הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו. וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעין שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. שטעה בדבר מצוה: ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ואף הנשחטין לשם הפסח ר' יהושע מכשיר להו בפרק תמיד נשחט (ד' סב:): אימורי ציבור. קרבנות האמורין בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין לכך והרי הוא רואה את אחרים הרבה עוסקין בכך וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט אחרים כל שבתות שנה לשם אימורי ציבור פטור: שחטו בשבת שלא לאוכליו. דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן חייב חטאת דלא ניתנה לידחות שבת אצל שחיטה זו: שמשכו הבעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא ניתנה לידחות שבת אצלו: פטור. שאנוס הוא דלא היה יודע שכן ולא היה לו לבדוק על כך:

תינוקות דיש להן קצבה. מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת יודע הוא שאין לו למול בשבת אלא אחד: ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא דעדיין לא הגיע זמנו ומודה רבי יהושע דחייב: את של ערב שבת בשבת. קסבור שהוא של שבת וזה של ערב שבת היה אתמול חולה או שנאנס ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת דהואיל ועבר זמנה ימתין עד למחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. דלית ליה טועה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור: ר' יהושע פוטר. דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ואע"ג דחילל שבת ועשה שלא כדת מכל מקום מצות מילה קיים והכא נמי אע"ג דאית להו קצבה ליפטר דמכל מקום עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין וזה שמצא זבח אחד בעזרה ושחטו לשם תמידי ציבור כשר לזבחו הראשון: הכא במאי עסקינן כגון שקדם ומל את של ערב שבת בשבת. בשעה שמל את זה עדיין שניהן עומדים דמשום הכי פטור דטרוד היה באחד מהן דיודע הוא שהיום חובת האחד עליו ומתני' כגון דקדים ושחטינהו לאימורי צבור דהשתא לא הוה טרוד ועסוק בשחיטתן: ואע"ג כו'. בתמיה: [מאבל ערב. שם מקום]: ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דחייב. ואע"ג דעשה מצוה: על מה נחלקו כו'. וקס"ד השתא ברישא מחייב ר' מאיר כשמל את שניהם ע"י [שסבור] ששניהן כבר הגיע זמנן ומל של שבת תחלה שזמנו היום ואחר כך מל את של אתמול ואף על גב דעשה מצוה כיון דלא רמיא טירדא עליה בתר דמהליה לשל שבת לאו טועה בדבר מצוה הוא וסיפא פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף לו של מחר דהא ודאי לא קאמר שמל את שניהם דהא לא טעי בהכי אלמא היכא דלא טריד האידנא לר"מ חייב: ותסברא. דטעמא משום הכי הוא השתא סיפא דלא עבד מצוה דעדיין לא הגיע זמנו פטור רישא דעבד מצוה מחייב: אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון. שנתחלף לו אתמול של שבת בערב שבת ומלו בערב שבת ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואע"ג דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו וסיפא ניתנה שבת לידחות אצל של שבת וטעה בדבר מצוה פטור ואפילו לא עשה מצוה לרבי מאיר פטור והשוחט לשם אימורי צבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבן צבור ואע"ג דקדים שחטינהו לאימורי צבור הרי שכח וע"י שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי צבור ושחטן לשמן:

השיטות השונות שבמשניות ובסוגיות שיטות הראשונים בפסק ההלכה שיטת הרמב"ם שחטו ונמצא טריפה בסתר השיטות השונות שבמשניות ובסוגיות משנתנו והגמרא שעליה עוסקות בסוגיית הטועה בדבר מצווה, דהיינו כשמוטלת על האדם מצווה שכרוכה בדחיית איסור אחר, והאדם טועה ועובר על האיסור מבלי לקיים את אותה המצווה שדוחה אותו, אך מכל מקום הוא מתעסק בעשיית מצווה. הנידון במשנתנו הוא לגבי המקריב קרבן וסובר שזהו קרבן שדוחה את השבת. דוגמא נוספת המובאת בסוגייתנו על פי המשנה והסוגיה במסכת שבת (דף קל"ז ע"א) היא כשאדם טועה ומל תינוק בשבת מכיוון שהוא סבור שזוהי מילה בזמנה שדוחה את השבת. בסוגיה במסכת שבת מבואר שהטעם לפטור את הטועה בדבר משנה הוא משום שאת כל חיובי חטאת אנו לומדים מהחיוב של העובד עבודה זרה, ושם הרי מדובר שאינו עסוק בעשיית מצווה. התנאים נחלקו להלכה מה דינו של הטועה בדבר מצווה. רבי אליעזר מחייב, דהיינו שאם עבר על עבירה שחייבים על שגגתה חטאת, דינו כשוגג שחייב חטאת. לעומתו, רבי יהושע פוטר. בדעת רבי יהושע עצמו נחלקו תנאים. התנא של משנתנו סובר שאין רבי יהושע פוטר אלא כאשר טועה בדבר מצווה אך מקיים מצווה אחרת, כגון השוחט בשבת שאר זבחים לשם פסח, שאף שאינם דוחים את השבת, מכל מקום הקרבן כשר והאדם קיים בו את מצוותו, אולם אם בפועל לא קיים כל מצווה - הוא חייב. על כן מובא במשנתנו שאם שחט את הפסח בפסול, כגון השוחט שלא לשמו -חייב. לעומתו סובר רבי מאיר שכאשר טועה בדבר מצווה ומקיים בפועל מצווה גם רבי אליעזר מודה שפטור, ומחלוקתם היא רק בכגון שאינו מקיים כל מצווה אלא שעסוק בעשיית מצווה, ובזה רבי אליעזר פוטר. מחלוקת זו מובאת בהמשך הסוגיה לגבי מילת תינוק שאין זמן מילתו בשבת. לדעת התנא של משנתנו, וכך היא גם הגרסה במשנה במסכת שבת, פוטר רבי יהושע רק אם מל תינוק שזמן מילתו הוא קודם השבת וטרם מלו אותו, שבמילתו מתקיימת המצווה, אולם המל תינוק שזמן מילתו הוא לאחר השבת ובשבת עוד לא הגיע זמן מילתו ואין יוצאים ידי חובה במילה בשבת - גם רבי יהושע מחייב את הטועה ומל אותו בשבת. לעומתו סובר רבי מאיר שהמל תינוק שזמן מילתו לפני השבת בשבת לכל הדעות הוא פטור שהרי קיים מצווה, ורק במל תינוק שזמן מילתו לאחר השבת בשבת נחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר שרבי יהושע פוטר אף על פי שלא קיים מצווה כיוון שהתעסק במצווה. עם זאת, דבי רבי ינאי מסבירים שלדעת רבי מאיר הפטור של הטועה בדבר מצווה קיים בין לדעת רבי אליעזר ובין לדעת רבי יהושע רק בכגון שניתנה השבת לידחות, דהיינו שאותה שבת נדחתה מפני מצווה זו ועל כן אם מל בשבת רק תינוק אחד שאין זה זמן מילתו - לכל הדעות חייב על כך שהשבת לא ניתנה לידחות אצלו. עוד מובאת במשנתו מחלוקת בין רבי יהושע לבין רבי מאיר. כאמור רבי יהושע פוטר את הטועה בדבר משנה, אך עם זאת הפטור הוא רק כאשר הטעות היא בדבר שאין לו קצבה דהיינו כאשר יש לפניו כמה מעשים של מצווה לעשותם ומתוך טרדתו לעשות את כולם טעה ועשה גם מעשה איסור. אולם בדבר שיש לו קצבה כגון המקריב שאר זבחים בשבת לשם קרבן ציבור מכיוון שקרבן ציבור מקריבים רק שני תמידים בשבת, הוא לא היה טרוד ולכן חייב על הקרבה זו. לעומת זאת רבי מאיר פוטר גם את הטועה בדבר מצווה בדבר שיש לו קצבה. כן מביאה הגמרא מחלוקת זו גם לגבי מילת תינוקות בשבת, כאשר לדעת רבי אמי רבי יהושע פוטר רק כאשר מל תחילה את התינוק שאין זמנו בשבת, שהרי הוא עדיין טרוד במחשבת מילת התינוק שחובתו בשבת. אולם אם מל תחילה את התינוק שזמנו בשבת, ורק אחר כך את התינוק השני שאין השבת זמנו - הרי הוא חייב שהרי זה דומה לטעות בדבר שיש לו קצבה. לעומת זאת דעת רבי מאיר כפי שבארוה דבי רבי ינאי שבתינוק פטורים אף כאשר מל את התינוק שאין זמנו בשבת בסוף, כיוון שלדעת רבי מאיר פטור אף בדבר שאין לו קצבה. שיטות הראשונים בפסק ההלכה במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר הכלל הרגיל (מובא במסכת נדה, דף ז' ע"ב) הוא שפוסקים כרבי יהושע, ועל כן הפסק הפשוט בדברי הפוסקים שהטועה בדבר מצווה פטור, וכך פוסק רבנו חננאל במסכת שבת. מסוגייתנו עולה שהחיוב בהקרבה לשם אימורי ציבור בשבת הוא רק כאשר כבר הקריבו את קרבנות הציבור ושוב אין טרודים בהם, ואילו הפטור שנאמר במילת תינוק שאין זמנו בשבת הוא רק כאשר טרם מלו את התינוק שזמנו בשבת. כך מביא המאירי בשם רבים. כך משמע גם מלשון הריא"ז במסכת שבת (פרק י"ט הלכה ד') שהפטור במילת תינוק שאין זמנו בשבת הוא רק כאשר עדיין טרוד במילת תינוק שהשבת היא זמן מילתו. כך עולה גם מפסקי הרי"ד בסוגייתנו שמעתיק את דברי הגמרא וכותב "לא, אם אמרת באימורי ציבור שכן יש להם קצבה שנים ליום ואין שם טירדא, שאם שחט התמידין בשבת שוב אינו טרוד". מבואר מדבריו שסיבת החיוב בהקרבה לשם אימורי ציבור היא משום שיש להם קצבה, וגם משום שאינו טרוד לאחר הקרבת חובת היום, והיינו כדברי רבי אמי. לעומתם, מדברי רבנו חננאל במסכת שבת משמע שהוא אינו מחלק בין דבר שיש לו קצבה או שאין לו קצבה, ונראה מסתימת דבריו שבמילת שני תינוקות בשבת שאחד מהם אין זה זמן מילתו, הפטור הוא גם כאשר מל את התינוק שזמנו בשבת תחילה. דבריו אלו הם בניגוד לדברי רבי אמי שבסוגייתנו, ועל פניהם נראים גם סותרים את דעת רבי יהושע כפי שמובא במשנתנו שהפטור הוא רק בטועה בדבר שיש לו קצבה. אולם המאירי בסוף דבריו כותב שנראה שדברי הגמרא נאמרו בדרך של דיחוי ואינם להלכה. את הסתירה לכאורה בין משנתנו שפוטרת רק בדבר שיש לו קצבה לבין פשט המשנה במסכת שבת ממנה משמע שפטור אף כאשר מל בתחילה את התינוק שזמנו בשבת ששוב אינו טרוד בטרדת מצווה מתרץ המאירי שישנו חילוק בין טעות במקדש לטעות שלא במקדש. הסברה במשנתנו שמחייבת את הטועה במקדש היא משום ש"שגגת אימורי ציבור - במקום זריזות שאין הטעות מצויה בו, וכמעט שהוא קרוב למעילה". שיטת הרמב"ם הרמב"ם פוסק שהמקריב קרבן ציבור יתר על חובת היום חייב חטאת (הלכה י"ג). הכסף משנה מסביר שדין זה הוא האמור במשנתנו שהשוחט לשם אימורי ציבור חייב. מדבריו מבואר אם כן שהרמב"ם פוסק בזה כדעת רבי יהושע שמחייב ולא כדעת רבי מאיר. אמנם יש לשאול מדוע הרמב"ם משנה את לשון המשנה בדין זה. מרן הרב זצ"ל בהלכה ברורה עומד על קושי זה ומסביר שבדברי הרמב"ם ישנו חידוש נוסף, שאף אם מתכוון לשם קרבן ציבור - חייב. מקור דין זה הוא מהתוספתא (פרק ה' הלכה ז'), והרמב"ם העדיף להביא נוסח זה שבו כאמור ישנה תוספת חידוש על האמור במשנתנו. פירוש נוסף בדברי הרמב"ם כותב רבי אברהם בן הרמב"ם (ברכת אברהם סימן א'), וכך מובא גם בעין משפט שבספר ליקוטי הלכות (לבעל החפץ חיים). הם מפרשים ששוחט יתר על חובת היום, היינו לאחר שכבר קדם ושחט את חובת היום. מכאן שאם שחט את הזבחים לשם אימורי ציבור ולפני הקרבתם של אלו היה פטור, כדעת רבי אמי בסוגייתנו. בדין מילה פוסק הרמב"ם בכל עניין שהיו לו שני תינוקות, אחד מהם למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהן בשבת - פטור, כיוון שהשבת דחויה היא אצלו. מבואר מכאן שאין הרמב"ם תולה את הפטור בסדר המילה ומשמע שגם אם מל תחילה את אותו שזמנו בשבת, פטור על מילת השני. כמו כן הרמב"ם פוסק במפורש שהפטור נוהג גם אם אינו עושה מצווה, כמו בזמן שמל את של אחר השבת, והטעם הוא מפני שניתנה שבת לידחות אצלו, וזה לכאורה כדברי רבי מאיר. נמצא שלכאורה פסקי הרמב"ם סותרים זה את זה, שהרי לגבי הקרבת אימורי ציבור הוא פוסק כדעת רבי יהושע שבמשנתנו שחייבים על דבר שיש לו קצבה, ואילו לגבי מילה הוא פוסק כדעת רבי מאיר שפוטר אף בהקדים ומל את אותו שזמנו בשבת. הכסף משנה עומד על פסיקה זו ומביא שכבר נשאל בזה רבי אברהם בנו של הרמב"ם ותשובתו היא (מובאת גם בספר ברכת אברהם סימן א') שלגבי מילת תינוקות בשבת סובר הרמב"ם שמסקנת הסוגיה במסכת שבת היא כדעת רבי מאיר. לעומת זאת, במשנתנו אין לפסוק כרבי מאיר מאחר והוא דעת יחיד ויש לפסוק כסתם משנתנו שהיא כדעת רבי שמעון. הלחם משנה מקשה על כך שבזה הרמב"ם "מזכה שטרא לבי תרי", שהרי ממשמעות הסוגיה עולה שהמחלוקות תלויות זו בזו. אמנם על פי מה שהתבאר בדברי המאירי, שדברי הסוגיה כאן נאמרו בדרך של דיחוי, נראה כי למעשה ניתן לחלק בין הסוגיות על פי דרכו של המאירי. ניתן לומר שלגבי מילה הרמב"ם אפשר להקל יותר כיוון שהטעות בה יותר מצויה, ועל כן כל שניתנה השבת לידחות אצלה - פטורים על הטעות אף אם כבר מל את של שבת תחילה. לעומת זאת, בדין הקרבה לשם אימורי ציבור יש להחמיר מאחר ואין הטעות מצויה בהם, ועל כן אין מניעה לפסוק מחד כרבי מאיר שמקל במילה ומאידך כרבי שמעון ולפי שיטת רבי אמי שמחמיר בהקרבה לשם אימורי ציבור. אמנם קיים הבדל בין הרמב"ם לבין המאירי, שבעוד שלפי המאירי בהקרבה לשם אימורי ציבור החיוב הוא אף אם עוד לא הקריב את קרבן הציבור שלא כדברי רבי אמי, הרי שבזה הרמב"ם על פי הסבר רבי אברהם בנו ובעל ליקוטי הלכות מקבל את דברי רבי אמי שהחיוב הוא רק אם כבר הקריב את קרבן הציבור. יישוב אחר לשיטת הרמב"ם מובא בצל"ח בחידושיו לסוגייתנו. הוא כותב שאין ללמוד מדברי הרמב"ם לגבי הקרבה לשם אימורי ציבור שהוא פוסק כשיטת רבי שמעון, שכן הפירוש בדבריו ששוחט יתר על חובת היום היינו דבר שלא הוקדש ולא היה מעולם זבח ובזה אינו נחשב לטועה בדבר מצווה, אבל השוחט זבחים לשם קרבן ציבור - פטור, כיוון שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ונמצא שעשה מצווה. לפי זה יוצא שבדין השוחט לשם אימורי ציבור פוסק הרמב"ם כדעת רבי מאיר שבמשנתנו שפטור עליהם. שחטו ונמצא טריפה בסתר במשנה שנינו דיני השוחט את הפסח ונמצא טריפה בסתר ושל השוחט ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידם שהוא פטור מפני ששחט ברשות. רש"י (ד"ה פטור) מפרש שהפטור הוא משום אונס, שלא היה לו אפשרות סבירה של ידיעה על פסולים אלו. נראה, שרש"י מפרש כך כדי שהסיפא של המשנה תתיישב גם עם דעת רבי יהושע שכפי שמובא במשנתנו הוא סובר שהפטור של הטועה בדבר מצווה נאמר רק כאשר בפועל מקיים מצווה, וכאן הרי למעשה הקרבן פסול והוא איננו מקיים מצווה, ואם כן על כורחנו הפטור אינו מטעם שטעה בדבר מצווה אלא משום שהוא אנוס. לעומתו, כותבים התוספות (ע"ג ע"א ד"ה שחטו) שאי אפשר לומר כדברי רש"י, שהרי מסוגיית הגמרא לקמן (ע"ג ע"ב) משמע שסיבת הפטור היא משום שטעה בדבר מצווה. מסקנתם היא כי אכן הסיפא של המשנה היא כדעת רבי מאיר שלשיטתו רבי יהושע פוטר אף בטועה בדבר מצווה ואינו מקיים מצווה. הרמב"ם פוסק הלכות אלו כמות שהן במשנה. אכן, לפי מה שהובא לעיל ששיטת הרמב"ם היא כשיטת רבי מאיר, ורק בשוחט לשם אימורי ציבור מחמיר הרמב"ם בניגוד לדעת רבי מאיר וכפי שהובא לעיל הטעם, נראה כי אין מניעה לפרש את הסיפא של משנתנו כדעת רבי מאיר והרמב"ם פוסק כמותו בזה מאחר והוא מובא בסתם ללא חולק. נספח: פסקי הרמב"ם כל העושה מצוה מן המצות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות. כיצד... וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת, חייב חטאת. ...וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה; או שנמצא טריפה בסתר, כגון נקוב מעיים או ריאה - הרי זה פטור מפני ששחט ברשות. אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה. שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות, אם ראויין הם לקרבן פסח - פטור מקרבן חטאת מפני ששחט ברשות. אם אינן ראויין, כגון שהיתה נקבה או בן שתים חייב חטאת שהרי אינו ראוי לקרבן פסח. וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת. שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים - פטור שהרי הפסח כשר, וכן כל כיוצא בזה. השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו - הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב. וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת. (רמב"ם שגגות פרק ב', הלכות ח', י', י"ב, י"ג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300