שפוד של רמון. טעמא מפרש בגמרא: שיבי. קנלי"ר שעשוי שורות שורות: מחלחל. כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להן מוח מבפנים: אלון. יושנ"א שהוא קשה: איידי דאית בהו קיטרי. ובעי למישעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל: שיעי קיטריה. ואין צריך להעביר סכין עליהם: בנבגא בר שתא. נטיעה בת שנתה: והא איכא בי פיסקי. ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים: דמפיק לבי פיסקי לבר. חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח: כשם שהשפוד של עץ. כשתולין אותו בתנור ומכוסה בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה: אמרו לו. אע"פ שאין פנימי של עץ נשרף אבל פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו לא חם כולו והוה ליה צלי אש וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו ואפילו מה שמכוסה ממנו הלכך הו"ל צלי שפוד:

פסול שפוד שאינו של רימון באיזה עץ רימון מדובר פסול שפוד שאינו של רימון במשנה מובא שהיו צולים את הפסח בשפוד מעץ הרימון. בגמרא מבואר הטעם לכך שהקפידו לא להשתמש בשפוד שאיננו מעץ הרימון. הבעיה בשפוד של מתכת היא שהוא מוליך את החום ולכן הוא צולה את הקרבן ונמצאת הצלייה מחמת השפוד ולא מחמת האש, וזה בניגוד לאמור בפסוק "צלי אש". כמו כן בשאר העצים אין להשתמש מאחר והם מוציאים מים בשעת הצלייה, או באופן טבעי או מחמת חיתוך הסכין הבא להחליק בליטות - קשרים שיש בהם. הוצאת המים גורמת לכך שהפסח לא יהיה צלוי בלבד, אלא גם מבושל במים אלו. רש"י (ד"ה איידי) כותב שעל ידי המים "הוה ליה פסח מבושל". מלשון זאת משמע שיש כאן בישול ממש ואפשר שהקרבן פסול אף בדיעבד מן התורה. לשון דומה מובאת גם במאירי ובאור זרוע (הלכות פסחים, רכ"ט). לעומתם כותב בעל קרית ספר (הלכות קרבן פסח, עמ' 336) שהפסול הוא מדרבנן, משום שהדבר נראה כמבושל. נראה כי יש להביא סיוע לשיטתו מלשון הגמרא "והוה ליה כמבושל", אך אין זה בישול ממש. גם הרי"ד בפסקיו כותב "והוי ליה כמבושל" ולא מבושל ממש כבלשונות רש"י וסיעתו המובאים לעיל. יתירה מזו, בעל קרית ספר מפרש את שיטת הרמב"ם שאף פסול דרבנן אין כאן אלא רק דין לכתחילה שכך היו נוהגים. בספר מלאכת שלמה (על משנתנו) מוסיף שהרמב"ם מדייק זאת מלשון המשנה "מביאין שפוד של רימון" שמשמעו "רגילין היו להביא והוי למצוה מן המובחר, אבל אין הכי נמי דכל העצים כשרין לצלות בהן". אמנם הכסף משנה מפרש את דברי הרמב"ם כך שגם הוא סובר שיש בכך פסול מדרבנן. אמנם לגבי שפוד של מתכת נראה כי הפסול הוא אף בדיעבד, שהרי כאן לא נאמר בגמרא לשון של "כמבושל" אלא נאמר בפשטות שהקרבן נצלה גם מחמת השפוד. גם מלשון הרמב"ם שכותב "כיצד צולין אותו? תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשיפוד של עץ" משמע ששפוד של עץ מעכב. באיזה עץ רימון מדובר בגמרא הקשו שגם בעץ הרימון ישנם קשרים ובליטות שצריך להחליקם ויש חשש שיצא ממקום החתך מים, ומובאים בגמרא שני תירוצים לקושיה זו. התירוץ הראשון הוא שהקשרים בעץ הרימון הם חלקים ואין צורך להחליקם בסכין. התירוץ השני הוא שמדובר בנטיעה בת שנתה שאין בה עדיין קשרים. האור זרוע (שם), המאירי והרי"ד בפסקיו מביאים את שני התירוצים של הגמרא ואינם מכריעים הלכה בזה האם מדובר דווקא בנטיעה בת שנתה. לעומתם, בפירוש המשנה לרבי נתן אב הישיבה ובדברי הרמב"ם נאמר בסתם שמביאים עץ רימון, ומשמע שכל עץ רימון כשר אף שאינו בן שנתו. הכסף משנה מסביר פסיקה זו בהתאם לשיטתו שהפסול של שאר העצים אינו אלא מדרבנן, ועל כן כיוון שמדובר בדין דרבנן יש להכריע בספק לקולא. בירושלמי על משנתנו מובא: "למה של רימון? - אמר רבי חייה בר בא, כל העצים בוצצין משקין, ושל רימון אינו בוצץ משקין. מה אנן קיימין, אם בלחין - אפילו של רימון בוצץ, אם ביבשין - אפילו כל העצים אינן בוצצין? - אלא, כיני כל העצים יבשין מבחוץ ולחין מבפנים, רימון יבש מבחוץ יבש מבפנים". כלומר, בשאר העצים אף שהם נראים יבשים מבחוץ - עדיין נשארה בהם לחלוחית מבפנים, אולם בעץ הרימון כאשר הוא יבש מבחוץ - גם מבפנים הוא יבש. מכל מקום למדנו כי לדעת הירושלמי עץ הרימון שאמרו במשנה הוא דווקא יבש ולא לח. דברי הירושלמי מובאים ברבנו חננאל בסוגייתנו וכן באור זרוע (שם) ונראה שהם פוסקים כך להלכה. הרמב"ם אינו מזכיר את דעת הירושלמי שעץ הרימון שאמרו צריך להיות יבש ולא לח. אפשר שהוא מבין שהבבלי חולק על הירושלמי ואינו מצריך תנאי זה. אולם בעל שיירי קרבן בפירושו לירושלמי כותב: "והרמב"ם לא ביאר... שצריך שיהיו יבשים, ואפשר דסובר דמילתא דפשיטא הוא דבעינן יבשים". עוד מובא בהמשך סוגייתנו שגם בעץ הרימון יש להוציא את ראש השפוד מחוץ לקרבן כדי שלא יצאו מים דרך החתך. רבנו חננאל והמאירי מעתיקים את דברי הגמרא בזה. אולם הרי"ד בפסקיו והרמב"ם אינם מזכירים דין זה. אלא שהכסף משנה מפרש השמטה זו "משום דאורחא דמילתא הכי היא להוציא ראש השפוד לחוץ ואין צורך להתנות בכך, ואפשר שזהו פרוש מה שאמר דמפיק לבר, כלומר מנהגא דעלמא הכי הוא". נספח: פסקי הרמב"ם ...כיצד צולין אותו? תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ, ותולהו לתוך התנור והאש למטה... ושפוד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלהו. (רמב"ם קרבן פסח ח', י')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300