לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי ולקמן מפרש טעמא: מכסת. לשון מנויין כמו את מכסת הערכך (ויקרא כז): סורסי. ארמי חכמי האומות קורין לו לינגא שוריי"א: כוס. שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין למנויו:

הקדמה שיטת רש"י והמאירי - שלא למנוייו הוא שלא לשם בעלים שיטת רבנו תם - פסול שלא למנוייו הוא פסול שמיוחד לקרבן פסח מחשבה לשם בעלים ושלא לשם בעלים הקדמה במשנה למדנו שקרבן הפסח שנשחט שלא לשם מנוייו - פסול. אולם אם הוא נשחט לשם מנוייו וגם לשם מי שאינם מנויים עליו - כשר. דין זה שיש לשחוט את הפסח לשם המנויים עליו הוא מן התורה, ונלמד בגמרא מפסוק. גם בשאר הקרבנות מצינו פסול דומה, והוא קרבן שנשחט שלא לשם בעליו. כגון קרבן שהוקדש לשם שלמים ואף הוקרב לשם כך, אלא שהכהן התכוון שהקרבן יהיה לשם אדם אחר שאינו הבעלים של הקרבן. אמנם פסול זה נאמר רק לגבי זריקת הדם, דהיינו או שדם הקרבן נזרק לשם אדם אחר, או אף אם נשחט או קיבל את דם הקרבן או הוליכו על מנת לזורקו לשם אדם אחר - הקרבן נפסל. אך אם המחשבה הייתה באחת משלוש העבודות הראשונות (שחיטה, קבלה, הולכה) ללא כוונה על הזריקה - אין הקרבן נפסל בכך. לעומת זאת בפסול שלא למנוייו שנאמר בקרבן פסח הפסול נאמר לגבי השחיטה. בעניין זה יש לעמוד על דינים אלו האם מדובר באותו פסול עקרוני או שמא מדובר בדינים שונים לגמרי. בהקשר לזה יש לדון גם מה יהיה הדין בפסח שנשחט לשם בעליו ושלא לשם בעליו. אם מדובר באותו פסול של שחיטה שלא לשם המנויים, אם כן מפורש במשנה שאין מחשבה כזו פוסלת את הפסח, אולם אם מדובר בפסול אחר שמא מחשבה כזו פוסלת את הקרבן. בנוסף לכך יש לדון באלו עבודות בקרבן פוסלת מחשבת שלא למנוייו. במשנה נאמר פסול זה לגבי שחיטה, אך יש לשאול מה הדין בקבלת הדם, הולכתו וזריקתו על גבי המזבח. שיטת רש"י והמאירי - שלא למנוייו הוא שלא לשם בעלים בסוגיה הקודמת רש"י (ד"ה אבל בשינוי בעלים) מבדיל בין קרבן פסח לבין שאר הקרבנות. שאר הקרבנות עיקרן בא לשם כפרה ולכן הפסול של שלא לשם בעליו עיקרו הוא בזמן זריקת הדם שאז הקרבן פועל את הכפרה. לעומת זאת קרבן פסח עיקרו בא לשם אכילה ועל כן הפסול של שינוי בעלים נאמר כבר בשעת השחיטה. בתוך דבריו רש"י משווה בין פסול שלא לשם בעלים ושלא למנוייו וכותב "שחטו שלא לשם בעליו להאכילו למנויין אחרים - פסול". גם בהמשך (ד"ה כמי שאין לו בעלים) כותב רש"י "אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים...". דברים אלו מתאימים לשיטת רש"י שהמנויים הם הבעלים של הקרבן. כך כותב רש"י לקמן (ע' ע"ב ד"ה מנא ידעי) שסדר ההתמנות הוא שבאים אנשים וקונים מהבעלים חלק בקרבן. כיוצא בזה כותב רש"י במסכת זבחים (נ"ו ע"ב ד"ה למנוייו) שהמנויים הם אלו שנמנו בדמי לקיחתו. גם מדברי המאירי נראה שמחשבה שלא למנוייו היא הקרויה שלא לשם בעלים בשאר הקרבנות. המאירי כותב לעיל (ס' ע"ב) "ושינוי בעלים אינו בארבע עבודות בכל הזבחים, חוץ מן הפסח, מפני שעיקרו לאכילה... שבפסח מיהא הואיל ועיקרו לאכילה - כל אחת פוסלת בו בעצמה". עוד עולה מדברי המאירי שמחשבת שלא למנוייו אינה פוסלת בשחיטה בלבד אלא בכל אחת מארבע העבודות שבקרבן: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. נראה שהלימוד מהפסוק שמחשבה שלא למנוייו פוסלת בפסח בא ללמדנו שאף שבכל הזבחים פסול זה נאמר רק לגבי זריקה, בקרבן הפסח הוא נאמר כבר החל מהשחיטה. שיטת רבנו תם - פסול שלא למנוייו הוא פסול שמיוחד לקרבן פסח בספר הישר (סימן שנ"ח) כותב רבנו תם: "ובפסח בזמנו איכא תרי גווני מחשבת בעלים, שמחשב בשחיטה או בקבלה או בהולכה על מנת לזרוק דמו שלא לשם בעלים... ואיכא נמי מחשבה אחרת שאינה בשאר זבחים, שמחשב בשחיטה שלא לשם בעלים, ולא תלי לה בזריקה, ובההיא מחשבה לא איירי בזבחים כלל אלא בפסחים בתמיד נשחט". מדבריו עולה שהפסול שנאמר בקרבן הפסח שנשחט שלא למנוייו אינו הפסול שקיים אף בשאר הקרבנות בזריקת הדם שלא לשם הבעלים. גם התוספות בסוגייתנו (ד"ה ואתקש) מבדילים בין פסול שלא לשם בעלים ובין פסול שלא למנוייו, ומסיקים שהפסול שלא לשם בעלים הוא רק בזריקת הדם לעומת פסול שלא למנוייו שהוא רק בזמן השחיטה. בזה התוספות חולקים על שיטת המאירי שכפי שהובא לעיל סובר שפסול שלא למנוייו קיים בכל ארבע עבודות הקרבן. אמנם עדיין צריך לעיין האם קיים הבדל בדין בין פסולים אלו. הצל"ח כותב שאכן יש הבדל ומביא כדוגמא לזה פסח שנשחט לשם נכרים. הפסול שנאמר בשחיטה שלא בעלים נלמד ממה שנאמר בפסוק "עליו" ולמדו חכמים "ולא על חברו", מכאן שהמיעוט נאמר דווקא בשחיטה לשם מי שנקרא בשם "חברו", ונכרי אינו מוגדר כ"חברו". מעתה הזורק לשם נכרי לא נפסל הקרבן משום שלא לשם בעליו. לעומת זאת הפסול של שלא למנוייו נלמד בסוגייתנו מהפסוק "במכסת" שמשמעותו היא שיש לשחוט לשם מי שנמנה עליו, ואם שוחט לשם נכרי שכמובן אינו יכול להימנות עליו נפסל בכך הפסח. עוד הבדל להלכה מובא בספר מחנה דן כאשר כמה אנשים שותפים בטלה אך הם נמנו על טלה אחר, ובא אדם ושחט את הטלה ששייך להם אך שאינם מנויים עליו לשמם. בכגון זה שינוי בעלים אין כאן, אך מחשבה שלא למנוייו ישנה. מחשבה לשם בעלים ושלא לשם בעלים במשנה למדנו שהשוחט למנוייו ושלא למנוייו אינו פוסל את הקרבן. רבנו תם בספר הישר (שם) כותב שהזורק לשם בעלים ושלא לשם בעלים - פוסל את הקרבן, ורק בדין שלא למנוייו שהוא מיוחד לקרבן פסח, שנינו שמחשבה במקצת אינה פוסלת. דין זה מתאים לשיטתו של רבנו תם שכפי שהובא לעיל סובר שפסול שלא למנוייו אינו הפסול שקיים בשאר הקרבנות של שלא לשם בעלים. בעל תורת הלוי (מצוה ה', אות ז') מוכיח הבדל זה גם מהתוספות במסכת זבחים (ד' ע"ב ד"ה מחשבה). התוספות שם כותבים שפסול שלא לשם הבעלים מוגדר כ"פסול בגופו" של הקרבן. הבחנה זו בין "פסול בגופו" לבין "פסול שאינו בגופו" מובאת בגמרא בהמשך כהסבר למשנתנו שמבחינה בין השוחט לאוכליו ושלא לאוכליו שאין הפסח נפסל בכך, לעומת השוחט לשמו ושלא לשמו שמחשבה זו פוסלת את הפסח. הגמרא מסבירה שהפסול של לאוכליו ושלא לאוכליו אינו פסול בגופו לעומת הפסול של שלא לשמו שהוא פסול בגופו. בהמשך לדברי הגמרא נראה כי גם מחשבה שלא למנוייו אינה מוגדרת כ"פסול בגופו", שהרי גם לגביה הדין הוא שהשוחט למנוייו ושלא למנוייו הפסח כשר. על פי דברי התוספות שהפסול של שלא לשם בעלים הוא פסול בגופו נראה כי גם השוחט לשם בעלים ושלא לשם בעלים נפסל הקרבן בכך. לעומת זאת, בעל מנחת ברוך (דיני קרבן פסח, סימן כ"ה ענף ג') סובר ששינוי במקצת בעלים אינו פוסל את הקרבן. נראה כי דבריו מתאימים לשיטת רש"י והמאירי שהובאה לעיל שפסול שלא למנוייו שווה לפסול שלא לשם בעלים, ואם כן כמו שבשוחט למנוייו ושלא למנוייו הפסח כשר, כך הדין גם במחשבה שלא לשם בעלים. נספח: פסקי הרמב"ם אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר: "תכוסו על השה", מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי. ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה. (רמב"ם קרבן פסח ב', א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300