מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה שקורין רב"ץ: מן האגף ולפנים. דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים: מן האגף ולחוץ כלחוץ. דהיינו מקום הנקישה. ואגף עצמו לא ידעי' השתא אי כלפנים אי כלחוץ ובגמרא מפרש לי':

וכן לתפלה. העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אין מצטרף: אינה מפסקת. שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו:

הקדמה שיטת רש"י - מחלוקת רב ורבי יהושע בן לוי לעניין צירוף למניין שיטת התוספות - המחלוקת היא לעניין עניית קדושה וברכו שיטת הרמב"ן צירוף כאשר האנשים רואים זה את זה פסיקת ההלכה הקדמה בסוגייתנו נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי האם הדין ש"מן האגף ולחוץ - כלחוץ" שמובא במשנה לגבי דינים התלויים בקדושת ירושלים נאמר גם לגבי תפילה. לדעת רב גם לעניין תפילה אנו אומרים שמן האגף ולחוץ - כלחוץ, אך רבי יהושע בן לוי חולק ואומר ש"אפילו מחיצה של ברזל - אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". בפשטות נראה כי הם חולקים האם העומדים מחוץ לאותה רשות מצטרפים לעניין תפילה. במסכת עירובין (צ"ב ע"ב) עוסקת הגמרא בדין חצר קטנה שפתוחה לחצר גדולה, ונפרץ כל הכותל של החצר הקטנה שבו הפתח לחצר הגדולה. בכגון זה ההלכה היא שהחצר הקטנה בטלה לחצר הגדולה ונחשבת חלק ממנה ומחוברת אליה, אולם אין החצר הגדולה בטלה לקטנה ולכן גם איננה נחשבת מחוברת אליה. אחת ההשלכות שמובאת בגמרא כתוצאה מהגדרה זו היא לעניין צירוף למניין. בגמרא שם מובא שאם ישנם תשעה אנשים בחצר הגדולה ואדם אחד נוסף בחצר הקטנה, הוא מצטרף להשלים למניין שהרי החצר הקטנה נחשבת למחוברת לגדולה. לעומת זאת אם ישנם תשעה אנשים בחצר הקטנה, ואדם נוסף בחצר הגדולה, אין האדם שבחצר הגדולה מצטרף מאחר וחצר זאת איננה נחשבת למחוברת לחצר הקטנה. מסוגיה זו עולה כדבר פשוט שכדי לצרך למניין יש צורך שיהיו כולם באותה רשות ללא מחיצה שמפסיקה ביניהם. יש לדון על היחס בין הסוגיות, האם יש ביניהם סתירה או שהם עוסקות בעניינים שונים, ומתוך כך יש לדון מהי פסיקת ההלכה בנוגע לצירוף אנשים העומדים מחוץ לאותה רשות למניין. שיטת רש"י - מחלוקת רב ורבי יהושע בן לוי לעניין צירוף למניין רש"י (ד"ה וכן לתפילה) מפרש שמחלוקתם של רב ורבי יהושע בן לוי היא לעניין צירוף העומדים בחוץ למניין לתפילה בציבור, שלדעת רב העומדים מחוץ למחיצה אינם מצטרפים ולדעת רבי יהושע בן לוי מצטרפים. כשיטת רש"י מפרשים גם בעל המנהיג (בדיני התפילה) ובעל שבלי הלקט (ענין תפילה סימן ט'). גם הרי"ד (בפסקיו) מסכים לפירוש זה, ובעקבות כך הוא פוסק כדעת רב, שהרי הסוגיה במסכת עירובין היא כדעת רב. גם הרקאנטי (דיני תפילה סימן כ"ח) פוסק כך, אלא שהוא כותב שאף שהעומדים בחוץ אינם מצטרפים למניין, מכל מקום הם יכולים לענות ממקומם לקדושה וברכו הנאמרים בפנים. התוספות (ד"ה תשעה וכן במקומות נוספים בש"ס) מקשים על פירוש זה מהגמרא במסכת סוטה (ל"ח ע"ב) ממנה משמע שהלכה כרבי יהושע בן לוי, ואם כן נמצא שיש סתירה בין הגמרא במסכת עירובין שנוקטת כדעת רב לבין הגמרא במסכת סוטה שפוסקת כדעת רבי יהושע בן לוי. שיטת התוספות - המחלוקת היא לעניין עניית קדושה וברכו בעקבות קושייתם מסבירים התוספות (שם) שלעניין צירוף למניין בין רב ובין רבי יהושע בן לוי מודים שאין העומדים בחוץ מצטרפים למניין, ומחלוקתם היא האם העומדים בחוץ יכולים לענות לקדושה או ברכו שנאמרים בתוך המחיצות. שאלה זו מתעוררת בעקבות ההלכה שאין אומרים דבר שבקדושה אלא בעשרה כמבואר במסכת מגילה (כ"ג ע"ב) ואם העומדים בחוץ אינם מצטרפים לעומדים בפנים יש מקום לומר שגם אינם יכולים לענות לדברים שבקדושה שנאמרים בפנים שהרי בענייתם לדברי הקדושה הרי הם למעשה אומרים דבר שבקדושה ללא עשרה. בנידון זה אנו פוסקים כדעת רבי יהושע בן לוי ש"אפילו מחיצה של ברזל - אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" ולכן העומדים בחוץ יכולים לענות לקדושה וברכו הנאמרים בפנים. לשיטה זו מסכימים גם הרשב"א (בתשובה, ח"ג סימן סימן רפ"ו) והריטב"א (במסכת עירובין). התוספות מוסיפים שלכל הדעות כאשר העומד בחוץ רוצה לצאת ידי חובה מהעומד בפנים הוא יכול כפי שלמדנו במסכת ראש השנה (כ"ז ע"ב) שהעובר אחורי בית הכנסת ושומע את תקיעת השופר או קריאת המגילה מתוכו ומתכוון לצאת - יוצא ידי חובה. נמצא שלשיטת התוספות ישנם שלשה חילוקים: א. לצאת ידי חובה - לכל הדעות יכול לצאת העומד בחוץ מהעומד בפנים. ב. לענות לדברים שבקדושה - נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי, והלכה כרבי יהושע בן לוי שמותר לענות. ג. להצטרף למניין - לכל הדעות אינו מצטרף. שיטת הרמב"ן הרמב"ן מסכים לפירוש רש"י שהסוגיה עוסקת בצירוף העומדים בחוץ למניין, אולם הוא כותב שאין סתירה בין האמור בסוגייתנו לבין המובא במסכת עירובין. תחילה הוא מפרש שהדיון בסוגייתנו הוא רק לגבי העומד בתוך חלל הפתח, ובזה נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי האם העומד מן האגף ולחוץ מצטרף והלכה כרבי יהושע בן לוי שהוא מצטרף. בכך לשיטת הרמב"ן מיושבת קושיית התוספות, שהרי אין סתירה אם מחד נפסוק כרבי יהושע בן לוי (על פי הגמרא במסכת סוטה) שהעומדים מן האגף ולחוץ מצטרפים, ומאידך נפסוק שאין העומדים לגמרי מחוץ לרשות מצטרפים לעומדים בתוכה (כפי שפשוט במסכת עירובין). הקושי בפירוש זה הוא שפשטות דברי רבי יהושע בן לוי "אפילו מחיצה של ברזל - אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" היא שהוא עוסק בכל העומדים בחוץ, ולא רק בעומדים בחלל הפתח. עוד הוא מסביר שהדיון בסוגייתנו הוא לגבי חצר שלפני בית, ובכגון זה מסתבר שאף שמבואר במסכת עירובין שחצר קטנה בטלה לגבי חצר גדולה, מכל מקום אם מדובר בבית ובחצר תמיד החצר בטלה לגבי הבית ולכן העומדים בחצר מצטרפים לעומדים בבית ואין העומדים בבית מצטרפים לעומדים בחצר. לשיטתו יוצא שדברי רבי יהושע בן לוי הם כשיטת הגמרא במסכת עירובין שמצרפים את העומדים במקום הטפל לעומדים במקום העיקרי, אלא שרב מחמיר וסובר שכל מי שעומד מן האגף ולחוץ - אינו מצטרף. הרמב"ן אינו מקבל את שיטת התוספות שיש לחלק בין ענייה לקדושה וברכו לבין צירוף למניין, ולדעתו במקום שאין העומדים בחוץ מצטרפים למניין הם גם אינם רשאים לענות לדברים שבקדושה שצריכים להיאמר בעשרה. צירוף כאשר האנשים רואים זה את זה במסכת ברכות (דף נ' ע"א) שנינו: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן". בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) מבואר שכוונת המשנה שהחבורות מצטרפות אפילו אם הם בחדרים נפרדים דהיינו שכאשר מקצת מבני החבורה שבחדר אחד רואים את מקצת מבני החבורה שבחדר השני מצטרפות שתי החבורות. יש לדון אם כן האם הדין שווה גם לעניין צירוף למניין. הראבי"ה (ברכות קל"ד) כותב שאכן כל ההגבלות על צירוף העומדים בשתי רשויות למניין הן רק כאשר הם אינם רואים זה את זה, אך אם הם רואים זה את זה - מצטרפים כדרך שמצטרפים לעניין זימון. גם הרשב"א בתשובה (ח"א סימן צ"ו) מעלה אפשרות זו. לעומת זאת הרמב"ן (שם) חולק על כך. תחילה הוא כותב שאפשר שגמרתנו חולקת על הירושלמי. בהמשך הוא מוסיף שיש לחלק בין צירוף לזימון של שלשה שבו אין מזכירים שם שמיים, לבין צירוף לזימון בעשרה שמזכירים בו שם שמיים. הוא מביא שבגמרא עצמה נאמר בעניין דומה חילוק זה (מסכת ברכות, דף מ"ה ע"ב). על פי זה הוא כותב שגם לעניין צירוף למניין של עשרה יש צורך שכל העשרה יהיו ביחד, ואם אינם ביחד - אינם מצטרפים אף אם הם רואים זה את זה. פסיקת ההלכה הרמב"ם פוסק שצריכים כל העשרה להיות במקום אחד, ובהמשך ההלכה הוא מוסיף את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, שיש אפשרות לצרף את הנמצא בחצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה. משמע שבדרך אחרת אין צירוף למניין אם לא שיהיו כולם במקום אחד. אמנם לא נתבארה שיטת הרמב"ם בהסבר הגמרא במסכת פסחים, אם הוא מפרש כמו רש"י והרמב"ן שמדובר לעניין צרוף ופוסק כרב, או שמפרש את הסוגיה כתוספות לעניין הדין אם יכול לענות לקדושה וברכו כאשר נמצא בחוץ. אכן בהלכות נשיאת כפיים (ט"ו, ח') כותב הרמב"ם שאם הייתה מחיצה בין הכהנים והמתברכים, אפילו הייתה חומה של ברזל, אינה מפסקת. מסתבר, אפוא, שהוא מעמיד את דברי רבי יהושע בן לוי לעניין ברכת כהנים בלבד, אבל לעניין עניית קדושה וברכו אינו יכול לענות בכל מצב שאינו מצטרף למניין כדעת הרמב"ן שהובאה לעיל. בעניין זה הרמב"ם פוסק כרב ולא כרבי יהושע בן לוי. המחבר בשולחן ערוך פותח את ההלכה בנוסח של הרמב"ם שצריכים כולם להיות במקום אחד. אמנם בהמשך (סעיף כ') הוא פוסק כשיטת התוספות והרקאנטי שכל העומד בחוץ יכול לענות לקדיש וקדושה שנאמרים בפנים. בסעיף י"ד פוסק המחבר שהעומדים בחוץ ורואים את המתפללים בפנים דרך חלון מצטרפים עמהם, ומכך נראה שהוא פוסק כדעת הראבי"ה שאם העומדים בחוץ רואים את העומדים בפנים הם מצטרפים. אולם בעל כף החיים (סקע"ה) מביא שיש המפרשים הלכה זו כאשר העומד בחוץ מכניס את ראשו דרך החלון לתוך חלל בית הכנסת. למעשה בעניין זה הוא נוטה לפסוק (בסק"ע) כדעה המחמירה שאין מצטרפים העומדים בחוץ אף כאשר הם רואים את העומדים בפנים. אולם המשנה ברורה (בביאור הלכה ד"ה ולחוץ) נוקט שמעיקר הדין הלכה כדעה המקלה שאם הם רואים זה את זה מצטרפים, אך כותב שלכתחילה טוב להחמיר בזה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד. חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין. תשעה בקטנה ויחיד בגדולה - אין מצטרפין. וכו'. (רמב"ם תפילה ח', ז') עם שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והעומדים מצדיהן, הרי הם בכלל הברכה. ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים אפילו היא חומה של ברזל, הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הם בכלל הברכה. (רמב"ם נשיאת כפיים ט"ו, ח') צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום פנימית של עובי הדלת ולחוץ - כלחוץ. מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם - מצטרף עמהם לעשרה.וכו'. חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן - הגדולה כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה - מצטרפין, שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה כיון שהרוב בגדולה. אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין. היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה - אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים. (אורח חיים נ"ה, י"ג-י"ד, ט"ז, כ') עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה. אבל מלפניהם ובצדיהם - אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ולאחריהם נמי אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא - הם בכלל הברכה. (אורח חיים קכ"ח, כ"ד)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300