פחות מכביצה. אוכל טמא אין מטמא אחרים: ויינן כשר לנסכים. דאינו מטמא: קסבר משקין מיפקד פקידי. מופקדין הן בתוך הזג ואינן חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה בכלל זג טומאת אוכלין דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו וטומאת משקין נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומא' בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו: לאימת מיטמו. משקין לכי סחיט להו והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד וכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה דאין בזגין כביצה ליתן טומאה דהא פחות מכביצה דרך: בכביצה נמי. דהא כי נפיק משקין מינייהו חסר ליה שיעוריה. אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כדאמרינן בפרק יוה"כ (יומא פ.) אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה: טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור. וכדמסיק מילתא במסכת טהרות ובלבד שלא יגע במשקה וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקה אלא הזגין שנגע בהן הטמא קודם לכן בידים שהוא לא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור כביצה ויותר מכביצה כל דהו קתני התם בהדיא טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת הטפה בכביצה שעדיין היה באוכל כביצה אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו...: התם דאי עביד קאמר. שסחט אבל הכא בבא לימלך מה יעשה נימא ליה דרוך פחות מכביצה אבל כביצה לא דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה כל שהוא וכשיוצאה טפה ראשונה עדיין יש באוכל כביצה ונטמאת הטפה וחוזרת ומתערבת במשקין: טומאה שבהן. שקיבלו תחלה עם האוכל כשנטמאו הענבים: משקין בליעי. באוכל הן בלועין מכל דפנותיו וחיבור הן לו ונטמאו עמו: אמאי טהורין. הרי נטמאו הענבים במגע טמא מת ואע"פ שלא נגע במשקה נטמא: כי סחיט להו ליתיה לשיעוריה. וכשנוגע באוכל הנגוב ודוחהו אל תחת המדוך אין בהן שיעור כדי לקבל טומאה והוא זהיר מליגע במשקה כדקתני בהדיא ובלבד שלא יגע במקום המשקה: דאי לא תימא הכי. דמשקין בליעי ואיטמאו אלא מיפקד פקידי ואין מטמאין בנגיעת טומאה באוכל: הא דתניא. לעיל כו' לתרומת תותים וענבים דמשמע שנטמאו תותים וענבים קודם דריכה וקתני אין לו בה היתר אכילה הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך לה פחות פחות מכביצה: לידי תקלה. כשהוא דורכן שמא יאכל מהן:

הקדמה פסק ההלכה במחלוקת רבי יוחנן ורב חסדא משקים שנסחטו מפירות חולין משקים שנסחטו מפירות תרומה הקדמה בסוגייתנו חולקים רבי יוחנן ורב חסדא בגדרם של משקים שנסחטים מתוך הפרי. לדעת רבי יוחנן המשקים נחשבים ל"מופקדים" בתוך הפרי אך אינם חלק ממנו, ולכן כאשר הם נסחטים מהפרי הם אינם מקבלים את דינו של הפרי. על פי זה הוא פוסק שאף אם הפרי היה טמא, המשקים היוצאים ממנו טהורים. לעומתו סובר רב חסדא שהמשקים "בלועים" בפרי ודינם כמותו, ולכן אם הפרי היה טמא - כך דינם גם של המשקים שנסחטו ממנו. רב חסדא מביא ראיה לשיטתו מברייתא שעוסקת בתרומת תותים וענבים שנטמאה, ואומרת שאין בפירות אלה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, ואילו לשיטת רבי יוחנן שהמשקים מופקדים בפרי לכאורה יש להם היתר אכילה, אם יסחטם באופן שלא יקבלו טומאה בשעת הסחיטה. רבי יוחנן דוחה ראיה זו בכך שלכתחילה אין לסחוט אותם שמא יבוא לידי תקלה, ומפרש רש"י (ד"ה לידי) שהכוונה לכך שיש חשש שבשעת הדריכה יבוא לאכול מהם. בסוגיה זו יש לברר מהי פסיקת ההלכה במחלוקת רבי יוחנן ורב חסדא. כמו כן יש לדון האם יש הבדל להלכה בין סחיטת פירות של חולין לבין סחיטת פירות שיש בהם קדושה כגון תרומה וקדשים. בהקשר זה יש לדון במסקנת הסוגיה שיש גזירה שמא יבוא לידי תקלה בשעת הסחיטה, וכן ביחס לדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן לקמן (לד ע"ב): "ענבים שנטמאו, דרכן ואחר כך הקדישן - טהורים. הקדישן ואחר כך דרכן - טמאים". בגמרא שם מפרש רב יוסף שמדובר בענבים שהקדישם לשם תרומה, והטעם שמחמירים בהם הוא משום ש"מעלה עשו בתרומה" שלגביה אנו נוקטים כדעת רב יוסף שהמשקים בלועים בפרי. פסק ההלכה במחלוקת רבי יוחנן ורב חסדא הרמב"ם בהלכות שלפנינו פוסק כרבי יוחנן שהמשקים נחשבים מופקדים בתוך הפרי. מהר"י קורקוס בהלכות תרומות כותב שהרמב"ם פוסק כך משום שכך נראית שיטת הסוגיה, ונראה שכוונתו לכך שרבא מתרץ ומסביר את הברייתא לפי רבי יוחנן, וכנראה סובר כמותו. כך כותב גם הכסף משנה בהלכות טומאת אוכלין (ט, ב), שנראה שרבא סובר כרבי יוחנן. עוד אפשר להביא ראיה לפסיקה זו מתוך פשט המשנה בטהרות המובאת בסוגייתנו, האומרת: "טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת - טהורים", והטעם הפשוט להלכה זו הוא על פי השיטה ש"משקין מיפקד פקידי". משקים שנסחטו מפירות חולין כאמור, ההלכה נפסקה כדעת רבי יוחנן שמשקים שנסחטו מפירות טמאים - הם טהורים. אבל כדי שהמשקה לא ייטמא מהפרי עצמו, צריך שהפרי יהיה פחות משיעור של כביצה, שהרי זהו השיעור שבו אוכל מטמא אחרים. רבי יוחנן נוקט שיש לסחוט פחות מכביצה בכל פעם, אף שכדי להימנע מהטומאה יכול לסחוט גם כביצה שלמה, שהרי ברגע שיוצאת טיפת המשקה הראשונה, מיד נחסר הפרי משיעור כביצה, וכבר אינו יכול לטמא את המשקה. סוגייתנו מנמקת החמרה זו, לסחוט פחות מכביצה, בכך שגזרו שמא יבוא לסחוט גם יותר מכביצה, ואז המשקה ייטמא מהפרי שממנו הוא נסחט. הרמב"ם בהלכות תרומות כותב שמותר לסחוט פירות טמאים ולעשות תרומה מהמשקה שיוצא מהם, ואינו מגביל זאת לסחיטה של פחות מכביצה. אמנם מהר"י קורקוס מבאר שמדובר כאשר אינו סוחט יותר מכביצה, שהרי בסחיטה של יותר מכביצה המשקה נטמא מהפרי עצמו. הוא מסביר שהרמב"ם לא חשש לבאר זאת, מכיוון שסמך על הדין שכתב בסוף ההלכה, שממנו עולה שצריך להיזהר לסחוט את הפרי בצורה כזאת שהמשקה לא ייטמא ממנו. על הסבר זה יש להקשות, שבסוגייתנו נאמר, כפי שהובא לעיל, שיש לגזור גם לא לסחוט כביצה מכוונת, אף שבכך המשקים לא נטמאים, וזאת מפני החשש שמא יסחט יותר מכביצה; ואם כן קשה מדוע הרמב"ם לא מזכיר גזירה זו. הרדב"ז משיב על כך, שדברי רבי יוחנן שיש לסחוט פחות מכביצה נדחו מההלכה, מכיוון שמפשט המשנה במסכת טהרות משמע שמותר לסחוט גם כביצה מכוונת, ולכן אין הרמב"ם מביא את דברי רבי יוחנן בהלכה. באופן שונה מתרץ בעל ערוך השולחן העתיד (הלכות תרומות, סימן פד). הוא מפרש שהאמור בסוגייתנו שיש לסחוט פחות מכביצה נאמר רק על הרוצה להקדיש את המשקה לנסכים, כלשונו של רבי יוחנן: "ענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכין", ורק בזה עשו מעלה יתירה. לעומת זאת, בסחיטת משקים לצורך תרומה לא נאמרה בגמרא שום הגבלה, ולכן הרמב"ם לא מזכיר זאת בהלכות תרומות. אמנם על שיטתו, שדברי רבי יוחנן נאמרו לגבי סחיטת משקים לצורך נסכים, קשה, שהרי אם כן היה על הרמב"ם להביא הלכה זו לגבי נסכים. משקים שנסחטו מפירות תרומה כאמור, לגבי פירות תרומה נאמר בסוגייתנו שאסור לסוחטם מחשש לתקלה. אולם בגמרא לקמן מובאים דבריו של רבי יוחנן, על פי העמדתו של רב יוסף, שעשו מעלה בתרומה ולכן גם בדיעבד המשקים שנסחטו מהם עדיין הם בטומאתם. כיוצא בזה אומר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי (תרומות ט, ג): "תאנים וענבים שנטמאו - סוחטן ועושה אותן תרומה, ואם היו תרומה מעיקרן - כבר נדחו". המאירי מקבל להלכה את הדעה שענבי תרומה ופירות קדשים אין להם תקנה בדריכה, וזו לשונו: "ומכל מקום, דווקא שדרכן ואחר כך הקדישן, אבל הקדישן תחילה - הואיל ונדחו ידחו, מעלה עשו בקדשים ותרומה ליטמא המשקה עם האוכל". אמנם יש להקשות על מסקנה זו ממהלך סוגייתנו, שבה הגמרא מקשה על רבי יוחנן מהברייתא שאומרת שאין תקנת אכילה בתרומת תותים וענבים שנטמאת, ומתרצת שזו גזירה שמא יבוא בהם לידי תקלה, ומשמע שבדיעבד אם סחט את התותים והענבים, המשקה היוצא מהם טהור ומותר באכילה. הר"ן בחידושיו לקמן (לד ע"ב) מיישב שבסוגייתנו עדיין לא הגיעו לסברה זו שמעלה עשו בתרומה, אבל הלכה כסוגיה בדף ל"ד. גם מהר"ם חלאווה ותוספות חכמי אנגליה (לקמן לד ע"ב) סוברים שהעיקר הוא שמעלה עשו בתרומה, אלא שהם מחלקים בין תרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ובכך הם מיישבים את סתירת הסוגיות: שבסוגייתנו אין הגמרא מזכירה מעלה זו משום שבברייתא מדובר גם על תרומת תותים שנוהגת רק מדרבנן, והמעלה שעשו בתרומה היא רק בתרומה שנוהגת מן התורה. לעומת זאת, מתוך פירוש רבינו חננאל לקמן עולה שלדעתו להלכה גם בתרומה אומרים שהמשקים מופקדים בתוך הפרי, ומשקים שיוצאים מפרי תרומה שנסחט - טהורים ומותרים באכילה לכהנים. לשיטה זו קשה מדברי הגמרא לקמן. גם הרמב"ם פוסק שמשקים שנסחטו מפירות תרומה הרי הם טהורים. מהר"י קורקוס מיישב פסיקה זו עם הגמרא לקמן, בכך שאין הלכה כדברי רב יוסף לקמן שמעמיד את דברי רבי יוחנן בפירות תרומה, מכיוון שהם נאמרו בדרך של דיחוי בעלמא. מהר"י קורקוס מביא ראיה לדבריו מכך שבסוגייתנו אין הגמרא מתרצת את הקושיה מהברייתא לגבי תרומת תותים וענבים טמאים שהחומרה היא משום מעלה עשו בתרומה, ומכאן שאין כלל זה נכון להלכה. אבל לפי הסברו דברי רבי יוחנן לקמן אמורים לגבי קדשים, ואם כן היה על הרמב"ם להביא זאת לגבי קדשים. בנוסף לכך מהר"י קורקוס מדגיש שמדובר בדיעבד, שהרי לכתחילה אין לסחוט ענבי תרומה טמאים כפי שמבואר בסוגייתנו מחשש לתקלה. על פי זה הוא כותב שהגרסה הנכונה ברמב"ם היא "ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסחטן פחות פחות מכביצה", דהיינו שמדובר בדיעבד אם סחט את פירות התרומה הטמאים, אך לכתחילה אין לעשות זאת. לעומתו כותב בעל מעשה רקח שהגרסה ברמב"ם היא "סוחטן" ללא ו' בתחילת המילה, והכוונה שמותר לכתחילה לסוחטן. הוא כותב שכך מבואר בגמרא, אך לכאורה דבריו קשים, שהרי בגמרא מבואר שגזרו בתרומה משום חשש תקלה. נספח: פסקי הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו, סוחטן ועושה אותן תרומה. ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה, הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכהנים, ואפילו לנסכים היה ראוי, שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל. ולא אמרו פחות פחות מכביצה, אלא גזירה שמא יעשה יותר מכביצה ונמצא המשקה מתטמא בכביצה. ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה, דורכן בגת ובבית הבד והמשקה תרומה טהורה, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, כמו שיתבאר בענין טהרות. (רמב"ם תרומות י"ב, י"א) זיתים וענבים שנטמאו, דורכן פחות מכביצה, והמשקין היוצאין מהן כשרים לנסכים, שהמשקה מופקד הוא באוכל, וכאילו אינו מגופו. (שם איסורי מזבח ו', ז')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300