאט לאט, מיטהרת מטומאתה, מזדככת ועולה, יוצאת מתכונת השעורים, שהם מאכל הבהמה, ועוברת לתכונת חיטים, לקבל צורת אדם. וכאשר אנו באים לחוג את חג השבועות, יום אשר עמדנו בשלמותנו הרוחנית וקיבלנו את התורה, אז הקרבן הראוי הוא שתי הלחם של חיטים, שהם מאכל אדם, מאכל הנותן דעת (ברכות מ,א), ואז במקום האילמות הבהמית באה רוח הדיבור של האדם, וקול התור נשמע בארצנו, קול הדיבור המלא של התורה, דברות הקודש של מעמד הר סיני. טז מהם שלושת ראשי העבירות של מצורע? בגמרא מבואר מדוע לאחר שנאמר לגבי טהרת המצורע באופן כללי (ויקרא יד, ט): "יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ", מפרטת התורה: "אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו". הכלי יקר כותב שאפשר להסביר עוד, שהתורה פירטה דווקא את האיברים האלו, כי הם מייצגים את שלושת ראשי העבירות אשר עליהם באים הנגעים: "את ראשו", לכפר על גסות הרוח, כי הראש מסמל את הרוצה להיות לראש לכל דבר כמו שנאמר (ישעיה ג טז - יז) יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקוד בנות ציון. "ואת זקנו", הם השערות סביב לפיו לכפר על הפה המדבר בלשון הרע. "ואת גבות עיניו", לכפר על צרות העין. נראה שכוונתו לשלושת המישורים שבהם באה לידי ביטוי גאוותו של המצורע: מחשבה, דיבור ומעשה. גסות הרוח היא במחשבה, לשון הרע הוא בדיבור, וצרות עין באה לידי ביטוי במעשה. יז לפעמים זוהי זכות להתגרש בגמרא נאמר שאיש ואשה שזכו - שכינה ביניהם. בדומה לזה נאמר במדרש (בר"ר פס"ח): "אין זיווגו של אדם אלא מהקב"ה", וכן יש עוד מאמרי חז"ל המורים שזיווגו של אדם נקבע בידי שמים. היו שחשבו שמכיוון שהקשר של ברית הנישואין הוא קשר אלוקי - אין להתירו על ידי בני אדם, וגם אם כלו כל הקיצין מוכרחים בני הזוג להישאר נשואים. בתלמוד הירושלמי (קידושין פרק א הלכה א) נאמר: "שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל", ומבאר בעל ספר עלי תמר שהכוונה היא שכמו שהקב"ה מזווג זיווגים, כן הקדוש ברוך הוא גם מפריד זיווגים כשיש צורך בגירושין. הוא מוסיף שמסורת היא בידי רבותינו שהקב"ה גם מפריד זיווגים כשיש צורך בדבר, והקב"ה מייחד שמו על הגירושין כשם שמייחד שמו בזיווגים. הוא מוסיף שההשקפה היהודית היא, שהגירושין, במקרה שהם הכרחיים לשני הצדדים עפ"י דין התורה וחכמיה, וכפי הטבע האנושי לפי מהות יצירתו, יכולים להביא אושר בסופו של דבר לשני בני הזוג יחד, שיבנו שוב משפחה על טהרת הקדושה ומוסר משפחתי. לגבי גירושין הכרחיים מסוג זה ישנה אימרה שיש להעדיף אושר של ארבעה מאומללות של שניים. אולם בגירושין של גויים שהם ברוב הפעמים כתוצאה משרירות לב, בניגוד להכרח מוסרי, לא ייחד שמו הקדוש ברוך הוא על גירושין כאלה. יש להוסיף על דבריו, שכידוע, בימינו, יש גם זוגות יהודיים שנפרדים מטעמים כאלו, מתוך קלות ראש, ואין הקב"ה מייחד שמו על זה. יח ברכה על אכילה דרך שפופרת כאשר סוטה מובאת לבית המקדש היא צריכה לשתות כוס מים. בגמרא מסתפק רבא האם אפשר לקיים את השתייה הזו באמצעות שפופרת. בעל שו"ת משנה הלכות (חלק יח סימן קלג) מבאר שהספק הוא באופן שהמשקה מוכנס לה על ידי שפופרת באופן שלא נגע בגופה ובגרונה, והדבר נשאר בספק. מכאן הוא מביא ראיה לגבי אדם שעשו לו ניתוח בגרון ומאכילים אותו על ידי שפופרת שעשו לו מן הצד, ומכניסים את המאכל על ידי השפופרת לקיבה, והשאלה הייתה האם צריך לברך ברכת הנהנין על אכילה באופן כזה שאינו מרגיש את טעם האוכל, כלומר שרק מעיו נהנים ממנו ולא גרונו. הוא כותב שאמנם לדעת הרבה פוסקים חיוב הברכה הוא על הנאת המעיים, ולא על הנאת הטעם, כמו שכותב המגן אברהם (סימן רי סק"ט), ולכאורה לפי זה צריך לברך על מאכל שנכנס לקיבתו דרך שפופרת, אבל לדעתו רק על הנאת מעיים שבאה לגופו בדרך של אכילה יש לברך, אבל הנאת מעיו שבאה שלא על ידי הנאת גרון, אינו חייב בברכה, ומכיוון שבגמרא כאן נשאר הדבר בספק האם שתייה דרך שפופרת נקראת שתייה, אין לברך על אכילה באופן זה ברכה רגילה. המלצתו היא שכדי שלא ירגיש אותו אדם שאוכל בלי ברכה, שיאמר לפני אכילתו "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא", על פי הגמרא בברכות (מ,ב). יט האם מותר לנשים לנשק ידי רבנים? האשה הסוטה צריכה להניף את מנחתה ביחד עם הכהן, ועל כך נאמר במשנה: "וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה". התלמוד הירושלמי (מובא בתוספות ד"ה וכהן) שואל: האם אין זה דבר מכוער, שיד הכהן נוגעת בידה? אחת התשובות היא שהיו מביאים מפה כדי שתהיה חציצה בין ידו לידה. יש מקומות שבהם נוהגים לנשק את ידיו של חכם גדול בתורה, ונחלקו הפוסקים איך להתייחס לנשים הרוצות לעשות זאת. הגר"ח פלאג'י זצ"ל (בשו"ת לב חיים ח"ב סימן ד ובשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן יז) כתב, שבנשיקת ידים שנושקות נשים לבני אדם גדולים וחשובים ולקרוביהן צריך להיזהר שלא יגעו בבשרן, ואם באות לנשק ידי חכם וכיוצא בזה, יהיה הדבר על ידי בתי ידים וכדומה. וכתב בשדי חמד (מע' ק כלל ז) שנודע לו בבירור שהגר"ח פלאג'י היה לובש תמיד בתי ידים, בקיץ ובחורף, מחמת נשיקת היד הנהוגה בינינו. כי ידוע ומפורסם שבכל ענייניו היה מתנהג בחסידות ובקדושה וטהרה. לעומת זאת הבן איש חי (פרשת שופטים אות כב) כתב: חכם וזקן שהנשים נושקות ידיו אין צריך לדחותן ולהשיב פניהן ריקם, כי הנשיקה שעל גבי היד אינה דרך חיבה, שאין דרך חיבה אלא בנשיקה על הפנים וכו'. ועוד שנשיקת ידי החכם ניכרת שעושות כן לכבודה של תורה, כמו שנושקים לספר תורה, ואמרו בקידושין (פא ב): הכל לשם שמים. כ מדוע נשים מברכות את ברכת התורה? במשנה יש מחלוקת האם חייב אדם ללמד את בתו תורה או שמא אסור ללמדה תורה. היה מי שתמה, לפי הדעה שאסור לאדם ללמד את בתו תורה, איך נשים מברכות את ברכת התורה. המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה) כותב שאין זו שאלה, כי לפי כל הדעות נשים חייבות ללמוד את הדינים השייכים להן, והמחלוקת היא רק לגבי שאר התורה שבעל פה שלא שייכת להלכה למעשה, לכן בוודאי שגם נשים מצוות ללמוד לפחות חלק מהתורה, ויש עליהן לברך את ברכת התורה. הוא מוסיף שגם את חלקי התורה שנשים אינן מצוות ללמוד, אם אשה למדה בעצמה - יש לה שכר על לימוד זה כמו כל מצווה שמקיים מי שאינו מצווה ועושה, שהרי כוונתה לטובה (וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך). בנוסף לכך, מכיוון שגם נשים חייבות להתפלל, והתפילה היא כנגד קורבנות הציבור, וכמובן גם לנשים יש חלק בקורבן התמיד ובכל קורבנות הציבור, וחכמים תיקנו לומר את פסוקי הקורבנות ואת פרק איזהו מקומן של זבחים כדי שיהיה לימוד זה בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" - גם נשים חייבות באמירת דברי תורה אלו, לכן אין ספק שעליהן לברך את ברכת התורה. כא עד כמה אסור להחמיר לאחרים ולהקל לעצמו? רב הונא אומר שפוסק הלכה שמיקל לעצמו ומחמיר לאחרים נקרא: רשע ערום. בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פרק ב הלכה יא) מסופר שלרבי יונתן היה שכן גוי, והיה לר' יונתן אילן נוטה לתוך שדהו של שכינו. פעם בא לפניו דין של אדם שתבע את שכינו לדין על שענפי האילן שלו נוטים לתוך שדהו, ורבי יונתן אמר לבעלי הדין: לכו עכשיו ובואו מחר. שכינו הנכרי שמע על כך, והבין שהדחייה קשורה לעובדה שענפי אילנו של הדיין נוטים לתוך השטח שלו, ואמר לעצמו שאם מחר הוא יפסוק שעל בעל האילן לקצוץ את ענפי אילנו הוא יתבע זאת גם משכנו הדיין היהודי, ויראה לכולם שהוא פוסק לאחרים לעשות דבר שהוא עצמו לא מקיים. לעתותי ערב שלח רבי יונתן אחר הבעל מלאכה שלו ואמר לו צא וקצוץ את כל הנוטה מהאילן שלי לתוך שדהו של השכן. בבוקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן וציווה לו לקוץ את הנוטה לתוך חבירו, ואמר הנכרי לרבי יונתן: ושלך מה הוא? ומפני מה אתה מניח ענפי האילן שלך להיות נוטים לתוך שדה שלי? וענה לו: צא וראה היאך שלי עושה בשלך, ויצא וראה שכבר נקצצו, ונתן השבח ברוך אלוקי היהודים שציווה להם על הדין ועל המשפט, וזה קיים בעצמו כן. בעל ספר עלי תמר מבאר שאף על פי שעד אותו מקרה לא תבע השכן הגוי מרבי יונתן שיקצוץ את ענפי אילנו, לא היה זה וויתור מצידו, אלא הוא חיכה להזדמנות לתבוע זאת, אולם אפילו אם השכן באמת מוותר, אסור לדיין לפסוק לאחרים לקצוץ את הענפים שלהם בזמן שהענפים של אילנו נוטים לשטח של שכינו, משום חשד, שהרי לא כולם יודעים שהשכן אכן מוותר על זכותו, ואסור לדיין להחמיר לאחרים בזמן שיש אפילו רק מראית עין שהוא מיקל לעצמו. כב למי קוראים "וצדקתך"? ינאי המלך הרג הרבה מחכמי ישראל ונהפך להיות צדוקי, ולכן הפרושים שנאו אותו. לפני מותו פחדה אשתו שהפרושים יתנקמו בה ויעבירו את בניה מהמלוכה, ואמר לה ינאי שאין סיבה לפחד מהפרושים, כי הם צדיקים ולא יגמלו לה או לבניה רעה: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". בספר קב הישר (פנ"ב) כותב: שלמה המלך ע"ה אמר אל תצדק הרבה ואל תרשיע הרבה, וכן אמרו חז"ל (בסוטה כ"ב): הזהרו מן הצבועים שדומים לפרושים וכו'. ושוב כתב, ובוא וראה שמרגלי בפומי דאינשי הזהרו מן הצבועים והשמר מן "וצדקתך", ומביא מעשה שהיה איש זקן ועשיר גדול והיה לו רק בן אחד, ולפני מותו קרא לבנו וציווה לו: בני הנני מנחיל לך ממון רב ואני מצוה לך שתשמור את עצמך מן הצבועים ומן האנשים שהמה עוסקים בחסידות הרבה חוץ לטבע הבריות, כי הם מראים עצמם שהם חסידים אבל שבע תועבות בלבם, והזהר מן "וצדקתך". בעל ספר עלי תמר (מגילה פרק א הלכה ה) כותב שמתקופה קדומה ועד היום שגור בפי בני אדם לקרוא לאדם שמרבה יותר מדי בחסידות בשם "וצדקתך", כנראה בהסתמכות על הפסוק "צדקתך צדק", כלומר, שהוא מרבה בצדק שאינו צדק, והוא"ו של וצדקתך הוא מן השם, וענינו וא"ו הריבוי והוספה. ומעניין שגם בא"י ובתפוצות בדיבור שבעל פה היו קוראים לאדר שני "ואדר" בדומה לביטוי "וצדקתך", שעניינו וא"ו הריבוי והוספה על אדר הראשון שהוא עיקר חודש אדר. כג במה האיש ואשתו שותפים? כאשר איש מביא את אשתו הסוטה לבית המקדש, עליו לשלם עבור קורבן מנחתה, ומבאר רבי עקיבא איגר זצ"ל (שו"ת תניינא סימן ק) שהבעל והאשה הם שותפים בקורבן זה, כי על הבעל מוטל החיוב להביא אותו מממונו, ומטרת הקורבן הוא לכפר עליה, לכן שניהם שותפים. היה מעשה בבעל שקנה אחוזת קבר על שמו וע"ש אשתו ליד קבר בתם, עפ"י שטר רכישה מהחברא קדישא שיש בידו. לאחר כמה שנים התגרשו בני הזוג בהסכמה הדדית, אחרי שהתעוררו ביניהם ויכוחים. לאחר מכן ביקש הבעל למכור את האחוזה כולה גם שלו וגם של אשתו, ולקחת את כל הכסף לעצמו, מכיון שלטענתו רכש את האחוזה כולה מכספו, ואילו האשה סירבה למכור את חלקה באחוזת הקבר, מכיון שלטענתה הבטיחה לבתה שתהיה לידה תמיד. בית הדין (מובא בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ו עמוד קלט - קמ) קבע שאילו חיוב הקבורה שחייבו את הבעל לאשתו היה כבר מחיים, אז היה אפשר לדמותו לקרבן מנחה שחייב הבעל להביא עבור אשתו, וכשם שבקרבן מנחה נחשבים הבעל והאשה שותפים, כך גם בקבר של האשה. אך מכיון שחיוב הקבורה לאשה אינו מחיים, אינו צריך להקנות לה את הקבר, ואם רכש קבר מחיים על שמה הרי זו מתנה שנותן לה. להלכה נפסק שבעל שנתן לאשתו מתנה וגירשה - המתנה נשארת ברשותה, ולכן פסקו שאין הבעל רשאי למכור את קבר אשתו. כד מה אסור להזכיר לבטלה? תוספות (ד"ה ורבי) כותבים שהשמות: "אל", "צבאות", "אהיה" או "שדי" נקראים כינויים, כלומר שתיאורים אלו אינם עיקר שמו של הבורא יתברך. כינויים אלו נזכרים במסכת שבועות (לה,א) בין השמות שאינם נמחקים, ולכן יש ראשונים שסבורים שהם לא נחשבים כינויים, אלא שמות הבורא, אמנם גם לדעת תוספות מובן שהם חשובים יותר מכינויים אחרים, כגון רחום וחנון, שמותר למחוק. יש מחלוקת האם מותר להזכיר את הכינויים הללו לבטלה. בשו"ת עדות ביהוסף (סימן כח) כתב שהדבר תלוי האם המילים הללו נחשבות כינויים או שמות, כלומר לפי תוספות הסבורים שהם כינויים אין איסור להזכירם לבטלה, ולפי שיטת הסבורים שהם שמות אסור להזכירם לבטלה. באנציקלופדיה התלמודית (כרך לא, [כנויי ה'] טור שסב - שסג) מובאות כמה דעות בעניין איסור הזכרת שם ה' לבטלה: יש שכתבו שאף המזכיר שם בלשון לעז לבטלה, עובר באיסור הזכרת השם לבטלה, וצריך לנדותו, וצידדו אחרונים שלדעתם אף הזכרת כינויים חשובה הזכרת השם לבטלה, ויש שכתבו שאף כשמכנה השם באופן אחר אסור, ויש סוברים שדוקא בלשון לעז אסור, ולא בכינויים. ויש סוברים שאף שאר שמות שאינם נמחקים, כגון: "אל", "אלוהים", "צבאות" - חוץ משם הוי"ה - אין איסור להזכירם לבטלה. כה מהי שיחה של תורה? בגמרא מובאים דברי ר' יאשיה, שאמר: "שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים", וציטט מפיו שלוש הלכות. ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים אות לו) כתב שלשון "סח", משמע דרך שיחה בעלמא, כמו שדייקו במסכת סוכה (כ"א ב) ממה שנאמר "משיחתו של רבן גמליאל" ולא נאמר "מדבריו", שלשון שיחה מתייחסת לשיחת חולין, וכן כאן כוונת ר' יאשיה היא שזעירא מאנשי ירושלים סיפר לו איזה סיפור ושיחה שמתוכה נלמדו ההלכות הללו, שהרי זה ממש כמו הביטוי "משיחתו של רבן גמליאל", אלא ששם במסכת סוכה צוטטה השיחה עצמה, וכאן לא אמרו לנו את פרטי השיחה עצמה אלא רק את ההלכה הנלמדת ממנה. הוא כותב שדוד המלך ע"ה ביקש (תהלים קי"ט ט"ו): "בפיקודיך אשיחה", "ואשיחה בחוקיך" (שם פסוק מ"ח) וכדומה כמה פעמים, כי שאף לכך שתהיה כל שיחתו תורה, ואכן היו מגדולי ישראל שזכו לכך, כמו שנאמר על רב שלא שח שיחה בטלה מימיו, וזו הייתה דרגתם של האבות והשבטים, שמשיחתם נעשה ספר שלם בתורת ה', כי ספר בראשית עיקרו רק משיחתם של אבות ועבדיהם והשבטים, וזהו ספר הבריאה, כי הוא כולל דבר ה' אשר בזה נברא שמים וארץ, וגם בתלמוד, שהוא תורה שבעל פה, נאמרו הרבה שיחות שנראות כשיחות בעלמא, והם בעצם תורה שבעל פה. הוא מוסיף שיש דרגות שונות של שיחות, יש מהן שנכתבו לזיכרון בספר לעולמי עד, ויש שלא נשתמרו בשלמותם, ויש שאבד זכרם, וכל דבריהם של חכמינו ז"ל במידה ובמשקל. כו "ואמרת אליהם" - תמיד לרבות גרים בגמרא נאמר שמהמילים (במדבר ה, יב): "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" שכתובות אחרי "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לומדים שגם גרים נכללים בפרשת סוטה. המשך חכמה (במדבר לה, י) כותב שבכל מקום שכתוב: "ואמרת אליהם" מילים אלו באות לרבות גם מי שאינו מבני ישראל, כלומר גרים, וכן בתורת כהנים נדרשות מילים אלו בכמה מקומות. אולם בתחילת הפרשה העוסקת בהקצאת ערי מקלט גם נאמר (במדבר לה, י): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", ושם לכאורה אי אפשר לומר שמילים אלו באות לרבות גרים, כי אין צורך בכך, שהרי נאמר בפירוש לאחר מכן (פסוק טו): "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט". הוא מסביר מדוע יש צורך במילים אלו: כי שלוש הערים שהובדלו על ידי משה רבנו בעבר הירדן לא היו קולטות רוצחים עד לאחר ירושת הארץ והישיבה בה, שהובדלו כל שש ערי המקלט, כפי שנאמר במסכת מכות (דף י), ואילו לא נאמרו המילים "ואמרת אליהם" היה עולה על הדעת שדווקא לגבי בני ישראל שהוזהרו לכבוש את הארץ ולהנחילה, ישיבתם בעבר הירדן אינה חשובה ישיבה קבועה, וכל זמן שלא התיישבו בקביעות בארץ לא קלטו רוצחים אותן שלוש ערים. אבל גרים שלא הוזהרו לכבוש את הארץ, ייתכן שאותן שלוש ערים בעבר הירדן היו קולטות אפילו קודם ירושה וישיבה. לכן נאמר: "ואמרת אליהם" - לרבות הגרים, כדי לומר שגם לגביהם דווקא לאחר ירושת הארץ יקלטו אותן שלוש ערים גם רוצחים גרים. כז מה הכוונה: "בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו"? במשנה נידונת מעלתו של איוב, האם עבד את ה' רק מתוך יראה או מתוך אהבה. המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב יראת השם פרק א) כותב שיש שתי דרגות של יראה: א. יראה בפני עצמה, שהיא יראת הרוממות, כאשר אדם מכיר בגדולת ורוממות השם יתברך, שאי אפשר שלא יירא ממנו, כי אף מן מלך בשר ודם, או כל גדול, כתוב (איוב כ"ט): "ראוני נערים ונחבאו". ב. ויש יראה שהיא בדרגה גבוהה יותר, יראה שבאה מכוח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר, שלא יהיה פירוד לאהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור על רצונו אפילו בדבר קטן, כי אפילו עבירה קטנה גורמת ביטול האהבה, וזו הייתה דרגתו של אברהם אבינו, שעליו נאמר (בראשית כ"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". כך כותב גם ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק במדבר פרשת מטות), ששלימות האהבה היא כאשר היא באה על ידי היראה ושלימות היראה היא כשבאה מתוך אהבה. הוא מוסיף עוד (דובר צדק עמוד ג) ששלימות עבודת ה' היא כאשר אהבה ויראה מתאחדים כאחד [כענין אברהם הוליד את יצחק], כמו שמובא בתנא דבי אליהו (ריש פרק ג') "אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי", שהיו מיוחדים האהבה ויראה יחד, וזהו פירוש: "בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו", שיש אומרים לפני עשיית מצווה, שהכוונה היא להגיע לשלימות האחדות בין היראה לאהבה. כח מהו "צדיק לאותו דבר"? מהפסוק (במדבר ה, לא): "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" לומדים שהאשה הסוטה נבדקת על ידי המים רק אם בעלה נקי לגמרי מעוון זה של פריצות, גם אם אינו נקי מעבירות אחרות. ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות נח ואות ס) כותב (על פי דברי הרשב"א נדה יד,א) שבדבר שהאדם נקי ממנו ואין לו שום נגיעה ותאווה, נקרא צדיק לאותו דבר, כלומר יכול אדם להיקרא צדיק בעניין מסוים או רשע בעניין מסוים. בנושא שאדם הינו צדיק - לא ייתכן שייכשל כלל, אפילו לא בשוגג, כמו שנאמר (משלי יב, כא): "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן". זאת הסיבה שהתורה חייבה אדם להביא קורבן על חטא בשוגג, כי מי שנכשל בדבר מסוים בשוגג הרי זה סימן שאינו צדיק ונקי באותו דבר, ויש לו צורך בכפרה בנושא הזה. בזמן שהאיש אינו מנוקה מעוון, ואז אין המים בודקים את אשתו אם היא סוטה, הרי זה מסר עבורו מן השמים כדי לעוררו שישוב בתשובה. הסיבה שבגללה רק בזמן שהאיש מנוקה מעוון יכולה האשה להיבדק, היא כי אין הקדוש ברוך הוא רוצה להביא תקלה לאיש מישראל, ואדם שגורם צער לאדם אחר, אם האדם הגורם את הצער אינו נקי וצדיק באותו עניין - הרי הצער שגורם נחשב כעונש עבורו, והוא עתיד להיענש על אותו צער שגרם לאחר, לכן לא ייגרם צער לאשה על ידי בעלה, בזמן שהוא עצמו אינו נקי וצדיק בעניין זה, ורק אם הוא נקי מעוון יכול הוא לגרום לאשה להיענש בלי שייענש הוא עצמו בעקבות זאת. כט התורה מתייחסת רק לדברים וודאיים בכל התורה יש כלל ידוע: ספק דאורייתא לחומרא. כידוע רבותינו הראשונים חולקים בשאלה האם הצורך להחמיר בספק דאורייתא הוא מן התורה, או שמא זוהי חומרא מדרבנן, והרמב"ם סבור שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן. אחד המקורות שמביאים המפרשים לדבריו הוא מהנאמר בגמרא על הפסוק (ויקרא ז, יט): "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל": "ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא וספק טהור - יאכל", כלומר שהתורה עצמה אסרה רק דבר וודאי ולא דבר שיש בו ספק. אמנם בהמשך הפסוק, לגבי אדם שחייב לאכול את בשר הקודש כאשר הוא טהור, נאמר "כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר", ועל זה אומרת הגמרא: "ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור - לא יאכל", ומכאן משמע שיש להחמיר בספק על פי דין תורה. ביישוב העניין כותבים כמה אחרונים (מובא בתשובת כתב סופר או"ח סימן ח) שבקיום מצוות עשה אכן יש להחמיר מן התורה, כי בכל העניינים התורה מתייחסת לדברים וודאיים, כלומר: דבר שהוא ספק אסור אינו אסור מן התורה, כי התורה אסרה רק דבר שיש בו איסור וודאי, וקיום מצווה מספק אינו נחשב קיום מצווה מן התורה, כי התורה מצריכה קיום וודאי של המצווה. ל האם יש דין "שומע כעונה" בקריאת שמע? בגמרא מובאת מחלוקת תנאים: איך שרו בני ישראל את שירת הים. לפי דעה אחת משה רבנו שר את עיקר השירה, והפזמון שבני ישראל ענו אחריו היה רק הפסוק הראשון, לפי דעה אחרת בני ישראל חזרו אחרי משה רבנו על כל השירה, ואילו לפי דעה אחרת שרתה רוח הקודש על כולם, וכולם כאחד שרו את כל השירה כמו שקוראים את שמע בבית הכנסת. מכאן ומעוד מקורות מוכיח הגר"א (שנות אליהו ברכות פ"ג) שאף על פי שבכל הברכות יכול אדם אחד לברך ולהוציא את השומעים ידי חובה, אין הדבר כן בקריאת שמע, אלא צריך כל אחד ואחד לקרוא בפני עצמו. כדעת הגר"א היא דעת הרשב"א (מובא במג"א סימן ס"א ס"ק ט"ז ובפר"ח סימן ס"ב ובמג"א סימן נ"ט ס"ד), והאחרונים חולקים עליו. אצל היהודים בני תימן נוהגים עד היום שהש"ץ מוציא את הציבור בברכות קריאת שמע, והציבור שותק ושומע, אבל את קריאת שמע עצמה קוראים הכל ביחד בקול רם בניגון וטעמים. ייתכן שסברת הרשב"א והגר"א היא שאף על פי שבדרך כלל הדין הוא ש"שומע כעונה" ואת כל הברכות יכול אדם לשמוע מאחר ולצאת ידי חובה, כלל זה נכון לגבי אמירת ברכה, אבל קריאת שמע, שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, אינה אמירה רגילה, אלא אמירה שמחייבת כוונה, ומכיוון שבכוונה אין אפשרות לצאת מאדם אחר - גם בקריאה אין אפשרות לצאת מאחר. לא האם מדובר בעושה מאהבה או בעושה מיראה? על מי שעובד את ה' מאהבה נאמר (שמות כ, ו): "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי", כלומר שזכותו נשמרת לאלפיים דורות. גם בשלוש עשרה מידות של רחמים הכתובות בפרשת כי תשא, נאמר (שמות לד, ז): "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים", ומובן שגם פסוק זה עוסק בעושה מאהבה. מאידך, במסכת יומא (לו,ב) מבואר שלדעת חכמים המושג "עון" מתייחס לעבירה במזיד, "פשע" מתייחס לעבירה במרד, ו"חטא" הוא עבירה בשוגג, ולכן סדר הווידוי של הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא: "חטאתי עויתי פשעתי", מהקל לחמור. לפי זה מקשה הגמרא מדוע בשלוש עשרה המידות נאמר (שמות שם): "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה", לא לפי סדר חומרת העבירות, והתשובה היא שבאותו פסוק: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות". ר' עקיבא איגר (בתוספותיו למשנה יומא ד,ב) כותב שלפי זה צריך לומר שהפסוק עוסק בתשובה מיראה, כי בתשובה מאהבה הרי זדונות נעשים כזכיות (כמבואר ביומא דף פו,ב), ולפי זה יש מקשים איך ייתכן שאותו פסוק בתחילתו עוסק בעושה מאהבה ובהמשכו עוסק בעושה מיראה, וכותב שהדבר צריך עיון. יש לציין שלפי כמה מפרשים, וביניהם הספורנו, אכן הפסוק מתייחס גם לעושה מיראה וגם לעושה מאהבה, וזהו שנאמר שם "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", "ונקה" - שהוא מנקה לגמרי לשבים מאהבה, "לא ינקה" - שאינו מנקה לגמרי לשבים מיראה. לב מדוע יש שמברכים בלחש על הדלקת נר שבת? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. רש"י מבאר שמכיוון שיש עוברי עבירה שמתוודים בתפילתם, אילו היו מתפללים בקול רם הייתה להם בושה, לכן תיקנו שכולם יתפללו בלחש. מכאן מצא בעל ספר עלי תמר (מסכת שבת פרק ב הלכה ו) מקור למנהג בני אשכנז בתפוצות הגולה ובא"י עד היום, שנשים מברכות על הדלקת נר של שבת בלחש. כי בירושלמי (שם) מבואר שמצוות הדלקת נר של שבת נמסרה בעיקר לנשים מפני שהן כבו נרו של עולם, והדלקת הנר היא תיקון לכך, משום כך ראוי לברך על כך בלחש, שכן יש בזה עניין של ווידוי על עבירה. לעומת זאת מנהג הספרדים בא"י ובתפוצות, וכן הוא מנהג צפון אפריקה ומנהג תימן, שהנשים מברכות על נר של שבת בקול רם, כמו על שאר ברכות, והשומעים עונים אמן. הוא מבאר שלשיטתם הסיבה שבגללה מסרו את מצוות הנר לאשה היא משום שנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, ומכיוון שאין בזה גנות אין צורך להקפיד לברך דווקא בלחש. על פי זה הוא כותב שיש להסתפק בקשר לגבר אשכנזי שאין לו אשה או שאין האשה נמצאת בשבת, והבעל מדליק, האם צריך לברך בלחש, שהרי עיקר ההדלקה היא ע"י האשה ואשה מברכת בלחש והוא צריך ג"כ לברך בלחש, או שמא מכיוון שאצלו לא שייך הטעם שכיבה נרו של עולם יכול לברך בקול רם כדרך שמברכים שאר הברכות ואחרים עונים אמן. לג האם מותר לשנות מהברה אשכנזית לספרדית? אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. על פי מסקנת הגמרא נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ד): יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש... ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי. הדעה האחרונה היא דעת הרא"ש (ברכות פ"ב סימן ב), ומבואר (במעדני יום טוב) שטעמו הוא שהלשון הארמית היא לשון הקודש משובשת, ועל פי זה אסור ליחיד להתפלל גם בערבית, כי גם היא לשון הקודש משובשת. על פי זה כותב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סימן ה) שגם שינוי מההברה המקורית הוא שיבוש של לשון הקודש, אבל אין ידוע לנו איזו היא הברה האמיתית, לכן אין אדם רשאי לשנות מכפי שהתפללו אבותיו, כיון שלפי קבלתם ההברה שלהם היא האמיתית ואיך ישנה להברה שאינה אמיתית. מסקנתו היא: שבמקומותינו שמתפללין בהברה אשכנזית וכן אומרין בכל הברכות וקורין בתורה, אסור לשנות להברה ספרדית, וממילא צריך ללמד במדינותינו עם התלמידים לקרא בהברה אשכנזית. לד עצה למניעת השפעות זרות נאמר על המרגלים שבאו לארץ (במדבר יג, כב): "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן", ואומר רבא שלשון היחיד "ויבוא" מתייחסת לכלב: "פירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". בעתון "שערים" (ג טבת תשי"ז) נמסר בשם הרב רבי בנימין נסים אוחנה, הרב הראשי לעדת הספרדים בחיפה, שנתגדל בירושלים, שלפני שישים שנה היה מנהג שכל מוסמך היה נוסע לקברי האבות בחברון לבקש מהאבות שימליצו עליו שלא תקרה לו תקלה בהוראה. כותב על כך בעל עלי תמר (ברכות פ"ד ה"ב) שכנראה שמקור המנהג נעוץ במעשהו של כלב: "כמו שכלב נענה על קברי האבות שלא תצא תקלה מתחת ידו, כן בטחו המוסמכים ב"ה שיענם בתפלתם בקברי האבות שלא תארע להם תקלה בהוראה. ונכלל בזה גם שכשם שכלב נענה שלא יפול תחת השפעת חבריו המרגלים ונשאר עצמאי בדעותיו והשקפותיו - כן ייענו גם הם שיגשימו דעתם בהוראה לפי השקפתם ולא יטו מן הדרך בגלל השפעת מי שגדול מהם בעמדה ובכח השלטון או אפילו גדול בתורה ובהוראה ממנו". הוא מוסיף: "גם כיום עצה טובה היא לתלמידי חכמים ורבנים שיבקשו רחמים מאבות ישיני חברון שלא יטעו בהוראה ושלא יושפעו מדעת אחרים, אלא יורו כתורה וכהלכה. לה איך נשא הארון את נושאיו? בגמרא מבואר שהארון היה "נושא את נושאיו", ועל עניין זה נענש עוזא, כמו שנאמר (שמואל ב ו, ו-ז): "וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם", ומפרש רש"י שהיה צריך להבין שהארון נושא את עצמו ואין צורך לתמוך בו. הריקאנטי (שמות לב, יט) מסביר שכל הדברים הגשמיים תלויים ברוחניות, וכך אמרו בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) על שבירת הלוחות: "רבי עזריה בשם ר' יוסי הלוחות משאן ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו", וכך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים, וזאת גם הסיבה שמת כבד יותר מחי, כי כשהנשמה פורחת מן הגוף - מכביד הגוף. אולם בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות כה, יא) כתבו ש"ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי", ומשמע שהבינו שהארון לא נשא את נושאיו, ועל כך הם מקשים: "ואף על גב דאמרינן נושאיו נושא", ומתרצים: "לפי שעה היה", אמנם על תירוץ זה הם מעירים: "וקשיא לי א"כ למה נענש עוזא, וצ"ע". על פי שיטתם, שלא מבינים את דברי חז"ל כפשוטם, ייתכן לבאר שכוונת חז"ל היא שההתלהבות הגדולה הכרוכה בנשיאת הארון חיזקה ואימצה את כוחם של נושאיו עד שלא הרגישו כלל שהם נושאים משא כבד, כך גם משה רבנו, כל זמן שהכיר בחשיבות העצומה של הבאת הלוחות - היה לו כוח לשאתם, אבל כאשר ראה את העגל ומחולות - תשש כוחו. עוזא נענש על שהתייחס לארון כאל חפץ רגיל שיכול ליפול וצריך תמיכה, והייתה חסרה לו יראת הכבוד ממנו, כי היה צריך ללמוד מנושאיו שהיו מלאים בהתלהבות של קדושה. לו עד כמה חשוב להשתתף בחתונה? בנימין, אחיו של יוסף, קרא לעשרת בניו על שם אחיו. אחד מהם נקרא: "חֻפִּים", ומבואר בגמרא שמשמעות השם היא: "הוא לא ראה בחופתי, ואני לא ראיתי בחופתו". מכאן למד בעל ספר עלי תמר (מסכת דמאי פרק ד הלכה ב) "שהאחים והאחיות חובה עליהם להיות נוכחים בחופת אחיהם או אחותם, ומכאן אתה למד שאף קרובים שכנים וידידים יש להם להתאמץ להיות נוכח בחופה". בתלמוד הירושלמי (שם) מבואר שהתירו לחבר, שבדרך כלל מקפיד לא לאכול דמאי, לאכול אצל חברו עם הארץ שאינו נאמן על המעשרות, בסעודה שעושים לחתן בשבת הראשונה של נישואין, משום איבה, כי אם לא יסעד עימו יכולה להתפתח איבה ושנאה ביניהם. גם מתוך היתר זה נלמדת החשיבות של השתתפות בשמחת נישואין, כאשר חוסר ההשתתפות יכולה לגרום לאיבה. ומכאן כותב בעל ספר עלי תמר (שם): "יש ללמוד שאם מזמינים אדם לחתונה, והוא קרובו או אדם המקורב אליו כידיד וכדומה, ויודע שיש לחוש לאיבה, אין לו לדקדק שהאולם יהיה למהדרין, אלא יראה לסדר מה שאפשר וכמה שאפשר על פי הלכה דידן, שגדול הוא דרכי השלום". לז האם ייתכן שאשה צדיקה תמות בעוון הדור? בגמרא נאמר שכל אחד מאותם שש מאות אלף מישראל שיצאו ממצרים נעשה ערב עבור כל היהודים האחרים, ומכאן נובע הכלל: כל ישראל ערבים זה לזה, כלומר שכל יהודי אחראי לכך שגם יהודים אחרים יקיימו את דברי התורה. בגמרא אין התייחסות מפורשת לנשים, אך כבר כתב הרא"ש במס' ברכות (דף כ' סי' י"ג) שנשים אינן בכלל הערבות. הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, הספיד את אשתו הצדקת ביום חמישי, כ"ח טבת שנת תק"ן, ובדבריו (אהבת ציון דרוש ז) אמר שידוע שאנשים צדיקים מתים לפעמים בעוון הדור, אולם יש לשאול האם ייתכן שגם נשים צדיקות ימותו בעוון הדור? הוא אמר שלכאורה אם מותו של הצדיק בעוון הדור נובע מתוך זה שהצדיק, כמו כל יהודי, ערב לכך שכולם יקיימו את מצוות התורה, מכיוון שנשים אינן בכלל ערבות נראה שאשה צדיקה לא מתה בעוון הדור, אולם הוא הוכיח שמיתה בעוון הדור אינה נובעת מתוך עניין הערבות, שהרי במס' שבת (דף ל"ג ע"ב) נאמר שבזמן שאין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסין על הדור, וילדים אינם בכלל ערבות, אלא רק אלו שמעל גיל 20. על פי זה הוא הסיק: "שמה שהצדיקים נתפסים בעון הדור אין הטעם משום הערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת וצדקו יחדיו", "וכמו שהצדיק נתפס בעון הדור כן הוא ג"כ אשה צדיקת נתפסת בעון הדור", והוסיף בענוותנותו שהוא אינו ראוי להיתפס בעוון הדור, אבל אשתו הצדקת הייתה ראויה ונתפסה בכך. לח האם קוראים לכהן אחד העולה לדוכן? אביי לומד מהפסוק (במדבר ו, כג): "אָמוֹר לָהֶם", בלשון רבים, שכאשר יש לפחות שני כהנים שעומדים לברך ברכת כהנים - קוראים להם: "כהנים", אולם כאשר יש רק כהן אחד אין קוראים לו: "כהן", ומסקנת הגמרא היא שהלכה כדבריו. אולם בתלמוד הירושלמי מובאת דעתם של אמוראים אחרים, רב נחמן בר יעקב ורב חסדא, שגם לכהן אחד קוראים, ונחלקו האם קוראים לו בלשון יחיד: "כהן", או בלשון רבים: "כהנים". הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים כמו התלמוד הבבלי, אולם יש ראשונים שכותבים בשמו של רבנו חננאל שההלכה היא כתלמוד הירושלמי, וכן מביא הכלבו דעה כזאת, וזה לכאורה תמוה, שהרי כלל נקוט בידינו שכאשר נפסקת הלכה מפורשת בתלמוד הבבלי - כך יש לפסוק, ואיך פסקו הם בניגוד לכך? בעל ספר עלי תמר (מסכת ברכות פרק ה הלכה ד) כותב שנראה שהיו לאותם ראשונים גרסאות אחרות בגמרא, וכן הוא מצא שלפי גירסת הגאונים פיסקא זו שהלכה כאביי - חסירה. יתר על כן, הוא כותב, שקצת משמע שהייתה אף גירסה הפוכה מגרסתנו: ולית הלכתא כוותיה דאביי. הוא מסביר שיסוד המחלוקת היא האם המקור שמחייב את הקריאה לכהנים הוא הפסוק, כמו שאומר אביי, ואם כן זהו דווקא כאשר יש לפחות שני כהנים, או שמא זוהי סברה, שמי שרוצה להתברך צריך לפנות למברך שיברכו, ואפילו לכהן אחד יש לפנות. בעניין זה נחלקו גם שני התרגומים לתורה: יונתן בן עוזיאל והירושלמי. לט ברכת כהנים של הרב קוק זצ"ל בגמרא נאמר באופן פשוט שכל הכהנים מברכים את ברכת הכהנים. למרות זאת בספר כתר כהונה מביא בשם שו"ת ראשית ביכורים (להגר"ב הכהן ז"ל מווילנא) שכתב: בהיותי באיטליה ראיתי שם המנהג הישן כשהכהנים עולים לדוכן מברך רק אחד הגדול שבהם או מי שקולו ערב ביותר, ואחרים שותקים ויוצאים בברכתו. מדוע נהגו כך באותו מקום? בעל ספר עלי תמר (ברכות פ"ה ה"ד) כותב שיש שלשה תנאים שחייב כל כהן לקיימם כאשר מברך את ברכת כהנים: א. צריך להיות שרוי בשמחה ויברך בתום לב ובעין טובה. ב. צריך שתהיה תקועה בליבו אהבת ישראל בשעת הברכה, כפי שהוא מברך בברכת המצווה: "לברך את עמו ישראל באהבה". ג. צריך לברך במתינות, ביישוב הדעת, בכוונה יתירה ובלב שלם. ייתכן שמכיוון שקשה מאוד לכהנים לקיים את התנאים הללו, וחששו שמא אין בהם את המידות הדרושות לנשיאת כפיים, בחרו בכהן הגדול מאחיו שיש להניח שיש בו את המידות הנ"ל שהוא יברך ויוציאם ידי חובתם. אכן, ברבות הימים ברך אף מי שקולו ערב ביותר. מוסיף בעל עלי תמר וכותב: "והערותי פעם שמי שגר בירושלים לא רחוק מבית מדרשו של רבינו הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ישתדל להיות מהמתפללים הקבועים בבית מדרשו של הרב זצ"ל, כי כשהרב הגדול אומר בברכתו "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה" הרי יודעים כולנו שהיה בברכת נשיאת כפיים שלו כל המידות הנ"ל". מ מנין שהשלם גדול מסך חלקיו? אמר ר' יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה. רבנו בחיי (ספר כד הקמח יראה) כותב שאם כי לכאורה זהו דבר תמוה שהכהנים הופכים את אחוריהם כלפי הקדש, אבל ביאור העניין הוא כי הכהן בשעה שנושא את כפיו השכינה שורה על ידיו, וכיוון שהשכינה שורה בין שתי ידיו אין חשש להיכן מופנים אחוריו. הר"ן (דרשות הר"ן דרוש א) כותב שיש חובה על האדם להרגיש אימה מן הציבור אף על פי שכל אחד ואחד מהציבור מצד פרטיותו לא ראוי לזה, כי מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו. יתר על כן, אפילו אנשים בעלי חסרונות, כאשר הם מצטרפים לציבור הם מעשירים אותו ומגדילים את חשיבותו, כמו שלמדו חז"ל (כריתות ו ב) מהחלבנה, שריחה רע, שהושמה עם סמני הקטורת, ולכאורה היה נראה שתפגום את הריח הטוב של הקטורת, ועם כל זה אימתה לנו הנבואה שהקטורת פסולה בלעדיה, ומכאן למדו שחייבים לצרף את פושעי ישראל לציבור, ושאין להם שלמות בלי צירוף זה, כי לא רק שהחוטאים והפושעים אינם מפסידים את עבודתנו, אלא שצירופם גורם לשלמות גדולה יותר. מא האם רחבעם היה ראוי להיות מלך? נאמר בתורה (דברים יז, טו): "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", ורבותינו הראשונים חולקים בשאלת ההגדרה של "איש נכרי" שפסול להתמנות למלך על ישראל. רש"י והרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ד) סבורים שכל אדם שאימו יהודיה כשר להתמנות למלך, אולם תוספות (ד"ה אותו היום) חולקים על כך וסבורים שהפסוק בא להדגיש שרק אדם שאביו ואימו מישראל ראוי להתמנות למלך. על כולם קשה ממינויו של רחבעם למלך למרות שאימו לא הייתה מישראל, שהרי הוא היה בנה של נעמה העמונית. הכסף משנה מיישב זאת וכותב שלדעת רש"י והרמב"ם אין הכוונה שדווקא אימו צריכה להיות מישראל, אלא אחד משני הוריו, ומכיוון שאביו של רחבעם היה שלמה - הוא היה ראוי להתמנות למלך. אולם ההסבר הזה לא מתרץ את הקושיה על פי דעת תוספות שסבורים ששני הוריו צריכים להיות מישראל. הנודע ביהודה (חו"מ מהדו"ק סימן א) והחתם סופר (תורת משה פרשת וזאת הברכה) כתבו ליישב זאת, וביארו שהמצווה היא על המשימים מלך בתחילה, כי להם נאמר: "מקרב אחיך תשים עליך מלך", אבל לאחר שהתמנה מלך כראוי, ובנו יורש ממנו את המלכות ואין צריך שימה חדשה, ממילא אין כאן דין שתהא אמו מישראל, שהרי הוא זוכה בתפקיד בירושה ולא צריך כאן מינוי, לכן גם רחבעם היה ראוי למלכות. מב מהי חנופה של קיום מצוות? בגמרא נאמר שאחת מארבע הכיתות שאין מקבלות את פני השכינה היא: "כת חנפים". רבי אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי השם על נאמנות המעשים) כותב שבכלל הכת הזו הם אותם אנשים המקיימים מצוות מתוך צביעות, כגון השומר שבת והנמנע מאכילת חמץ בפסח רק מיראתו שמא יעידו עליו ויבוא על עונשו, ולו היה בטוח מפני דבר זה לא היה שומר שבת או נמנע מאכילת חמץ בפסח. וכגון מי שלומד תורה רק כדי שיתגדל בעיני הבריות ויעשו לו כבוד הרבה, או לשם טובת - הנאה אחרת, ומרבה בתפילה ובעבודת הבורא ומתמיד בציצית ותפילין כדי שיראוהו כחסיד. להתנהגות כזו קראו חז"ל בשם "יוהרא" (ברכות י"ז ב'; פסחים נ"ה א'), וקוראים למי שמקיים מצוות כך: "עושה התורה שלא לשמה" (ברכות י"ז). וביארו חז"ל שהעושה כן אינו מועיל ולא כלום, ואף אמרו: "והעושין שלא לשמה נוח להם שלא נבראו". למרות החסרונות העצומים הללו עדיף העושה כן על שאינו עושה כלל, בתקווה שימשך על ידי כך אל הדרך הנכונה, כמו שאמרו (פסחים נ'): "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אך לאמיתו של דבר, כל זמן שבני הסוג הזה מקיימים את המצוות למראית - עין בלבד ואין תוכם כברם - הריהם כאנשים ריקים (ממעשים טובים) לפי שאדון - התורה יתרומם ויתעלה שמו, אין דבר הנעשה למראית עין שלם לפניו, כמו שנאמר (ש"א ט"ז ז') "כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". מג שלוש דרגות של דיבורים לפני יציאה למלחמה שלושה עניינים נאמרים לחיילים היוצאים לקרב, על ידי שלושה מקורות: א. עידוד רוחני, כלומר את הפסוקים (דברים כ, ג - ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" - אומר הכהן משוח מלחמה, וכהן אחר משמיע לכל העם בקול רם. ב. אחר כך מדבר משוח מלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר ארש וגו'", ושוטר משמיע לכל העם בקול רם. ג. אחר כך מדבר השוטר מעצמו ואומר: "מי האיש הירא ורך הלבב", ושוטר אחר משמיע לכל העם. כידוע, בכל אדם יש שלושה חלקים: נפש, רוח ונשמה, שמבטאים את הצד הרוחני (נשמה), הגשמי (נפש) והחלק המחבר ביניהם (רוח). הכהנים קשורים לצד הרוחני ואילו השוטרים קשורים לצד הגשמי. לכן, העידוד הרוחני נאמר כולו על ידי כהנים, האזהרה שהאיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו נאמרת כולה על ידי שוטרים, כי עניינה הוא גשמי בלבד, ואילו עניין החזרה של מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו או ארש אשה ולא לקחה, שעניינו למנוע עוגמת נפש, הוא עניין שיש בו שילוב של רוחניות וגשמיות, משום כך הוא נאמר על ידי שילוב של כהן ושוטר. רש"ר הירש זצ"ל מסביר שהכהן משוח המלחמה חייב לומר את דברי העידוד דווקא בלשון הקודש, כי אין הוא מבטא בדבריו את המחשבות ואת ההבטחות של עצמו, אלא הוא מוסר את הבטחות ה' הכתובות בתורתו והנתונות לכל הזמנים. מד איזה עוון ראה האר"י ז"ל על פני תלמיד חכם? מסדר הפסוקים שנאמרו בתורה לחוזרים מעורכי המלחמה לומדת הברייתא: תנו רבנן: אשר בנה אשר נטע אשר ארש - לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו: הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, הכן בחוץ מלאכתך - זה בית, ועתדה בשדה לך - זה כרם, אחר ובנית ביתך - זו אשה. לפי זה לכאורה אדם עני שאין לו בית וכרם לא יכול לישא אשה, אולם מצאנו במקומות אחרים שמסייעים לעניים להתחתן, ולכן כותב היעבץ שהברייתא אומרת שמי שיש לו אפשרות להכין בית וכרם צריך לעשות זאת לפני שנושא אשה, אבל בוודאי לא בא הכתוב ללמד שאדם עני לא ישא אשה. בתלמוד הירושלמי (כתובות פ"ד ה"ח) נאמר שר' אלעזר הקפר למד מנוסח הכתובה שאין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות, ומפרש קרבן העדה שכשם שאדם שאין לו אפשרות לפרנס את אשתו אסור לו לישא אותה כך מי שאין לו אפשרות לתת מזונות לבעל חיים אסור לו לקנות אותו. בעניין זה כותב בעל ספר חרדים (מצוות עשה פרק ד): "ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר"ר יצחק אשכנזי (האר"י) ז"ל שנסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו ת"ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר, ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך, מה היה הדבר? אז הגיד לו הענין. מה מה כוונת רש"י במילים "יום אחד"? אביי אמר: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה", ומפרש רש"י: "יום אחד היה דעתו צלולה, אמר: הריני כאן בפומבדיתא מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות, כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא". הגרי"ש אלישיב פירש את כוונת רש"י במילים "יום אחד", על פי דברי המהר"ץ חיות (גיטין דף סז עמוד א) המבאר את מה ששבחו (שם) את תכונתו של רבי יהודה, שהיה "חכם לכשירצה": הנה ידענו בנסיון דאף האדם היותר שלם בתכלית השלמות אינו עלול בכל עת לחכמה והתבוננות, ולא כל הזמנים שוים. ובזמן שאדם בצער או בכעס או שהוא במעמד העוני או שתקפה עליו הכעס והקנאה, הנה אינו עלול בשעה זו להעמיק במדע. ...ולשחות בעמקי מצולות התורה והעבודה צריכין להפשיט כל ענינים החושים ושאר המחיצות המבדילות... ושבחו בכאן את ר' יהודה שר' יהודה היה חכם לכשירצה. היינו בכל עת שהיה רוצה להעמיק בחכמה היה הנקל בעיניו להשקיע ביון מצולה כל עניני חושים ולהפשיט עצמו מן העולם התחתון, ולהשתדל בדעה ובתבונה, ודבר זה הוא מעלה גדולה מאד, ולא נמצא איש אחד בין ששים ריבוא אשר יוכל להתפאר עצמו כי הוא מכושר בכל עת ובכל רגע לכנוס בפנימית התורה. אביי כאן אמר שלפעמים הוא גם מגיע למעלה הזו שיכול להתעמק בתורה ודעתו צלולה. מו מה מסמלת עריפת העגלה? א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות. מאי פירות? ...מצוות. לכאורה נראה שהעגלה מסמלת את הנרצח, שלא הספיק לעשות מספיק מצוות בחייו, אולם רש"ר הירש זצ"ל (דברים כא, ח) מעיר שהגמרא במקום אחר (סנהדרין נב ע"ב) רואה בעריפת העגלה דוגמה להריגת רוצח: "הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בסייף ומן הצואר, אף כאן בסייף ומן הצואר". על פי זה הוא כותב שגם דברי האגדה הנ"ל אינם משקפים תפיסה אחרת. כי כאשר נאמר כאן שהעגלה מכפרת על שלילת עתידו של הנרצח, המשמעות היא שהכפרה תימצא על ידי ההכרה שהרוצח שחמס ממנו את עתיד חייו - קיפח באותה שעה את זכותו שלו לחיים, מידה כנגד מידה. מי ששלל מאדם את עתידו בעולם הזה, הוא עצמו אין לו עתיד בעולם הזה, ואם קצרה יד בית דינו של האדם, השגחת ה' תקיים בו את הדין שלא נעשה בידי אדם. בחוסר תקוה לעתיד הוא ימצא את סופו על אדמה מחוסרת עתיד. לכן: עריפת העגלה מסמלת את מה שייעשה בידי שמים לרוצח, אם לא ייענש בידי אדם. מז מתי נולד יש"ו? בנוסח הגמרא המקורי (שצונזר על ידי הנוצרים) נאמר שיש"ו הנוצרי היה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, וכתב על זה הראב"ד בספר הקבלה (עמוד נג): "כותבי זכרונות ישראל אומרים שיהושע בן פרחיה הוא רבו של ישו הנוצרי, וא"כ הוא בימי ינאי המלך היה. וכותבי זכרונות אומות העולם אומרים כי בימי הורדוס נולד ובימי ארקילוס בנו נתלה. ומחלוקת גדולה היא, שהפרש גדול יש ביניהם יותר ממאה ועשר שנים". כך כתוב גם בספר האשכול (עמוד יח) שאותו האיש יש"ו נצלב קל"ה שנה קודם החרבן, והנוצרים אומרים שמת מ"ב שנה קודם החורבן כדי לתלות החרבן בעוון הריגתו. לעניין זה יש חשיבות למעשה, האם מותר להשתמש בתאריך שאומרים הנוצרים שנקבע על פי שנת לידתו של אותו האיש. על פי הדברים הנ"ל פסק הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן ט) שאם כותבי התאריך הלועזי אינם חושבים בכוונה מכוונת שמנין זה ללידת אותו האיש, רק לפי שכן נוהגים העולם הבקיאים יותר בתאריך האזרחי, (ובפרט במקומות שגם משרדי הממשלה מונים למספר הנוצרים.) אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. הואיל ובאמת דעת רז"ל היא שאין מספרם מתאים ללידת ישו הנוצרי, וטעות הוא ביד החושבים כן. ואפילו אם כוונת הנוצרים במספרם זה היא ללידת אותו האיש, מי שמתכוון רק לכתוב את התאריך המפורסם יותר, אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל. ובפרט פה בארצנו הקדושה. מח מהי השפעת הדור על חכמיו? פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן. השל"ה (שער האותיות אות צדי"ק - צניעות) הקשה: וכי בשביל שאין הדור ראוים, למה לא יזכה הראוי להשראת השכינה. ותירץ בשם אביו כי מכח שהדור שלו לא היו ראוים, והיה ביניהם מדות מגונות, ואפשר שזה הצדיק היה בו איזה מדה שהיא מסך מפסיק בין הנבואה, ומדה זו לא היה בו מצד עצמו רק מצד התחברותו לדור, ואף על פי ששמר כל התורה כולה, והיה צדיק וחסיד ועניו, בכל זאת אותה מידה קטנה היא מסך ומחיצה בין הנבואה, והבת קול העידה שאף זה לא בא לו מצד עצמו רק מצד דורו. כך כותב גם בעל ספר שיר מעון (ויקרא פרק טז פסוק טז): "ידוע אינו דומה היושב בין תלמידי חכמים צדיקים יראי השם יתברך העוסקים בתורה ובמצות בקדושה ובטהרה, ביניהם נקל מאוד להתקדש ולהתעלות במדריגה היותר גדולה עד שתשרה עליו שכינה, מה שאין כן היושב בין אנשים רשעים חוטאים בנפשותם, וסביבם ואוירם טמא, וטמא טמא יקראו גם לאחרים בסביבותם, הגם שהוא בעצמותו ראוי להתעלה ולהתקדש שתשרה עליו שכינה, אבל דורו גרמו לו שלא יוכל להתקדש ולהטהר ולהתעלות עד שיגיע להשראת השכינה". וכן כותב גם בעל עלי תמר (מסכת גיטין פרק ו הלכה ז): "שדורות גדולים מוציאים אישים גדולים ודורות קטנים אישים קטנים כי האישים של הדור הם התמצית של הדור", ומסיים: "אכן כל זה בדרך כלל אבל ישנו גם בזה יוצא מן הכלל". מט מדוע מתרבה החוצפה בדורות האחרונים? בעקבות משיחא - חוצפא יסגא. מדוע דווקא בזמן שלפני ביאת המשיח מתרבה החוצפה? כותב על כך בספר יושר דברי אמת (קונטרסים, קונטרס השני): "שמעתי מזקן אחד ישיש, תוארו כמלאך אלהים, תלמיד מובהק של הבעש"ט, ושמו ר' דוד ממיקאליוב, שאמר שבדורות הללו מתגברת מאד הקליפה של הגבהות כמו שאמרו בגמרא "בעיקבות משיחא חוצפא יסגא", והטעם, מחמת שהם דורות שפלים והם רחוקים מן השורש, כמו עקביים שהן רחוקים מן הראש, לזאת מתגבר הגבהות עליהם מאד. כי זה סימן: כל מה שאדם שפל במעלה יותר - הוא יותר מתגדל, כמו ששגור בפי העולם זה, כי הגבהות בא מהעדר הבנה והבושה לפני השי"ת שממלא כל עלמין, וכל מי שמרוחק ממנו יותר על ידי עבירות ופשעים הוא עז פנים יותר וגבה לב. וצריך להיזהר הרבה מי שרוצה להתקרב להשי"ת, אף על פי ששונא הגבהות, אבל דבר זה הוא בלב בכל עת, הלב מתהפך לתאווה לאהוב השבח ולשנוא הגנות, ואין בדור הזה נקי מזה כלל, אפילו הצדיקים הגדולים, זולת יחידי סגולה בני עליה... וזולתם הכל נלכדים בפח זה, כמו שאנו רואים בעוונותינו הרבים בדור הזה הקטטה והקנאה, השי"ת ירחם עלינו. וצריך לבקש מאד על זה מלפני השי"ת שיעזרנו על זה, ובפרט בעת אמירת אלהי נצור וכו', באמרינו "ונפשי כעפר לכל תהיה", צריך לבקש מאד בכוונה נכונה על ענין השפלות".

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300