ואי לאו. לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה לי: לאו שימור הוא. אי לא עבד ליה שימור מקמי הכי: דאמר רב הונא גרסינן: בצקות של נכרים. שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור כדלקמן: שיאכל כזית מצה באחרונה. דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן: באחרונה. היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע כדתנן (לקמן דף קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן: בראשונה לא. כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק: הכי גרסינן מאי טעמא דלא עבד לה שימור ולא גרסינן אי נימא דהא ודאי טעמא משום הכי הוא: מאפייה ואילך. משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור: וממאי דילמא. לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: ואפילו הכי. דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה: מהפכי כיפי. העמרין וקושרין את העמרים בימות הקציר: מנקטא ליה אימיה. חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא: בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח:

הקדמה שימור משעת לישה שימור משעת קצירה שימור משעת טחינה אלה מצות צריכות שימור הקדמה סוגייתנו עוסקת במצוות שימור המצה, דהיינו שאין די בכך שהבצק לא יחמיץ אלא יש צורך בהשגחה מיוחדת על כך. רבא לומד דין זה מהפסוק "ושמרתם את המצות" - מכאן שיש צורך בשימור המצות. כמן כן, נאמר בברייתא שאין יוצאים ידי חובה בבצקות של נכרים שלא נשמרו לשם מצווה, אף שמותרים באכילה בפסח. רבא עצמו סובר שאין די בשימור משעת לישת הבצק. אמנם במהלך הסוגיה מקשים על רבא שהיה אפשר להסתמך על שימור משעה שהבצק בא לידי חימוץ, דהיינו משעת נתינת המים, אלא שבהמשך הסוגיה נאמר שאף על פי כן רבא הורה לקוצרים לקשור את העומרים לשם מצווה, כדי שמצוות השימור תחל כבר בשעת הקצירה. כיוצא בזה מסופר על אמו של מר בריה דרבינא שהייתה מצניעה לו חיטים לצורך הפסח כבר משעת תחילת הקציר. אמנם עדיין יש לשאול האם הוראות אלו הם מעיקר הדין, וחיטים שלא נשמרו משעת הקצירה פסולות לאפיית מצות; או שזו הוראה לכתחילה, ובדיעבד די בשימור משלב מאוחר יותר. ואם אין חיוב על שימור משעת הקצירה דווקא, יש לדון מהו השלב שבו השימור אכן מעכב. בנוסף יש לדון באלה מצות יש צורך בשימור. שימור משעת לישה כאמור, הגמרא העלתה אפשרות שדי בשימור משעת נתינת המים לקמח, שאז הבצק עלול להחמיץ, ואם כן, כיוון שיש אפשרות של חימוץ והאדם שומר שהבצק לא יחמיץ - בכך הוא יוצא ידי חובת שימור. כאפשרות זו אכן סובר הירושלמי במסכת ביצה (פ"א ה"י), שהשימור הנצרך הוא משעת לישה ואילך, ובפשטות משמע שניתן לסמוך על שימור זה לכתחילה. לעומת זאת, הר"ן אומר באחד מפירושיו שאין שימור של לישה נחשב כלום, ומשמע שאפילו בדיעבד אין עיסה זו נחשבת למשומרת. כיוצא בזה כותב בעל צרור החיים בדיני הלישה (עמ' קכ"ז) בשם הראב"ד, ש"שימור דלישה לא הוי שימור, אלא משעת קצירה", ומשמע שאפילו בדיעבד לא מועיל שימור משעת הלישה. גם הסמ"ק (סימן ריט) כותב שצריך שימור לשם מצה "לכל הפחות משעת טחינה ואילך", ולא די בשימור משעת הלישה. נראה ששיטה זו מפרשת שהמעשה ברבא ובאימו של מר בריה דרבינא היא מסקנת הסוגיה להלכה. מנגד, מצינו דעת רבים מן הפוסקים ששימור משעת לישה מועיל על כל פנים בדיעבד. כך מובא באוצר הגאונים בשם רב שר שלום, ששאלוהו אם יכול אדם לקחת קמח מן השוק בשביל הפסח בשעת הדחק, ותשובתו היא שבשעת הדחק מותר, אך לכתחילה צריך מצה המשומרת לשם מצה מתחילה ועד סוף, מטעם "ושמרתם את המצות". נראה שלשיטתו, האמור בסוגייתנו שיש לשמור משעת קצירה היא הוראה לכתחילה, כפי שיובא להלן, אך בדיעבד די אם שימר משעת הלישה, כיוון שנעשה שימור משעה שהקמח ראוי לחימוץ, כפי שהגמרא שואלת על רבא. כדעה זו סוברים הריב"א והמאירי, וכן מובאת דעה זו בחידושי הר"ן. גם מהר"ם חלאווה כותב שבדיעבד די בשימור משעת לישה, אך הוא מסייג זאת, שמועיל רק אם שימר את המצה משעת נתינת המים, אך שימור מזמן מאוחר יותר לא מועיל, ולכן אין בצקות של נכרים נחשבים למצה שמורה. כך כותבים גם בעל ההשלמה, הרי"ד (בפסקיו), רבינו ירוחם (נתיב ה', ח"ג), ובעל שבלי הלקט (סימן ר"י). השולחן ערוך כותב שלכתחילה אין לסמוך על שימור משעת הלישה בלבד, אך בשעת הדחק ניתן לסמוך על המקילים ולקחת קמח מן השוק לצורך אפיית מצות המצווה. שימור משעת קצירה כפי שהובא לעיל, רבים מן הראשונים סוברים ששימור משעת תחילת הלישה מועיל לכל הפחות בדיעבד. הר"ן (על הרי"ף) ובעל המכתם כותבים ששימור משעת הקצירה הוא ל"מצווה מן המובחר". כיוצא בזה כותבים הרי"ד (בפסקיו) ובעל שבלי הלקט שמידת חסידות היא להקפיד לשמור את החיטים משעת הקצירה לשם מצווה. המאירי כותב על המשמר את החיטים משעת הקצירה שהוא "הפליג בדבר, וראוי לעשות כן הואיל ויצא הדבר מפי אחרוני התלמוד... אלא שמכל מקום אין בזו סרך חובה". הרא"ש מוכיח שיטה זו מהסיפור על אימו של מר בריה דרבינא שהייתה שומרת את החיטים עבורו משעת הקצירה, ומשמע מהסוגיה שאחרים לא היו נוהגים כך. מהר"ם חלאווה מבאר שהפסוק מלמדנו שיש לקיים במצות שמירה, אולם לא מפורט בפסוק מהי השמירה שצריך לקיים. על כן, ההלכה היא שכדי לצאת ידי חובה די בקיום שמירה כלשהי, אולם כל המוסיף בשמירה - הרי זה מהדר את המצווה, והזמן הראשון שממנו ניתן להתחיל לקיים את מצוות השימור הוא משעת הקצירה. לעומתם, הר"ן (בחידושיו) כותב בתחילת דבריו כי השימור משעת הקצירה מעכב. כך היא גם שיטת הראב"ד, המובאת בספר צרור החיים, כפי שנזכר לעיל. גם בדברי המאורות, תוספות חכמי אנגליה, הרוקח (סימן רע"ב) והאור זרוע (הלכות פסחים, סימן רע"ט) מוזכר רק שימור משעת הקצירה, ומשמע שלדעתם אין די בשימור משלב מאוחר יותר, אף בדיעבד. הרמב"ם כותב שיש לשמור את החיטים משעת הקצירה, וכותבים רבנו ירוחם והבית יוסף שנראה שלדעתו חיטים שלא נשמרו משעת קצירה אינן נחשבות שמורות אף בדיעבד. רבנו מנוח כותב שניתן לפרש את המונח "משעת קצירה" על הזמן שבו החיטים ראויות להיקצר אף אם טרם נקצרו בפועל, מכיוון שמשעה זו הן מחמיצות אם הם נרטבות אף שהם עדיין מחוברות לקרקע. אבל הוא כותב שמלשון הרמב"ם "אחר שנקצר" - משמע שהשימור נצרך רק לאחר שהחיטים כבר נקצרו בפועל. השולחן ערוך מביא כעדיפות ראשונה לקחת חיטים שנשמרו משעת הקצירה, אבל כאמור אין זה לעיכובא. לעומתו, כותב בעל פרי חדש (סק"ד) שהשימור משעת הקצירה הוא לעיכובא. בביאור הלכה (ד"ה טוב לשמרן) כתוב שנכון לנהוג כך לכתחילה, ולהחמיר לקחת למצת מצווה רק מצה ששמורה מעת הקציר, וכך היה נוהג הגר"א, ורק כשאינו מוצא שמורה מעת הקציר יכול לסמוך על דעת המחבר ולצאת ידי חובה גם במצה אחרת. שימור משעת טחינה בגמרא הוזכרו שני זמנים שמהם צריך להתחיל לשמור את המצות: משעת קצירה או משעת לישה. אולם רבים מן הראשונים, בעיקר מראשוני אשכנז, מביאים זמן נוסף שבו נצרכת השמירה: שעת הטחינה. רש"י בפירושו למסכת חולין (ז' ע"א, ד"ה דבמצוה קעסיק) כותב שמתחילת הטחינה יש צורך בשימור. שיטתו זו מובאת גם בספר הפרדס (עמ' מ"א) ובספר האורה (עמ' 94). גם הרא"ש מביא מנהג זה, ומבארו "לפי שאז היו מקריבין אותן אל המים, שטוחנין בריחיים של מים". כפי שהוזכר לעיל, הסמ"ק סובר שצריך שימור "לכל הפחות משעת הטחינה ואילך", ומלשונו משמע שאף שהשימור משעת הקצירה אינו מעכב, מכל מקום השימור משעת הטחינה מעכב. הפרי חדש (שם) תמה על שיטה זו, שכן בסוגייתנו לא מוזכר שימור משעת טחינה, אלא רק משעת קצירה או משעת לישה. בעל ערוך השולחן מיישב שיטה זו עם סוגייתנו בשני אופנים. האופן הראשון הוא, שהמציאות השתנתה בין זמן הגמרא לזמננו: בזמן הגמרא נהגו לטחון בעיקר ברחיים של יד או באמצעות בהמה וכדומה, ולכן לא נזקקו לשמירה מחימוץ בשעת הטחינה. לעומת זאת, בימינו, שטוחנים ברחיים של מים, קיים חשש חימוץ משעת הטחינה, ולכן משעה זו צריך שימור. נראה, שלפי הסבר זה, אם מבחינה מציאותית יחזור המצב לכך שלא טוחנים ברחיים של מים - לא יהיה צורך בשמירה משעה זו. בהסברו השני הוא כותב שאף שהגמרא מקשה על רבא שאפשר לשמור משעת הלישה בלבד, מכל מקום זהו רק בתור דיחוי בעלמא, אך לאמיתו של דבר גם הדעה המקילה החולקת על רבא, שאין צריך שמירה משעת קצירה, מסכימה שאין די בשימור משעת הלישה, ולכן צריך לכל הפחות שימור משעת הטחינה. נראה שלפי הסבר זה, השימור משעת הטחינה מעכב, כפי שהובא לעיל בשם הסמ"ק. האגודה (עמוד קנא) כותב שבזמן הזה שאין לנו שדות, יש לשמור משעת הטחינה. כלומר, לדעתו, אם יש אפשרות לשמור משעת קצירה - הרי זה עדיף, אולם כאשר אין הדבר אפשרי, יש לשמור מעת שהדבר אפשרי, דהיינו משעת הטחינה. נראה שההסבר לשיטתו הוא כפי שהובא לעיל בשם מהר"ם חלאווה, שאף שיוצאים ידי חובה בשימור משעת הלישה, מכל מקום יש הידור מצווה בכל תוספת שימור אפשרית. להלכה, השולחן ערוך אומר שמי שאין לו חיטים שמורות משעת קצירה, יקח קמח השמור משעת טחינה. אלה מצות צריכות שימור נאמר בסוגייתנו ש"בצקות של נכרים של נכרים - אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", כלומר שמותר לאכול בצק של נכרים שלא נשמר לשם מצווה, אך אין יוצאים בו ידי חובת מצוות אכילת מצה בליל הסדר, ולשם כך צריך להוסיף ולאכול כזית ממצה שנשמרה לשם מצווה זו. משמע מכך שחובת השימור חלה רק על המצה שבה יוצאים ידי חובת מצוות אכילת מצות בליל הסדר. גם בהמשך מובאים דברי רבא "הפיכו לשם מצוה", ובפשטות הכוונה היא לשם מצוות אכילת מצה, שזו המצווה לאכול כזית מצה בליל ט"ו בניסן. היתר אכילת אותם בצקות של נכרים מותנה בכך שיהיה ידוע שלא החמיצו. רש"י (ד"ה בציקות) מפרש, כגון שאין באותו בצק סימני חימוץ. באופן אחר מסביר רבנו חננאל (מובא בר"ן), שמדובר שהנכרי לש את הבצק בפני ישראל לפי כל הדינים של לישת מצות, אלא שאין הנכרי מכוון לשם מצווה. הרי"ף כותב בסתם שצריך לשמר את הקמח לפסח, ואינו מזכיר שמדובר רק במצות שיוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה בליל ט"ו. אולם המגיד משנה והטור מבארים שגם לשיטתו השימור נצרך רק במצות המצווה, שהרי הרי"ף עצמו כותב בסוף פרק ערבי פסחים שאם אין לו מצות שמורות לכל הסעודה אלא רק כזית, ישמור כזית זה למצוות אכילת מצה, ועליו יברך את ברכת "לאכול מצה". לעומת זאת כותב בעל ערוך השולחן (סעיפים כ-כא) שלדעת הרי"ף כל המצות צריכות להיות משומרות. לדעתו גורס הרי"ף "הפיכו לשם מצה" ולא "הפיכו לשם מצוה". את דברי הרי"ף בסוף פרק ערבי פסחים, הוא מיישב בכך שמצוות שימור המצות היא מדרבנן, ולכן כאשר אין אפשרות להשיג מצות שמורות לכל הפסח, יקח מצות שאינן שמורות, אלא שידאג לכל הפחות לכזית מצה שמורה לשם מצווה בליל ט"ו. גם הרמב"ם אינו מבדיל במצוות השימור בין מצת מצווה לבין שאר המצות שאוכלים בפסח. אבל בפרק ח' (הלכה י"ג) הוא כותב: "מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית", ומכאן מסיק המגיד משנה שלדעת הרמב"ם השימור מעכב רק במצת מצווה. לעומתו, הנצי"ב בפירושו העמק דבר (שמות י"ב, י"ז) סובר שדעת הרמב"ם היא שחובת השימור חלה על כל המצות. אפשר שגם לשיטה זו חובת השימור מעכבת רק במצה שבה יוצאים ידי חובה בליל ט"ו. השולחן ערוך פוסק שהשימור נחוץ רק בחיטים שעושים מהם מצת מצווה. בביאור הלכה (בד"ה טוב לשמרן) מובא מנהגו של הגר"א להחמיר לאכול כל הפסח מצות שנשמוו מעת הקציר. כך כותב משמו גם בעל כף החיים (סקנ"ט), ומוסיף (סקס"א) ש"בארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה". בעל ברכי יוסף כותב שהנוהגים לאכול מצה שמורה מעת הקציר כל ימי הפסח "אין בזה משום יוהרא, ולא משום מחלוקת, ולא משום לא תתגודדו". נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך משום שנאמר "ושמרתם את המצות", כלומר: הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. לפיכך אמרו חכמים, צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חימוץ. (רמב"ם חמץ ומצה ה', ט') החטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק. (אורח חיים תנ"ג, ד')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300