בשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא: עבד עובדא. שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר: דבר אחר. חזיר: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה: מאי לאו תערובת טעמים. דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו: לא מפני תערובת גופים. שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי:

הרודה. מן התנור: אוסר. לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה: שואבות. את הריח: ללוי. דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה: אלא רב מי לימא תנאי היא. כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא: אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא. וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו' ואע"ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה:

ביניתא. דג: דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד: אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא:

הקדמה דעת רב דעת לוי הפסיקה במחלוקת רב ולוי הקדמה בסוגייתנו נחלקו רב ולוי האם כאשר מאכל קולט ריח מדבר איסור הוא נאסר מחמתו. שאלה זו נוגעת להגדרת "ריח" של דבר, האם הוא דבר ממשי שיכול לאסור, או שאין בו ממשות. מסקנת הגמרא שבדברי התנאים וודאי שישנה דעה הסוברת ש"ריחא - מילתא היא", אך אפשר שהדבר נתון במחלוקת. עוד מובא בהמשך מעשים באמוראים שהחמירו בדין הריח. יש לעמוד בסוגייתנו על יסוד מחלוקתם של רב ולוי ומה הם סברותיהם. יש לדון בדבר על פי הכלל הרגיל בתערובות של איסור והיתר שהמיעוט בטל ברוב, אלא שישנם גדרים שונים של ביטול, וצריך אם כן להבין מה הם הסברות שבסוגייתנו. כיוצא בסוגייתנו, גם במסכת עבודה זרה (ס"ו ע"ב) נחלקו אביי ורבא האם ריחא מילתא היא. הנידון שם הוא לגבי יין נסך שאסור בהנאה, והאדם שואף את אידיו כדי לעמוד על טיבו. אביי מחמיר ואוסר זאת כיוון ש"ריחא מילתא היא", ורבא מקל בדבר. בעקבות כך יש מקום להשוות בין הסוגיות ואולי אף להכריע הלכה בסוגיה אחת על פי הפסק שבסוגיה האחרת. דעת רב רב אוסר בשר היתר שנצלה עם בשר איסור משום שהוא סובר ש"ריחא - מילתא היא" ומדבריו עולה שהאיסור הוא גם בדיעבד. בעל הלכות גדולות (הלכות דם, מובא גם באוצר הגאונים) כותב שיש להביא ראיה לפסוק כדעת לוי מהסוגיה בפרק שלישי העוסקת ב"טעם כעיקר" (לעיל מ"ד ע"ב) ולומדת מן הפסוק שאוסר לנזיר לשתות מ"משרת ענבים" שיש לאסור גם תערובת שבה טעמו של האיסור ולא רק את האיסור עצמו, ומכאן שרק הטעם עצמו נאסר ולא ריחו כדעת רב. על פי זה נראה שלהבנת בעל הלכות גדולות דעת רב שהריח אוסר מן התורה, שהרי הוא מביא ראיה כנגד שיטת רב מפסוק. לעומתו, בעל כרתי ופלתי (סימן ק"ח סק"ו) מסביר (בדעת התוספות שפוסקים כרב, כפי שיובא לקמן) שלכל הדעות אין הריח אסור מן התורה כפי שעולה מלימוד הגמרא מהפסוק "משרת ענבים" שנאמר בנזיר, אלא שהם נחלקו האם אף על פי כן חכמים גזרו ואסרו את הריח מדבריהם. הרי"ף במסכת חולין (ל"ב ע"א בדפי הרי"ף) כותב שרב שאוסר ריחא זה לשיטתו שהוא פוסק כדעת רבי יהודה שאיסור שהתערב בהיתר מין במינו אינו בטל אפילו באלף. נראה שכוונתו לכך שאף שיש מקום לכאורה לומר שהריח מתבטל ברוב, מכל מקום כיוון שמדובר בתערובת מין במינו - עדיין הוא אוסר. לשיטת רבי יהודה מין במינו אינו בטל זהו דין מן התורה ונראה אם כן שגם לדעת הרי"ף רב הריח אוסר מן התורה. אמנם בספר פרי החג (כלל מ"ח) מובאת אפשרות שגם לדעת הרי"ף כל איסור הריח אינו אלא מדרבנן ומן התורה טעם קלוש כזה אינו אסור, אך גם באיסור דרבנן לדעת רב מין במינו אינו בטל. הר"ן (על הרי"ף בחולין שם) מקשה על הרי"ף מסוגייתנו בה משווים את מחלוקת רב ולוי למחלוקת התנאים לגבי פת שמונחת על גבי חבית יין, ושם הרי מדובר בריח של יין בפת שזוהי תערובת של מין בשאין מינו. הצל"ח מיישב את שיטת הרי"ף שאמנם אין הסיבה העיקרית לדעת רב בגלל שהוא סובר שמין במינו אינו בטל, אלא הסיבה העיקרית היא שהוא מגדיר את הריח כטעם גמור שאוסר את תערובתו, אלא שהרי"ף בא ללמדנו שלדעת רב אפילו אם לא הייתה נתינת טעם, כיוון שמדובר בשתי חתיכות בשר דין הריח שנכנס מהאיסור להיתר כדין תערובת מין במינו שאינה בטלה אפילו באלף. המאירי במסכת עבודה זרה (ס"ו ע"ב) מיישב את שיטת רב אף לסוברים שדין תערובת מין במינו כדין תערובת מין בשאין מינו. בתערובת מין בשאין מינו הדין הוא שרק אם האיסור נותן טעם בהיתר התערובת אסורה, אולם אם אי אפשר לעמוד על הטעם (כגון שאין גוי שיכול לטעום האם יש טעם איסור בתערובת) משערים אם יש כנגד האיסור שישים בהיתר, ואם יש שישים תולים שמן הסתם אינו נותן טעם. לדעת החולקים על רבי יהודה בתערובת מין במינו וסוברים שמין במינו מתבטל, מכל מקום הם סוברים שגוזרים משום תערובת מין בשאין מינו ולכן תמיד משערים בשישים כמו בתערובת מין בשאין מינו שאי אפשר לטעום אותה, שהרי בתערובת מין במינו אי אפשר לעמוד על נתינת טעם שלשני חלקי התערובת אותו טעם. על פי זה הוא כותב שריח מחמת שהוא מבושם הוא תמיד נותן טעם כשהוא מתערב באינו מינו, ולכן גם במינו יש להחמיר שאינו בטל אפילו באלף. אמנם גם לשיטת המאירי לא מבואר האם איסור הריח הוא מן התורה או מדרבנן. דעת לוי לוי סובר ש"ריחא לאו מילתא היא" ולכן הוא פוסק שאין לאסור היתר שנצלה יחד עם איסור בתנור אחד, אפילו אם האיסור שמן וההיתר כחוש. את דעת לוי נראה כי ניתן להבין בשני אופנים. האופן הראשון הוא שאמנם יש ממשות בריח, אלא שאין די בה כדי לאסור והיא מתבטלת בהיתר. האופן השני הוא לומר כי בריח אין כלל ממשות ואינו נחשב לכלום. נראה שהבדל להלכה בין הסברים אלו יהיה לגבי דברים שאינם בטלים ברוב כדוגמת חמץ בפסח, שאם נסבור שיש ממשות כלשהי בריח יש מקום לומר שבאיסורים אלו גם לוי מודה שריחם אוסר, שהרי הם אוסרים אפילו בכלשהו. אכן, הרמ"א מביא שיטה כזו שבאיסור האוסר במשהו יש להחמיר להלכה אפילו בדיעבד, ומסקנתו להלכה היא שבמקום הפסד אפשר לסמוך על המקלים בזה. בדעת לוי סוברים הרי"ף והרמב"ם שאף שהוא מתיר ריחא, מכל מקום זהו רק בדיעבד, אך לכתחילה אין לצלות בתנור אחד בשר היתר יחד עם בשר איסור. הרי"ף מדייק זאת מכך שרב ולוי נחלקו רק במציאות של דיעבד, דהיינו שכבר צלו בשר שחוטה עם בשר נבילה, אך לכתחילה גם לוי מודה שאין לעשות זאת. התוספות (ד"ה מאי לאו) כותבים שזוהי גם שיטת רש"י, ומסביר המהרש"א שהתוספות למדו כך ברש"י בעקבות מה שמפרש את ההיתר של לוי לראש הגולה במצב של דיעבד, ואם לוי היה מתיר לכתחילה היה יותר מסתבר לפרש שהחידוש הוא יותר גדול שאפילו לכתחילה התיר לוי. על שיטת הרי"ף מקשה הרמב"ן (במלחמות ה' כאן ובחידושיו למסכת עבודה זרה) מספר קושיות. ראשית הוא מקשה מדברי הירושלמי מהם עולה כי לדעת לוי ההיתר הוא לכתחילה. קושיה זו מיישב המאירי שמכיוון שמפשט הסוגיה כאן עולה שלדעת לוי ההיתר הוא רק בדיעבד כפי שהובא לעיל, אם כן יש לנו לפסוק כתלמוד הבבלי אף שהירושלמי חולק. עוד מקשה הרמב"ן על שיטת הרי"ף מכך שהגמרא מקשה על דעת לוי מהברייתא שאוסרת לצלות שני פסחים כאחד, אך לפי הרי"ף נראה כי אין מקום לקושיה, שהרי גם לוי מודה שהדבר אסור לכתחילה. על כך עונה הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור) שלדעת לוי שמתיר בדיעבד באיסור שנצלה עם היתר, כששניהם היתר יש לו להתיר גם לכתחילה. קושיה נוספת מעלה הרמב"ן מכך שרבא במסכת עבודה זרה מתיר לכתחילה לשאוף את אידי יין הנסך, ולפי שיטת הרי"ף עצמו (וכך סובר גם הרמב"ן) רבא הוא בשיטת לוי, ואם כן עולה שגם לוי מתיר לכתחילה. גם את קושיה זו מתרץ הראב"ד וכותב שאין להשוות לגמרי בין הסוגיות כיוון ששם מדובר בריח שאינו נותן טעם במאכל ואינו דבר ממשי אלא אוויר בעלמא ולכן מתיר רבא לכתחילה, אך אין להתיר לכתחילה נתינת טעם של ריח במאכל. את האיסור לכתחילה לדעת הרי"ף היה נראה כי אפשר להסבירו על פי הכלל ש"אין מבטלים איסור לכתחילה", דהיינו שאף במצב שבו האיסור אינו אוסר את התערובת, כגון בתערובת מין בשאין מינו ואינו נותן טעם בתערובת, ישנו איסור לערב לכתחילה את האיסור בתערובת. כך גם כאן, אף שהריח אינו אוסר את המאכל מכל מקום אין להתיר לכתחילה לצלות בשר היתר עם בשר איסור כיוון שבכך מערבים את ריח האיסור בהיתר. אמנם הסבר זה נכון רק אם נניח שבריח יש ממשות אלא שאין די בה כדי לאסור, אך אם בריח אין כלל ממשות של איסור - לא שייך לדבר על ביטול איסור לכתחילה. עם זאת, בעל מחצית השקל (אורח חיים תמ"ז, סק"ב) סובר שאין לדון כאן משום ביטול איסור לכתחילה שהרי אין לו כוונה כלל לבטל את האיסור, ורק כאשר בכוונה מערב איסור בהיתר על מנת שזה יתבטל אומרים שאין לבטל איסור לכתחילה. טעם נוסף לאיסור לצלות לכתחילה בשר היתר עם איסור לדעת לוי ניתן לומר על פי המובא באוצר הגאונים בשם תשובת רב האי גאון שחוששים שמא החתיכות ייגעו זו בזו ואז אכן חתיכת ההיתר תבלע מממשות האיסור. בדומה לזה כותב בעל בית מאיר (על ההלכה שלפנינו) שיש חשש שמא החתיכות יתחלפו. הסברים אלו נכונים גם אם נסבור שלדעת לוי אין בריח כלל ממשות. הרמב"ן בעקבות הקושיות שהובאו לעיל בשמו על שיטת הרי"ף סובר שלדעת לוי מותר לכתחילה לצלות היתר עם איסור ואין לחשוש כלל לריח. הפסיקה במחלוקת רב ולוי כפי שכבר נזכר, הרי"ף משווה בין מחלוקת רב ולוי ובין מחלוקת רבא ואביי במסכת עבודה זרה. כיוון שכך הוא מסיק שיש לפסוק כרב שהרי הוא בשיטת רבא שהלכה כמותו במחלוקתו עם אביי. כך כותב גם רש"י בסוגייתנו (ד"ה אמר לך). עם זאת כפי שהובא לעיל לדעת הרי"ף גם לוי מודה שאסור לכתחילה לצלות היתר עם איסור, ועל פי זה הוא מסביר שאין להביא ראיה לפסוק כרב ממה שמובא בסוף סוגייתנו לאסור לאכול עם חלב דבר שנצלה עם בשר, שהרי גם לוי אוסר לכתחילה, וכיוון שיש אפשרות לאכול את מה שנצלה עם הבשר ללא חלב - נחשב הדבר כלכתחילה שחוששים לריח. כשיטת הרי"ף פוסקים גם הרמב"ם והשולחן ערוך. גם הרמב"ן מסכים לרי"ף שההלכה כלוי, אך כאמור הוא סובר שלפי לוי ההיתר הוא גם לכתחילה. לעומתם, סוברים רבנו חננאל ורבנו תם (מובא בתוספות ד"ה אסרה) שאין להשוות בין הסוגיות, ואף שבמסכת עבודה זרה ההלכה היא כדעת רבא שריחא לאו מילתא היא, מכל מקום כאן פוסקים כדעת רב שריח איסור אוסר את ההיתר. הם מביאים ראיה לכך ממה שמובא בסוף הסוגיה בשם כמה אמוראים שאסרו דבר שנאפה עם בשר לאכלו בחלב משום הריח. התוספות במסכת עבודה זרה (ד"ה רבא) מאריכים להסביר שדין הרחת יין נסך שונה מהמחלוקת בין רב ולוי בסוגייתנו. שם אין מדובר על ריח טוב, אלא על כך שהאדם שואף את אידי היין כדי לעמוד על טיבו אך הוא איננו נהנה מריח זה, אדרבה, הריח מזיק את האדם. מה שאין כן בסוגייתנו שמדובר על נתינת טעם טוב של איסור במאכל היתר על ידי הריח. בדומה לזה מסביר בעל המאור שרבא התיר להריח את היין כיוון שאין לו כל כוונה ליהנות מהיין, ועל כן גם הוא מסיק כשיטת רבנו תם. הרמ"א מביא שיטה זו שאוסרים אף בדיעבד ריחא, אך מוסיף על פי שיטת התוספות שהאיסור בדיעבד לדעת רב הוא רק אם התנור סתום לגמרי. אמנם הוא מסיים שבמקום הפסד יש להקל. בסוגיה זו יש מקום לדון בשאלות נוספות, כגון מהו גודלו של התנור שבו חוששים לריחא, ריחא כאשר שתי החתיכות כחושות, ריחא כאשר אחד מהמאכלים חריף, אולם במסגרת זו עסקנו רק בבירור שיטות הראשונים המרכזיות ובפסק ההלכה לגביהן. הרחבה נוספת בסוגיה זו ימצא המעיין בבירור הלכה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואינו אוסר אלא טעמו של איסור. (רמב"ם מאכלות אסורות ט"ו, ל"ג) אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר, ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה... הגה. והוא הדין לבשר עם חלב נמי דינא הכי. ונוהגין להחמיר לכתחילה אפילו בתנור גדול, ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן. ואם אפה פת עם בשר, אסור לאכלו עם חלב, אם יש לו פת אחר. וכן אם גוי אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר, דכל זה מקרי לכתחילה. אבל אם אין לו פת אחר בריוח, מותר בשניהם, דזה מקרי לענין זה דיעבד. יש אומרים דאין מתירין ריחא אפילו בדיעבד, אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא, ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד אפילו סתום לגמרי... יש אומרים דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד אם התנור קטן והוא סתום, והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור. ויש אומרים שאין לחלק. ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין... (יורה דעה ק"ח, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300