ואלו עוברין. עליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ועמילן: מין דגן. חמשה מינין חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון: ואין בהן כרת. אם אכלן אבל לאו יש באכילתן ובגמרא יליף לה כולה:

הקדמה שיטת רש"י - איסור בל יראה ובל ימצא שיטת רבנו תם - איסור אכילת התערובת שיטת הר"ן - חיוב ביעור מדרבנן פסיקת ההלכה הקדמה במשנתנו מבואר דינם של כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי וזיתום המצרי. הגמרא מפרשת שמדובר בסוגי מאכלים שמעורב בהם חמץ. מדברי הגמרא לקמן (מ"ד ע"א) נראה כי בתערובת מאכלים אלו ישנו מיעוט חמץ, שבאכילה רגילה אין בו שיעור של כזית חמץ בכדי אכילת פרס, דהיינו שבכמות מהתערובות שאוכלים בשיעור זמן של אכילת פרס אין כזית חמץ. הדין האמור במשנה לגבי מאכלים אלו שהם "עוברין" אף שאין בהם כרת אלא רק אזהרה. בפירוש כוונת המשנה "עוברין" נחלקו הראשונים כפי שיובא להלן. למחלוקת זו השלכה לגבי הדרך בה יש לנהוג לגבי מאכלים שמעורב בהם מעט חמץ בפסח. שיטת רש"י - איסור בל יראה ובל ימצא רש"י במשנה (ד"ה ואלו) מפרש שעל מאכלים אלו עוברים בבל יראה ובבל ימצא. המאירי מקשה על פירוש זה מהלשון "אלו עוברין" ואילו לפי פירוש רש"י היה צריך לומר "על אלו עוברים" או "אלו עוברים עליהם" וכדומה. הריב"א (מובא בתוד"ה ואלו) מסביר שלפי פירוש זה מתפרשת המילה "עוברין" במשמעות של "מתבערים", דהיינו שכדי לא לעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא יש צורך לבערם מן העולם. אמנם, אפשר שלפני רש"י הייתה מצויה גרסה שונה בדומה לזו שמופיעה בדברי בעל ספר יראים (סימן ש"א) לפיה הוא גורס "ואלו עוברים עליהם". רבנו תם (בתוספות שם) מקשה על פירוש זה מניין לנו שעוברים על תערובת חמץ כאשר אין בה כזית בכדי אכילת פרס. הקושי הוא מכך שהגמרא לומדת מפסוק איסור אכילה של תערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, ומכאן שאילולי הלימוד מהפסוק לא היה בכך איסור. מעתה, כיוון שלגבי איסורי בל יראה ובל ימצא לא מצינו לימוד כזה, אין לנו לאסור תערובת חמץ שאין בה כזית בכדי אכילת פרס בהשהיה בפסח. על קושיה זו מצינו מספר תירוצים. בעל העיטור (הלכות ביעור חמץ, עמ' קכ"ז) מסביר כי למדים איסור זה מאיסור האכילה שקיים בתערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת פרס. תירוץ נוסף מובא בתוספות רשב"א בתחילת המסכת (ב' ע"א, ד"ה בודקין את החמץ) לפיו אף שאין בתערובת זו שיעור של חמץ המחייב בביעור מן התורה, מכל מקום יש איסור גם ב"חצי שיעור", ולכן יש לבער תערובת זו. עוד תירוץ כותבים ר"י (מובא בתוספות רשב"א שם) והמאירי שרק לעניין אכילה יש מקום לחלק בין אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס או אם אין בה שיעור זה, זאת מאחר ושיעור האכילה הוא בכזית, ובתערובת שאין בה שיעור זה של חמץ באכילה רגילה לא אוכלים שיעור חמץ האסור מן התורה. הלימוד בא ללמדנו שאף שאין אוכלים כזית חמץ, מכל מקום כיוון שיש חמץ בתערובת יש איסור על אכילת התערובת עצמה, ולא על אכילת החמץ שבה. לעומת זאת איסור בל יראה ובל ימצא אינו תלוי באכילה כלל, ולכן כל שיש בתערובת כזית חמץ, אף שאי אפשר לאוכלו בכדי אכילת פרס - עוברים על התערובת בבל יראה ובבל ימצא. המשותף לכל התירוצים שהובאו לעיל הוא שהם מסבירים את שיטת רש"י במצב בו אין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי כן עוברים על תערובת זו בבל יראה ובבל ימצא. מאידך, המהר"ם חלאווה מפרש לדעת רש"י שתערובות החמץ האמורות במשנתנו שעוברים עליהן בבל יראה ובל ימצא הן דווקא כאלו שיש בהן חמץ גמור בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס. לפי דבריו, תערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס אין עוברים עליה בבל יראה אף לשיטת רש"י. הקושי שבדבריו הוא שכפי שכבר הובא מדברי הגמרא לקמן משמע שבתערובות אלו אין כזית חמץ בכדי אכילת פרס. שיטת רבנו תם - איסור אכילת התערובת רבנו תם (בתוספות שם) סובר שאכן אין איסור בל יראה ובל ימצא בתערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס. על כן הוא מסביר את האיסור שמובא במשנה כאיסור אכילה. לשיטתו הוא מפרש את המילה "עוברים" במשמעות של "עוברים מעל השולחן". הרא"ש והסמ"ג (לאוין ע"ט) מסייעים פירוש זה מהסיפא של המשנה בה נאמר שאין במאכלים אלו איסור כרת אלא לאו בלבד, ואילו באיסורי בל יראה ובל ימצא אין עונש כרת כלל. אולם לפי רבנו תם שמדובר באיסור אכילה הדבר מובן, שבאכילת תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס עוברים על איסור אכילת חמץ רגיל שעונשו כרת, ואילו בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס אין עונש כרת. אמנם בדברי רבנו תם לא מפורש האם גם מדרבנן מותר להשהות תערובת זו, אולם הרשב"ם (מובא במרדכי סימן תקצ"ה), תוספות רבנו יהודה (לעיל כ"א ע"ב) ותוספות הרשב"א (שם) סוברים שלשיטה זו אין צורך לבער תערובת זו אפילו מדרבנן. שיטת הר"ן - חיוב ביעור מדרבנן הר"ן מסכים לפירוש רש"י כי "עוברים" משמעותו חיוב ביעור, אולם בניגוד לרש"י הוא סובר שחיוב הביעור הוא מדרבנן בלבד. הוא מביא ראיה לשיטתו מהמשנה לקמן (מ"ח ע"ב) בה נאמר שיש לבער שיאור אף שהוא חמץ נוקשה, ואילו בגמרא לקמן (מ"ג ע"א) משמע שתערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה. מכאן שאם ישנו חיוב ביעור בחמץ נוקשה, כל שכן שחייבים לבער גם תערובת חמץ. פסיקת ההלכה הרמב"ם כותב שעל תערובת חמץ עוברים בבל יראה ובל ימצא, ומביא את הדוגמות שמובאות במשנתנו. מכאן שהוא מסביר את המשנה כשיטת רש"י. אמנם בדברי הרמב"ם לא מבואר האם מדובר דווקא בתערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, או גם בשיעור פחות מכך. המגיד משנה סובר שאיסור ההשהייה תלוי באיסור האכילה, ועל כן הוא מפרש את הרמב"ם שמדובר בתערובת שיש כזית חמץ בכדי אכילת פרס. זאת מאחר והרמב"ם עצמו פוסק שיש איסור לאו באכילת תערובת חמץ רק אם יש בה כזית בכדי אכילת פרס כמבואר בפרק א' (הלכה ו'). נמצא שלהסבר זה לדעת הרמב"ם רק תערובת שעוברים על אכילתה בלאו מן התורה יש חיוב לבערה, אך תערובת שאין עוברים על אכילתה בלאו מן התורה - אין צורך לבערה. שיטה אחרת מביא המגיד משנה בשם רבי משה הכהן. לשיטה זו עוסק הרמב"ם אף בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, ואף שאין איסור לאו על אכילתה, מכל מקום עוברים עליה בבל יראה ובל ימצא. הוא מנמק זאת בכך ש"יש כזית חמץ שם, ואף על פי שהוא מעורב בכמה זיתים - עובר הוא על קיומו", והרי הסבר זה הוא כהסבר שהובא לעיל בשם ר"י והמאירי. גם הכסף משנה מסביר כך את הרמב"ם, ומסייע פירוש זה מכך שאף שלעיל לגבי אכילה מחלק הרמב"ם בין תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס או שאין בה, כאן אין הרמב"ם מחלק בזה ומכאן שלדינא אין לחלק בכך. השולחן ערוך כותב כלשון הרמב"ם וגם בלשונו ניתן לפרש כפי שמפרשים בדעת הרמב"ם. הט"ז והגר"א מפרשים שעוברים בבל יראה בכל תערובת שיש בה כזית, אף אם איננו בכדי אכילת פרס. מאידך, נוטה המגן אברהם לפסוק כדעת המגיד משנה שאין עוברים בבל יראה אלא על תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, ושעוברים על אכילתה בלאו. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך תערובת חמץ, עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא. כגון: המורייס, וכותח הבבלי, ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. (רמב"ם חמץ ומצה ד', ח') תערובת חמץ, עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא. כגון: המורייס, וכותח הבבלי, ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. (אורח חיים תמ"ב, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300