מצור לצידון. יום השוק של צידון בע"ש והם מחמירים על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת: הוה אפשר להו. להמנע מן השוק שעשירים היו: מארוזא. אורז: דסרכי מילתא. של קולא ומזלזלין יותר: הנך אינשי נמי. כיון דלא גמרי: סרכי מילתא. קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן: המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל:

הקדמה מנהג שמקורו בטעות מנהג של חומרא תוקף מנהג האבות לגבי הבנים הקדמה בסוגייתנו אנו למדים על תוקפו של מנהג שאינו עיקר הדין ונהגו אותו במקום מסוים. בעניין זה מביאה הגמרא את המעשה בבני ביישן שביקשו מרבי יוחנן שיתיר להם להפליג מצור לצידן בערב שבת, דבר המותר מעיקר הדין אלא שאבותיהם החמירו בו. תשובתו של רבי יוחנן היא שאין להתיר מנהג זה משום "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אימך". מאידך, בהמשך מובא המעשה בבני חוזאי שנהגו להפריש חלה מעיסה של אורז אף שזו פטורה מעיקר הדין, ומסקנת הסוגיה שבמקום שאין חשש תקלה מותר לנהוג היתר בכך בפניהם. לכאורה, אם המנהג מחייב את בני המקום, גם הבא לשם צריך לנהוג כך, שהרי שנינו "ההולך ממקום... למקום... נותנין עליו... וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת". עוד דנים הראשונים בדברי הגמרא במסכת חולין (ו' ע"ב) שם מסופר על כך שרבי התיר לאנשי בית שאן לאכול פירות וירקות ללא הפרשת תרומות ומעשרות מאחר ומקום זה פטור ממצוות אלו. גם כאן יש לשאול על פי המבואר בסוגייתנו שאין לעקור מנהג אבות שנהגו במקום מסוים, ואין להתיר דבר שאחרים נוהגים בו איסור. בהקשר לשאלות אלו מביאים הפוסקים את דברי הירושלמי בפרקנו "כל דבר שאין ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור - נשאל ומתירין לו. וכל דבר שידוע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור - נשאל ואין מתירין לו". מדברים אלו עולה שיש חילוק בין מנהג שהאדם ששומר עליו אינו יודע שמדובר בטעות לבין מנהג שאדם יודע שמעיקר הדין הוא מותר ואף על פי כן הוא מחמיר בו, כאשר במנהג שמקורו בטעות מתירים לו את המנהג אך במנהג של חומרא אין מתירים. עוד עולה מהסוגיה שגם מנהג שקבלתו הייתה על ידי האבות מחייב את הבנים. בעניין זה יש לברר מהם התנאים בהם מנהג שנהגו האבות ממשיך לחייב גם את בניהם. מנהג שמקורו בטעות כאמור מדברי הירושלמי שהובאו לעיל משמע שאם אדם נוהג מנהג כיוון שהוא סובר שזהו איסור מעיקר הדין - מתירים לו מנהג זה. על פי זה מסבירים התוספות (ד"ה אי אתה) והרא"ש בשם רבנו ניסים שלכן התיר רבי לאנשי בית שאן לאכול ללא הפרשת תרומות ומעשרות כיוון שמנהגם להפריש נבע מטעות שחשבו שמקום זה חייב בתרומות ומעשרות. עם זאת הר"ן כותב שגם לשיטה זו אם מדובר ב"כותאי" דהיינו אנשים שאינם תלמידי חכמים שכתוצאה מהתרת מנהגם יכולים לטעות ולהתיר איסורים אחרים אין מתירים להם אלא אם כן הם באים ושואלים על מנהג זה. כך הוא כותב על פי הגמרא שדנה במעשה בבני חוזאי ומסיקה שאם מדובר בכותאי אזי חל הכלל ש"דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם". משמעות הדברים היא שאף על פי שהדברים אכן מותרים, מכל מקום אין להתיר אותם בפני עמי הארץ שיכולים לבוא מכך לידי טעות. עוד כותב הר"ן שלשיטה זו אין צורך כלל בהתרת נדרים למנהג שמקורו בטעות כפי שמשמע מהגמרא במסכת חולין. לעומתם, כותבים הרמב"ן והר"ן בפירושו השני שמשמעות דברי הירושלמי "נשאל ומתירין לו" היא שיש צורך להתיר לו את המנהג על ידי התרת נדרים ובעניין זה שווים תלמידי חכמים וכותאי. בכגון זה אין חשש שיבואו הכותאי להתיר איסורים נוספים שכיוון שהם באים לשאול על מנהג זה ניכר שהם מבינים שמדובר במנהג שאינו דין גמור, ועוד שכשמתירים להם את המנהג מסבירים להם את שורשי העניין. את דברי הגמרא שמחלקת בין כותאי לבין תלמידי חכמים הם מפרשים שמדובר על האפשרות לנהוג היתר בפני המחזיקים במנהג החומרא. הם מסבירים שכיוון שמנהג זה מקורו בטעות וניתן להתירו, הוא אינו מחייב את הבאים לאותה העיר, שהרי גם אנשים העיר יכולים להיפטר ממנהג זה ולכן וודאי שאינו מחייב את הבאים מחוץ לעיר. אמנם אין הבאים מחוץ לעיר רשאים לנהוג היתר בפני בני העיר שמחזיקים במנהג זה אלא אם כן בני העיר הם תלמידי חכמים שלא יבואו להתיר מתוך כך איסורים אחרים. גם הריטב"א מביא דעה זו ומסביר שאף שבמעשה במסכת חולין שרבי התיר לאנשי בית שאן לאכול ללא הפרשת תרומות ומעשרות לא נאמר שהוא התיר על ידי התרת נדרים ומשמע שאין צריך התרת נדרים להתיר, יש לחלק, שכיוון ששם יכולה לצאת תקלה ממנהג זה שיבואו להפריש מהפטור על החיוב מתירים להם את המנהג אף אם הם לא באים להישאל ואף ללא התרת נדרים. לעומתו הפרי חדש (אורח חיים תצ"ו דיני מנהגי איסור, סעיף א') כותב שהיתרו של רבי אף הוא היה בדרך התרת נדרים. מנהג של חומרא עוד מובא בירושלמי שמנהג שאדם יודע בו שהוא מותר, ואף על פי כן הוא מחמיר ונוהג בו איסור - אין להתיר לו. על פי זה כותבים התוספות והרא"ש שבסוגייתנו לא רצה רבי יוחנן להתיר לבני ביישן להפליג בערב שבת מצור לצידן מכיוון שהם החמירו על עצמם אף שידעו שמעיקר הדין הדבר מותר, ומובן מדוע רבי יוחנן לא התיר להם מנהג זה. אמנם הרא"ש כותב שגם מנהג כזה ניתן להתיר באמצעות התרת נדרים, וזאת בהתאם לשיטתו שמנהג של טעות ניתן להתיר אף ללא התרת נדרים, ואם כן אף האיסור להתיר מנהג של חומרא הוא ללא התרת נדרים וממילא אפשר לסבור שהתרה מועילה בכגון זה. אלא שעל כך יש להקשות מהמסופר בסוגייתנו על בני ביישן שביקשו מרבי יוחנן שיתיר להם להפליג בערב שבת ורבי יוחנן לא התיר להם, והרי לדעת הרא"ש מותר להתיר בדרך של התרת נדרים. הפרי חדש דן בקושי זה ומפרש כי אמנם היו יכולים להתיר את המנהג על ידי התרת נדרים, אל שהדיון בסוגייתנו הוא בשאלה אם המנהג מחייב את הבנים מעיקר הדין, ועל זה משיב רבי יוחנן לבני ביישן שאכן המנהג מחייב אותם משום "שמע בני מוסר אביך". עוד תשובה לשאלה זו תובא בעז"ה בהמשך. לעומת דעת התוספות והרא"ש סוברים הרמב"ן והר"ן שמנהג כזה אין להתיר כלל, שהרי לפי הירושלמי מנהג שמקורו בטעות מותר להתיר אך רק על ידי התרה, ואם כן האיסור להתיר מנהג של חומרא הוא אף בדרך של התרת נדרים. האיסור הוא משום ש"הנשבע לקיים את המצוה ונשאל - אין מתירין לו". הריטב"א במסכת חולין (י"ח ע"ב) כותב על מנהג שנהגו במקום מסוים ואין יודעים אם הוא מבוסס על טעות, שאין לנו לתלות שום מנהג שמן הסתם היה מנהג טעות, אדרבא, "יש לנו לומר שיודעים היו ההלכה אלא שהחמירו על עצמם", וכל שכן אם הוא מקום חכמים, ואפילו במקום עמי הארץ אם מנהג קדמון הוא יש לחוש, שישראל אם אינם חכמים, בני חכמים הם. להלכה המחבר בשולחן ערוך מביא את שתי הדעות, את דעת התוספות והרא"ש בסתם תחילה, ואת דעת הרמב"ן והר"ן כיש אומרים. הרמ"א מוסיף שהמנהג כדעת התוספות והרא"ש. הגר"א בביאורו מציין כי בלשון השולחן ערוך לא נמצא הבדל בין כותאי לתלמידי חכמים. מתוך כך הוא מסיק שהאמור בסוגייתנו הוא רק בכך שבפני כותאי אין לנהוג היתר במה שהם נוהגים איסור, אבל בעצם היתר המנהג אין הבדל בין כותאי לתלמידי חכמים. תוקף מנהג האבות לגבי הבנים במעשה של בני ביישן הורה רבי יוחנן שהם חייבים להחזיק במנהג אבותיהם משום "שמע בני מוסר אביך". מהרשד"ם (יו"ד סימן מ') ובעל קרבן נתנאל (סק"ח) כותבים שאף שישנם מצבים שניתן להתיר מנהג על ידי התרת נדרים, שבעיקרה היא על ידי חרטת הנודר, מכל מקום כאשר אותם שקיבלו על עצמם את המנהג מתו, וכעת השאלה היא אם בניהם צריכים להמשיך ולהחזיק במנהג זה - הבנים אינם יכולים להיפטר מכך בעזרת התרת נדרים. הסברה בכך היא שהתרה וחרטה יכולים לבצע רק מי שהנדר היה על דעתם, אך החיוב של הבנים אינו נובע מקבלתם מנהג זה, וממילא הם אינם יכולים להתחרט על קבלה זו. על פי זה הם מיישבים מדוע לא התיר רבי לבני ביישן את ההפלגה בערב שבת באמצעות התרת נדרים. לעומת זאת, מדברי הפרי חדש שהובאו לעיל, שתירץ קושיה זו באופן אחר עולה שהוא מבין שגם הבנים יכולים להתיר את הנדר של המנהג. הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף) כותב שעל מנת לחייב את הבנים במנהג האבות צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא שהמנהג בא להוסיף על איסור שכבר קיים, כגון המנהג של בני ביישן שלא להפליג בערב שבת אף מצור לצידון בא להרחיב את האיסור שלא להפליג הפלגה ארוכה בערב שבת. תנאי נוסף הוא שהראשונים יקבלו על עצמם מנהג זה וקבלתם תהיה בסתם, אך אם הם מקבלים מנהג זה שיחייב רק אותם ולא את בניהם - אין הבנים מחויבים להחזיק במנהג. לעומתו, הבית יוסף כותב ששיטת הרמב"ן והריב"ש היא שאף מנהג שנהגו על עצמם ללא קבלה מיוחדת מחייב, ואף אם לא בא להוסיף על איסור שכבר קיים. כך הוא גם פוסק בשולחן ערוך. נספח: פסקי השולחן ערוך דברים המותרים, והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם. הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מראש חודש אב או משבעה עשר בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא - צריך שלשה שיתירו לו, אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים. ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם. (והמנהג כסברא הראשונה). קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה. (יורה דעה רי"ד, א'-ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300