הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא. הפסח או הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:

בין בשוגג בין במזיד. קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג:

הקדמה שיטת רש"י, הרי"ד והמאירי שיטת התוספות השוואת הסוגיה לסוגיה לעיל שיטת הרמב"ם הקדמה במשנה למדנו שהציץ מרצה על הטומאה כאשר נזרק דמו של קרבן הפסח ורק לאחר מכן נודע שהיה טמא ומשמע לכאורה שאם נודעה תחילה הטומאה ובכל זאת זרקו את הדם במזיד - אין הציץ מרצה. על כך מקשה הגמרא מברייתא בה נאמר שהציץ מרצה על טומאה אפילו במזיד. את קושיה זו מיישבים רבינא ורבי שילא באופנים שונים. לדעת רבינא פירוש הברייתא הוא שהציץ מרצה גם על טומאה במזיד אך רק אם זריקת הדם הייתה בשוגג, כך יוצא שאין סתירה בין הברייתא לבין האמור במשנתנו שריצוי הציץ הוא רק אם אין ידיעה בשעת הזריקה לגבי הטומאה. לעומתו, רבי שילא מפרש שמה שנאמר בברייתא בין במזיד ובין בשוגג מתייחס לזריקה עצמה ולכן אף אם נודע לו מהטומאה ובכל זאת זרק את הדם - הציץ מרצה. הוא מסביר שמה שנאמר במשנה "הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה" אין הכוונה לומר שאם נודע תחילה ואחר כך זרק את הדם שאין הציץ מרצה, אלא נקטו כך משום הסיפא של המשנה. יש להבין על איזו טומאה מדובר, וממילא לגבי מה הדיון בריצוי הציץ. במשנה לעיל (ע"ח ע"ב) למדנו שאם "נטמא בשר... - אינו זורק את הדם". על משנה זו אומר רב בגמרא שאם בכל זאת זרק את הדם - הורצה. לכאורה דברי רב הם בניגוד לדברי רבינא בסוגייתנו שסובר שאם זרק את הדם וידע מהטומאה - אין הציץ מרצה, וצריך לדון מה היחס בין הסוגיות ומתוך כך מהו פסק ההלכה. שיטת רש"י, הרי"ד והמאירי רש"י (ד"ה הציץ מרצה) כותב שמדובר בכגון שנטמא בשר קרבן הפסח, ולדעת רבינא אם זרק את דמו במזיד - הציץ לא מרצה על הטומאה והאדם לא יצא ידי חובה בקרבן זה ועליו להביא קרבן נוסף בפסח שני. כך מפרשים גם הרי"ד (בתוספותיו) והמאירי. היוצא משיטה זו שאם זרק את הדם ולא ידע שנטמא בשר הפסח - הציץ מרצה והוא פטור מפסח שני, אך אם זרק את הדם וידע שהבשר טמא - הציץ לא מרצה והוא חייב בפסח שני. התוספות (ד"ה נזרק) מתקשים בפירוש זה, שהרי מצד הסברה נראה כי החילוק בין שוגג למזיד הוא מדרבנן, אך מן התורה אם בשוגג הציץ מרצה כך הדין גם בדיעבד. הם מוסיפים שבמסכת יבמות (צ' ע"א) עולה מהגמרא כי אכן הדין שאין הציץ מרצה על הזורק בטומאה הוא מדרבנן ולא מן התורה. אם כן, קשה כיצד יכולים חכמים לחייב אדם להביא פסח שני כאשר מן התורה הוא פטור מכך, הרי זה כרוך באיסור הבאת חולין (מן התורה) לעזרה. בעל קרית ספר מתרץ שאכן לשיטת רש"י ההבדל בין שוגג ובין מזיד בזריקת הדם בטומאה הוא מן התורה. את הקושיה מהגמרא במסכת יבמות הוא מיישב בכך ששם הגמרא עוסקת בשאר הזבחים שאינם קרבן פסח, וכיוון שאין עיקרם בא לאכילה הציץ מרצה מן התורה על טומאת הבשר אף אם זריקת הדם היא במזיד. אולם בקרבן פסח שעיקרו בא לאכילה, אם זורק את הדם כאשר הבשר אינו ראוי לאכילה - לא יצא ידי חובה ואין הציץ מרצה על כך. עוד יישוב לגמרא במסכת יבמות כותב בעל אבן האזל (הלכות ביאת מקדש ד', י') שהסוגיה שם היא בשיטת רבי שילא שסובר שהחילוק שנאמר בין שוגג למזיד הוא רק לגבי הטומאה, אך לגבי הזריקה תמיד מרצה הציץ, ולשיטתו נראה כי אכן החילוק בין שוגג למזיד בטומאה הוא חילוק מדרבנן. אולם לדעת רבינא אם זורק את הדם כאשר יודע שהבשר טמא - אין הציץ מרצה ומן התורה עליו להביא קרבן נוסף בפסח שני. שיטת התוספות התוספות בעקבות הקושיות שהובאו לעיל על שיטת רש"י מפרשים תחילה שבסוגייתנו הדיון הוא לגבי טומאת הדם, דהיינו שאם נודע לו לפני זריקת הדם שהדם נטמא ובכל זאת זרק את הדם, הציץ לא מרצה ולכן אסור לו לאכול את הבשר. אולם לגבי פסח שני תמיד ההלכה היא שהציץ מרצה ואין צריכים לעשות פסח שני. עוד הם מפרשים שמדובר אכן בטומאת הבשר, אלא שהריצוי הוא לעניין שיהיה מותר להקטיר את האימורים למזבח, שאם זורק את הדם במזיד כשהבשר טמא הציץ לא מרצה ואין לו להקטיר את האימורים למזבח. השוואת הסוגיה לסוגיה לעיל כאמור, לעיל (ע"ח ע"ב) אומר רב שאם זרק את הדם במזיד כאשר נטמא הבשר - הורצה לו. בתחילה מעמידה הגמרא את דבריו בשיטת רבי נתן שסובר שאכילת קרבן פסח אינה מעכבת, ולכן גם אם זורק את הדם בקרבן שאינו ראוי לאכילה - הזריקה עלתה לו. לבסוף מביאה הגמרא אפשרות נוספת להעמיד את דברי רב כדעת רבי יהושע שסובר שאין טומאת הבשר מעכבת את ריצוי הקרבן. לדעת רש"י (ע"ט ע"א ד"ה כרבי יהושע) גם למסקנה אין הגמרא חוזרת בה מכך שדברי רב אמורים רק לשיטה שסוברת שאכילת הפסח לא מעכבת, אלא שהגמרא מביאה תנא נוסף שסובר כך. כשיטת רש"י עולה גם מתוך דברי התוספות בסוגייתנו. לשיטה זו יוצא שלדעת חכמים החולקים על רבי נתן אם זורק את הדם במזיד כשהבשר נטמא - לא הורצה לו. לעומת זאת, הרי"ד בתוספותיו ובפסקיו (לעיל) מסביר שלמסקנה אין צורך לומר שרב סובר כרבי נתן שאכילת הפסח אינה מעכבת, אלא גם לדעת חכמים שסוברים שהאכילה מעכבת זהו רק כאשר אין די בבשר הקרבן כדי כזית לכל אחד ואחד. אבל אם יש להם כדי אכילה אלא שהבשר נטמא, יוצאים ידי חובתם כיוון שהציץ מרצה. לשיטת רש"י יש מקום לומר שדברי רב הם בשיטת רבי נתן, בעוד שסוגייתנו היא כדעת חכמים החולקים על רב וסוברים שאכילת הפסח מעכבת, ממילא אם זורק את הדם כאשר נטמא הבשר במזיד שאין הציץ מרצה - אין יוצאים ידי חובה בקרבן זה שאינו ראוי לאכילה. עם זאת, לשיטת התוספות בסוגייתנו אין כלל סתירה בין הסוגיות, כיוון שרב עוסק בחיוב להביא פסח שני ולכן הוא אומר שהציץ מרצה, ובזה כולם מסכימים שאין חיוב להביא פסח שני כאשר זרק את הדם. אולם בסוגייתנו הנידון הוא אכילת בשר הקרבן או הקטרת האימורים לאחר שנזרק הדם בטומאה, ובזה נחלקו רבינא ורבי שילא האם כאשר זורק את הדם במזיד הציץ מרצה. לעומת זאת לפי הרי"ד נראה כי אכן ישנה סתירה בין הסוגיות, שהרי בעוד שלפי רב הציץ מרצה על זריקת הדם במזיד, סובר רבינא שאינו מרצה. כך נראה שסובר גם רבנו חננאל בסוגייתנו שפוסק כדברי רבי שילא, ומסתבר שהסיבה לכך היא משום שלדעתו הלכה כרב בסוגיה לעיל. שיטת הרמב"ם הרמב"ם סובר שההלכה היא לא כדעת רבי נתן אלא כדעת החולקים עליו שאכילת הפסח מעכבת את הקרבתו. כך עולה מדבריו בפרק ב' (הלכה י"ד), וכך נראה גם מההלכה שלפנינו שאם זרק את הדם לאחר שנודע לו שנטמא הבשר - לא הורצה. יחד עם זאת הרמב"ם פוסק את חילוקו של רבינא בין הזורק במזיד לבין הזורק בשוגג, שאם זרק את הדם ולא ידע שהבשר נטמא - הציץ מרצה, אך במזיד אין הציץ מרצה. את שיטת הרמב"ם נראה להסביר בשני אופנים. האופן הראשון הוא כשיטת רש"י, דהיינו שבמחלוקת רבי נתן וחכמים הוא פוסק כשיטת חכמים ולכן אין מקום לפסוק כרב שהוא בשיטת רבי נתן. בנוסף לכך במחלוקת רבינא ורבי שילא ההלכה כדעת רבינא. האפשרות השנייה היא כדעת הרי"ד שסובר שרב מתאים גם לשיטת חכמים החולקים על רבי נתן, אך עם זאת רבינא חולק עליו בזה וסובר שלפי דעת חכמים הזורק את הדם ויודע שהבשר טמא - לא הורצה הקרבן. במחלוקת רב ורבינא פוסק הרמב"ם כדעת רבינא. נספח: פסקי הרמב"ם בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אף על פי שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם, שאין הפסח בא אלא לאכילה. ואם זרק - לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם - הורצה, שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון. (הלכות קרבן פסח ד', ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300