ביין ובשמן. דלא נתן בה מים: אין חייבין על חימוצו כרת. דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן:

הקדמה שיטת רש"י - מי פירות גורמים לחמץ נוקשה שיטת רבנו תם - מי פירות מחמיצים רק בצירוף מים שיטת הרמב"ם - עיסה של מי פירות בצירוף מים הופכת לחמץ גמור פסק ההלכה הקדמה בגמרא מובאים דבריו של ריש לקיש שאין חייבים כרת על עיסה שנילושה ביין, שמן ודבש והחמיצה. מסקנת הגמרא שהטעם לכך הוא שאין מי פירות מחמיצים. עם זאת לא מבואר האם הדבר מותר לכתחילה, דהיינו שמותר לכתחילה לערב מי פירות בקמח ולאפותם אף שמחמיצים. כמו כן יש לדון גם אם הדבר אסור לכתחילה, שמא לאחר שעשו זאת המאכל מותר באכילה, או שכוונת ריש לקיש שאין חייבים על מאפה זה כרת, אך עדיין יש איסור באכילתו. כמו כן יש לדון האם יש הבדל בין עיסה שנילושה בקמח ומי פירות בלבד ובין עיסה שנילושה גם במים וגם במי פירות. בהקשר לכך ראוי להביא את הברייתא שמובאת לקמן (דף ל"ו ע"א) שבה נאמר: "אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל". שיטת רש"י - מי פירות גורמים לחמץ נוקשה רש"י לקמן (ל"ו ע"א ד"ה אין לשין) מפרש שלכל הדעות מי פירות גורמים לחימוץ של העיסה ולכן גם לשיטת חכמים אסור לערב לכתחילה מי פירות בעיסה. אמנם החימוץ שגורמים מי פירות מוגדר כ"חמץ נוקשה", וכפי שמפרש רש"י זהו "חמץ רע" שאין חייבים עליו כרת כדברי ריש לקיש, אך עדיין הוא אסור באכילה. לפי זה לכל הדעות חימוץ של מי פירות אסור ואין איסורו איסור כרת, ומחלוקתם של חכמים ורבן גמליאל היא כאשר אדם אפה עיסה שנילושה במי פירות ונזהר שלא תבוא לידי חימוץ, האם חוששים שבכל זאת העיסה החמיצה כיוון שמי פירות ממהרים להחמיץ, או שאין חוששים. כשיטת רש"י סובר גם הראב"ד בהשגותיו לרמב"ם. על שיטה זו יש להקשות מהגמרא לקמן (מ' ע"א) שם נחלקו אביי ורבא בדין שתי שבלים שנחרכו יחד, אביי אוסר מפני החשש שמא תחמיץ האחת מן המים היוצאים מחברתה, ורבא חולק ומתיר משום שמי פירות אינם מחמיצים. לכאורה, נמצאת דעת רבא שהלכה כמותו סותרת לפירוש רש"י, שהרי רבא מתיר לכתחילה ואינו חושש משום חמץ נוקשה. בעל ההשלמה (על הגמרא לקמן ל"ו ע"ו) מיישב את פירוש רש"י בכך שמי פירות מחמיצים פחות מאשר מים רגילים, שהרי הם גורמים רק לחמץ נוקשה, ולכן חימוצם נגרם רק כאשר העיסה נילושה ביחד עם אותם מי פירות, אך כאשר הם רק הרטיבו מבחוץ את החיטה - הם אינם מחמיצים. בדרך אחרת מיישב המאירי את פירוש רש"י, שלדעת רבא כאשר חורכים חיטה היא אינה מספיקה להחמיץ, לעומת זאת דעת אביי שהיא בכל זאת מחמיצה כיוון שהחום גורם לזירוז החימוץ. סיוע לשיטת רש"י נמצא בדברי הירושלמי בפרקנו (הלכה ז') שם מסופר שרב שמואל בר רב יצחק נתן שעורים לתוך יין בפסח, וחייבו רבי מנא לבערם, ומשמע שמי פירות מחמיצים. אולם הרא"ש (סימן י"ג) כותב שאף שמדברי הירושלמי נראה שמי פירות מחמיצים, מכל מקום כיוון שמצינו בעניין זה מחלוקת בין אביי לרבא בתלמוד הבבלי, נמצא שדעת הירושלמי היא כשיטת אביי שמובאת גם בבבלי, אך אנו פוסקים כדברי רבא שאין מי פירות מחמיצים כלל. שיטת רבנו תם - מי פירות מחמיצים רק בצירוף מים רבנו תם (מובא בתוד"ה ומי פירות) סובר שההלכה היא כפי שעולה בפשטות מדברי רבא (לקמן מ' ע"א) שאין מי פירות מחמיצים כלל. אולם אם לשים עיסה במים, ומוסיפים לה מי פירות אז היא ממהרת יותר להחמיץ. על פי זה הוא מבאר את מחלוקת חכמים ורבן גמליאל שמדובר בעיסה שלשים אותה במים ובמי פירות, ולכן לכתחילה אין להכין עיסה כזו, ובדיעבד אם נזהר שלא תבוא לידי חימוץ חולקים חכמים ורבן גמליאל האם היא נאסרה. גם את דברי ריש לקיש הוא מבאר באופן דומה, שמדובר בעיסה שנילושה במים ובמי פירות והחמיצה. בכגון זה העיסה אסורה, אלא שבזה רבנו תם מסכים לרש"י שאין חימוץ זה ענוש בכרת מכיוון שזהו חמץ נוקשה. נמצא שלשיטת רבנו תם שלושה גדרים בחימוץ עיסה: א. עיסה שנילושה במים בלבד - נעשית חמץ גמור שחייבים עליו כרת. ב. עיסה שנילושה במים ובמי פירות - מחמיצה, אך הופכת לחמץ נוקשה שאין חייבים עליו כרת. ג. עיסה שנילושה במי פירות בלבד - אינה באה לידי חימוץ כלל. כדעת רבנו תם סוברים גם רב נטרונאי גאון (מובא באוצר הגאונים), בעל העיטור (מצה ומרור, קכ"ז ע"ב), הרי"ץ גיאת (שערי שמחה הלכות פסחים, עמ' פ"ב), הרא"ש (סימן י"ג) והר"ן. רבנו תם מביא ראיה לדבריו מהגמרא במסכת מנחות (נ"ז ע"ב). הגמרא דורשת מפסוק שאסור שמנחת נסכים תבוא לידי חימוץ. על כך מקשה הגמרא שהרי בלאו הכי המנחה לא יכולה להחמיץ, שהרי היא נילושה במי פירות, ומי פירות אינם מחמיצים. ריש לקיש מתרץ שם שמכיוון שהמנחה כשרה בדיעבד גם אם נילושה במים יש צורך בפסוק כדי לפסול את המנחה שהחמיצה. מכך עולה שלעיסה שנילושה במי פירות אין אפשרות כלל להחמיץ, וריש לקיש עצמו מסכים לכך. אמנם בעל קרבן נתנאל (אות ר') והפרי חדש (תס"ב, א') מיישבים גמרא זו גם כשיטת רש"י. הם מסבירים שאף שלדעת רש"י עיסה שנילושה במי פירות מחמיצה, מכל מקום כפי שהתבאר היא הופכת לחמץ נוקשה בלבד ואיסורו מדרבנן. אם כן, אין לומר שהפסוק בתורה בא למעט חימוץ של מי פירות שאסור מדרבנן, ומכאן קושיית הגמרא על הלימוד מהפסוק. שיטת הרמב"ם - עיסה של מי פירות בצירוף מים הופכת לחמץ גמור גם הרמב"ם בדומה לרבנו תם סובר שמי פירות בלבד אינם מחמיצים כלל. עם זאת הוא כותב שמי פירות בצירוף מים מחמיצים, ואינו כותב כרבנו תם שחימוץ זה מוגדר כחמץ נוקשה. מכך משמע שעיסה שנילושה במים ובמי פירות והחמיצה הרי היא חמץ גמור בחמץ וחייבים עליה כרת. המגיד משנה מבאר שכך אכן שיטת הרמב"ם, ומסביר שבניגוד לרבנו תם שמעמיד את דברי ריש לקיש בעיסה שנילושה במים ובמי פירות והחמיצה שלשיטתו יש איסור בחימוץ זה, סובר הרמב"ם שריש לקיש עוסק בעיסה שנילושה במי פירות בלבד, ואין בעיסה זו איסור כלל. פסק ההלכה השולחן ערוך פוסק כדעת רבנו תם והרמב"ם שמי פירות בלבד אינם מחמיצים כלל. אולם הרמ"א משיג על דבריו וכותב שהמנהג להחמיר בעיסה שנילושה אף במי פירות בלבד, אלא שלצורך חולה או זקן מקלים. את פסיקת הרמ"א מסביר המשנה ברורה (סקט"ו) בשני אופנים. או שמחמירים על פי שיטת רש"י שגם מי פירות לבדם מחמיצים, או שמחמירים מכיוון שחוששים שמא התערב בתוך העיסה גם מעט מים, ואז העיסה מחמיצה גם לדעת רבנו תם והרמב"ם. לגבי עיסה שנילושה במים ובמי פירות כותב המחבר שעיסה זו מחמיצה מהר יותר מאשר קמח שנילוש במים בלבד, אולם עדיין יש לדון האם חימוץ זה מוגדר כ"חמץ נוקשה" כשיטת רבנו תם, או שמא דינו כחמץ גמור כשיטת הרמב"ם. הגר"א כותב ששיטת המחבר היא כדעת רבנו תם, שחימוץ של עיסה שנילושה במים ובמי פירות מוגדר כחמץ נוקשה בלבד. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים - לעולם אינם באין לידי חמוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק, מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין. ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין. והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא - הרי אלו מחמיצין. השגת הראב"ד. אין דבר זה פשוט, ולא הכל מודים בו, דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת, אבל נוקשה מיהת הוי ואסור. (רמב"ם חמץ ומצה ה', ב') מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום. מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה, הילכך אין ללוש בהם. הגה. ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין. ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה. (אורח חיים תס"ב, א'-ב', ד')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300