מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

סוגיות בעיון ללימוד הדף היומי

אלו דברים בפסח דוחים את השבת

מסכת פסחים, דף סה ע"ב

סוגיה מספר 18

גמרא

משנה. אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו והקטרת חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. הרכבתו, והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - אין דוחין את השבת, רבי אליעזר אומר: דוחין. אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא, מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה - דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות, לא ידחו את השבת?! אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות!

רש"י

אלו דברים דוחין את השבת. לקמיה בגמרא מפרש מנא לן: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה: מיחוי קרביו. מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אין דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע"פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה"ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום: וחתיכת יבלתו. ורוא"ה בלע"ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא: שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח: לא ידחו. בתמיה: י"ט יוכיח שהתירו בו. שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע"ג דתחומין דרבנן:

הקדמה

שיטת רש"י - אסור אפילו באיסורי דרבנן

שיטת המאירי - חילוק בין המקדש לבין המדינה

שיטת רבנו חננאל והרמב"ם - איסורי שבות מותרים לצורך הקרבת הפסח

הקדשת קרבן פסח בשבת

הקדמה

משנתנו עוסקת בהקרבת קרבן הפסח כאשר חל יום ארבעה עשר בניסן בשבת, וכפי שלומדת הגמרא מהפסוק מצוות הקרבת הפסח דוחה את השבת. עם זאת, אף שאת קרבן הפסח יש להקריב ביום ארבעה עשר, מכל מקום מצוות אכילתו היא רק בלילה שלאחר מכן, ואם כן חלק מהמלאכות ניתן לדחות עד לאחר השבת, ועל כן צלייתו והדחת קרביו אינם דוחים את השבת.

כמו כן, חלק מהמלאכות שקשורות להכנת הקרבן ניתן להקדים ולעשותן קודם השבת, ולגביהם נחלקו חכמים ורבי אליעזר האם מלאכות אלו דוחות את השבת. המחלוקת היא לגבי הרכבת הקרבן לצורך הבאתו כאשר הוא מוציאו מרשות לרשות, הבאתו מחוץ לתחום, וחיתוך יבלת שבקרבן שנחשבת כמום שפוסל אותו מהקרבה. חכמים סוברים שכיוון שהיה באפשרותו של האדם להתכונן ולעשות מלאכות אלו קודם השבת - לא התירו לו לעשותן בשבת. לעומת זאת רבי אליעזר סובר שאפילו מלאכות אלו דוחות את השבת. אמנם עדיין יש לדון האם מלאכות אלו איסורן מן התורה, ובהם נחלקו חכמים על רבי אליעזר והחמירו שאין לעשותן בשבת, אך במלאכות שאיסורן מדרבנן הם מודים לרבי אליעזר שאפשר להקל, או שמא מלאכות אלו אסורות מדרבנן וגם בהם חולקים חכמים על רבי אליעזר ומחמירים. יש לדון בדבר גם על פי הכלל ש"אין שבות במקדש", דהיינו שבמקדש מותר לעבור על איסורי דרבנן מסוימים כאשר זה לצורך עבודת המקדש.

בעניין זה דנה הגמרא לקמן (ס"ח ע"ב) לגבי דעת חכמים שאוסרים חיתוך יבלת של קרבן. ראוי להקדים שההלכה הפשוטה היא שחיתוך יבלת אסור מן התורה רק כאשר הוא נעשה בכלי והיבלת לחה. אם החיתוך נעשה ביד אין חיוב מן התורה כיוון שישנו "שינוי" באופן עשיית המלאכה מהדרך הרגילה שהיא בכלי, ואם היבלת יבשה גם אין איסור מן התורה כיוון שאין היא מוגדרת כמחוברת לגמרי לגוף.

הגמרא מקשה על האמור במשנתנו שאין לחתוך יבלת בשבת מהמשנה במסכת עירובין (ק"ג ע"א) בה נאמר: "חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה, ואם בכלי כאן וכאן אסור". על כך מביאה הגמרא שני תירוצים. לתירוץ האחד משנתנו עוסקת ביבלת לחה שחמורה יותר מיבלת יבשה ולכן אין לחותכה אפילו ביד בעוד שהמשנה במסכת עירובין התירה לחתוך ביד רק יבלת יבשה. ואילו לתירוץ השני משנתנו עוסקת בחיתוך יבלת לחה בכלי ולכן החיתוך אסור, אך במסכת עירובין למדנו שאפילו יבלת לחה מותר לחותכה אם אינו עושה זאת בעזרת כלי. ההבדל להלכה בין התירוצים הוא האם האיסור לחתוך יבלת של קרבן פסח בשבת נאמר רק כשזה כרוך במלאכה האסורה מן התורה כדעת הסובר שמשנתנו עוסקת בחיתוך יבלת לחה בכלי, או שמא מדובר אף באיסור של חיתוך יבלת ביד שאינו אלא מדרבנן.

סוגיה מקבילה מופיעה גם במסכת עירובין (שם), ושם מוסיפה הגמרא שלדעה שמעמידה את משנתנו בחיתוך יבלת האסור מן התורה יש לפרש כך גם את האיסור של הרכבת הקרבן והבאתו מחוץ לתחום, דהיינו שהבאת הקרבן אסורה מן התורה כיוון שהתנא של משנתנו חולק על דעתו של רבי נתן שסובר ש"החי נושא את עצמו" ולכן אין חייבים על נשיאת בעל חיים והוצאתו מרשות לרשות, ואילו התנא של משנתנו סובר שיש בנשיאת בעל חיים איסור מן התורה ועל כן אין לשאת את הקרבן בשבת. כמו כן לגבי הבאת הקרבן מחוץ לתחום יש איסור מן התורה כיוון שהתנא במשנתנו סובר כדעת רבי עקיבא שאיסור תחומין הוא מן התורה.

הסבר נוסף מביאה הגמרא במסכת עירובין בשם רב יוסף שמיישב את הסתירה בין המשניות בכך שהתירו שבות לצורך המקדש רק כאשר המלאכה נעשית במקדש עצמו, ומפרש רש"י שעל כן אין להתיר לחתוך יבלת לקרבן הפסח כיוון שבדרך כלל ביקור המומים של קרבן הפסח נעשה מחוץ למקדש. גם להסבר זה נראה כי יש לפרש את האיסורים בהרכבת הקרבן ובהבאתו מחוץ לתחום שמובאים במשנתנו אפילו כאשר מעשים אלו כרוכים באיסור דרבנן, שהרי פעולות אלו לא נעשות במקדש עצמו.

שיטת רש"י - אסור אפילו באיסורי דרבנן

רש"י (ד"ה הרכבתו וד"ה וחתיכת יבלתו) מסביר שמשנתנו אוסרת את הרכבת הקרבן, הבאתו וחיתוך יבלתו אפילו כאשר מדובר על איסורי דרבנן. ההרכבה אסורה מדרבנן כיוון שלהלכה אנו נוקטים ש"החי נושא את עצמו". ההבאה אסורה מדרבנן כיוון שמדובר על הבאה מחוץ לתחום האסורה מדרבנן, וחיתוך היבלת אסור מדרבנן כיוון שמדובר על חיתוך ביד או על יבלת יבשה. נראה שרש"י מפרש כך על פי דברי רב יוסף במסכת עירובין שמקשה על השיטה שמעמידה את משנתנו באיסורים מן התורה מדברי רבי אליעזר שמכנה איסורים אלו בשם "שבות". בגמרא שם לא מובא יישוב לקושייתו של רב יוסף, ואם כן ניתן להסיק מכך שהסוגיה שם דוחה את הדעה שמעמידה את משנתנו באיסור תורה.

הרי"ד (בפסקיו כאן ובמסכת עירובין) והראב"ן (בחידושיו למסכת פסחים) פוסקים גם הם שמדובר על חיתוך יבלת האסור מדרבנן, ונראה שלשיטתם כך יש להסביר גם האיסורים בהרכבה ובהבאה מחוץ לתחום. אמנם לגבי ההלכה בעניין "החי נושא את עצמו" הרמב"ם (שבת י"ח ט"ז) ועוד ראשונים פוסקים שאין אנו מקבלים את דעתו של רבי נתן ש"החי נושא את עצמו" ונמצא שהאיסור לשאת בעל חיים ולהוציאו מרשות לרשות אסור מן התורה, אולם נראה כי העיקרון הנלמד משיטה זו לא משתנה, והוא שאין להתיר איסורים אפילו כאשר תוקפם מדרבנן בלבד לצורך הקרבת קרבן פסח בשבת כאשר היה אפשר לעשותם לפני השבת.

שיטת המאירי - חילוק בין המקדש לבין המדינה

המאירי מקבל את חילוקו של רב יוסף שמובא במסכת עירובין ופוסק שכל שבות שאינה במקדש - אסורה, ולכן אין להתיר להרכיב את הקרבן ולהביאו מחוץ לתחום אף שמדובר באיסורי דרבנן. עם זאת, את חיתוך היבלת באופן שאינו אסור מן התורה הוא מתיר כשזה נעשה במקדש. הוא מסביר שהמחלוקת בין רבי אליעזר ובין חכמים היא רק לגבי הרכבת הקרבן והבאתו מחוץ לתחום, אך לגבי חיתוך היבלת אין מחלוקת וכולם מסכימים שמותר לחתכה באופן שאינו אסור מן התורה, ובאופן האסור מן התורה אין לחותכה.

לשיטתו, מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא למעשה בשאלה האם הותרה שבות לצורך עבודת המקדש כאשר זו נעשית לא במקדש. נראה כי להסברו אין להקשות את קושיית רב יוסף, שהרי הדיון בין רבי אליעזר ובין חכמים הוא לגבי הרכבת והבאת הקרבן ובזה אכן מדובר על איסור דרבנן בעוד שלגבי חיתוך היבלת מדובר על איסור תורה, וגם רבי אליעזר מסכים שאין להתירו.

שיטת רבנו חננאל והרמב"ם - איסורי שבות מותרים לצורך הקרבת הפסח

רבנו חננאל (בפירושו לקמן ס"ח ע"ב) מסביר שלדעת חכמים לא התירו לעבור על איסורי תורה בדברים שהיה ניתן לעשותם לפני השבת, אך איסורי דרבנן מותרים. הוא מסביר שההרכבה אסורה מן התורה לפי הדעה שחולקת על רבי נתן וסוברת שלא אומרים "החי נושא את עצמו". כמו כן הבאה מחוץ לתחום אסורה מן התורה לפי שיטת רבי עקיבא שאיסור תחומין הוא מן התורה. גם חיתוך היבלת אסור מן התורה כיוון שמדובר בחיתוך בעזרת כלי. רבנו חננאל מסייע פירוש זה מדברי הירושלמי על משנתנו שסובר שאין לאסור אלא דברים האסורים מן התורה.

גם הרמב"ם בפירושו למשנה מסביר שלדעת חכמים אסרו רק דברים שאיסורם מן התורה בדומה לרבנו חננאל.

על שיטה זו יש להקשות מדבריו של רבי אליעזר בהמשך המשנה מהם עולה שהמחלוקת היא לגבי איסורים שאסורים משום שבות וכפי שמקשה רב יוסף במסכת עירובין. אכן, מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה משמע שבזה גופא נחלקו חכמים ורבי אליעזר האם מדובר על איסורים מן התורה או מדרבנן, שלדעת חכמים האיסורים הנזכרים אסורים מן התורה כפי שהובא לעיל, בעוד שלפי רבי אליעזר איסורם הוא רק מדרבנן.

שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכותיו שכן הוא פוסק שהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינם דוחים את השבת, ולגבי ההרכבה ההלכה היא כפי שכבר נזכר שהיא אסורה מן התורה כמבואר ברמב"ם בהלכות שבת (י"ח ט"ז), וכמו כן לגבי איסור תחומין סובר הרמב"ם שישנם תחומין שאיסורם מן התורה (שבת כ"ז, א'). גם לגבי חיתוך היבלת הרמב"ם אוסר לחתוך רק בכלי יבלת לחה, אך אם היבלת יבשה, או אף אם היא לחה והוא חותכה בכלי - אין הרמב"ם אוסר זאת.

אמנם, המגיד משנה מקשה על דברי הרמב"ם ממה שפוסק הרמב"ם עצמו בהלכות שבת (ט' ח') לגבי חיתוך יבלת שהאיסור אפילו בכלי ואפילו ביבלת לחה הוא מדרבנן בלבד. המגיד משנה אינו מיישב קושיה זו, אולם בעל ערוך השולחן כותב שיש להגיה בדברי הרמב"ם שהאיסור הוא מן התורה.

מאידך, הלחם משנה סובר שאכן לדעת הרמב"ם איסור חיתוך היבלת הוא רק מדרבנן, ואף על פי כן נאסר לחתוך יבלת לצורך קרבן הפסח. הוא מסביר שגם הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אסורים מדרבנן, וגם בהם מחמיר הרמב"ם שלא להתירם לצורך הקרבת הפסח כיוון שהיה יכול לעשותם מבעוד יום. עם זאת, חיתוך יבלת ביד, או אף בכלי כשמדובר ביבלת יבשה מותר לצורך הקרבת הפסח אף שהיה יכול לעשות זאת מבעוד יום כיוון שזה מוגדר כ"שבות קלה" ולכן היא מותרת במקדש. לשיטתו נמצא שהרמב"ם בהלכותיו, בניגוד לפירושו במשנה סובר כדעת רש"י שהובאה לעיל שאפילו שבות דרבנן לא הותרה לצורך הקרבת הפסח בשבת כשהיה ניתן לעשותה לפני השבת, אלא שבחיתוך היבלת ביד או בכלי ביבלת יבשה מקלים כיוון שזו שבות קלה.

הקדשת קרבן פסח בשבת

בסוגיית הגמרא (ס"ו ע"ב) למדנו שמביא את הבהמה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה. בהמשך שואלת הגמרא כיצד מקדיש בשבת, הרי מפורש במשנה במסכת ביצה (ל"ו ע"ב) שאין מקדישין ביום טוב, וקל וחומר שהדבר אסור בשבת. הגמרא מתרצת שהאיסור להקדיש לא נאמר כאשר מקדיש לצורך חובות שקבוע להם זמן. מכל מקום מבואר כי לולא הטעם הזה היה אסור להקדיש את הבהמה בשבת, דבר האסור משום שבות.

לפי שיטת רש"י הדבר מובן, שהרי לא התירו שבות לצורך הקרבת הפסח בדבר שהיה יכול לעשותו מבעוד יום, והרי את ההקדשה היה אפשר לעשות לפני השבת.

המאירי כותב שמקדיש את הבהמה בפתח העזרה, כלומר עוד קודם שנכנס עמה לבית המקדש. הדבר נצרך לפי שיטתו, שהרי הוא סובר שבתוך המקדש התירו לעבור על שבות גם בדבר שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום, אך מחוץ למקדש אסור לעבור על שבות אף לצורך הקרבת הפסח אם היה יכול לעשותה קודם השבת. על פי זה מובן שהגמרא נצרכת לטעם שלא גזרו על הקדשת חובות שקבוע להם זמן מכיוון שההקדשה נעשית בפתח המקדש ושם אין היתר לעבור על שבות.

אמנם לשיטת רבנו חננאל והרמב"ם שאיסורי שבות הותרו לצורך הקרבת הפסח אף בדברי שהיה אפשר לעשותם מבעוד יום יש להקשות מדוע נצרכת הגמרא לטעם שלא גזרו על הקדשת חובות שקבוע להם זמן, הרי מדובר על איסור שבות שהותר לצורך הקרבת הפסח. מסתבר, שגם לשיטה זו לא כל שבות הותרה, שהרי כפי שהובא לעיל למדנו במשנה שאסור להקדיש קרבנות ביום טוב, אף שמדובר בשבות לצורך המקדש. בהסבר הדבר נראה לומר שני טעמים. הטעם הראשון הוא שהקדשה היא שבות חמורה שאותה לא התירו. עוד אפשר לומר שכיוון שהבהמה עדיין חולין ורק על ידי ההקדשה היא הופכת לקדושה, עדיין אין להגדיר מעשה זה כשבות לצורך עבודת המקדש, שהרי כל עוד הבהמה עדיין חולין אין היא עומדת להקרבה.

נספח: פסקי הרמב"ם

שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת, שאי אפשר לעשותן קודם השבת, שהרי קבוע לו זמן, שנאמר: "במועדו". אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת. ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת - חותך. ואם היתה יבשה - חותכה אפילו בכלי, שאין שבות במקדש כלל. וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

...ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם... ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת? הואיל וקבוע לו זמן מותר להקדישו בשבת, וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב ואינו חושש.

(רמב"ם קרבן פסח א', י"ח-י"ט)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | מערכי שיעור
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US