מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

בצל - זרעו כלה

שאלה ראשונה: בנדרים פרק הנדר מן הירק דף נ"ז ע"ב: "ישמעאל איש כפר דימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו. מישהו בשיעור אמר שבצל כלה. האם הוא צדק או שבגמרא מדובר על בצל שונה מהיום? שאלה שניה: 'בצלים (של ששית) שירדו עליהם גשמים (בשביעית) וצמחו (מאיליהן בלא נטיעה): אם היו עלין שלהן שחורין (שמחמת שצמחו יש להן כח עוד ליגדל) - אסורין (דודאי גדלי ממי שביעית, וגידוליו מבטלין את העיקר); הוריקו (שהן כמו כמושין ירוקין והכסיפו פניהם) - מותרין. השאלה מדוע הבצל אסור, הרי אפשר לחתוך את הבצל? כלומר במקום שהאיסור נראה אולי צריך להוציא את האיסור. תשובה: לשאלה על המציאות של בצל כלה: אפשר לזרוע את הבצל עצמו (הוא הפקעת), ואפשר לזרוע את הזרעים של הבצל (שכאשר משאירים את הבצל מספיק זמן באדמה, צומחים זרעים ב"עמוד" שבו). אם זורעים את הזרעים, הם כלים כמו כל זרע אחר. אבל אם זורעים את הפקעת, היא מתפצלת לעוד ועוד פקעת, ועל זה נאמר בגמרא שאינו כלה. על שתי האפשרויות של זריעת הבצל לחץ כאן. לגבי זריעת הבצל עצמו, רש"י, פסחים לד ע"א פירש: "כגון בצלים דקים... וכששותלים אחת אחת לבדה - הן נוספות ומתחברות ששה וארבעה יחד". וכן פירש מאירי, פסחים לד ע"א. הרמב"ם בפירוש המשנה, תרומות פ"ז מ"ז, פירש: "כגון השום והבצלים, שאם זרע גרגר שום או גוף הבצל, לא זרע שלהם, הרי יצמח מה שצומח והעיקר קיים באדמה, לא תתקלקל צורתו". מאירי, נדרים נח ע"ב כותב: "ואף על פי שיש בזמננו בצלים שעיקרם כלה, אותם שלהם לא היה זרעם כלה, כעין מה שהוא במקומות הללו בבצלים הקטנים הנקראים אשקלנייא". נחלת ברוך (לבסקי), סי' כב אות א, מזכיר את הבצלים הקטנים שהזכיר המאירי, שכשזורעים אותו הוא "מתעבה ומתגדל הרבה", ומוסיף: "דגם בצלים שלנו דכשזורען הן כלים ומכל אחת מתהווה ארבעה או ששה בצלים, מ"מ זה הוה ג"כ דבר שאין זרעו כלה, לפי מה שאומרים - וכן נראה לעיניים - שזרע הבצלים נמצאים בתוך הבצל, והן הן הגידין הירוקין הנמצאים באמצע הבצל... וכשזורע הבצל, אע"פ שהבצל כלה, מ"מ אותן הגידין אינן כלין, אלא דכל גיד וגיד מתעבה ומתגדל, ומכל גיד נעשה בצל שלם". וחוזר על דבריו באות יא שם. וראה אנציקלופדיה בריטניקה, ע' בצלים, שמתאר את גידול הבצל בדומה לתיאור של נחלת ברוך. המומחה לבוטניקה של המשנה, יהודה פליקס, בספרו "החלקאות בארץ ישראל" (ירושלים תשכג), עמ' 118, מביא את דברי המשנה שבצל אין זרעו כלה, ואינו מוצא בכך שום בעיה למרות שהוא הכיר היטב את המציאות החקלאות. לשאלה השניה: אי אפשר פשוט לחתוך את האיסור, מפני שאי אפשר להבחין בין החלק המקורי לבין החלק הנוסף. העובדה שהעלים שחורים מוכיחה שההתעבות של גוף הבצל ושל העלים נגרמה מהקרקע, אבל אי אפשר לדעת איזה חלק הוא ההתעבות ואיזה חלק הוא המקורי. הרא"ש בפירושו נז ע"ב מבאר שזה הספק של הגמרא (לאורך כל הסוגיה, נז ע"ב עד ס ע"א), האם גידולי היתר מבטלים את העיקר האסור: "ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב, משום דהנך לא מתערבי לגמרי, אלא נתוספו גידולין על העיקר". כלומר, אין כאן תערובת גמורה, כי הגידולים לא מתערבים לגמרי עם העיקר אלא נוספים עליו, אבל בכל זאת זה בגדר תערובת, כי אנחנו לא מסוגלים לומר מה בדיוק שייך לעיקר ומה שייך לגידולים. ולפי הר"ן, הדיון הוא על העלים שצמחו בשנה החדשה (ברישא - בשביעית, ובסיפא - במוצאי שביעית). בזה אכן ניכר מה חדש ומה ישן, שהרי העלים בודאי חדשים, והמשנה אומרת שאם העלים שחורים, ניכר שצמחו מהאדמה בשנה החדשה, ודינם שונה מעיקר הבצל; ועל זה אומרת הגמרא שהיינו צריכים לומר שיקבלו את דין עיקר הבצל כיון שצמחו ממנו (אע"פ שניכר מה חדש ומה ישן).