מחוזא. עירו של רבא: דבני חילא. גייס של בית המלך ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות: אין זקוק לבער. לא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית כדאמרן אבל אתה רואה של אחרים: הפקידו אצלו. וקביל עליה אחריות כדמפרש ואזיל זקוק לבער: יחד לו בית. כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זקוק לבער: מאי קאמר. היכי יליף מלא ימצא: לעולם אסיפא. ולא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפצך היינו דקביל עליה אחריות דהוי כדידיה: שאין מצוי בידך. שהרי אותה זוית מסורה לנכרי: חמצו של נכרי. המופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות דמותר לשהותו: עושה לו מחיצה. בארבעה עשר משום היכר שלא ישכח ויאכלנו ולא סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך ומיהו ההוא דלעיל לא אפשר ליה במחיצה ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו:

הקדמה חמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל את אחריותו נכרי שנכנס לחצר ישראל ובצקו בידו ייחוד בית לחמצו של נכרי ברשות ישראל מחיצה כנגד חמצו של הנכרי הקדמה הסוגיות שלפנינו עוסקות בכמה מצבים בהם מצוי חמץ שאינו שייך לישראל ברשות ישראל, ואף על פי שהחמץ לא שייך לישראל, מכל מקום ישנם דינים שחלים עליו כיוון שהחמץ מצוי ברשותו. בעניין זה מובאת בגמרא דרשת הפסוק 'לא ימצא' שאסור שימצא ברשות ישראל אפילו חמץ של נכרי, ומוסבר בגמרא שמדובר בכגון שישראל מקבל אחריות על החמץ שאז הוא חייב בביעורו ועובר עליו משום בל יראה ובל ימצא. לגבי דין זה יש לדון איזו רמה של קבלת אחריות הופכת את החמץ לקיים ברשות ישראל שמתוך כך הוא מתחייב לבערו. אמנם אם החמץ שייך לגמרי לנכרי והישראל לא קיבל על עצמו שום אחריות עליו אין הישראל עובר על חמץ זה בבל יראה ובל ימצא, וכפי שמובא בברייתא שבגמרא שאין מצווים לבער בצק שביד הנכרי כשהלה נכנס לתוך חצר ישראל. עם זאת ישנם דעות שסוברות שאף על פי כן במקום שיש חשש שישראל ייכשל בחמץ שביד הגוי ציוו חכמים להוציא חמץ זה מרשות הישראל, כפי שיובא להלן. עוד מובא בברייתא שכשנכרי מפקיד חמץ בידי ישראל, אם הישראל מייחד לו בית - אין הוא מצווה לבערו. יש לדון באיזה מצב מדובר, האם מדובר בחמץ שישראל קיבל עליו את אחריותו, ואף על פי כן מועיל ייחוד בית לחמץ זה כדי לפטרו מביעור, או שמדובר בחמץ שאין אחריותו על הישראל ואינו חייב לבערו מן התורה, אך אף על פי כן חייבו חכמים לייחד לו בית כדי שלא יבואו להיכשל בו בפסח. בהמשך הגמרא מובאים דברי רב שצריך לעשות מחיצה בגובה עשרה טפחים כנגד חמצו של נכרי, ויש לדון גם בהלכה זו על איזה חמץ מדובר. חמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל את אחריותו כאמור, הגמרא מעמידה את דרשת הפסוק 'לא ימצא' שאסור שימצא ברשות ישראל חמץ של נכרי כעוסקת במצב בו ישראל קיבל על עצמו אחריות על חמצו של הנכרי. בעניין זה מצינו שלוש דעות בראשונים איזו רמה של אחריות מחייבת את הישראל בביעור החמץ. הרא"ש מביא את דעת ר"י, שמדובר באחריות שקיבל עליו הישראל על נזקים כתוצאה מגניבה או אבידה. ראיה לשיטה זו ניתן להביא מדברי רבא שאמר לבני מחוזא שהם חייבים לבער את החמץ של בני החיל כיוון שהם חייבים באחריותו אם הוא ייגנב או יאבד, ומכך משמע שזו האחריות שמחייבת ביעור בחמץ של נכרי. לשיטה זו אם ישראל קיבל על עצמו אחריות רק על נזק כתוצאה מפשיעה שלו - אין הוא מתחייב בכך בביעור. המאירי מסביר שהחיוב על נזק כתוצאה מפשיעה אינו משום שהפקדון ברשות השומר אלא משום שמגדירים את השומר כמזיק, ותשלום הנזק הוא בתורת פיצוי על נזקים שהוא גרם ולא כחלק מחיוב השומר באחריות. כשיטה זו פוסק גם הרמב"ם וכך מביא השולחן ערוך דעה זו בסתם בתחילת ההלכה. שיטה שנייה מובאת גם כן ברא"ש בשם בעל הלכות גדולות. לשיטה זו אפילו אם השומר הישראל מתחייב באחריות כשומר חינם, דהיינו אחריות רק על הפסדים שנובעים מפשיעת השומר - הוא מתחייב בביעור החמץ. ראיה לשיטה זו מביא הרא"ש מלשון הברייתא לקמן בה נאמר שאם הנכרי הפקיד את חמצו אצל ישראל - חייב לבער, וסתם פיקדון משמעותו שומר חינם. המאירי מוסיף לסייע לשיטה זו מתחילת הברייתא שם נאמר שכשנכרי נכנס ובצקו בידו אין חייבים לבערו, ומשמע שרק בכגון זה שהחמץ בידי הגוי לגמרי אין חייבים לבער, אך אם ישנה איזושהי אחריות לישראל - חייבים לבערו. השיטה השלישית היא שיטת התוספות במסכת בבא מציעא (פ"ב ע"ב ד"ה אימור) ובמסכת שבועות (מ"ד ע"א, ד"ה שומר) הסוברים שרק כאשר מקבל עליו הישראל אחריות גם על אונסין הוא מתחייב בביעור החמץ. הם מוכיחים את שיטתם מדברי הגמרא לקמן (ל"א ע"א) שהלוקח משכון חמץ מגוי עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא מכיוון שהמלווה קונה את המשכון. והרי המלווה חייב באחריות המשכון כשומר שכר, דהיינו בגניבה ואבידה, ואף על פי כן אילולי ההלכה שמלווה קונה משכון לא היה עובר על המשכון אף שחייב כאמור באחריותו. מכאן שאין די באחריות כשומר שכר על מנת להחשיב את החמץ ברשות השומר, אלא רק באחריות גמורה שמתחייב גם באונסין נחשב החמץ לעומד ברשות השומר ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. המהרש"ל (במסכת בבא מציעא) מסביר שלפי שיטת התוספות צריך לומר שכוונת רבא באומרו לבני מחוזא שהם צריכים לבער את החמץ מכיוון שאחריות גניבה ואבידה עליהם היא אפילו לגניבה ואבידה באונס. הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך, סק"ב) כותב שלפי דעת הרמ"א בחושן משפט (ע"ב ב') צריך לפרש את קבלת האחריות המובאת בסוגייתנו לגבי חמצו של נכרי כקבלת אחריות על אונסין כשיטת התוספות. כוונת הגר"א מוסברת בספר דמשק אליעזר ואין כאן המקום להאריך בזה. נכרי שנכנס לחצר ישראל ובצקו בידו בברייתא נאמר שאם נכרי נכנס לחצירו של ישראל עם בצק בידו, אין הישראל זקוק לבער את החמץ. הלכה זו לכאורה פשוטה, שהרי הישראל לא קיבל כלל אחריות על חמץ זה, ונראה שהחידוש כאן הוא שחכמים לא גזרו בדבר זה ולא חוששים שמא הישראל יבוא להיכשל בחמץ זה. בעל שבלי הלקט בסדר הפסח (סימן רט"ז) מביא את דיוקו של רבינו יצחק בר קלונימוס שמדקדק בלשון הברייתא שנוקטת דוגמא של "בצק", ומכאן שההיתר הוא רק בבצק שבו אין כל כך חשש שיבוא לאוכלו. אולם אם נכרי נכנס לחצר ישראל ובידו פת או שאר חמץ שראוי לאכילה - יש לגרשו מחוץ לחצר, כלומר בזה לדעת הברייתא "צריך לבער". אמנם בעל שבלי הלקט ממשיך וכותב כי נראה לאחיו, רבי בנימין, שגם בחמץ הראוי לאכילה אין צריך לבער, כפי שנאמר בגמרא לעיל (ד' ע"ב) 'אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. עם זאת, הוא מוסיף שהמנהג לגעור בנכרי הנכנס ברשות ישראל וחמץ בידו, שמא ייפלו פירורים חשובים מידו של הנכרי ברשותו, ופעמים יבוא בהם הישראל לידי איסור. המחבר בשולחן ערוך מנסח את ההלכה בלשון 'נכרי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו', והמשמעות הפשוטה היא שאין הבדל בין סוגי חמץ שונים, פת או בצק. המשנה ברורה (סקט"ז) מבאר שאין לחשוש שמא ייכשל הישראל באיסור חמץ כתוצאה מכך. אמנם, בעל חק יעקב מביא את המנהג המובא בשבלי הלקט לגעור בנכרי הנכנס לרשות ישראל כשחמץ בידו. ייחוד בית לחמצו של נכרי ברשות ישראל בהמשך הברייתא העוסקת בנכרי שהפקיד חמץ אצל ישראל נאמר שאם ישראל מיחד בית לחמץ של הנכרי - אינו חייב לבערו. רש"י (ד"ה יחד לו בית) מפרש שמדובר כאשר הישראל לא קיבל עליו את אחריות החמץ ולכן אין הוא עובר עליו. משמעות ייחוד הבית לשיטתו היא שלא קיבל עליו לשמור את החמץ אלא אמר לנכרי שהבית לפניו ויכול להניח את החמץ. הר"ן מסביר זאת על פי ההלכה בהלכות שומרים שאם אדם מבקש להפקיד חפץ ביד חברו, והלה אומר לו שהבית לפניו והוא יכול להניחו, אין הנפקד מתחייב משום אמירה זו בחיובי השומרים, ואפילו לא כשומר חינם. התוספות (ד"ה יחד) מקשים על פירוש זה ממשמעות הגמרא שרק על ידי ייחוד הבית נפטר הישראל מביעור החמץ, ואילו לפי רש"י אין למעשה משמעות לייחוד, והעיקר הוא שלא קיבל עליו את אחריות החמץ. עוד מקשה הרמב"ן מהמשך הגמרא שמדייקת מהלכה זו ששכירות קונה, ואילו לפי פירוש רש"י אין מקום לדיוק זה, שהרי הסיבה שהישראל פטור מביעור אינה משום שהנכרי קנה את אותו מקום בו מונח החמץ, אלא משום שהישראל לא קיבל עליו את אחריות החמץ. רבנו תם (מובא בתוספות שם) חולק על רש"י ומפרש שמדובר בחמץ שקיבל עליו הישראל את אחריותו, ואף על פי כן אם אין החמץ ברשות ישראל אלא בביתו של הנכרי - אינו עובר עליו. הלכה זו נלמדת כדברי הגמרא מהפסוק 'לא ימצא בבתיכם' - שאם החמץ לא בבית ישראל אינו עובר עליו. רבנו פרץ (בתוספותיו) מביא ראיה לשיטה זו מדברי רבא לבני מחוזא שציווה עליהם לבער את החמץ מבתיהם, ומדויקת הלשון שהחובה לבער היא רק מהבתים, אך אם החמץ אינו בביתם - אינם חייבים לבערו. הפני יהושע כותב שלשיטת רש"י אם ישראל קיבל אחריות על חמץ של גוי - חייב לבער את החמץ אף אם מייחד לו מקום. הוא מוכיח זאת מכך שרש"י לא מפרש את הברייתא כפשוטה כשיטת רבנו תם, ומכאן שלדעתו אין לפרש את הברייתא בכגון שהישראל קיבל אחריות מכיוון שבכגון זה לא מועיל ייחוד מקום. לעומת זאת, בעל המנהיג (הלכות פסח, סימן י"ט), אף שמסביר את הסוגיה כרש"י, פוסק שמותר לגוי להניח תיבה נעולה והמפתח בידי הגוי אצל ישראל, אף שאחריות החמץ היא על ישראל. מכאן שלדעתו גם לפי פירוש רש"י ניתן לקבל את שיטת רבנו תם שגם אם מקבל ישראל את אחריות החמץ, מותר לו להניח את החמץ במקום שמייחד לגוי. הרי"ף והרמב"ם אינם מביאים להלכה את סוף הברייתא שייחוד בית לחמץ שקיבל עליו ישראל את אחריותו פוטר אותו מחובת הביעור. הרמב"ן והמאירי מסבירים שהרי"ף והרמב"ם סוברים כרש"י שייחוד בית לא מועיל לפטור מביעור חמץ שקיבל עליו ישראל את אחריותו, וממילא אין שום חידוש בחלק זה של הברייתא ולכן אין צורך להביאו להלכה. הסבר מחודש להשמטת הרי"ף והרמב"ם מובא בבירור הלכה של מרן הרב זצ"ל (מכתב יד). מרן הרב זצ"ל כותב שהרי"ף והרמב"ם דייקו בלשון הברייתא שנוקטת לשון של "פקדון" שהמשמעות הפשוטה היא שמדובר בשומר חינם, ואף על פי כן היא סוברת שעל הישראל לבערו. עם זאת, לדעת הברייתא, אף על פי שמתחייבים בביעור על ידי קבלת אחריות כשומר חינם, מכל מקום ניתן להיפטר מחובת הביעור על ידי ייחוד מקום, אולם ייחוד מקום מועיל רק לרמת אחריות של שומר חינם ולא לישראל שקיבל עליו אחריות גדולה מזו. כפי שהובא לעיל, דעת הרי"ף והרמב"ם היא שאין אחריות של שומר חינם מחייבת את הישראל בביעור החמץ של הגוי והברייתא שמחייבת בביעור בכגון זה אינה להלכה. ממילא, אין צורך להביא את סוף הברייתא שבו נאמר שעל ידי ייחוד מקום נפטר הישראל שקיבל עליו אחריות כשומר חינם מביעור, שהרי בלאו הכי לשיטתם אין שומר חינם חייב בביעור. אף המחבר בשולחן ערוך משמיט את דין ייחוד המקום. אולם מלשונו בסעיף א' ניתן לדייק שהוא סובר כשיטת רש"י, שהרי הוא כותב בדין חמצו של נכרי שאצל ישראל, וקיבל הלה את אחריותו, שחייב הישראל בביעור 'בין שהוא בביתו, בין שהוא בכל מקום ברשותו'. כך מדייק בדעת השולחן ערוך בעל חק יעקב (סק"ג), אלא שמסיק שבדיעבד אין להחמיר וניתן לסמוך על הדעה החולקת. מחיצה כנגד חמצו של הנכרי בגמרא מובא שאם יש חמץ של נכרי בבית ישראל יש לעשות מחיצה כנגדו ויש לדון מדוע אין חייבים לבער חמץ זה. רש"י (ד"ה חמצו של נכרי) מפרש שמדובר בכגון שהישראל לא קיבל על עצמו את אחריות החמץ ולכן אינו חייב לבערו. אמנם אף על פי כן צריך לעשות מחיצה כנגד החמץ כדי שלא יבוא לאכלו בשוגג. כך מפרשים גם הרא"ש והר"ן. הב"ח מסייע פירוש זה ממה שמובא בגמרא שהסיבה למחיצה היא 'משום היכר'. לעומת זאת מביא הר"ן בשם אחרים, וכך מובא גם במאירי בשם יש אומרים, שמדובר אפילו בחמץ שקיבל עליו ישראל את אחריותו, ואף על פי שחייב לבערו, אם בונה כנגדו מחיצה נפטר מחובה זו. הם מסבירים פסק זה על פי דעת רבנו תם שהובאה בפרק הקודם לפיה אין חובת ביעור על חמץ שהופקד בידי ישראל אם ייחד לו הלה מקום, כך גם כאן בניית המחיצה כנגד החמץ דומה לייחוד מקום. נראה שלשיטה זו אין לגרוס בגמרא את המילים 'משום היכר' כפי שאכן מופיעה גרסה כזו בחלק מכתבי היד. המגיד משנה כותב שכך סוברים גם הרמב"ן ובעל העיטור. הוא מוסיף שלמחלוקת זו השלכה למעשה, שהרי לשיטת רש"י לחמץ של גוי אין מועיל כפיית כלי עליו וצריך לבנות כנגדו מחיצה. אולם לפי הרמב"ן אפשר שגם לחמץ של נכרי שלא קיבל עליו את אחריותו מועיל כפיית כלי כדי שלא יצטרך לבערו. פירוש שלישי בסוגיה מצאנו בדברי הריטב"א. הוא מפרש את הסוגיה כעוסקת הן בחמץ שקיבל עליו הישראל את אחריותו, והן בחמץ שלא קיבל עליו את אחריותו. בחמץ שקיבל עליו ישראל את אחריותו מועילה המחיצה כדין ייחוד מקום, ואילו בחמץ שלא קיבל עליו הישראל את אחריותו מועילה המחיצה משום היכר. הרמב"ם והמחבר בשולחן ערוך כותבים את דין המחיצה בהלכה העוסקת בחמץ של נכרי הנמצא ברשות ישראל ללא קבלת אחריות, והיינו כשיטת רש"י, ואמנם הדברים מתאימים להבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך כפי שהובא לעיל, שהם סוברים שאין ייחוד מקום מועיל לפטור מביעור בחמץ שקיבל עליו ישראל את אחריותו וכל שכן שאין בכוח מחיצה לעשות זאת. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כתוב בתורה: 'לא יראה לך חמץ'... יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש, תלמוד לומר: 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הא למדת: ...וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית, הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו... גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו, הרי זה חייב לבערו, הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו. ואם לא קבל עליו אחריות, מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא. (רמב"ם חמץ ומצה א', ג') נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו - חייב לבערו. הגה. ...ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה, חייב לבערו... ואם אינו חייב באחריותו - אינו חייב לבערו אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו. אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו - אינו זקוק להוציאו אף על פי שהישראל רואה חמץ של אינו יהודי אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה. (אורח חיים ת"מ, ג')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300